נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית.
התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון
—יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.
ספרי שירה למבוגרים:
מושב
1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א
הבית במגדל
1987 הקבוץ המאוחד
והים הזה ים כנרת
1994 הקבוץ המאוחד
ימי מנזר
1992 שוקן 1991
כליל
אבן חושן 2003
מן הספרים לילדים החתומים בשם העט
עדולה
שני הטריים ביותר הם:
צעצועים הוצאת עם עובד
שאלות לא קלות הוצאת א"ח
אצלי זה פשוט שאני יושבת במרפסת ביתי הגבוהה מהכנרת… ורואה את האנשים והילדים הבאים מן המים הולכים בעליה … ותמיד מחזיקים משהו, שהשמש המסנוורת הופכת לאמורפי ולכן פתוח לכל הדמיונות.
העולים מן הים. משפט טעון . הם גם עולים מהכנרת. ורוחם הגדולה מגופם,משהו להרהר בו. תודה סבינה!
מענין, במיוחד טלטול הרוח.
כן, כפי שכתבתי כבר בתגובה אחרת– השמש המסנוורת הופכת את הדמות ואת מטענה למטושטש ומופשט ומזמין את הדמיון ואת אפשרויות השפה: מה גדול מהגוף? הרוח!
שמחה, שמחה שאהבת!
שמחה, שמחה שאהבת!
יפה מאוד, סבינה.
תמיד סיקרן אותי למה "יורדי ים" נקראים ככה, למה ההליכה לים היא ירידה והחזרה ממנו היא עלייה, זה תמיד נראה לי להיפך.
אהבתי מאוד
אצלי זה פשוט שאני יושבת במרפסת ביתי הגבוהה מהכנרת… ורואה את האנשים והילדים הבאים מן המים הולכים בעליה … ותמיד מחזיקים משהו, שהשמש המסנוורת הופכת לאמורפי ולכן פתוח לכל הדמיונות.
המים מתנקזים במקומות הנמוכים. לא?
כמובן, ומכאן העליה מן הים וגם יורדי הים.
יפה מאוד!
תודה, איזדרכת.