דירת כתיבה
פֹּה יְכוֹלָה לְהַסִּיג אֶת גְּבוּלִי
רַק צִפּוֹר.
הִנֵּה הִיא נוֹחֶתֶת עַל הַמַּעֲקֶה הָאָפֹר,
אוֹרַחַת פּוֹרַחַת, אוֹרַחַת לִי לְרֶגַע לְחֶבְרָה .
רַק שֶׁלֹּא תְּנַקֵּר
לִי אֶת שָׁלֹשׁ הָעַגְבָנִיּוֹת הַצְּהֻבּוֹת כַּאֲחוֹרֶיהָ
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ אֲמוּרָה לְהַבְשִׁיל לְאָדֹם
רַק שֶׁלֹּא תַּפְסִיק לִפְצֹחַ בְּהַיְקוּ הַיְקוּ הַיְקוּ…
רַק שֶׁלֹּא תַּפְסִיק לְהַעֲסִיק אוֹתִי בְּזוּטוֹת
רַק שֶׁלֹּא תַּפְסִיק
רַק שֶׁלֹּא תַּשְׁאִיר אוֹתִי
כְּבָר עַכְשָׁו
לְבַד
עִם אֶפּוֹס הַיּוֹם.
אהבתי את שירך, סבינה. שבוע טוב.
את כנראה מכירה את ההרגשה.
איזו תפילה יפה ,סבינה, ואיזו דירה נאה שמסיגי הגבול שלה עם כנפיים…
תודה, חנה.
קשים חיי המשורר המתבודד וגם נפלאים. בוקר טוב ושבוע של יצירה לכולנו!
איפה זה היה? אני זוכרת את הסיפור במעומעם.
לא בטוחה לגבי השורה עם האפוס…
זו היתה דירה גבוהה ומבודדת בקצה המושבה מגדל ולכן רק צפרים יכלו להסיג את גבולי. הכוונה ב'אפוס היום' — שהצפור מצייצת בקלילות כמו שירי הייקו קצרים.. אבל משורר שבא לדירת כתיבה מוכן לכתוב ברצינות, משהו כבד כמו אפוס והוא דוחה את ההתחלה.
הבנתי סבינה
זה כמו מקבץ של צבעים בצד אחד בתמונה ונקודה אחת קטנה של צבע עז שמושכת את העין בזרותה ובמשקל צבעה. מוצדק האפוס הזה.
כמו ציפור
אם טוסיק צהוב
כמו שיכור
עם כבד שחור
ניסיתי בדרכי
למצוא עגבנייה
ראוייה לביס.
כבר שנים אני חולמת על דירה כזו, אפילו חדר יספיק, אפילו ארבע מרצפות להניח את המחברת ובשקט אבל "לבד עם אפוס היום" הנפלא שלך, ועם הדף הלבן לבן, נשמע פתאום מפחיד. השירים שלך רוח ים צוננת, הכרחיים בחום היום. נשיקות.