סבינה מסג משוררת ומתרגמת
תרגום סבינה מסג
תיאודור רתקה
תיאודור רתקה המשורר האמריקאי שהשפיע מאד על סלביה פלאת (ומת בטביעה בברכה ב 1963 –שנת התאבדותה), היה מורה בחסד. הנה כמה מעצותיו למשורר מתחיל:
מעניינו של משורר
מעניינו של משורר להיות יותר, לא פחות מבן-אדם.
משורר: מי שלעולם איננו מסתפק באמירת דבריו אחד אחד.
שירה: תחושה של כפילות בחיים.
מילוליות היא נישקו של השטן.
העין , מובן שאין בה די, אך העין החיצונית משרתת את הפנימית.
את הדברים הנוגעים לך ביותר אי אפשר לכתוב בפרוזה. בפרוזה יש נטיה להימנע מאחריות פנימית. השירה היא גילוייה של אגדת נעוריך.
בסיס השירה הוא התחושה: רבים מן המשוררים היום מתכחשים לתחושה, או שהם חסרים אותה לחלוטין: פולחן הקהות.
ראה את הרעיונות כמקריים בשיר.
גרום לשפה לקפוץ קפיצות נואשות באמת.
המוכשר מדבר, הגאון יוצר.
לא החברה יוצרת את אמניה — האמנים יוצרים את החברה.
האמנות היא הגנתנו בפני ההיסטריה והמוות.
קיימות רק שתי תשוקות באמנות: אהבה ואיבה – ואיספור בנות גוון.
לו המעיטו הסופרים להשתמש בהשאלות ובדימויים — היתה הספרות יוצאת נשכרת.
כמעט כל לשון היא מטאפורה מתה.
רעיון השירה עצמו — הוא מטאפורה עצומה.
הגיע הזמן לשמוע את חיוב החיים מפי מישהו שאיננו שוטה או גחמן.
קשה להיות פשוט וישיר מבלי להראות טפש בעיני בני זמננו האמונים על עירפול משתלם, רמיזות וצללים.
הדיוק איננו באופנה, הרישול המרמז מושל ברמה.
להתכוון למה שאתה אומר — וזה יותר מסתם "כנות".
משורר נמדד גם על פי סוג ההשפעות שהוא דוחה.
"זרם" הוא אופנה שמתה.
רבים מן השירים המפורסמים אינם אלא עדות לטעם גרוע.
ללמוד לדלות את הטוב ביותר מתוך מה שבאופנה.
עם כל מאמציה להדהים, חלק גדול כל-כך מן השירה הנכתבת היום הוא נטול-מתחים. חדות החושים אבדה אי-שם בדרך.
אחת המשימות המורכבות ביותר היא לעבור את הניפוי של הזמן. ישנם שירים שניחנו באותו ברק מיוחד של עכשוויות, הזהר המיידי של האופנה – ועם זאת מצליחים לשרוד.
אל תהיה להוט מדי לומר את שאנשים רבים מדי להוטים לשמוע.
אנחנו מסוגלים לאהוב את הספרות ואת עצמנו באות עצמה – זוהי תרומתנו.
כשתתחיל להיות טוב באמת, תעורר נגדך את שונאי החיים.
לחפש יש צורות עריצות משלו — גם בשירה.
מגיע רגע בחייו של משורר , בו אישיות אחת, ולו רבת-צדדים ככל שתהיה, שוב איננה מספיקה. אז הברירה בידו : לצאת מדעתו או להפוך לדרמטורג.
היכולת לחזור אל צורות היופי הבסיסיות הוא הוכחה כי שיפוטנו עודנו תקין.
יתכן כי אף אחד איננו יכול להיות משורר , או אף להנות משירה, בלא פגם מחי כלשהו.
לרשות האמן עומדות תמיד שכבות חיים אחדות. אם הוא נכשל עם הרעיון, או נתקע, תמיד פתוחה לפניו הדרך חזרה אל החיים — אל התיפקודים היוםיומיים.
דרך עבודתו היתה היא עצמה דוגמה לחמרים שהעסיקו אותו: הגישוש אחר סודות הקיום.
הייתי מוכן להיכשל בחיים "בגדול" – אל מנת להיות מסוגל לכתוב ספרים טובים יותר.
שיר שהוא עצם תבניתה של הנפש ברגעים של מתח מירבי – זה מה שניסיתי לכתוב.
היו זמנים בהם הייתי סבור שמשוררים מסייעים זה ביד זה, שהם נתונים במאמץ משותף לקידומה של התודעה.
"אתה מנסה לדבר אלינו בקצרנות — כשגם "ארכנות" איננו מבינים!"
תבלע או תחנק עם זה – זו שיטתי.
חיה בתדהמה מתמדת.
הימנעות מקלישאות – עדיין איננה יוצרת שירה.
"על הרגע" – היזהרו משירה של "על הרגע". רבים מן הרגעים האלה הם ספרותיים. יש להם עבר, עבר מַשְׁמִים.
אחת מבעיות ההבעה בשירים מסוגים מסויימים, היא לברור את כל המלים מתחום הרגשה אחד: כלן מתחום הטבע, כלן מתחום הבית וכו. תכופות מלה טובה מאד מתחום או משכבה אחרת – תצרום.
סכנות: שימת מלים במקום מחשבות. מיומנות זו קלה ללמידה והיא בדרך כלל מסימניו של המתבגר. היזהר מן ההרגשה שמצאת מה שרצית.
תאור: הנוף יוצא נשכר בדרך כלל מסימן אנושי, אך אל תדחוף אותו פנימה כמו כרוב על גלגלים!
משימה: מצא תבנית יוצאת דופן אצל הרברט או הארדי וכתוב חיקוי מדוייק.
סגנון: בוא אל הקורא מן הצד.
חשוב עם החכמים, דבר כמו האיש הפשוט.
תן היזדמנות לשמות העצם
אך לא לתארי השם.
השראה: הדבר החשוב בחיים הוא לסבול מן התיסכול הנכון.
המשורר צריך תחילה לפקח… ורק אחר כך לשלוט במדיום שלו.
ניתן ללמוד הרבה גם משירים גרועים.
פשוט ועמוק — מה מעט יש מזה.
שירים העוסקים בשבח האל חייבים לשכנע שהאלהים גם הוא מאמין בכותב.
שיר : עוד נצחון על פני התוהו.
זכרון : השגותינו העמוקות ביותר יורדות לטמיון אם אין לנו חוש לצורה.
מביא את מחשבותיו לידי תנועה — המשורר.
תנועה: אחד הדברים הקשים ביותר שעל המתחיל (הרציני) ללמוד הוא כיצד לקיים את האנרגיה של השיר. אפשר שיהיו לו נושא רענן, דימויים מבריקים, אמירות עזות – אך אם איננו יכול להניע את המלים – ידיו ריקות.
המשוררים ערלי -האזן האלה! עיצוריהם מתנגשים אלה באלה, הם לועסים!
הקצב מותנה בציפיה.
מקצב : יוצר תבנית אליה כחות הנפש מתאימים את עצמם. מחזור הציפיות קורא להפתעות. המשורר (הטוב) מספק אותן.
שמיעה טובה היא כישרון טבעי, אך כמו כל הכישרונות היא ניתנת לפיתוח.
מטרתי בשירים הקצרים : לעצב את מצב העניינים ואת הלך-הרוח מהר ככל האפשר, להדגיש אותם ולסיים. אך האם די בזה? לא. נדרשים גם כח סימול וחומרת האמירה.
ההבדל הגדול שבין עשיה לבין הסברת הנעשה! אדם יכול להיות אמן רגיש ובעל-הכרה ועם זאת לא לעסוק בהסברים.
אם יש לאמן אמיתי תחבולות — הן טכניות גרידא.
סבינה"לה
תודה על המפרט, עושה חשק להמשיך להניע את האבן הסיזיפית הזו במעלה ההר, כאילו שיש לנו ברירה…- כנראה שיש, הא? אם את יכולה: שלחי לי במייל. רוצה להביא לתלמידים, כמובן תוך ציון שם המתרגמת.
ואו תודה!!!
כמה מכתמים מעולים, חבל שלא הובא גם שיר.
לגבי אמונתו בדילול שמות תואר. אני מאוד מסכים איתה, אבל בעברית, קורה לעתים שבחירה בשם עצם כוללת בתוכה גם שם תואר. אם ניקח את המילה גשם, אפשר להוסיף בצורה מיותרת בדרך כלל "גשם עז" או "גשם מטורף", אבל את אותו אפקט בעייתי ומזוייף פואטיסטי אפשר להשיג אם משתמשים במקום המילה גשם במילה מטר, או קילוח, או יורה או מלקוש, או גשם זלעפות (אם איני טועה, עדיין לא שם תואר). כשברוב המקרים, המילה הנכונה היא גשם. כמובן שבעברית, בישראל, עדיף לא לכתוב על גשם בכלל, כי גם הגשם כשם עצם הוא כמעט שם תואר ולא דבר קיים, אלא קלישאה שירית.
צ"יקי
לי שחיה 10 מטרים מן הכנרת הנסוגה… הגשם איננו קלישאה. הוא מוחשי, הוא מושא לתפילה, משא נפש. הוא הדואג או המראה שיש שם למעלה מישהו שדואג שהמים לא יגיעו עד נפש.
אני זוכרת עורך אמריקאי שאמר כי אחרי שיורד גשם הוא מוצף במבול של שירים ! אלה עלולים להיות קלישאות. אבל אצלינו?
ועוד טענה נגד כתיבה על גשם מביעים האקולוגים. אלה טוענים כי הגשם שוב איננו תופעת טבע. הוא עלול להיות חומצי ומזיק וכו"
אני בכל זאת מעיזה לכתוב על הגשם כשהוא סוף סוף יורד על לתוך הכנרת, לעיני! אכניס בקרוב לפוסט.
איך שלא יהיה תודה על התגובה.