אני חוזרת ומעיינית בשירי יעקובסן העומדים לראות אור ולא יכולה להתאפק להביא שיר תמים מאד, תמים לעומת הרשימה של ענת פרי, שבכל זאת משך אליו אש מצד הפמיניסטיות . הן התרעמו על השורות האלה:
לְעוֹלָם זֶה שַׁיָּכוֹת גַּם הֲנָאוֹתֶיהָ הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הָאִשָּׁה:
חָתוּל עַל הַבִּרְכַּיִם , מִלִּים רַכּוֹת לְיֶלֶד
וְכָל מַה שֶּׁצּוֹמֵחַ וְגָדֵל , חוּטֵי הַשְּׁתִי-וְעֵרֶב עַל הַנּוּל,
מַסְלוּל-שָׁלֹשׁ-הָאֶצְבָּעוֹת עַל הַחַלּוֹן בָּעֶרֶב…
לזמן מה הוא שינה את זה ל"הנאותיהם של הזקנים" אבל חזר בו בטענה שזה מגוחך והשיר יופיע עם השורות המפחיתות מערך האשה. האמנם?
רוֹלְף יַעקוֹבְּסֵן
נְטוּל כָּל מַחְשָׁבָה
בְּתוֹךְ כָּל יוֹם יֵשׁ לֵב הוֹלֵם
וְיָד נִפְרֶשֶׂת.
אוּלַי כָּל יוֹם הוּא תּוֹר-חַיִּים שָׁלֵם:
לַבֹּקֶר יֵשׁ חֻקָּיו וְכָךְ לָעֶרֶב
וּבַלֵּילוֹת, כֶּתֶר הָאֵשׁ מֵעַל בֵּיתֵנוּ—
מִחוּץ לְהֶשֵּׂג יָד.
הַמֵּצַח הַלָּבָן שֶׁל פֶּלֶג קַיִץ
מָלֵא בְּמַחְשָׁבוֹת , אַךְ אֵין הוּא מִתְאַמֵּץ לְהַחְזִיקָן.
הוּא מֵעוֹלָם אַחֵר, צָלוּל כִּבְדֹלַח
אֲבָל יוֹתֵר זוֹרֵם-חוֹלֵף, לַנֶּצַח מוּסִיקָה.
אִצְטְרֻבְּלֵי הָאַשּׁוּחִית נִתָּכִים אַרְצָה
כַּחֲבָטוֹת עַל גּוֹנְג , וְיֵשׁ לֵילוֹת נוֹגְהִים בְּאוֹר-אָרָד.
דְּגֵי הַטְּרוּטָה הַמְּשַׁיְּטִים בַּנְּהָרוֹת
כִּתְוַאי שֶׁל פּוֹרִיּוּת עַל קַרְקָעִית הַלֵּב, מְצֻיָּדִים בְּפֶה
שֶׁמְּסֻגָּל לִבְלֹעַ בְּלִי לִשְׁתּוֹת.
לְעוֹלָם זֶה שַׁיָּכוֹת גַּם הֲנָאוֹתֶיהָ הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הָאִשָּׁה:
חָתוּל עַל הַבִּרְכַּיִם , מִלִּים רַכּוֹת לְיֶלֶד
וְכָל מַה שֶּׁצּוֹמֵחַ וְגָדֵל , חוּטֵי הַשְּׁתִי-וְעֵרֶב עַל הַנּוּל,
מַסְלוּל-שָׁלֹשׁ-הָאֶצְבָּעוֹת עַל הַחַלּוֹן בָּעֶרֶב ,
כָּל אֵלֶּה זְעִירִים מִכְּדֵי לְכַנּוֹתָם בְּשֵׁם , אַךְ הֵם
אוּלַי שָׁרְשֵׁי הָעֵשֶׂב שֶׁל חַיֵּינוּ,
הַגַּל הַמִּתְרַפֵּק בְּלִי הֶרֶף עַל סַלְעֵי הַחוֹף
וּפֶלֶג הֶהָרִים לְבֶן הַמֵּצַח –
נְטוּל כָּל מַחְשָׁבָה , מָלֵא צְלִילִים.
סבינה,
שיר יפה. שורות יפות.
הַגַּל הַמִּתְרַפֵּק בְּלִי הֶרֶף עַל סַלְעֵי הַחוֹף
וּפֶלֶג הֶהָרִים לְבֶן הַמֵּצַח –
כארילו אנו עצמנו עוברים בחופים, בפיורדים ורואים במו עינינו את ארצות הצפון שליד החופים.
מ.
כן, משה, אני אוהבת שירים בהם מורגשת המקומיות– זו הסיבה שאני משקיעה כל כך הרבה מזמני בתרגומם.
ברור מדוע הקטע הזה מעורר את חמת כל מי שלא חושב שעבודה עם נול היא חלק אינטגרלי מהבריאה ממש כמו זרימת המעיין. גם ההחלטה של המשורר "מה הן ההנאות של האשה" יש בה מהפטרונות. אבל המשורר הוא תוצר של תקופתו ויש להשתדל להפריד בין ה"מה" ו"האיך".
מאחר ואני סומך על סבינה וחברותיה שעזרו לה לתרגם ,אני מוכרח להודות שאני לא ממש משתגע על השירים שלו שהוצגו כאן, אבל זה עניין של טעם אישי.
גיורא, יש לךנו פה עסק עם משורר גדול. אל תשפוט משני שירים. חוץ מזה כמובן יש מקום לטעם אישי ויש עניין תקופתי– בזמנו ובארצו כתיבה כזו היתה חידוש. עכשו כמובן שלא ובכל זאת!
לא מצאתי שהשורות האלה מכעיסות במיוחד. אולי בגלל השורה על הדברים הזעירים שהם בכל זאת "שרשי העשב של חיינו", אולי בגלל האיצטרובלים ה"ניתכים ארצה", אולי בשל יופיו של תיאור הגל המתרפק. אולי משום שלא הוזכרו בכלל הנאותיו של הגבר.
וגם בגלל הפלג ומחשבותיו (וזה מתקשר למה שהגבתי בפוסט הקודם שלך) – הוא "מלא במחשבות" בבית הראשון, ו"נטול מחשבה" בשורה האחרונה.
את צודקת: השורה על שרשי העשב אומרת שזה העיקר ששכחנו. ובשירים אחרים הוא מתייחס לזה, לאופציה לחזור את השקט הביתי.
למה פגיעה? וחוץ מנול אלו בדיוק הדברים שאותי משמחים{הייתי שמחה גם נול}
היום, כמובן, מחזירים את הכבוד האבוד לנול ולשאר מלאכות היד. חברות שלי , נשים עם קריירה, מתחילות לתפור ולסרוג.
סבינה, השורות:
אִצְטְרֻבְּלֵי הָאַשּׁוּחִית נִתָּכִים אַרְצָה
כַּחֲבָטוֹת עַל גּוֹנְג , וְיֵשׁ לֵילוֹת נוֹגְהִים בְּאוֹר-אָרָד.
דְּגֵי הַטְּרוּטָה הַמְּשַׁיְּטִים בַּנְּהָרוֹת
כִּתְוַאי שֶׁל פּוֹרִיּוּת עַל קַרְקָעִית הַלֵּב, מְצֻיָּדִים בְּפֶה
שֶׁמְּסֻגָּל לִבְלֹעַ בְּלִי לִשְׁתּוֹת."
מכים על גונג ליבי, ותרגומך בהיר כמו מוסיקת נהרות רחוקה, נעים כטל
ומזל טוב, לא הספקתי להגיד , בפוסט הקודם שלך
תודה, איריס. את תמיד קשובה וקולטת את העיקר.
לְעוֹלָם זֶה שַׁיָּכוֹת גַּם הֲנָאוֹתֶיהָ הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הָאִשָּׁה:
חָתוּל עַל הַבִּרְכַּיִם , מִלִּים רַכּוֹת לְיֶלֶד
אם אלה הן הנאותה של אישה, אני מברכת מיד "ברוך שעשני אישה"!!!!
אכן, הפמיניזם המתקדם כבר מדבר לא על "האשה" אלא על תכונות הנחשבות נשיות– ששווה להציל למען כלם. בינהן– הרוך ,השיתוף, הרגישות כנגד עולם טכנולוגי מנוכר.
אני לא חושבת שיש פגיעה בערך האשה כי הן עוסקות ב:
שָׁרְשֵׁי הָעֵשֶׂב שֶׁל חַיֵּינוּ
ותודה לאל שהנאותינו כאלה.