בעניין ההתכתבויות שיעל מצרה על העלמן. הנה כך זה היה אצל המשורר הנורבגי המתבודד
אוּלַב הֵאוּגֶה
עַנְנֵי עֶרֶב
הִנֵּה בָּאִים הָעֲנָנִים
עִם דְּרִישׁוֹת-שָׁלוֹם
מֵחוֹפִים רְחוֹקִים,
זֶה זְמַן רַב לֹא הָיוּ לָהֶם
חֲדָשׁוֹת בִּשְׁבִילִי.
הִנֵּה הֵם מַסְמִיקִים שָׁם,
לִבָּם בּוֹעֵר,
כָּל זֶה נוֹעַד
לְמִישֶׁהוּ אַחֵר.
עוֹד לֹא חָדְלוּ
תִּקְווֹת
מִן הָעוֹלָם.
*מוֹט הַהוֹדָעוֹת
עָתִיד לִנְחֹת, יָדַעְתָּ,
נַחַת זֶה כְּבָר,
הִנֵּה הוּא כָּאן.
נִרְעַדְתָּ ,
בְּתוֹכְךָ הָאֹשֶׁר כְּבָר פָּצַח בְּשִׁיר ,
אַךְ בְּדִידוּתְךָ מִהֲרָה לְהָקִים
חוֹמוֹת
גְּבוֹהוֹת מִן הָרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי.
אַתָּה מַרְבֶּה לַחְשֹׁב
עַל אוֹתוֹ מוֹט,
כַּנְפֵי הַזָּהָב שֶׁלּוֹ.
*( בנורבגיה של ימי הבינים נהגו להעביר הודעות
באמצעות מוט שהושלך מחוה לחוה.
ההודעה היתה חרותה עליו או מוצפנת כמגילה בתוכו)
מִכְתָּב עוֹמֵד לְהַגִּיעַ
מִכְתָּב עוֹמֵד לְהַגִּיעַ
וַאֲנִי אֶהֱיֶה מְאֻשָּׁר.
נַחְשׁוֹל שֶׁל עֶצֶב
נוֹשֵׂא אוֹתִי אֶל שִׂיאוֹ.
סוף טוב:
במשך 5 שנים התכתב עם מעריצה שלא הבין מה היא רוצה ממנו אבל אהב את סגנון כתיבתה. כתום 5 השנים הירשה לה לבוא לבקר והשניים נישאו כשאולב היה בן 70.
מקסים , סבינה.
את יודעת השירים וגם ההערה מעוררים תחושה כי לזמן הייתה ארומה בתקופה ההיא. חמש שנים לחכות? ולהגיע לגיל 70 ואז להינשא למי שאהבה אותך ואתה אותה. למש שנים להתענג על מכתבים. פשוט להנות מהרוח.
אלה הקסמים שנעלמו מעולמנו.
שוש
זה נכון שהקסם הזה כנראה חלף.
אבל משהו אחר בתגובה שלך מעורר בי תגובה: את אומרת שלימים ההם היתה ארומה אחרת. תאמיני או לא הוא היה בדכאונות וחשב שהעולם במצב נורא.
מקסים.
למכתבים יש קסם מיוחד, קסם גלי הדיו, ובימינו, קסם האותיות המרצדות מן המסך.
הן מגשרות על הזמן והמרחב, ולכן נוטות ליצור אשליית קירבה ובאופן נדיר יותר קרבה.
איזה סיפור טראגי-אופטימי, הבאת בשלושה שירים וסופדבר.
גם אני חושבת שניתן ליצור חום וקירבה גם דרך המסך.
קשה לי להאמין שעוד לפני 8 שנים הייתי חוצה את עמק זורע סלעים וקוצים ומטפסת הר וחוזרת עם פנס בחושך (שלא לדרוך על נחש) כדי לראות אם יש לי מכתב בתיבת העץ שבביקתת הדואר… בכליל.
ואוו, איזה סיפןר זה עם המעריצה. מדהים!!
מה שברור שאצל אולב בתיבה או בתוך המוטות לא היה דואר זבל ובכלל שבסביבתו לא היה מפוזר זבל.
אגב בעקבות מסע ברחבי נורבגיה לפני כעשרים שנה אוכל להעיד שהנורבגים הם "עם בדד ישכון" ובהם נתקימה כנראה הסיפא של הברכה שברך משה את שבטי ישראל בספר דברים ל"ג : " וישכון ישראל בטח בדד…"
ואצלנו, מושאי ברכת משה : איזה בטח ואיזה בדד. שני עמים נלחמים מלחמת חורמה על כל פיסת קרקע של ארץ ישראל והארץ חסרת גבולות וצפופה, צפופה עד דיכאון.
נכונה האבחנה באהבתם של הנורבגים להתבודדות מה שפה קשה לי להסביר– פרישה לאיזה צריף אי שם, הוא אצלם אורח חיים. כל מי שיכול להרשות לעצמו מחזיר היטה hita בהרים על הפיורד.
בעניין דאר זבל אעלה הערב שיר.
נחמד להזכר בhita – הבקתה שהמפתח שלה נמצא מעל משקוף הדלת והעצים לאח ערומים מתחתיה ומצפים ממך להשאיר אותה באותו מצב שקיבלת אותה ולא בודקים אם לקחת מזכרות אפילו לא סכין או מזלג אחד – מבחן קשה לכמה ישראלים שמוציאים דיבת בני ישראל בין הגויים שהרי ישראל ערבים זה לזה לטוב ובעיקר לרע
אני רואה שאתה לא צריך לשמוע ממני מה זה היטה. בודאי היית בהיטה שאני אוהבת, זו שליד הקרחון הכחול!