בננות - בלוגים / סבינה מסג / מבולגריה… ליפו
סבינה מסג
  • סבינה מסג

            נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית. התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון —יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.   ספרי שירה למבוגרים:   מושב 1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א הבית במגדל 1987 הקבוץ המאוחד והים הזה ים כנרת 1994 הקבוץ המאוחד ימי מנזר 1992 שוקן 1991 כליל אבן חושן 2003   מן הספרים לילדים החתומים בשם העט עדולה שני הטריים ביותר הם: צעצועים הוצאת עם עובד   שאלות לא קלות הוצאת א"ח                

מבולגריה… ליפו

 

ובכן, שולמית הפתיעה עם האניות הללו ועכשו צריך להמשיך… אני עליתי עם הורי ושני אחי מבולגריה מיד לאחר הכרזת העצמאות . כל מה שאני זוכרת  הוא  כיצד אני מסתובבת, משום מה נדמה לי, שאני מרקדת… לבד על הספון הרחב  כי כל הנוסעים האחרים סובלים ממחלת ים. אני זוכרת (או שסיפרו לי )  כי היתה לי תעסוקה רבה בהבאת ספלי מים לשוכבים על הדרגשים. 

 

יותר מזה אינני זוכרת. אפילו לא את שם 'בית העולים' או המעברה בה בילינו את ימינו הראשונים בארץ.            כנראה שמהר מאד אבי השיג לנו חושה בגבעת עליה. חדר אחד עם צהר קטן קרוב לתקרה. משם עברנו לחושה אחרת על גבול בת ים שהורי השקיעו בה והפכו אותה למעון חמוד עם גינה ועצי בננה וגוייאבה. בבית הזה עברה עלי ילדותי. שם גרתי מגיל 5 עד 16. השכונה היתה דוקא מיושבת עולים מרומניה  , כך קרה שלמדתי עברית  יחד עם קצת רומנית ואידיש. הורי  שהיו צעירים יפים ואלגנטים , ואולי גם קצת משכילים—זכו לכינוי הכבוד  "הצרפתים". שניהם באו ממשפחות אמידות שירדו מנכסיהן. בבולגריה עדיין היו בעלי יכולת וגרו ברחוב הראשי של סופיה – 'צאר בוריס'. אך מאחר ואי אפשר היה לצאת מבולגריה עם כסף, ניסו יהודים רבים להפקידו בידי אדם שאמור היה להביאו לארץ בדרך כל שהיא, ו… נעלם איתו. 

 

כאן החלה פרשת הפרנסה. אבי שהתכוון להקים כאן בית חרושת לגומי, כמו זה שניהל בבולגריה.  עבד בבניה כמו כלם. מאוחר יותר עבר להנהלת חשבונות. תחילה   במשטרה (והילדה היתה מאד גאה) אחר כך בבית האדום של איחוד הקבוצות והקיבוצים על חוף תל אביב (והנערה היתה מאד גאה), אחר כך פשוט בבנק לאומי.  אמי היפיפיה  עם השיק הצרפתי, שכתבה שירים ולימדה צרפתית בשעורים פרטיים…   נאלצה להביא הביתה משכורת  מעבודה כפועלת  בבית חרושת לחולצות "כציבא" , שאחד העינויים בו היה להקשיב לאום-כולתום כל היום!

 

הורי למדו עברית מיד, היא פשוט הצטרפה ל 10 השפות שכבר ידעו. אחד הפרסים שקיבלה אמי באולפן על הצטיינותה, היה כרך שירי ביאליק שעדיין ברשותי. אבי היה זמן מה פעיל במפאי, אבל בסכ"ה הם חלמו להגר לצרפת. כשהייתי בת 10  הדבר עמד להתרחש. כבר החלפתי את כל הבולים שהיו לי  בבולי ישראל כדי לקחתם איתי לחו"ל…  ומשום מה , העניין בוטל.  לשמחתי. אני לא רציתי לעזוב לצרפת, אבל כן רציתי לעזוב את יפו  למען חיים בקבוץ. רציתי קבוץ על שפת הכנרת אבל קיבלתי את 'חמדיה' בעמק בית שאן. נשארתי שם רק שנה, בחברת נוער,—אבל שנה שהיתה מסע חניכה. בלי הלחץ של בית ההורים גיליתי את עצמי—הפכתי מילדה פראית שכונתה  ז וּ לּוּ  לתלמידה מצטיינת . וככזו הימליצו המדריכים על חזרה לעיר כדי להתקדם בלימודים כמו שצריך.

 

חזרתי לבית ברחוב מופתי , שהיה מבוי סתום, כולו חושות ובפתחו ארמון המופתי בגילגולו כ'בית חלוצות' . לא רחוק היה גם 'בית חלוצים' . אלה היו סידורי דיור לרווקים ורווקות.   כמה אהבו שם את סבתי אז'ני  (שסוף סוף הגיעה ארצה לאחר שהותרה עליית הזקנים) שקראה להם בקפה  על כל הדברים הנפלאים העומדים להתרחש בחייהם…

 

גם בחיי התרחשו דברים. חלקם נפלאים, כמו חברות ב'שומר הצעיר' שלא רק לקח אותי לטיולים "גורליים" בגליל, כי אם גם סיפק חזון לגדול עליו.  שכן אורח החיים של הורי וכל מה שראיתי סביבי—עורר בי התנגדות עזה .

