חילוֹנִי מַחֲזִיר תְּשׁוּבָה/ שַׁחַר-מַרְיוֹ מָרְדְּכַי
(ראה אור בגליון י"ט של "משיב הרוח")
כִּי תָּבוֹאִי אֵלַי בְּשֶׁקֶט;
בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה.
לא בָּרוּחַ, לא בָּרַעַשׁ, לא בָּאֵשׁ –
בִּשְׁתִיקָה.
אִם אִוָּתֵר לְבָדִי, בְּנַפְשֵׁךְ אֲבַקֵּשׁ
אֶת הָאַחַת וְהָעַתִּיקָה,
כִּי רַבּוּ חַקְיָנַיִךְ, וְאֵין לָךְ כְּפִילָה.
לוּ רַק שְׂפָתַי לוֹחֲשׁוֹת תְּפִילָּה,
אֲבָל שְׂפַתַי לא חָשׁוֹת תְּפִילָּה…
וְקָצַבְתְּ לִי אֶת מִדַּת הַצַעַר וְהָאשֶר,
אֶת מִדַּת הַקשִׁי וּמִדַּת הָרַחֲמִים.
צִיוִיתְּ עֲשֵׂה וְלא תַּעֲשֵׂה
תַּרְיָ"ג פְּעָמִים.
וְעַל לְשׁוֹנֵךְ מְרַחֶפֶת רוּחַ נְבִיאִים, קְדוּמִים.
וְנָתַתְּ כֶּתֶר כְּהוּנָה לְאַהֲרוֹן, וּלְדָוִד כֶּתֶר מַלְכוּת;
וְכֶתֶר תּוֹרָה מֻנָּח וְעוֹמֵד לְכָל הַרוֹצֶה לִטּוֹל.
אֲבָל רַק לַשַּבָּת הֶעֱמַדְתְּ הַזְּכוּת. שֶׁכֶּתֶר יָפֶה מִכָּל
בָּאָה וְנָטְלָה. לְכָה דּוֹדִי, לִקְרַאת כַּלָּה.
כִּי בְּרֵאשִׁית הָיִיתִי תּהוּ וָבהוּ,
עַד שֶׁהָיִיתְּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינַי ולִמְזוּזוֹת עַל שְׁעָרַי.
מְהָרְסַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ, וּמַחֲרִיבִים אֵלַיִךְ יָבוֹאוּ
לָהֲפוֹךְ בִּצוּרִים לִפְרָזוֹת וְלִרְמוֹס חֲצֵרָי.
אַף אֲנִי לא פַּעַם עוֹשֶׂה בָּךְ תַּשְׁלִיךְ,
וְאוֹהֵב אוֹתָךְ אַהֲבַת יוֹם כִּפּוּרִים:
צָם לָךְ יוֹם אֶחָד בַּשָׁנָה,
וּמִתְהוֹלֵל בְּיָמִים אַחֵרִים…
אָבָל מַיִם רַבִּים לא יְכַבּוּ אוֹתָּךְ,
וּנְהָרוֹת לא יִשְטְפוּךְ.
רְאִי – כּוּלָם נִקְבְּצוּ וּבָאוּ לָךְ
גַּם דוֹר הַ –MTV הַאֶקְסְטָזִי וְהַקְּלָאבֶּר הַשָּׁפוּךְ.
הֲיִי לִי קְדוּשָׁה שֶׁל מַעְלָה וּקְדוּשָׁה שֶׁל מַטָּה,
קְדוּשָׁה בְּאֶחָד וּקְדוּשָׁה בְּצָוְתָּא.
הֲיִי לִי מִשְׁכַּן עֵדוּת.
הֲיִי לִי, יַהֲדוּת.
וּבוֹאִי אֵלֵינוּ בְּשֶׁקֶט,
בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָה.
לָמָה בְּרוּחַ? בְּרַעַשׁ? בְּאֵשׁ? –
אָנָא,
לא בְּכָחַ;
רַכָּה…
אַךְ מָה אִם יִטְבְּעוּ מַעֲשַׂיִךְ בַּיָּם,
עֵת נְפָרֵק הָרִים וּנְשַׁבֵּר סְלָעִים בְּרוּחַ גְּדוֹלָה,
וְנאמַר שִׁירָה בְּמִלִּים קָשׁוֹת;
הֲרֵי לא נָשִׁיב אֶת פָּנַיִךְ רֵיקָם –
לְרֶגַע שְׂפָתֵינוּ עוֹדְלא חָשׁוֹת תְּפִילָּה,
וּפִתְאם – לוֹחֲשׁוֹת. לוֹחֲשׁוֹת.
ונאמר אמן. בלחש. בקול דממה דקה.
אני מצטרף אל ה"אמן" שלך.
שיר יפה מאד ולא הבנתי למי אתה חיב בכלל תשובה.
אתה לא חייב כלום אלא למי שאתה מאמין בו או לא.
מלחמות הדת הם המצאה של מנהיגים.
ויש מנהיגים, שהם המצאה של דתות.
🙂
וגם ההפך אני בעד חשיבה עצמאית ולא הסחפות כללית ונתינת דין וחשבון לבשר ודם כזה או אחר.
אלא אם כן בחרתי בזה.
יפה ומבטא את השסע של היהודי החילוני
כביכול
מירי, תודה.
מעיון בפוסטים שונים של יוצרים שונים רשמתי לעצמי שיש לך טעם טוב (בהתאם לכושר השיפוט המוגבל שלי).
אז תארי לך כמה אני שמח, שאת "זורקת" לי עצם כזאת יפה.
🙂
תודה.
התפעלתי מהשיר שלך, ומהשימוש באלמנטים דתיים בהקשרים אחרים,
דבר שהפך אותם דו משמעיים ורב מימדיים.
אסתי, תודה!
איזו תגובה להתבשם בה.
את מוזמנת. תבואי עוד.
🙂
שחר מריו יקר
מתנצלת על האיחור בתגובות ליצירותיך.
לוקח לי זמן להתחבר לחדשים פה בבלוגייה . אחר כך כשאני קוראת תגובה לתגובתי , זה מעודד אותי להמשיך. לא מתחייבת להגיב על הכל אבל השיר הזה מבטא מחשבות שיש לי ממזמן , עד כמה יהודי/ה חילוני/ת הוא או היא באמת חילונים וכמה דתיות לא רשמית לא מוצהרת לא מוכרת חבויה יש בנו . החילוניים כביכול .
מירי,
תודה. אבל חוששני שתגובתי התפרשה באופן שגוי. לא התכוונתי להפציר בך לבקר בפוסטים שלי, ולהגיב. חלילה. כלומר: את מוזמנת לבקר בכל פוסט ואת מוזמנת "לדווח" על תחושותייך. אבל לא מתוך צורך, אלא מתוך רצון. בדיוק כפי שנהגת עד כה. אחרת ייצאו השניים נפסדים – הן המגיב והן המוגב.
כוונתי היתה להודות לך על שנמצאו ל"חילוני מחזיר תשובה" מסילות לליבך.
ושוב, תודה.
השילוב בין שפת היומיום למושגי ערך, שכבות שפה קדומות, יוצר משמעויות רב מורכבות ורב שכבתיות.
לפעמים היה לי גדוש, אבל הצפיפות והמטענים התרבותיים, נותנים תחושה כמעט פולחני.
נהנתי
שחר-מריו, שיר יפה ומורכב מאוד. לשון ההתממות בשיר, כמו גם המעברים המפתיעים מקודש לחול ולהיפך לאורך השיר כולו, מעבר לזה שהם מבדרים, מגבירים, נדמה לי, את הלך המחשבה שאתה מנסה להעביר, בדיוק את השסע הזה שבו אתה עצמך לא יודע למי להאמין, לעצמך או לה? לה (המחמירה) או לה (הרכה)? לעצמך (הספקן, הבז) או לעצמך (המאוהב והנצרך)?
גם הריתמוס של השיר סוחף, ובטח מצוין להקראה.
וואו שחר, איזה ריתמוס, והלשון, קודש חול כמוה הניגודיות הרבה שיש בטקסט המקסים הזה המרכב ומלא כאב ועצמה, השימוש בבטויים ובמושגים מהמקורות
חושפים את מורכבות המחשבה האידיאית הרגש, והחיים בפועל.
אורה,
אני משיב לך ואוו משלי.
התגובה שלך היא ואוו.
תודה.
יניב, תודה!
משה, תודה.
ואני לוקח לתשומת לבי גם את הגודש.
תודה על שאתה משתף אותי בחוויית הקריאה. ההנאה שלך היא שכרי.
איפה התחבאת, יא ממזר? אחחחח… איזה שיר-מים-חיים. לגמתי.
יוססססססססססססי!
לגמת? עכשיו תורי לשתות.
עם תגובות כאלה אני באמת תוהה, איפה הייתי?
(אם היה לי אומץ, הייתי אומר שצריך להקשיב למים השקטים מבעד לקולניים שמריחים כמו הקישון).
עכשיו רק קראתי. מורידה את הכובע בקידה עמוקה. לבנה
אם מישהו צריך לקוד פה, לבנה, זה אני. בפנייך.
על שזכרת אותי כל השנים האלה, שהמלצת עלי "לשלטונות", שתמכת בי (מרחוק, בלי שידעתי) ומקרוב (מאז שאני כאן).
אני קד.
באהבה, כי אתה ראוי.
יש סיפור שנקרא "הנסיכה והגמד", ועוסק בנסיכה מפונקת ומרובת שמלות פאר שבכל שנה, ביום הולדתה, יוצאת אל תושבי הממלכה כדי שיריעו ויקודו לה. רק גמד אחד עושה שריר ואינו משתחווה."אינך ראויה," הוא אומר לה. האחד והיחיד הזה, הזערור המכוער, מוציא אותה משיווי משקלה והיא חוזרת לארמון בפרץ של בכי היסטרי, ואביה מבטיח שבשנה הבא יכינו לה שמלה כל כך מהודרת שהחצוף הגמדי לא יעמוד בפניה. וכמובן, גם להבא הוא לא משתחווה, והנסיכה מתמוטטת. בשנה מסויימת היתה בצורת ובעודה מודדת את מחלפתה החדשה היא רואה מהחלון אמהות וילדים מחטטים בפחי הזבל של הארמון. לבה נכמר עליה, והיא מצווה למכור את שמלותיה, כתריה, תכשיטיה, נעליה, אוצרותיה, ואת הכסף מחלקת לקבצנים העלובים. ביום הולדתה היא יוצאת אל התושבים בשמלת לבנה פשוטה, עם זר פרחי שדה, ההמון מריע לה כמו תמיד, ולראשונה גם הגמד משתחווה. "היום נסיכתי, את ראויה. אינני משתחווה לשמלותיך המפוארות, אלא ללבך הטוב," הוא מסביר. למה בעצם סיפרתי לך את כל זה? לא חשוב.
שחריו יקירי,
חשבתי לי – זה שרק לאחרונה התוועדתי לשיריך לא אומר שאני לא יכול לחזור לאחור ולהגיב על שירים שהתפרסמו כאן זה מכבר. אז לקחתי על עצמי, מתוך רצוני החופשי ומתוך תחושה שהשירים שלך טובים וחשובים, להגיב מידי פעם על שירים שונים מן הרשימה המפוארת בבלוג שלך. וזה הראשון.
אין, לא יעזור, אתה בראש ובראשונה משורר, ומשורר לירי, אמוני, ערכי. הכמירה המשוררית שלך ניכרת כל כך ומים רבים לא יכבו אותה ונהרות לא ישטפוה. ואני חושב שיש בך שתי נשמות שירה: אתה גם משורר של יום חול ואתה גם משורר של שבת. והשיר הזה הוא כמובן משירי השבת שלך.
אני אוהב את השימוש המרשים בפסוקים וביטויי תורה, במיוחד בשיר שסובב גם סביבה. אני מאוד אוהב, מזדהה, עם התחינה: "ובואי אלינו בשקט, בקול דממה דקה." (אישית כתבתי על כך לא מעט).
וכמובן העובדה שאתה לא מוותר – למרות הפירוק של דורנו, השיבור, השירה הקשה, בכל זאת הנהייה הפנימית מנצחת והשפתיים מוצאות שהן לוחשות תפילה.
בעיניי זהו שיר ברוח מאוד ביאליקית בתוכן שלו ולא מעט בסגנון, ומרגש לראות שלמרות שעברו כמאה שנים – הקרע הזה בין קודש לחול קיים עדיין ובתמציתו הוא אותו הקרע. חן.
חן, אני לא מוצא מילים (זה מיתוס שלמשוררים יש מילים מוכנות תמיד) להגיד לך כמה מרגשת אותי התגובה שלך.
אז אני אדבר אליך. ונראה מה ייצא. הזכרת את ביאליק. הוא ובני דורו פרצו מעולם החדר והישיבות אל החברה החילונית. הם פרקו (כמעט) כל עול, והתנערו מהלפיתה של עברם. היום מסתמנת פריצה נוספת כזו (מהישיבות) אבל היא מאד שונה מהדור הביאליקאי (גם הנסיבות שונות בתכלית השינוי). יש בפריצה דהיום ניסיון לגשר בין שני העולמות, והיא מבקשת לקרב ולא להתנער.
אני לא שייך לעולם התורני. פיסית, לא. בתחושה, כן. אני, למעשה, מתגעגע לישיבה שמעולם לא היתה לי, שהותירה אותי צמא, מגיע אל שפת הנחל, מקרב שפתיים ולא שותה.
נדמה לי שגם ארז פודולי (הנפלא) כזה. ומן הצד השני (אלה ששתו. ורוו?) -כותבים נפלאים כמוך וכמו אלחנן ניר.
תודה על מילים יפות.
איתך, חן, אין כל קרע בעולם.
אני רצה לעשות אהבה עם היהדות… או אולי עם החילוניות
ואולי עם המילים המתעוררות לחיים בשירך
תודה. עכשיו יש לי מישהי לרוץ איתה…
🙂