סבינה מסג
  • סבינה מסג

            נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית. התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון —יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.   ספרי שירה למבוגרים:   מושב 1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א הבית במגדל 1987 הקבוץ המאוחד והים הזה ים כנרת 1994 הקבוץ המאוחד ימי מנזר 1992 שוקן 1991 כליל אבן חושן 2003   מן הספרים לילדים החתומים בשם העט עדולה שני הטריים ביותר הם: צעצועים הוצאת עם עובד   שאלות לא קלות הוצאת א"ח                

שבץ

 

     שָׁבָץ16/4/08

 

 

 

 

זֶה  לֹא  צוֹעֵק  פֹּה  בְּכָל פֶּה

 

אֲבָל זֶה  צוֹעֵק  בַּכֹּל:

 

אֵיךְ נָפַלְתָּ?

 

 

 לֹא, לֹא  הֵילֵל  בֶּן שָׁחַר

 

אֶלָּא

 

בֶּן  תֵּשַׁע עֶשְׂרֵה  שְׁחַרְחַר  שֶׁלִּי

 

עִם הִלּוּךְ  שֶׁל מַלָּח

 

                   מֵרֹב   כְּתֵפַיִם

 

 

 

אֵיךְ נְשַׁבֵּץ אֶת  הַשָּׁבָץ  הַזֶּה

 

בְּאַגָּדַת חַיֵּינו,

 

אֶת  הָאֵרוּעַ  הַמֹחִי   הַזֶּה

 

בְּאֵרוּעֵי לִבֵּנוּ –

 

 

 

מַשֶּׁהוּ בְּסוֹגְרַיִם?

 

קָדֶנְצָה?

 

סוֹף הֶרוֹאִי?

 

 

 

שׁוּם  דָּבָר  לֹא

 

אוֹתוֹ  הַדָּבָר.

 

אַךְ

 

פָּנָיו , עֵינָיו , שְׁמוֹ …  הַכֹּל    פֹּה

 

רַק הַיָּד

            

בָּהּ נִסָּה

          לִטֹּל  אֶת נַפְשׁוֹ

 

לֹא מוּשֶׁטֶת (כְּפִי שֶׁהָיָה מִתְבַּקֵּשׁ)

 

 

לִטֹּל  אֶת  יָדִי

 

           שֶׁגַּם אָז  לֹא  בִּקֵּשׁ

 

רַק  שַׂמְתִּי  אוֹתָהּ   עַל  כְּתֵפוֹ      וְהָלַכְנוּ 

 

 

 

*

 

יֵשׁ מִלָּה  חֲדָשָׁה :  מִנְעַד

 

שִׁיר שָׁלֵם

 

נָע  בַּדָּם הַזֶּה!

 

 

 

יֵשׁ מֻנָּח רְפוּאִי: אֹטֶם  שְׁרִיר  הַלֵּב

 

שִׁיר כּוֹאֵב

 

נָע בַּדָּם הַזֶּה!

 

 

וְשָׁם אַתָּה

 

בְּפִּיזָ"מַת  בֵּית חוֹלִים

 

שֶׁלֹּא  חָשׁוּב  מַה צִבְעָה   תָּמִיד אָפֹר

 

 

וְהַנֶּכְדָּה הַבְּלוֹנְדִית  רָצָה  בַּשְּׁבִיל …

 

בַּשִּׂמְלָה  שֶׁלֹּא חָשׁוּב  מַה צִבְעָה

 

תָּמִיד  וָרֹד

 

 

וַאֲנִי שֶׁעוֹד  יְכוֹלָה  לְהַחְלִיט

 

מַה  לִּלְבֹּשׁ

 

נִשְׁאֶרֶת בְּאוֹתוֹ בֶּגֶד    עִם  הַרְבֵּה  כִּיסִים

 

 

כֵּן, כִּי  פֶּסַח  בָּא.

 

לֹא, כִּי  צָרִיךְ  מְקוֹמוֹת  לְהָכִיל.

 

 

 

9 תגובות

  1. יפההההה!!!!

    • תודה. הרגשתי שאני מסתכנת בהבאת שיר טרי כל כך.אני רגילה להשכיב אותם ולהעמיד אותם במבחן הזמן.אבל גילית שחשיפת שיר לתגובות הבלוגרים גם הוא מבחן.

      • נפלא מאד, סבינה.

        • יפה מאוד ומלא מה לעשות סיפור עצוב נורא. השיר נותן ביטוי לך אבל גם לנו. תודה סבינה

          • מירי, תודה שאת שם, ומגיבה.

            שיהיה לנו תמיד מקום וכח להכיל.ושלפעמים הכיסים יהיו ריקים או שיהיו בהם רק… אגוזים!

        • תודה, שולמית. מה שלומך שם באמריקה?

          אני לא בטוחה שזה בסדר לעשות יופי מכאב של אחרים, קרובים. אבל חששתי שאני כבר משעממת אתכם עם הפרחים והכנרת.

      • אהבתי את השיר. זה היתרון של "בלוג", החופש והספונטניות. התקשורת המיידית.
        זה כמו ההבדל בין מצלמה קלאסית לדיגיטלית. דיגיטלית היא החופש…

  2. נורא ונוגע ללב.
    אוטם שריר הלב ומנעד – כל כך נכון.

השאר תגובה ל שירה ארד ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג