נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית.
התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון
—יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.
ספרי שירה למבוגרים:
מושב
1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א
הבית במגדל
1987 הקבוץ המאוחד
והים הזה ים כנרת
1994 הקבוץ המאוחד
ימי מנזר
1992 שוקן 1991
כליל
אבן חושן 2003
מן הספרים לילדים החתומים בשם העט
עדולה
שני הטריים ביותר הם:
צעצועים הוצאת עם עובד
שאלות לא קלות הוצאת א"ח
סבינה
לב הזהב של ירושליים, בעיניי, הוא לא בכיפת הזהב. זה רק תעתוע. הסוואה. הלב נמצא ביקום אחר, מקביל, שיירד אלינו אט אט, שיירד למי שיש לו עיניים אוהבות לקבל
אומר לכם משהו שצריך להעמיק בהשלכות שלו:
בסיפור על הורדוס שעיור את בבא בן בוטא [חשוב ומרתק לקרא את כולו]
מבקש הורדוס לכפר על מעשיו.
אומר לו בבא בן בוטא שהתעוור בפקודת הורדוס המטורף:
"מי שכיבה אורו של עולם יעסוק בתיקון אורו של עולם!"
ואכן מקבל הורדוס על עצמו לתקן את בית המקדש וכאן מה שמעניין אותי [בגלל סבינה היקרה]
הבוא מציע לעשות את המקדש בציפוי זהב.
הרב בן בוטא יכול היה להביע הסכמה ושמחה.
האסתטיקה שלו כאמון על דברי חזל – הניעה אותו להביע סלידה מהזהב
ולהציע שהורדוס יצפה את המקדש באבנים כחולות שוקעות ובולטות – כדי שהמקדש יהיה דומה לים!
למה ים? שהוא תמיד דינאמי ולא סטאטי.
שהוא דומה לכסא הכבוד.
מי שהיה בים והביט לאופק חוה אם כן את אסתטיקת היהדות שהיא ים.
האסתטיקה של הזהב היא אסתטיקה לא יהודית.
[כמובן שהמנורה היו זהב אבל הם כליםץ. הם אביזרים. לא המהות]
יפה, סבינה. זה עתה סיימתי כתיבת עבודה (אתר אינטרנט) על ירושלים בתמול שלשום של עגנון. וחשבתי על שני ציטוטים (עגנון):
"שאין לך כל שעה ושעה בירושלים שאין בה משל חיי עולם. אלא לאו כל אדם זוכה, שירושלים אינה נגלית אלא לאוהביה."
"ואין צריך לומר לכשיעמוד סופר גדול ויכתוב רומן על ירושלים, רומן בין שני חלקים, חלק אחד על ירושלים של מעלה וחלק אחד על ירושלים של מטה."
הלם היופי של השנה הראשונה היה מה שהשאיר אותי בירושלים שנים ארוכות.
לא ידעתי שהיית שנים ארוכות בירושלים, האם כאן בהרים היית רועה?
סבינה
לב הזהב של ירושליים, בעיניי, הוא לא בכיפת הזהב. זה רק תעתוע. הסוואה. הלב נמצא ביקום אחר, מקביל, שיירד אלינו אט אט, שיירד למי שיש לו עיניים אוהבות לקבל
ומה שמרהיב, אכן מכאיב, אבל זו רק אשלייה
🙂
ירושלים עיר קשה יפהפיה ומכאיבה וסוגרת. ירושלים כובלת. ירושלים קשה לנשום בה נשימת רווחה. והיא מכשפת.
זה נשמע עמוק מאד מה שאת אומרת. את מתכוונת לאמונה בירושלים של מעלה?
איריס,זה נשמע עמוק מאד מה שאת אומרת. את מתכוונת לאמונה בירושלים של מעלה?
יפה. מרהיבה ומכאיבה. אכן.
יפה וממצה פרח לב הזהב הזה -הליבה של ירושלים. קצר ואומר הרבה ,סבינה
יפה (ולא בגלל הזהב), מדהימה, מוטרפת וכואבת – ירושלים.כתבת יפה על קצוות היופי והכאב.
אומר לכם משהו שצריך להעמיק בהשלכות שלו:
בסיפור על הורדוס שעיור את בבא בן בוטא [חשוב ומרתק לקרא את כולו]
מבקש הורדוס לכפר על מעשיו.
אומר לו בבא בן בוטא שהתעוור בפקודת הורדוס המטורף:
"מי שכיבה אורו של עולם יעסוק בתיקון אורו של עולם!"
ואכן מקבל הורדוס על עצמו לתקן את בית המקדש וכאן מה שמעניין אותי [בגלל סבינה היקרה]
הבוא מציע לעשות את המקדש בציפוי זהב.
הרב בן בוטא יכול היה להביע הסכמה ושמחה.
האסתטיקה שלו כאמון על דברי חזל – הניעה אותו להביע סלידה מהזהב
ולהציע שהורדוס יצפה את המקדש באבנים כחולות שוקעות ובולטות – כדי שהמקדש יהיה דומה לים!
למה ים? שהוא תמיד דינאמי ולא סטאטי.
שהוא דומה לכסא הכבוד.
מי שהיה בים והביט לאופק חוה אם כן את אסתטיקת היהדות שהיא ים.
האסתטיקה של הזהב היא אסתטיקה לא יהודית.
[כמובן שהמנורה היו זהב אבל הם כליםץ. הם אביזרים. לא המהות]
מרתק לדעת סיפורים כאלה — אז כחול ולא זהב! נפלא. תודה, יוסף.
היי סבינה
המילים שלך כמו מצלמה
שלך טובה
טובה, אמרת משהו שחשוב לי לשמוע. כמו מצלמה — אבל במעט מלים שבזמן שמדברות על מה שרואים עושות עוד כל מיני אינטרקציות בינהן.
מאד יפה!
יפה, סבינה. זה עתה סיימתי כתיבת עבודה (אתר אינטרנט) על ירושלים בתמול שלשום של עגנון. וחשבתי על שני ציטוטים (עגנון):
"שאין לך כל שעה ושעה בירושלים שאין בה משל חיי עולם. אלא לאו כל אדם זוכה, שירושלים אינה נגלית אלא לאוהביה."
"ואין צריך לומר לכשיעמוד סופר גדול ויכתוב רומן על ירושלים, רומן בין שני חלקים, חלק אחד על ירושלים של מעלה וחלק אחד על ירושלים של מטה."
איזה יופי, ת ודה.
פעם הייתי מומחית לעגנון.