סבינה מסג משוררת ומתרגמת
הַבַּיִת בְּמוֹשַׁב חֶמֶד (מושב של ניצולי שואה )
יַלְדָּתִי יַלְדָּה אֶת יַלְדָּהּ
בַּבַּיִת בּוֹ נוֹלְדָה.
כָּךְ קִעְקְעָה
בְּיַד הַזְּמַן
אֶת הַמִּלָּה
מ וֹ לֶ דֶ ת.
הַבַּיִת בְּמוֹשַׁב חֶמֶד (מושב של ניצולי שואה )
יַלְדָּתִי יַלְדָּה אֶת יַלְדָּהּ
בַּבַּיִת בּוֹ נוֹלְדָה.
כָּךְ קִעְקְעָה
בְּיַד הַזְּמַן
אֶת הַמִּלָּה
מ וֹ לֶ דֶ ת.
גם אני (הבן של הורי) נהגתי כך ואני מקווה שגם בני בקרוב.
במושב, בו המשפחה לדורותיה נשארת באותה יחידת משק הסמליות ברורה יותר.
זה נראה לי הישג אדיר. לחיות במקום אחד ולהתקשר אליו.
סבינה. שיר חזק.מקועקע ביד הזמן.
יש בו מהכל בתרכיז ותמצות,עם המילים החשובות:
הבית,מושב, ילדות,לידה,מולדת.יד הזמן.
גם הפוסט "טקס סיום קורס קצינים"הקודם
ריגש אותי ,כך הם חיינו
רגל אחת בריאה בשמחה
ורגל פגועה בעצב
תודה, מיכל. האתגר נראה לי לכתוב את חיינו על ריבוי פניהם . לא להדגיש את האסונות, לא לזלזל בנחת שכלנו חווים בהיותנו כאן בשמש הימ-תיכונית אחרי הזוועות וההשפלות באירופה.
יפה, סבינה!
הכרתי את הבית במושב חמד (:
נכון, גבריאלה. אי אפשר לשכוח את הערבים הנחמדים איתך ושמשעון שלוש ומרים איתן…
סבינה מסג. איזה שיר!
סבינה יודעת היטב את העולם התרבותי הגדול.
עולמה הרוחני "טס" בקלות לקצות התרבויות "מהודו ועד כוש" מהיאנג צה ועד לגנגס הדנובה והסיין והתמזה
אבל בכל רמח אברי השירה שלה היא משוררת ישראלית ויהודיה: באותר המילים ומושגי הלשון שהיא בוחרת בעקביות, במצלול השפה ובתרבות השירה –
היא אוניברסלית מישום שהיא משקפת את הקיום הזה – הבית במושב חמד אומר כיצד השירה מנצחת ויולדת את מי שישיר גם בעתיד.
בכי של תינוק עולה מהשיר של סבינה – בכי נסתר, בכי שכולו צחוק עמוק של שמחת קיום – שיר שעומק הנאמר בו מפליא ומעורר בי התפעלות רבה.
סבינה תודה!!!
תודה, יוסף. אנחנו יוצרים פה תרבות על בסיס קיים והבסיס הזה איננו איזה פולקלור מסכן– הוא גם הבסיס לתרבות העולמית. את זה צריך לזכור. אני בעד להרחיב את הידע ביהדות, דוקא עכשו, כמצע משותף לכל העדות החיות כאן. לא מספיק להחיות את השפה העברית.
יפה השיר . הקשר בין אשה לידה ואדמה הוא אכן קעקוע (או קירקוע). אני באופן אישי הייתי מעדיפה להוולד בהולנד למשל, ללדת את בתי בניו יורק ושהיא תלד את בתה ביפן ואחכ תהפך לסבתא באפריקה. כל התבל מולדת אחת, קרקע אחת, אדמה כשירה ללידה, לאישה, לאימהות
איריס, אני נהגתי לחשוב כך, ביחוד עם האוריינטציה הסביבתית שלי. אבל אחרי מלחמת ששת הימים שחוויתי יחד עם שכני ניצולי אושוויץ במושב חמד – משהו הישתנה. והחלטתי שאני את כחותי משקיעה כאן.
עצוב מאוד שאנחנו לדורות מקועקעים בשביל להתקיים על האדמה.שיר חזק, צורב.
אהבתי את המחשבה של איריס שכל התבל מולדת אחת כשירה ללידה ואמהות.ובכל זאת אני מרגישה שהפיזור הגלובלי לא נטיה טבעית שלי.
אפילו התפישות החדשות של האקולוגיה שהכל אחד, לא מבטלות את התרבות המקומית. להפך– צריך לשמור על המיגוון.
"המולדת היא כל מקום שבו טוב לך" אמר דמוקריטוס, אבל יכול להבין שבמושב של ניצולי שואה יש למימרה הזו צליל אירוני מר. אני מניח שבכפר יש ל"בית" ממשות אחרת מאשר בעיר. אפילו לבית במובן בית אב (או בית אם).
בכל זאת, על רקע השואה, הקעקוע של המלה מולדת דווקא מעמיד בסימן שאלה את התוקף של המלה הזו גם כשהקרקע מתחת לרגליים. לא יודע אם התכוונת להיפוך האירוני הזה, אבל הוא יפה.
כן, אמיר, התכוונתי. ואכן בכפר כשאתה בונה במו ידיך את הבית ומסביב אתה מגלה את השכנים עם המספרים הכחולים… כל נושא הבית מתחדד. כל נושא היהודי הנודד מתחדד ואתה רוצה להכות שרשים.
את נותנת לי בשיר הזה, סבינה, השראה לפוסט שיופיע בקרוב.
תודה!
עוד לא קראתי אבל אני כבר שמחה שהדברים פועלים זה על זה ויש שיח.
סבינה, דו המשמעות של המילה קעקעה בהקשר של מולדת טורדת את מנוחתי וזורקת אותי לטראומה שהיתה לי ולמשפחתי לפני עשרים וארבע שנים בעת ביקור בחצר בית אבי שנולד בשכונת מאה שערים בירושלים ב-1914. טראומה שקעקעה במידה רבה את תחושת השייכות שלי ושל בני משפחתי, לסוג אחר של מולדת – הדת היהודית כפי שהתגלתה אז לעינינו הנדהמות במערומיה המתבדלים והאלימים. ומסכה מכוערת זו הולכת ומכסה עם השנים את פני ישראל סבא שליוו את נעורי ובגרותי המוקדמת ואין חלקי עוד עימה. בעיני חלק גדל והולך מבני עמי אני זר, צר ואויב, אפילו ששם משפחתי רומז על היותי נצר למשפחת סופרי סת"ם ( פדרמן= איש הנוצה, כלומר מי שעוסק בכתיבה ) אביא את הסיפור בפוסט שלי בקרוב.
יש בעיה עם החרדים המתבדלים. אני מעריכה את הדתיים המתונים, כמו כמה רבנים אמריקאים צעירים שיש בארץ.
צריך ליצור את הוריאציה שלנו של הדת/מורשת ולא לזרוק את התינוק יחד עם המים.
אוהבת את הפשטות המתוחכמת של השיר הזה. (ואני אחת שלא אוהבת שירים פטריוטיים על פי רוב).
תודה רבה, יעל. את דוגמה ליכולת לשאת דעות שונות בלי לנתק מגע. השיר לא נכתב עכשו ,הוא נכתב לפני כמה שנים כשתפשתי שזהדבר גדול שדור שני נולד בטאותו בית ועוד במושב של ניצולי אושוויץ.
היי סבינה
אי אפשר לאור המילחמה לא לומר- כאן נולדתי…
מחמם את הלב
להתראות טובה
את פרח יפה של הארץ הזאת. הלוואי ויכולתי לומר כאן נולדתי. אבל אולי דוקא כי באתי משם, אני מעריכה שיש פה, אני כואבת עד עכשו עלבונות והשפלות שעברו הורי, כולל התנצרות, וזה עוד היה הרע המיעוטו– כי במקום שמצאה אותם המלחמה לא לקחו את היהודים
נפלא השיר, סבינה יקרה
תודה, גרא. מה שלומך? איך מה שעברת השפיע על עולמך? בעצם אתה לא היית זקוק לשוק כדי להיות נאור.
גרא, התכוונתי כדי להיות מואר.
איזה שיר נפלא ומשמעות כה עמוקה.