 

חייהם של סבי וסבתי האחרים, מאיר וויקטוריה היו ציוריים יותר. הם גרו בעג'מי, בבית אחד עם משפחה ערבית. הם חלקו מטבח ואולי גם שרותים והסתדרו יפה. אני התיידדתי עם אחת מבנותיהם, בת גילי  בשם רַבַּאַבּ.  גם חייו של דודי היחיד שהשתכן עם משפחתו בעין כרם נראו לי ציוריים מאד.אך הוא ואשתו  חיכו בכליון עינים לקבל שיכון . והם קיבלו, אך לא לפני שבני הדוד איפשרו לי הצצה אל חצר המנזר של הנזירות הצרפתיות… אותו מנזר שלימים יהיה לי לבית שני.

 

אינני יודעת אם יש לזה בסיס, אבל לפעמים עולה בדעתי שהמשיכה שלי למנזרים ולטכסים הנוצריים… היא משהו שהוטבע בי בילדותי הרכה, כשהורי  התנצרו  למראית עין. הם עשו זאת בתקוה לא לאבד את מקום העבודה של אבי ולא להאלץ לעזוב את ביתם היפה בסופיה ולהיות מגורשים לערי השדה  ,מכח 'החוק להגנת העם הבולגרי' שנחקק במאי 1944. יש לשער שניסו להראות בכנסיה… יש לשער שהייתי שם איתם וספגתי את האוירה.

 

ההתנצרות לא עזרה. אבי הלך כמו כלם למחנות עבודה , שנראים באלבומי הצילום הרבים של הורי, כמין מחנה של הצופים. ואמי גידלה אותי בעיר שדה, בין אכרים, בטבע.  דבר שגם הוא בודאי השאיר עלי את רישומו .  אני מעולם לא הבנתי  למה זה היה עונש כל כך גדול, אבל הורי אהבו את העיר.  גם  בארץ, כשרק השיגה ידם, מיהרו לעבור  לבת-ים לאחד מבתי הקומות הראשונים שניבנו בה. ' השיגה ידם', נשמע  טוב. למעשה מה שעשו כדי להשיג את הכסף היה לעבור לגור כלם ביחד כל הסבים והסבתות בדירה, בת 4 חדרים אמנם, אבל היה צפוף. עד שסבתא אז'ני שולחה לבית זקנים מלב"ן והסבים האחרים נפטרו. ושני אחי החלו ללקות בדכאונות ולהתאשפז מדי פעם ב'אברבנל'  ואני פרשתי לאי הבודד של מושב רחוק, כדי להתחיל הכל מחדש, אחרת!

 

 

 

14 תגובות

  1. אני אוהבת שהפרישה
    שלך הייתה בגיל כל כך
    צעיר את יודעת הרי היום כדי לפרוש
    אתה צריך להגיע לגיל 60 או לעשות
    הרבה כסף

    ספרי עוד סבינה

  2. שולמית אפפל

    יקירתי, אני מבינה גם עכשיו שעדיין איני מכירה אותך ואולי לא אכיר אף כי אנחנו נפגשות אחת לשנים באירועים ספרותיים אבל כמה משפטים כאן חרישיים משהו לחשו כל כך קרוב לנפשי ונגעו בה, לעולם התנערי והתחדשי זה נפלא, סבינה.

  3. סבינה, סיפור שרב בו הנשתק על הנאמר ולכן דווקא מרגש. חומר לכמה רומנים :)

  4. אהוד פדרמן

    סבינה, תמצית סיפור חייך בבית הורייך עוזר להבין את שירייך, את מקורות ההשראה, את השרשים התרבותיים העשירים, את השפות, הרצון והיכולת לתרגם נופים אירופאיים לעברית, ומצד שני את הרצון להשאר נטועה באדמת ארץ ישראל ולא להעקר

  5. איזה סיפור, סבינה! וכמה סיפורים מקופלים בתוכו!

    שבתה את לבה הסבתא אז'ני שקראה בקפה – ומה היא קראה בקפה שלך? אנא ספרי לנו עוד.

  6. תודה! תודה לכלם, אף פעם לא על בדעתי לכתוב פרוזה, אבל כמה זה יותר פשוט ויותר נוגע!

  7. סבינה, ספור חיים מרתק, וכוחות נפש של ילדה ונערה שידעה מה היא רוצה ומה איננה רוצה!

  8. סיפור שקושר את הביוגרפיה האישית לדור שלם בני המעברות והעולים. זה חלק מסיפור הארץ והמדינה. נוגע מאד

  9. תודה סבינה על השיתוף.
    ואני חושבת על הילדה הקטנה באנייה שלמדה מגיל צעיר על חמלה, ואולי זה אחד הדברים שעשו אותך לכל כך רגישה.

  10. ואני עוד חייב לך טיול לג'בליה.
    רק ישתנה מעט מזגו הרע של האויר וניפגש. מבטיח.
    מחבק, יוסי

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג