בננות - בלוגים / / לעת זיקנה
סבינה מסג
  • סבינה מסג

            נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית. התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון —יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.   ספרי שירה למבוגרים:   מושב 1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א הבית במגדל 1987 הקבוץ המאוחד והים הזה ים כנרת 1994 הקבוץ המאוחד ימי מנזר 1992 שוקן 1991 כליל אבן חושן 2003   מן הספרים לילדים החתומים בשם העט עדולה שני הטריים ביותר הם: צעצועים הוצאת עם עובד   שאלות לא קלות הוצאת א"ח                

לעת זיקנה

רולף יאקובסן  היטיב לכתוב על הזיקנה

 

 

                          לְעֵת זִקְנָה 

 

 

 

לִבִּי עִם  הַזְּקֵנִים

הַמַּבִּיטִים  בָּנוּ וְאֵינָם רוֹאִים אוֹתָנוּ.

אֵלֶּה שֶׁדַּי  לָהֶם בְּחֶבְרַת עַצְמָם

כְּמוֹ דַּיָּגִים לְחוֹפֵי נְהָרוֹת אֲרֻכִּים,

 יוֹשְׁבִים בְּלִי-נוֹעַ כִּסְלָעִים

בַּלַּיְלָה הַקֵּיצִי.

לִבִּי יוֹצֵא אֶל דַּיָּגֵי הַנָּהָר הַמּוּפַז, הָעַז וְאֶל הַזְּקֵנִים  וְאֶל הַקָּמִים לָרִאשׁוֹנָה אַחֲרֵי מַחֲלָה מְמֻשֶּׁכֶת.

 

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בְּעֵינֵיהֶם

שֶׁאֵינֶנּוּ חָזוֹן נִפְרָץ.

הַבָּאִים בְּיָמִים , שְׂבֵעֵי הַיָּמִים ,כְּמוֹהֶם כְּמוֹ  הַמַּחְלִימִים

שֶׁרַגְלֵיהֶם אֵינָן נוֹשְׂאוֹת אוֹתָם ,

מִצְחָם חִוֵּר כְּמוֹ אַחֲרֵי חַם גָּבוֹהַּ.

 

זְקֵנִים

שֶׁלִּפְעָמִים עוֹלֶה בְּיָדָם לַחְזֹר לְאַט לְאַט לְקַדְמוּתָם

וְשׁוּב אַט אַט מִתְפּוֹגְגִים כְּאֵד

וְהֶעָבִים שָׁבִים אַחַר הַגֶּשֶׁם —

זְקֵנִים

שֶׁבְּלִי שֶׁנָּשִׂים לֵב, כְּהֶרֶף-עַיִן , חוֹמְקִים

אֶל הַשֵּׁנָה

וְאֶל הָאוֹר.

 

 

 

5 תגובות

  1. הי סבינה, היטיב בהחלט ואת כותבת אותו נפלא. מתוך השירים שהבאת הנה כבר התחלתי להכיר אותו וזה אומר ששמרת בתרגום צליל ממנו שניתן יהיה לזהות את שיריו וכמה מיוחדות הן עיניו המתבוננות ומחשבותיו החולפות בו שלוקחות אותנו לסיורים נעימים עימו. מוצא חן בעיני. תודה לך.

  2. חני ליבנה

    שיר נפלא ועצוב, השבוע בקרתי את אמי ונדמה לי שמבקור לבקור היא מתחמקת, נעלמת, היא שהיתה כל כך נוכחת .

  3. שוב על הזקנה שלנו קצת

    שׁוּב וְשׁוּב הָאֲדָמָה הִצְמִיחָה
    קֶשֶׁת רָב גּוֹנִית שֶׁל רֹב צְבָעִים;
    שְׁטִיחֵי שָׂדֶה שָׁם יַד אָבִיב הִנִּיחָה
    לְעֵין הַלֵּב, לַטַּעַם – מַטְעַמִּים.

    וּנְעוּרִים, כִּפְרִי הָרַעֲנָן
    צוֹמְחִים תָּמִיד, כְּמַחְמַדִּים לָעַיִן,
    בְּלִי קֶמֶט, צַעַר, בְּלִי עָנָן.
    הֵן טוֹב כָּל כָּךְ הַכֹּל, הַכֹּל עֲדִיָן.

    הַיֹּפִי עוֹד יִפְרַח מָלֵא תִּקְוָה. אַךְ
    מוּל – זִקְנָה בָּלָה, וְאֵין תִּכְלָה,
    אָבְדַּן דְּרָכִים, יֵאוּשׁ, בְּלֹא תִּקְוָה.

    אוֹ כָּךְ נִדְמֶה. אַךְ גַּם בָּהֶם עוֹד לֵחַ
    חֶדְוַת שָׁנִים, סִכּוּם כָּל פְּרָט וְהֵשֶׂג,
    וִתּוּר שָׁקֵט, חֶדְוַת גְּמַר כָּל הָעֵסֶק.

    גם על הזיקנה, זה.

    נושא עולמי.
    אבל של יעקבסן אולי יותר רגיש (נגיש, נגיד).

השאר תגובה ל רות בלומרט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג