בֵּית טְרַיְדֶל
היום הוזמנתי סוף כל סוף אל הארמון! הוא שוכן לחוף הכנרת, הוא מוקף גן תמרים, הוא נראה מבחוץ כאגדה … כן, זהו "הארמון רב תפארת" מן השיר אגדה של יעקב פיכמן. רבים מאיתנו גדלו עליו, אני גידלתי את עצמי עליו. הוא היה כוכב הצפון שעל פיו כיוונתי את חיי. זה 50 שנה אני מחפשת אותו ומוצאת חלקים ממנו באהל או צריף או מנזר… ועכשו בבית קטן בקבוץ. אודה ולא אבוש כי היו ימים שחלמתי לרכוש אותו, אבל ידי לא השיגה.
ואיך שהדמיון ריהט אותו, איזה חדר סידרתי לפיכמן בעליית הגג , איזה חלון ( עם תריסים סגולים) , איזה וילון לבן כהילה שהוא הסיט כדי לראות את הכנרת… ונפעם עד כדי לכתוב את שירו!
"על שְׂפַת יָם כִּנֶּרֶת
אַרְמוֹן-רַב-תִּפְאֶרֶת
גַּן-אֵל שָׁם נָטוּעַ
בּוֹ עֵץ לֹא ינוּע"
היום הוזמנתי על ידי "המלכה" — עפרה טריידל בת ה76 שזו לה השנה ה55 בארמון הזקוק לשיפוץ דחוף. ישבנו בחדר המגורים הצמוד למטבח ואם כי החדר היה נעים ומרופד ספרים, הייתי צריכה לגייס את כל כח הדמיון שלי כדי לראות את הלורד רוטשילד מתארח כאן ויוצא מה זה מרוצה! יכולת הספור של עפרה סייעה קצת לדמיון . בעזרתה הצלחתי "לראות" את הלורד מנפנף בידו מן המרפסת הפונה אל החצר בה התקבצו כל בני העמק ואיך אחד הפועלים קופץ קדימה, קד קידה ומנדב לברון, שהיה חולה מאד, שנה מחייו! אחריו קופץ עוד אחד ועוד אחד… הם לא ספרו כמה , אבל עובדה שהברון נשאר בחיים עוד 10 שנים לאחר הביקור בכנרת.
מה שרחוק מלהיות עובדה היא שהותו של פיכמן בבית. אבל לא נתתי לעפרה לקלקל לי עליתי אל החדר בקומה השניה , נאחזתי בשרידי ריהוט שתכנן הקבלן הטמפלרי… החלפתי מהר את הוילונות הישנים המהוהים ותליתי את הלבן השקוף, והרגשתי שזה המקום, הוא היה פה.
*
טוֹב שֶׁאֵין כָּאן אַרְמוֹן-רַב-תִּפְאֶרֶת
וְלֹא גַּן-אֶל-נָטוּעַ
אֶלָּא
מִכְסֵה בֶּטוֹן בּוֹלֵט
שֶׁל בּוֹר בִּיּוּב
כָּךְ יֵשׁ לִי טְרַמְפּוֹלִינָה
אֶל הַתְּהוֹם
פְּלַטְפוֹרְמָה , כְּלוֹמַר
שֻׁלְחָן לִכְתֹּב עָלָיו
כְּכָל יָכֹלְתִּי
בָּמָה לְּדַבֵּר עָלֶיהָ כָּל עוֹד רוּחִי
מַטְבֵּעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַצַּד הַשֵּׁנִי
הַמְּלֻכְלָךְ
הַהֶכְרֵחִי.
תודה סבינה שהבאת את ארמון רב תפארת ואת הסיפור על הבית היום. ויפה הדקונסטרוקציה שעשית לתפארת.
משה, ארמון אולי אין כאן, אבל תפארת יש ויש החל מורד שמי הבקר זהב הצהריים ולילך הערב…
סבינה, אז הוא קיים!
בכל פעם שאני שרה את השיר אני לנכדי
אני מתעצבת משום מה, כנראה המנגינה
שולמית, הוא קיים! חסר רק מישהו עם אמצעים ועם טעם כדי לשקם אותו. מבחינה זו הוא ממש אוצר, כי לא שינו בו הרבה במשך 100 השנים שהוא עומד.
ולי אין ספק שאכן השיר נכתב שם. זה היה הבית המודרני היחיד באזור, כל אורח נכבד התארח בו, למה שפיכמן לא?
יש לי נכדה יפיפיה בת שלש שנראית כמו נסיכה בלונדית מהספרים. היא ואחיה לא כל כך אוהבים שירים, הם אוהבים סיפורים ואני אוהבת לשיר. אז מה עושים? אני מפתחת את השירים לסיפורים. וכך תארתי לה את החדר בקומה העליונה עם תריסים סגולים ואת הגן כגן מפואר עם גזיבו (ביתן גן) בו הנסיך יושב ולומד תורה מפי אליהו היורד לכאן מביתו בהר גלעד…
גם היא התלהבה מכך שהארמון קיים והיא רוצה לראות את התפארת… ואני אנה אני באה?!
אני חושבת שאשכנע את "החברה לשימור אתרים" — לשמר, ומהר!
יפה השיר, ונכון
לגב" סבינה,
מציע שתביאי תמונה של הבית ותכתבי ביתר הרחבה את תולדותיו.
ויש הרבה חומר, למשל: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2445314,00.html
ועוד. ( אם את רוצה).
משה, אני לא יודעת איך מעבירים תמונות. אם יש לך חשק להביא עוד חמר על בית טריידל– זה יהיה נפלא!
סבינה, גם אני אוהבת את השיר הזה בילדותי דימיתי תמיד שהנער שגר שם יאהב אותי וביחד נגור בארמון, זה קרה חלקית, אבל השיר שלך מצוין"טרמפולינה אל התהום"היכולת לכתוב.{בקשר לבית מתהלכות הרבה גרסאות גם לגבי השיר}
איך זה קרה חלקית? האם היית חברה של אמיר טריידל?
ממש לא, פגשתי נסיך אחר מארמון אחר..{מטפורי אולי}
הכוונה היתה להמשך השיר" מי גר שם רק נער… וכו" זה הדליק את דמיוני הצעיר
סבינה, תודה על עוד פיסת כנרת גוססת שאת מחיה, מנשימה במילותייך.
אהבתי : מַטְבֵּעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַצַּד הֵשֵּׁנִי
הַמְלֻכְלָךְ
הַהֶכְרֵחִי
אהוד, היא לא גוססת! אני עצמי נעה מארמון לארמון, או על שפת או על גבעה מול. איני מתכוונת לבית הקבוץ הקטן שלי אלא לוילות מפוארות של חברים וקרובים. לא פעם הלב נצבט כשאנו יושבים לסעודת שישי או לסדר פסח באחת מהן ואני נזכרת בהרצל שפינטז על סדר בוילה בטבריה.
התייחסות למילה גוססת. יתכן והיא לא מדויקת שכן אם היינו מניחים את הכנרת לנפשה, היתה חיה לנצח.
נכון יותר לומר שאנו כקולקטיב מזהם, קצר רוח וקצר ראות, פשוט הורגים אותה לאט לאט. ומי ייתן ובזכות חסידי איכות הסביבה שכמוך היא תנצל
היי סבינה
תודה על האירוח בארמון, היה נעים לשבת שם, לשמוע את שירך
להתראות טובה
טובה יקרה, את מוזמנת שוב, מתי שתרצי.
חבל שלא צרפת תמונה