בהמשך ל"אנשים" של שחר-מריו
*
הַנֶּפֶשׁ נְזִירָה.
הַנֶּפֶשׁ צְרִיכָה מֵעֵת לְעֵת תָּא
רַק לְעַצְמָהּ
לִהְיוֹת עַצְמָהּ
בְּעָצְמָה כָּזוֹ
שֶׁבַּחוּץ לֹא עוֹבֶרֶת טוֹב
וְהִיא צְרִיכָה אֲרוֹן
קֹדֶשׁ, לְהוֹצִיא
תּוֹרָה, לְהָקֵל עַל הַגֹּדֶשׁ שֶׁל דִּירָה 4 חֲדָרִים
וּמְקָרֵר שְׁנֵי קוּבּ
הַנֶּפֶשׁ נוֹעֲדָה
לָקַחַת חֹפֶשׁ
לָצֵאת לְנֹפֶשׁ
וְלֹא לְהִשְׁתָּפֵן מֵאַף אֶחָד
יֵשׁ בְּשָׁנָה רַק שְׁתֵּי עוֹנוֹת:
בְּיַחַד
וּלְבַד.
25.7.08
שיר נהדר, מבין לנפש.כשנפשי רוצה לצאת לחופש ולשכוח מהמקרר, המטבח, והכביסה אני עולה לחדר העבודה. כשאני הולכת לאכול משהו כי צריך, אני מרגישה שחזרתי מטיול: אה, שלום בית !.
השיר הזה נכתב במנזר אבל בעבר היתה לי עליית גג. יש מקומות שאוספים אנרגיה מסוייימת, רק להיכנס אליהם זה לעבור למצב תודעה אחר. והתא הוא ב עצם מצב תודעה אחר.
ומי שלא יכול להגיע לעליית גג או למקום מפלט אחר, יכול לִבְהוֹת.
גיורא
הוגה הדעות הצרפתי גאסטון בשלאר (מרצה בסורבון בשנות החמישים) אומר שהבהייה היא החווייה האנושית החזקה ביותר. הוא קורא לזה חלימה בהקיץ. וזהו לדעתו מצב שאדם מרשה לעצמו רק כשהוא נמצא במקום מגונן. לא רק שירים נבטו בזמן חלימה כזו, הוא אומר, גם המהפכות.
סבינה
יפים ה"מכתבים הפיוטיים" שלך בין מטעי הבננות. וגם יצא לך שיר נהדר.
להיות נזיר זה לא פשוט. ברוב הפעמים אנחנו לוקחים איתנו למערת ההתבודדות את המקרר 4 קוב, ואת כל עולמנו הנפשי. דרוש הרבה זמן להתנקות מהכל. לוותר.
לא כל אחד יכול לצאת לחופשת נזירות ולחזור עם שפע כמוך…
את ברת מזל יוצא מן הכלל. כנראה שבגלגול קודם כבר תירגלת מספיק נזירות, כך שבחיים אילו זה באמת פסק זמן מצויין בשבילך (ההתבודדויות).
כל נשמה נמצאת במצב קיומי אחר…
בודאי, איריס, את חיה עכשו ביחד אינטנסיבי וטרי! גם לי היו תקופות שהיחד היה העיקר.
סבינה, תגובתי אליך היתה ביחס לשחר מריו ולתשובתך אליו. אני כשלעצמי הייתי הכל בחיים אילו. נזירה לבד, נזירה ביחד, אינטנסיבי ולוז, גבוה ונמוך, זוהרת מחברים וזוהרת מבדידות.
הביחד זה לא כל הזמן העיקר. 🙂
"יֵשׁ בְּשָׁנָה רַק שְׁתֵּי עוֹנוֹת:/ בְּיַחַד / וּלְבַד" – הייתי חותם על זה. כמו אימרת חוכמה מני קדם.
תודה, אמיר.
סבינה, איזה סיום יפה: יֵשׁ בְּשָׁנָה רַק שְׁתֵּי עוֹנוֹת: בְּיַחַד וּלְבַד.
אני כל חיי מנווטת בין שתי העונות האלו. בהתחלה לא רציתי להתחתן ואחר כך לא רציתי ילדים וכשהחלטתי אחרת, התחלתי בניהול משק האנרגיה המסובך בין שתי העונות הללו. לפעמים עם הרבה יסורי מצפון ולכך מתכוונת המלה "משתפן".
יֵשׁ בְּשָׁנָה רַק שְׁתֵּי עוֹנוֹת:
בְּיַחַד
וּלְבַד.
מעולה ביותר וחצי
תודה, שלי.
מבטא היטב הרגשה ידועה של הרצון לקבל עונת לבד אחרי עונת ביחד (השורות האחרונות ממקדות הכול). וגם זורם בקריאה.
כשהתחלתי לקחת לעצמי את העונות הלבד , בהתחלה זה היה די מאיים.
סבינה, איזו התכתבות מחממת-לב.
המשפט החותם – פנינה. אני חותם.
את מכירה את הפריטה הסמויה הזו מבפנים שרוצה להשיב בשיר? אם זה ייצא (בלי נדר), אני אמשיך בשרשור.
מזכיר לי את שירת ימי הביניים "מה לך יחידה" שיר מקסים, והסוף שתי עונות ביחד ולבד אומר הכל,
מקסים
תורת אמנים חיים. רק כך אפשר באמת ליצור.
כמה טוב לא להפסיק את רצף המחשבות גם כשעוברים את הפרוזדור…
אופס זו הייתי אני בתגובה של אבישי.
נכתב במנזר ושם זה קצת ימיהבניים!
יפה מאוד, סבינה. מבריק
תודה רבה, תמר.
כשאני לא קוראת לזה פניה לטבע אלא פניה אל הלבדות– אני רואה שזה מעורר פחות התנגדות.
את בעיקר "משוררת טבע", ויפה שכך. בהיותי עירונית מאוד בדרך כלל (אם כי גם לי יש כמה שירים שלכאורה כופרים בזה), אני מאוד מעריכה את את היכולת הדקה שלך להתייחס לסביבה הטבעית באופן שהוא גם נזירי אבל גם מאוד ציורי הרבה פעמים. מין גרסה מודרנית של "שירי רועים". מקסים.
בזרם החדש של השירה הסביבתית האקופואטיקה . קוראים לזה פסטוראלה ויש שמגנים אותה ויש שמגינים עליה, אבל אני מנסה רק לא לכתוב שירת טבע רומנטית.
יפה הנזירות להתבוננות פנימה ולטבע,
ולראות באופן כל כך צלול את שתי העונות.ויפה השיר.
אולי אני משתפן מנזירות אבל בחיים שהם לא נזיריים אני חווה יותר משתי עונות יותר מארבע עונות, 365 עונות.
גדול! אתה אף פעם לא מתעצל להגיב ברצינות ולא להסתפק באימרות כנף.
🙂
הַנֶּפֶשׁ צְרִיכָה מֵעֵת לְעֵת תָּא
רַק לְעַצְמָהּ
וְהִיא צְרִיכָה אֲרוֹן
קֹדֶשׁ,
הַנֶּפֶשׁ נוֹעֲדָה לָקַחַת חֹפֶשׁ
וְלֹא לְהִשְׁתָּפֵן מֵאַף אֶחָד
לא יכולתי לומר מילה אחת מקורית משלי. השיר אמר הכל.
תודה, יוסף!
בבקשה סבינה, לא חזרתי סתם. אל תגיבי באנטאגוניזם:
יהיה לך נחת אם אגיד לך שהשורה שלך הלכה איתי לבית הכנסת.
הַנֶּפֶשׁ צְרִיכָה תָּא/רַק לְעַצְמָהּ/
וְהִיא צְרִיכָה אֲרוֹןקֹדֶשׁ
היה היום דיון ברדיו והורה אחד שאל למה בבתי הספר צריכים לנוער מגלי מתכות – מחשש שיביאו סכינים.
ולא חשבתי אלא לקרא את השורה שלך:
כי לא מעניקים להם לנפש יומרה אפילו יומרה – שראוי לנפש להכנס לתוכ ארון קודש – בעצם: להכניס ארון קודש לתוך הנפש.
אני עוסק בחינוך. אין בבית הספר שלי חשש שילדים
יגלו אלימות.נקודה.
אנו טורחים שיהיה להם ארון קודש נייד בתוך הנפש.
את הארון הזה עושים מחומרים שהם אנטי חומר.
השורה שלך מזמקרת בתוכי בלי הפסקה.
יוסף, אין לך מושג איזו הרגשה טובה אתה גורם לי לחשוב שהשיר עוזר למשהו מחוץ לחוג קוראי השירה! וזה שאתה איש חינוך — זוהי ההרואיות האמיתית בימינו, להדריך את הנוער ושיהיו גם גברים בבית הספר.
שיר מדויק ויפה סבינה. חשבתי רק על ארון הקודש כמקום בו מכניסים תורה, או מצפינים אותה, יותר מאשר מוציאים.
גודש ,,,
אפשר להגיד גם
לבריאות.
ועוד בעונה שכזאת..
תודה, גוגו.
התנזרתי!
הללויה לסבינה ולנפשה.
ה-ל-לו-יה.
יוסי, בוא לא ניקח את זה אישי.
זה על כלם וביחוד על אמנים ולא כל הזמן.
סבינה, כתבת אותי ניפלא, ממש ככה החיים.
תודה, אורה.
איזו אמת אחת בשיר מיוחד במינו, סבינה.
מי כמוך יודע, שולמית!