סבינה מסג
  • סבינה מסג

            נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית. התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון —יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.   ספרי שירה למבוגרים:   מושב 1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א הבית במגדל 1987 הקבוץ המאוחד והים הזה ים כנרת 1994 הקבוץ המאוחד ימי מנזר 1992 שוקן 1991 כליל אבן חושן 2003   מן הספרים לילדים החתומים בשם העט עדולה שני הטריים ביותר הם: צעצועים הוצאת עם עובד   שאלות לא קלות הוצאת א"ח                

הצעת חברות

 

מִבְדָד ,הַצָּעַת  חֲבֵרוּת

 

 

*

 

לְעוֹלָם  לֹא  אֵדַע

אִם  לְמַעַן הַשִּׁירִים   אֲנִי כָּאן

אוֹ

  בִּזְכוּתָם

 

 

*

 

אָדָם  מוֹצֵא  עַצְמוֹ  פִּתְאוֹם

בַּמְּצִיאוּת,  בַּפֹעַל,  בַּעֲלִיל,

   בְּדִיּוּק   בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית    בִּקְצֵה  הַשְּׁבִיל… 

שֶׁצָּצָה לוֹ בְּדִמְיוֹנוֹ

כָּל רֶגַע שֶׁהוּא  נָח

וּבְלִי מֵשִׂים  שׁוֹקֵעַ אֶל

                             תַּשְׁתִּית

 

אוֹתוֹ מִפְתָּן

אוֹתוֹ חָתוּל  שָׁחֹר?  לָבָן?

עַל "מְנַקֵּה הָרַגְלַיִם"

 

וּקְעָרָת חָלָב   שֶׁהוּא עוֹד לֹא  שָׁתָה

 

זֶהוּ הָהָר  הַהוּא, הַמַּעְיָן   הַהוּא

אַתָּה אַתָּה.

 

הוּא לֹא  יָדַע  כִּי כָּל הָעֵת

פּוֹעֶלֶת הַמַּחְתֶּרֶת

לַחֲשִׂיפַת חֲלוֹם   וְלוּ  טִפְּשִׁי

 

וְאִם חָשַׁב

        שֶׁבָּא לָמוּת זְמַנִּית

לֹא כִּי הוּבָא לְכָאן לִחְיוֹת

                              גַּם בַּקּוֹמָה הַהִיא

 

 

 

 

תּוֹדָה עַל

 

 

דְּבָרִים קְטַנִּים:

וִילוֹן טוּרְקִיז  עַל חֻרְבָּה צַלְבָנִית

 

רוּחַ רְפָאִים מְקוֹמִית

           שֶׁתָּמִיד בָּאָה

שֶׁלֹּא בָּאָה אֵלַי!

 

בֵּיתִיּוּת הַקּוּמְקוּם

 

הַכַּר הָרָקוּם  עַל  הַכִּסֵּא

הָעֵץ הַמָּלֵא  שֶׁל  שֻׁלְחַן

 

הַזְּמַן  הָרֵיק

 

הַכָּאן  שֶׁעָט מִכָּל הַפְּתָחִים

              רַק כְּדֵי לוֹמַר "שָׁלוֹם"

                       וְנִשְׁאַר

לְהַצִּיעַ חֲבֵרוּת  

 

 

 

 

12 תגובות

  1. אתייחס בינתיים למכתם הראשון שמייצג את השאלה שמשוררים אמיצים שואלים את עצמם לאחר שהתמכרו בלי משים למלאכת השירה: מי מנהל את מי, מי כותב את מי, האם בלי משים הפסקנו לחיות והפכנו להיות עומדים מהצד כשהאנטנות זקופות ומחפשות את השיר הבא.
    כשאני חושב על זה זה מזכיר לי את התקופה כשהילדים היו בגן והרגשתי צורך לצלם כל צעד שעשו בחגיגות. לאחר זמן הבחנתי שאני לא ממש משתתף ונהנה בחגיגה אלא תמיד מחפש את הזוית המתאימה לצילום.
    אולי לאחר שנישבנו בסם האומנות אנחנו עסוקים בחיפוש אחר הזוית המתאימה ולא משתתפים ממש בחגיגה.

    ואולי בחרנו בשירה כי אף פעם לא היינו באמת בתוך החגיגה ותמיד בחרנו לעמוד בצד ולהסכל.

    גיורא

    • לגיורא, נהניתי לקרוא את תגובתך שמבטאת בעיני איזה קונפליקט מהותי בנפש האמן / המשורר.

    • אני נוהגת לספר, בראיונות ובמפגשים בבתי ספר, כי כתבתי את שירי הראשון, בגיל 9 ,כשנמלטתי מריב בבית, ובמקום ללכת לבית הספר הלכתי עם הילקוט והכל למערה שלי במצוק הכורכר של חוף גבעת עליה. שם בישבי מול הים הסוער, נרגעתי ונכנסתי למצב רוח מיוחד שגרם לי להוציא מחברת ולכתוב שיר. נכון שציפיתי שהשיר יגרום לכך שיאהבו אותי יותר גם אבי וגם המורה, אבל בנתיים למדתי סוג חדש של אושר שתמיד ארצה לחזור עליו.

      מאז אני מחפשת את הסיטואציות של הרחק מכלם כדי להיכנס לאותו מצב מודעות ולהפיק שיר שיהיה כרטיס הכניסה שלי לחברת בני האדם.

      האם אני אוהבת להיות לבד במנזרים? או שאני רוצה לכתוב עוד מחזור שירים? — לא כל כך ברור.

  2. סחפת אותי וגם גרמת לי לחשוב. איזה יופי. תודה.

  3. אלוהים נמצא בדברים הקטנים, בחצר האחורית ואנחנו תפקידנו חלהיות ערים ולרשום, לרשום הכל. בשביל זה אנחנו פה וזה מקיים אותנו כאן.

    • האם הצורך לרשום גורם לנו לראות יותר, להתבונן באמת ולכן לחיות יותר לעומק?

      או להפך. לחיות בשביל לחיות ולא בשביל לרשום.

      • אני חושבת שכן. שאנחנו רואים יותר לעומק, או בכל אופן יותר שכבתי.

        אמנות או נמות? (לא זוכרת מי אמר)
        ברור שחיים כי חיים וזה טוב , אבל אם תקחי לי את היצירה מה יהיה…?
        זה לא אחד הפחדים הגדולים?

  4. היי סבינה
    אהבתי במיוחד את "תודה על". יש לשיר איכות רוחנית-נזירית: ביתיות הקומקום, הזמן הריק, הכאן והעכשיו והאיכות הרוחנית של ההודיה. יופי של שיר.

    • תודה, גבריאלה.

      כל חיי אני חיה כך, לא רק כשאני נוסעת למנזר זה או אחר. גם בביתי פה על שפת הכנרת.

  5. סבינה ,אפילו השקט מציע לך חברות, אהבתי כל אחד לחוד וכולם ביחד חברו לדמות עולמה של המשוררת

    • אני חושבת שה"שקט" הזה היה מתבודדת שחיה שם במערה ולא רציתי להפריע לה
      שהיתה ניגשת להגיד שלום ובסוף התפללה בשבילי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג