סבינה מסג
  • סבינה מסג

            נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית. התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון —יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.   ספרי שירה למבוגרים:   מושב 1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א הבית במגדל 1987 הקבוץ המאוחד והים הזה ים כנרת 1994 הקבוץ המאוחד ימי מנזר 1992 שוקן 1991 כליל אבן חושן 2003   מן הספרים לילדים החתומים בשם העט עדולה שני הטריים ביותר הם: צעצועים הוצאת עם עובד   שאלות לא קלות הוצאת א"ח                

ארבל

                  אַרְבֵּל

 

 

 

לְרַגְלֵי  הַמָּצוּק  הַחוֹלֵשׁ

עַל  יָמַי,

 אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עִם   קָפֶה חָזָק

וְדַף חָלָק —

          בְּמַּאֲרָב  לִפְּלִיטַת -פֶּה  שֶׁל  מְעָרָה,

                  לְנִצְנוּץ  מַסְגִּיר  בְּ חֹר  עַיִן   עֲקוּרָה…

 

מֻכְרָח לִהְיוֹת שָׁם

              אֵיזֶה   מַטְבֵּעַ  שֶׁל  מְצוּקָה

 שֶׁטֶּרֶם נִפְרַט

               לְ מִ לִּ י ם

 

אֵיזֶה    עוֹרֵק שֶׁל עֶצֶב

 

שֶׁטֶּרֶם

 

עֻצַּב

 

 לְשִׁיר

 

 

17 תגובות

  1. מקסים מקסים
    אהבתי מאוד
    בְּמַּאֲרָב לִפְּלִיטַת -פֶּה שֶׁל מְעָרָה,

    לְנִצְנוּץ מַסְגִּיר בְּ חֹר עַיִן עֲקוּרָה…

    מֻכְרָח לִהְיוֹת שָׁם

    אֵיזֶה מַטְבֵּעַ שֶׁל מְצוּקָה

    שֶׁטֶּרֶם נִפְרַט

  2. משה יצחקי

    סבינה

    מראש הארבל אפשר לראות עורק של עצב מתחת להר ניתאי. ולפעמים על המים אפשר לראות מטבע נוצץ, אבל באמת לא כל מה שנוצץ אפשר לפרוט למילים.
    פעם ישבתי למעלה, וגם לרגלי המצוק וחיפשתי את המילים רחוק, אבל אחרי כמה שעות, הם היו ממש לידי, בתוכי.
    החיפוש הסיזיפי אחר המילה, עונג וכאב
    יפה בעיני השיר.

    • משה

      כמה טוב שיש מי שבקי בפרטים, שהיה שם! שניסה לכתוב באותם מקומות.
      תודה

      נ.ב
      (האם אתה מי שמכונה פה מוישלה?)

      • כן סבינה, אני נע בבלוג כמו בחיים עם שמות רשמיים ושמות חיבה.
        אני אוהב שקוראים לי מוישלה, כי ככה קראו לי כל חיי. אבל אני יודע שיש אנשים, או שקשה להם, או לא מרגישים מספיק קרבה לקרוא לי מוישלה וזה בסדר: המנחה שלי לדוקטורט, אליעזר שבייד סיפר לי על פגישתו עם ש"י עגנון. כשעגנון שאל לשמו, הוא ענה לו "אלי". עגנון סנט בו ואמר: "עד מתי ייקרא שמך כשמו של ילד". לאחר תקופת הנחייה הוא התחיל לקרוא לי מוישלה.

        • משה

          נחמד הספור על עגנון. אני בדיוק קוראת יומנים של שלמה צמח שבו הוא מוזכר לפעמים כלא כל כך סימפטי.

          דרך אגב

          האם אליעזר שבייד כתב ספר בשם
          א.ד. גורדון והגלובליזציה?

          • סבינה

            לעגנון היו כמה צדדים לא סימפטיים. וגם אהבה עצמית לא קטנה: פעם שאלו אותו מי הם הסופרים העבריים המוערכים ביותר בעיניו הוא ענה: אני מכיר שלשה: שמואל, יוסף וחיים (י.ח. ברנר). ובעניין אחר כאשר נשאל אם הוא מודע לכך שיש קרבה ודמיון בין כמה מסיפוריו לפרנץ קפקא, הוא אמר שהוא לא מכיר אותו, אבל הוא זוכר שראה פעם אצל אשתו אסתרליין על השידה.

            ספרו של שביד נקרא: מסות גורדוניות חדשות, הומניזם, גלובליזציה, פוסט מודרניזם ויהדות. כשהספר יצא, הוא הזמין אותי לשוחח אתו על הספר בכנס. ספר מעניין מאד.

  3. שולמית אפפל

    שיר נפלא. כולו!

    • תודה, שולמית.

      עקבתי אחר הסדנא הלילית שלך… היה מרתק — פלאי האינטרנט!

      • שולמית אפפל

        כן, זה גם היה קצת מוזר אבל מקץ יממה השיר כבר נחתם ואני למדתי עוד משהו על עצמי. שמחה על הקשר המחודש שלנו.

  4. אמירה ארספואטית חזקה – ונוראה, סבינה.
    יוצא שהשיר (או המשורר/ת) הוא מין צייד מאלף שפורט למלים את הנורא האנושי שהוא מגלה במראת הטבע, מעצב עצב וכאב (עין עקורה, מצוקה) ופורט אותם למלים…

    • כן, אמיר, וזה בדיוק מה שאינני רוצה לומר. אני משתדלת לפרסם את השירים שעושים טוב, שמרגיעים את המצב הקיומי לנסבל ואפילו מהנה. אבל אני שמה לב שכשאני כן מפרסמת את השירים היותר קשים -יש יותר תגובות. במשך השנים עשיתי לעצמי צנזורה כזו ויש מחברי הסוברים שהזקתי לתדמית שלי כמשוררת. שוב השאלה העתיקה האם העומק הוא הכואב?

      • שאלה טובה סבינה . הורגלנו לתהומות, לקריעות הנפש , לקריעות הגוף-במראות הטלויזיה -ואנו מדלגים לפעמים בלי הלרגיש על הטוב והמיטיב.
        מאידך יש לזכור שהקריעות האלה לא נעלמות מנפשנו גם וגם להן יש לתת ביטוי .
        השיר יש בו -אולי- כמדומני- ביקורת על ההכרח לחפש קומוניקציה של מילים וכאב , אבל כבר רומז על קיומם .

        • מירי, כמה רגיש ונכון.

          את יודעת מה, הנה אני יוצאת מן הארון — אני חיה בלי טלויזיה! לא רואה את זוועות היום יום, אבל ההיסטוריה חיה בשבילי והארבל הוא סרט אימים בו רומאים שורפים קנאים יהודים בלביורים… ועוד כהנה וכהנה.

          מעבר לכל זה ישנה שאלת השירה: איך עושים משהו חזק ויפה ואמין מן הנישואים האלה של חיים ומלים?!

      • עוד לאמיר — חשבתי קצת על צייד המצוקות

        אבל את המצוקה יש לצקת לתוך תבנית מתאימה ועשויה היטב
        ואת העצב יש לעצב ביד יודעת

        וכך אולי נוצר היופי המיוחד לשירה.

        ועוד עלה בדעתי
        שאולי הניגוד בין צורה יפה לתוכן מכוער יוצר אפקט יותר חזק מצורה יפה לתוכן יפה…

        שורת תחתונה = הלוואי ואתבדה!

השאר תגובה ל sabina messeg ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג