הזיקנה הזו , ברגע שנותנים לה אצבע רוצה את כל היד…
יוֹתֵר מִדַּי קַל
יוֹתֵר מִדַּי קַל
כָּתַבְתִּי
שִׁיר עַל יָם —
הַדַּפִּים לֹא נִרְטְבוּ לִי
הַגַּל בּוֹשֵׁשׁ
וְלֹא נִשְׁבַּר לִי בַּפָּנִים
הַמֶּלַח לֹא שָׂרַף
לִי בָּעֵינַיִם
לֹא הִתְעַוַּרְתִּי לְרֶגַע
לֹא הִתְעוֹרַרְתִּי סוֹף סוֹף.
יוֹתֵר מִדַּי
דְּיוֹ
בְּתוֹר יוֹד עַל הַפֶּצַע
לֹא מַסְפִּיק
סָפֵק
לְכַרְסֵם
חֹר
עַד קַרְקָעִית הֲיֵשׁ.
*
יוֹתֵר מִדַּי קַל
מָחַקְתִּי אֶת
הַשִּׁיר עַל הַיָּם
לֹא בָּא גַּל עֲנָק וְשָׁטַף …
לֹא בָּא עֲרָפֶל
וְחָטַף!
לֹא הִתְמַקַּחְתִּי
כֵּן הִתְחַמַּקְתִּי מִן הַמַּשָּׂא וּמַתָּן הָאֲמִתִּי
לֹא לָקַחְתִּי אֶת עַצְמִי בְּיָדַיִם
כֵּן תָּפַשְׂתִּי רַגְלַיִם
כֵּן הָלַכְתִּי מִשָּׁם
בְּלִי לָקַחַת
לַלֵּב
אֶת הַהַזְמָנָה הַפְּתוּחָה
כְּמוֹ רָדִיקָל חָפְשִׁי
הַסּוֹפֵחַ לְעַצְמוֹ אֶת תָּאַי
הַגּוֹנֵב מִמֶּנִּי אֶת עַצְמִי
הַכּוֹבֵשׁ חֲלָקִים מִמּוֹחִי
בְּעוֹד זֶה מְנַסֶּה
לְ נַ סֵּ חַ… יָם.
שיר מופלא סבינה ומתעד בדיוק עם המילים וברווחים שביניהם את בגידת הגוף ואובדן הכוח להילחם. ואף על פי כן כדברייך אסור לוותר בקלות . יותר מידי קל לוותר. אני מאוד מעריכה את התייחסותך השירית לנושא. חשוב מאוד. ואמיץ מאוד.
מירי
מירי, תןדה
אח, שנה שכולה ים, סבינה.
תודה, אמיר. אולי גם כמה פיורדים!
זה אהבתי מאוד:
בְּלִי לָקַחַת
לַלֵּב
אֶת הַהַזְמָנָה הַפְּתוּחָה
כְּמוֹ רָדִיקָל חָפְשִׁי
הַסּוֹפֵחַ לְעַצְמוֹ אֶת תָּאַי
הַגּוֹנֵב מִמֶּנִּי אֶת עַצְמִי
הַכּוֹבֵשׁ חֲלָקִים מִמּוֹחִי
בְּעוֹד זֶה מְנַסֶּה
לְ נַ סֵּ חַ… יָם.
גם את הכותרת משנה. בדיוק ככה.
דיו בתור יוד על פצע. מקסים ביותר.
סיגל, כמה טוב שאת שמה לב לפרטים, למרקם. תודה.
סבינה, איזה שיר נפלא- רדיקל חופשי…
כמה קשה לתפס "מרחק פיוטי" כשזה נוגע בעצמך ובבשרך.
השיר מצוין בעיני
במקרה ודברי לא הובנו:
התכוונתי לכך שהמשוררת מודה שקל למחוק דברים שלא ממש ממש נוגעים בנו. אבל כשזה מגיע לכאב האמיתי יש לנו נטיה לברוח מהתמודדות אתו.
עד לקרקעית היש,לא ניכר שמשהו גונב מעצמך את עצמך, שיריך כמו אגל טל זך
מתחיל קל. קליל.
וככל שמתקדמים לסוף השיר, יותר מדי קשה.
ניסחת נכון.
שיר יפה סבינה, וכל כך מכירה את התחושה של יותר מידי קל ומתוכה הבנה שהכתיבה רחוקה מהגרעין והמחיקה כה קלה, ודווקא השיר הזה דרך ה"אני לא מצליחה" הצליח לדעתי מאוד.