שָׁרָב
עוֹד יוֹם נוֹזֵל מִמֶּנִּי…
וְלֹא נִקְוֶה אֲפִלּוּ
לִשְׁלוּלִית .
אֵלֵךְ לְהִשָּׁטֵף בְּצוֹנְנִים.
הָהָר
שֶׁנָּשָׂאתִי אֵלָיו עֵינַיִם
כָּל הַשָּׁעוֹת הָאֵלֶּה
לֹא שָׁעָה אֵלַי
מַה פֶּלֶא ?
מַה לַּמַּסָּה הַזּוֹ
שֶׁרֹאשָׁהּ כְּבָר מִזְּמַן בַּשָּׁמַיִם
וְלַצֹּרֶךְ הַמְּשֻׁנֶּה שֶׁלִּי
לִהְיוֹת בָּעֲנָנִים?!
יפה יפה שירך, סבינה, ומלא אירוניה עצמית
אגב מסה לא יכולה להבין את הנטיה הזאת להיות בעננים ,היא רק מסה הררית
והצורך של הדוברת הוא הכרחי-
הרים לא יבינוהו
אני דוקא מאמינה שהרים יכולים לתת לך מעצמם… רק שזה לא תמיד הולך.
סבינה, לכל אחת יש הר לשאת אליו עיניים, לכל אחת יש זמן שיאפשר את השעה ההיא, הניכספת, לא?
אכן, איריס. יש הר ויש גם נהר. זה עתה חזרנו מטיול משפחתי בחצבני: עצי הדולב הגבוהים, הצל על המים… הברכות הקרירות…וארוחת דגים לקינוח!
יופי של שיר סבינה.
אני יודע שמאד חשוב לך לכתוב שירה אקו פואטית שבמרכזה הטבע. אבל מה לעשות ואני אוהב במיוחד את השירים שלך שבהם האדם נמצא במרכז, והטבע מוקרן על חייו ומשתקף בהם.
תודה, גיורא. רוב השירים שלי נולדים מין הדינמיקה שבין האדם אלימנט הטבע ומשהו שלישי שנוצר בינהם — מין גשטאלט!
יפה, הניגוד הזה בין ההר הנישא לבין הצורך להיות בעננים, המבוטא בשיר.
שי אריה
גם אני!
סבינה, הרית הר פואטי יפה ואנושי מאד.
אני מאד אוהב את השאלות בשיר הזה.
גם אני שואל אותן.