אֵם
הַמַּחְמָאָה הֲכִי גְּדוֹלָה לְאֵם
הִיא — שֶׁהַבֵּן שָׂמֵחַ !
שָׁמַעְתִּי אֵיךְ אָמַר עַל מִתְאַבֵּד:
" מִסְכֵּן!"
הָאַכְזָבָה הֲכִי גְּדוֹלָה לְאֵם
(אוֹ רַק אַחַת מִבֵּין כֻּלָּן)
הִיא — בְּכָל פַּעַם
שֶׁהַבָּנוֹת מִבֶּהָלָה
צוֹעֲקוֹת:
"אִמָּא!"
וְאֵין לְעֵיל יָדִי
לְהוֹשִׁיעַן.
אוי חזק. אוי מרגש. וחכם…..
תודה, יעל. תמיד הדילמה לתת שיר טבע או שיר על בני אדם.
הפעם בני האדם ניצחו!
סבינה, גם בשירי אנוש את נוגעת ביד רגישה ובעין חריפה ומשרטט איזה סוג של טבע
כן משה,
טבע האדם כלול בטבע. תודה
מזדהה.
גם אני ניסיתי לתאר פעם התחושות האלה (פחות טוב אמנם)…
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=307&blogID=39
זה המעט שמבטא הרבה ומבטא נכון.
תודה, איציק
יש לי העדפה לשירים שעושים זאת בקיצור ומשאירים לקורא למלא את הפרטים, להכניס את עצמו ואת חייו.
תודה
סבינה
אכן, התסכול הגדול מכולם. הקדשתי לאמהות רומן שלם, יותר מ300 מילה, ("מחר יקרה לנו משהו טוב")ואת אמרת הכל בכמה שורות. אין ספק, כמה קלילה השירה לעומת הפרוזה המסורבלת. אבל אני אוהבת את שניהם.
אסתי, תודה רבה! אין לי נשימה מספיק ארוכה לקריאת פרוזה. מאז שהייתי מומחית לעגנון –אני ממש לא קוראת. אבל את עושה לי חשק לקרוא את ספרך או לפחות להשיג אותו לבנותי שכן קוראות
תודה
סבינה
אמהות נוגעת ללב. ועם זאת יש טעות קטנה: צריך לומר "לאל ידי", אין דבר כזה "לעיל ידי".
לבנה, תודה. מדהים! אז גם לאמא יש עדיין שגיאות כתיב!