בננות - בלוגים / / "נאות התיכון"
סבינה מסג
  • סבינה מסג

            נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית. התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון —יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.   ספרי שירה למבוגרים:   מושב 1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א הבית במגדל 1987 הקבוץ המאוחד והים הזה ים כנרת 1994 הקבוץ המאוחד ימי מנזר 1992 שוקן 1991 כליל אבן חושן 2003   מן הספרים לילדים החתומים בשם העט עדולה שני הטריים ביותר הם: צעצועים הוצאת עם עובד   שאלות לא קלות הוצאת א"ח                

"נאות התיכון"

 

בהשראת משה  –שיר על מות אמי

 

 

לאמי היפה  סופיה בן-בשט, לזכרה

 

 

 

 

 

"נְאוֹת הַתִּיכוֹן"      שם של מוסד גיריאטרי ביפו

 

 

 

 

בְּקֹשִׁי 

      זִהִיתִי  אוֹתָךְ

 

בֵּין  הַהוֹלְכִים-לָמוּת  לְבוּשֵׁי הַטְּרֶנִינְג

 

(אַתְּ שֶׁלָּבַשְׁתָּ רַק  חֲלוּקִים רַכִּים)

 

          הַמְּאַיְּשִׁים אֶת עֶמְדוֹתֵיהֶם   בְּכִסְּאוֹת הַגַּלְגַּלִּים

 

( יוֹשְׁבִים סָבִיב סָבִיב  כְּמוֹ בְּרִכּוּז  בַּגַּן)

 

רֹאשָׁם  שָׁמוּט   עַל  אַחַת  הַכְּתֵפַיִם  

 

  תִּינוֹק  שֶׁל  עַצְמָם,

 

נוֹתְנִים לְעַצְמָם   כָּתֵף,

 

אוֹ לוֹקְחִים אֶת עַצְמָם

                          בַּיָּדַיִם

    וְצוֹעֲקִים!

 

 

יֵשׁ שֶׁקּוֹרְאִים  לְאִמָּם

 

                  וְיֵשׁ   לֶאֱלֹהִים

 

וְיֵשׁ שֶׁסְּתָם

            נוֹעֲצִים

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת לְמֶחֱצָה

 

 בַּחַלּוֹנוֹת הַפְּתוּחִים אֶל  הַיָּם שֶׁל  יָפוֹ-גְּבוּל-בַּת-יָם  

 כֵּן , 
      אוֹתוֹ הַיָּם 

 

וְהַנָּחָשׁ  שֶׁתָּמִיד מִתְעַגֵּל אֶל זְנָבוֹ  וְלֹא מַגִּיעַ

 

  מַגִּיעַ ,  וּמַשְׁלִים

 

 אֶת הַצָּמִיד

 

 

שֶׁיְּמַסְגֵּר  לִי  מֵעַתָּה  אֶת  תְּמוּנַת הָעוֹלָם .                                                      

 

                                                                                              

24 תגובות

  1. אוי כמה עליבות, סבינה. שלא נדע. שיר קורע לב.

  2. מכיר כל כך מקרוב את התמונה הזו, סבינה. לאן מוליכים את הכאב הזה, איך מעכלים ומכילים את כליונם האומלל של הגוף והנפש.
    האם השיר מצליח? צורב וחותך בבשר

    • אני לא עמדתי בזה והוצאתי את אמי חזרה הביתה, לקחתי עובדת זרה ועברתי לגור איתן בבת-ים עד הסוף.אבל גם שם היו כאבים שאינם מניחים עד היום.

  3. עדנה גור אריה

    איזה תיאור קורע לב. מפחיד! איזה כאב. יש אריכות ימים אך היכן איכות החיים? נשמעת כאן זעקה למות שיבוא.

  4. יודית שחר

    שיר עצוב, חזק מאוד.
    יש לי שיר על אמי בבית החולים שמתחיל במילים מאוד דומות לשלך, שהגעתי למחלקה ולא הכרתי אותה במיטת בית החולים.
    הגורל של ההורים שלנו נורא מפחיד.
    לראות אותם חסרי אונים, את הכל יכולים שגדלו אותנו, אין לזה מילים.
    לכן התיאור שלך בשיר, זה שלא ריככת את התמונה, עושה את השיר.

    • תודה, יודית. אני גרה עכשובביתו של יגאל אלוןן שפשוט קיבל התקפת לב והלך. נקי ומיידי… אבל בגיל 61!

      • יודית שחר

        אני מעדיפה למות צלולה בגיל שישים מלמות סנילית בגיל תשעים.
        ואם את גרה מול הכנרת אני רק יכולה לקנא בך.

        • יודית, הקבוץ מלא אנשים בגיל 90 ומעלה שמתפקדים ומקסימום נעזרים בפיליפינית. אבל יש כאן כמה גורמים מסייעים ,כמו ארבעה דורות על אותה פיסת דשא.

          • יודית שחר

            את גרה בקיבוץ? אולי יום אחד אעבור לקיבוץ, כשהילדים שלי יגדלו. היום אפשר להשכיר דירה בקיבוצים מסויימים.
            בקיץ הייתי בגדות, שיכורה מהחופש מהעיר, הצקתי לכל מי שהיה בסביבה, איך קוראים לעצים ולצמחים, הבת שלי בת ה 12 אמרה שאם אני אשאל על עוד צמח אחד היא תחטוף מחלה משמות עצים. אני הייתי גרה שם, בשבילה זה היה בית כלא.

          • כן, ויתרתי על חיים בין שני בתים גדולים(בגליל ובמרכז) ושכרתי עם בעלי בית קטן בקבוץ על הכנרת. כמובן שזה כרוך בויתורים, בעיקר הריחוק מן המרכז על הטוב והרע שבו.

  5. כינרת צמח

    נאות התיכון הפך בנתיים "מגדלי הים התיכון"(אם אינני טועה. אולי יש גם וגם)
    חברה איכותית לשיכון זקנים בצד בית האבות, מה שלא עושה את הצד ה"סיעודי" לשמח שלא לומר מעורר יגון עמוק).
    בזמנו עבדתי כאחות סיעודית במוסד שכן או, שבכלל שם(נאות התיכון) עבדתי. אני כבר מבולבלת.
    תמיד קוראים לכל המוסדות האלו "נאות" ועבדתי בכמה.
    לא מזמן טיילתי בגליל וראיתי שלט המסמן מקום ישוב בשם
    "נאות מורדכי"
    התאהבתי באיזור וסובבתי את המכונית פנימה.
    ראיתי שם בחור צעיר, חטוב, אתלטי ושזוף במכנסי טרנינג אדידס, בלי חולצה, מסיע
    זקנה מחוייכת על כסא הגלגלים שלה. היתה סביבה כמו הילה של אור
    כאשר תוך כדי הסיבוב הם נעצרו לרגע ליד גינה .היא סימנה והוא קטף לה פרח אדום.רשמתי ביומני לבדוק אפשרות להרשם לבית האבות שבחזקת אותו קיבוץ.

    • אורה ניזר

      כאב עצום עובר בלב ובשיר, בתוך שורות חזקות כמו, זכרון אבי עולה
      רֹאשָׁם שָׁמוּט עַל אַחַת הַכְּתֵפַיִם —
      תִּינוֹק שֶׁל עַצְמָם,
      נוֹתְנִים לְעַצְמָם כָּתֵף,

    • לא, זה משהו אחר. כמה יםה המלה נוה נאות… מזכיר לי ספר שאהבתי בילדות "מה יפית עמק נוי". עד היום אני מתרגשת מן הצירוף עמק ונוה.

      יפה מאד התאור שלך, יש פה חמרים לשיר.

    • אם זו לא המצאה, זה שם לפרס ישראל!

      מגדלי הים התיכון זה משהו אחר.כמה יפה המלה נוה ,נאות… מזכיר לי ספר שאהבתי בילדות "מה יפית עמק נוי". עד היום אני מתרגשת מן הצירוף עמק ונוה.

      יפה מאד התאור שלך, יש פה חמרים לשיר.

    • לכנרת צמח, יפה הכתיבה הזו, מזכיר לי סיפור של אריאל הרשפלד שנתקלתי בו לאחרונה. על הילת האור ועל הפרח…

  6. סבינה-עדולה,

    האם מושב הזקנים הזה הוא על הגבעה מול הים בג"בלייה (סמוך לבית השגריר הצרפתי)?

    שאם כן, פעם לפני שנים רבות היה שם בית הקולנוע של אבי, "גלרון". בית-קולנוע שנבנה על ידי חבורה של נכי צה"ל, שקיבלו מהמדינה חינם אין כסף את חלקת האדמה ובנו עליה קולנוע קייצי וחורפי, להנאתם של תושבי יפו החדשים – העולים שהתיישבו בבתי הערבים בסביבה.

    בסוף שנות השישים נמכר הקולנוע לאיזה משקיע שחשב להקים עליו קניון או משהו כזה, ולבסוף התגלגלו הדברים אחרת, והקימו שם מוסד גריאטרי.

    כשאני מזדמן לשם מפעם לפעם לבי מתכווץ בקרבי לנוכח האנשים בעגלות הגלגלים הגומרים את חייהם מול הים של ג"בלייה. כך הלכה לה ילדותי עם מצ"יסטה ושירלי טמפל ומאדאם איקס…

    שיר חזק כמו פיסת פילם קולנועי.

    שלך, המעריץ
    יוסי וקסמן

    • יודית שחר

      הי יוסי, הילדות שלך נשמעת כמו סינמה פרדיסו.

    • כן, יוסי, בדיוק שם! אני אחתמן העולים, הבולגרים, שנהנו מבית הקולנוע של אביך! כשקראתי את דבריך מיד ראיתי בעיני רוחי את הפרסומות לסרט "דיתה בת אדם"…

      אבל בעניין הלב התכווץ, מי כמוך יודע שזה הרע במיעוטו לאחר אלה מבני עמנו שסיימו את חייהם אחרת.

      • הזיקנה היא משהו מעליב ,כשמתלווה אליה המחלה וחוסר האונים. הייתי רוצה להיות אסקימואית שמובילים אותה לראש ההר למות בשקט.. אבל יש אנשים שמתים בבית לבד ואין מי ששומע את נשימותיהם האחרונות או בבית החולים רתומים לאלפי צנורות ,יש אנשים שלא רואים ים ופיסות דשא ירוקות בסוף ימיהם – רק תהום פעורה.. והכתף שלהם כל כך חלשה ורופסת עד שאינה יכולה לתמוך בראש השמוט… הצלחת לרגש ולעורר מחשבה בשירך

  7. שיר בכי, סבינה. אבל כמה אהבה יש בו.

    • סבינה מסג

      נכון, אהבתי את אמי. לא היו המרירויות הרגילות. חלק בגלל שלא היו, וחלק משום שכך אני מאומנת לתפוש את הדברים ולעבור הלאה. תודה על תדובתך.

  8. רונית בר-לביא

    יאאאא,
    כמה עצוב, כמה נוגע,
    כמה אמיתי ונכון.

    המקום ההוא בקצה שאנחנו מנסים להדחיק רוב החיים …. ואולי טוב שכך.

    • סבינה מסג

      רונית, אני דוקא חושבת שלא צריך להדחיק. אחת הדרכים העדינות לעשות זאת, זה לעקוב אחר החיים בטבע, לשתול משהו… בלי מלים רואים עין בעין את המחזוריות של ליבלוב וקמילה… זה מכין אותנו . בעוד שתרבות הנעורים הנצחיים של היום, הופכת את הזיקנה למשהו מביש.

השאר תגובה ל סבינה מסג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג