הנזיר היהודי שאהב את רחל

 

אֶלְיָאס פְרִידְמַן   1916-1999

 

הַנָּזִיר מִסְטֵלָה  מָארִיס

  

'הכרתי' אותו כשנישלחו אלי כמה שירים לתרגום עבור אסופת שירים על חיפה. פתאם מצאתי את מה שחיפשתי שנים. כל השנים בהן אני יושבת במנזרים , כותבת את שירי, וסקרנית מה כתבו נזירים אמיתיים. אמנם הגעתי אל  4 גדולים וידועים, אבל רציתי מישהו שחי כאן, בזמננו. כל מה שקראתי בתחום זה היו שירי הלל של נזירות לירושלים לישוע — לא משהו שמעניין אותנו.

             והנה נזיר, בן זמננו, מחיפה, שכותב שירה מקומית צלולה,שאהב את שירת רחל ואף תירגם אותה… וגם יהודי!

 

היהודי הזה נולד בכייפ טאון/דרום אפריקה  כיעקב פרידמן. היה רופא וציוני נלהב, אך יום אחד כשהלך ברחוב העיר, חש יד מוטלת על כתפו וקול שאמר: "נועדת להיות נזיר קתולי".

הוא היה לנזיר בסטלה מאריס בכרמל הצרפתי, הירבה לכתוב מאמרים ולהרצות , להתהלך בגן ולחבר שירים.

 

אני מקבלת משירתו  מה שמקבלים מכל שירה טובה  , אך גם הצצה לנפש שעשתה את המהלך המוזר של התנצרות והתנזרות, וגם, ובעיקר, עוד מבט על ארץ ישראל מזוית ראיה כל כך שונה.

 

והנה השיר שתירגמתי היום. אשמח להערות בונות.

 

 

 

נָזִיר זָקֵן

 

                                          מִנְזַר הַמוּחְרָקַה

 

אֵיבְרֵי גּוּפוֹ כְּבָר אֲדִישִׁים עַכְשָׁו 

זֶה לְרֵעֵהוּ  .כְּמוֹ שָׁכְחוּ פִּתְאוֹם

אֵיךְ פַּעַם הֵם נָשְׂאוּ יַחְדָּו

בַּמַּטָּלָה שֶׁל לְהָרִים  יוֹם אַחַר יוֹם.

 

הַכְּנֵסִיָּה  גָּלְמִית, הַנּוֹף יָפֶה לְהִתְהַדֵּר —

זֶה עֵמֶק יִזְרְעֶאל  רַב הַיְּבוּלִים.

הוּא מַאֲזִין כֵּיצַד נָּזִיר צָעִיר יוֹצֵא אֶל הֶחָצֵר

לְהַאֲכִיל תַ'סוּס  וּלְהָנִיס תַּרְנְגוֹלוֹת מִן הַשְּׁבִילִים.

 

גְּלִימָה חוּמָה עוֹטֶפֶת מְתוּנוֹת

גּוּף שֶׁבַּחֲסִינוּתוֹ אוֹמֵר  שַׁלְוָה . 

זְרוֹעוֹתָיו הַמּוּצָקוֹת ,רַגְלָיו, אֵינָן נָעוֹת

כְּדֵי לְשַׁחְרֵר אֶת הָעֵינַיִם הָרְחָבוֹת לַעֲבוֹדַת תִּקְוָה.

 

כְּבָר כְּשֶׁבָּא לְכָאן בִּצְעִירוּתוֹ מִלְּבָנוֹן,

עֶלֶם חוּם-עוֹר מַחְלִיק בַּמִּדְרוֹנוֹת,

שֶׁלֵּדָתוֹ לְיַד הַמַּפָּלִים הַמְּצַלְצְלִים שֶׁל הַחֶרְמוֹן,

חָשׁ אֶת הָאֵל קַדְמוֹן כְּמוֹ הַמְּקוֹרוֹת.

 

בִּשְׂדוֹת כַּרְמֶל הַנֶּבֶט כְּבָר מַלְבִּין .

עָמֹק, נִנּוֹחַ , מַתְחִיל לְהִתְחַתֵּר פֶּלֶג מַחְשְׁבוֹתָיו,

לַחְדֹּר עַד סַף פְּנִימִי וּלְהִצְטַנֵּף סָבִיב.

לֹא, לֹא הָיָה קָשֶׁה לוֹ לְהַשְׁאִיר אֶת הָעוֹלָם מֵאָחוֹריו.

 

 

 

Old Frate

 

Monastery of "Muhraqah" Mount Carmel

 

 

His limbs had long become indifferent

To one another; somewhere on the way

They left behind the mutual intent

To sholder the burden of every day.

 

The chapel is rustic, the view splendid

Over the fertile plain of Esdraelon;

He hears a younger going out to feed

The horse and scatter the fowls in the run.

 

Now his sturdy body sits quietly,

Content to let the brown robe envelop

Strong arms and legs in immobility,

To free his wide eyes for their work of hope.

 

Even when he first came from Lebanon,

A brown-skinned youth descending the mountains,

Born near the ringing cascades of Hermon,

God was to him as old as origins.

 

The sowing now ahite in Carmel's earth;

Thepeaceful current of his generous mind

Runs inwardly around an inner hearth.

It was easy to leave the world behind.