עֲדוּלָה
אַגָּדַת הַכִּנֶּרֶת
"מֵאֵיפֹה יֵשׁ לָנוּ כִּנֶּרֶת ?"
שָׁאַלְתִּי עַרְבִיָּה זְקֵנָה.
וְאָז סִפְּרָה לִי הָעִוֶּרֶת:
"אֵיךְ שֶׁלִּפְנֵי מִילְיוֹן שָׁנָה,
כְּשֶׁהָיְתָה פֹּה יַבָּשָׁה —
לְיַד בְּאֵר עָמְדָה אִשָּׁה
וְשָׁאֲבָה מַיִם זַכִּים.
"חָזַר יוֹסֵף מִמֶּרְחַקִּים!"
נִשְׁמַע לְפֶתַע קוֹל רִנָּה . . .
וְהִיא עָזְבָה אֶת הַבְּאֵר
וְהִיא עָזְבָה אֶת הַדְּלָיִים
וְהִתְנַפְּלָה
עַל צַוְּארֵי בְּנָהּ!
וְהַבְּאֵר שָׁפְעָה… שָׁפְעָה…
כִּסְּתָה כְּפָרִים… שְׁלֵמִים בְּמַיִם !
הָיָה נִדְמֶה שֶׁמֵּי-הַתְּהוֹם
יִתְרוֹמְמוּ עַד הַשָׁמַיִם!!!
אֲבָל הַמֶּלֶךְ , הוּא שְׁלֹמֹה,
בָּא בִּמְרוּצָה! בָּא בִּמְרוּצָה!
חָתַם אוֹתָהּ בְּחוֹתָמוֹ —
שֶׁלֹּא תָּצִיף אֶת הָעוֹלָם
אֲבָל מַה שֶּׁיָּצָא — יָצָא ,
וְכָךְ נִשְׁאַר לָנוּ אֲגַם ."
סבינה יקרה,
את יודעת שרגש האדם בורא והורס עולמות. בוודאי אדיר הזה של אהבת אם לילדיה. מוזרה אולי דעתי שאין אגדות באמת, הם מציאות מתגשמת. ושתהליך הבריאה לא הסתיים עדיין.
איך את מרגישה כבוראת עולמות?
יפה שירך.
גרא יקר. איזה תגובה מארץ הפיות. כמו הטיול של עם מאיה הקטנה על הקרקעית החשופה של הכנרת, היום אפילו אחרי החושך, ואיך היא התיישבה בסירה עזובה שנשארה בלי מים וביקשה שגם אני אשב בפנים. והיה ירח מלא… והרבה זמן לא רצתה לזוז משם. ואני משתפת איתה פעולה והיא שמחה… ואני מודעת שברגע זה נברא , אם לא עולם, אז חווייה שמאד משפיעה על העולם שלה ושלי ואולי בכלל. אולי כל חווייה שלנו היא משהו שאנחנו מכניסים לעולם הרגש האנושי.
הכתובת לאמיר נשארה מפוסט קודם, זה בודאי גם לאמיר. אבל זו תגובה לתגובה של גרא.
סבינה יקרה,
אם ניצור סביבינו אווירה מנטלית של אותו הרגש למאיה ושל מאיה ואם יהיה זה רגש שולט בחיינו, נצליח ליצור גן-עדן פרטי, כי הוא תמיד פרטי, וכל הייצורים הקטנים והגדולים ימשכו לשם כדי לינוק דבש במקלט מוגן זה של נחמה והרפיה רגשית עמוקה. תמצית שירה. תפקידה של מאיה.
לא מצליח לכתוב משהו טרגי.
חיבתי,
גרא.
תמיד הטריד אותי שאני מצליחה ליצור גן עדן לעצמי ולסובבי אבל לא לכלם! איזשהו רגש אחריות עמוק גורם לי לחשוב על איזה עולם אנחנו מורישים לקטנים… כמו מאיה למשל.
כמה יפה האגדה כמו הכנרת
אגדה יפהפיה. ולי הבאר נראתה כמעיין הדמאות של אימא שמחה על שבנה חזר.
סליחה, הדמעות, כמובן. עייפתי. לילה טוב.