בננות - בלוגים / / רפא נא לה לעיר פצועה
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

רפא נא לה לעיר פצועה

 

 

"כל הלילה רתחו ימי הלהבות והשתרבבו לשונות אש מעל הר הבית. כוכבים נתזו מן השמיים הקלויים ויתכו רשפים רשפים ארצה. הבעט בכסאו אלוהים וינפץ לרסיסים כתרו"? (מתוך: מגילת האש, מאת חיים נחמן ביאליק)

בעקבות הפוסט של רונית, ובעקבות התקוטטויות אוהבים וקנאים 
הנמשכות מני אז.

רְפָא נָא לָהּ לְעִיר פְּצוּעָה

 
 
בַּלַּיְלָה כְּשֶׁשּׁוֹקְטִים הָרְחוֹבוֹת הַנּוֹיְרוֹטִים
וְחָזְרוּ לִנְדָנָם מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים,
וְשׁוֹתְקִים הָאוֹרְבִים לְהַחְרִיב אֶת הַבַּיִת
בִּלְחִישָׁה אַתְּ אוֹסֶפֶת אֶת כָּל הַשְּׁבָרִים.
 
בַּלַּיְלָה כְּשֶׁנָּמִים הָרְחוֹבוֹת הַנּוֹיְרוֹטִים
מוּל אֵשׁ יְרוּקָה אַתְּ עוֹטֶפֶת פְּצָעִים,
קוֹלֵךְ שֶׁבּוֹקֵעַ מִפִּי תְּהוֹמוֹת,
מִתְפַּשֵּׁט בְּתוֹכִי כְּקִינַת אוֹהֲבִים.
 
הַלַּיְלָה עִרְסֵל הָרְחוֹבוֹת הַנּוֹיְרוֹטִים,
וְחָזְרוּ לִנְדָנָם מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים,
גּוּפֵךְ הָעוֹרֵג לְיַד מְלַטֶּפֶת,
זוֹרֵם בְּגוּפִי הַכּוֹתֵב לָךְ שִׁירִים.
 
בַּלַּיְלָה כְּשֶׁרוֹגְעִים הָרְחוֹבוֹת הַנּוֹיְרוֹטִים,
וַאֲפֵלָה עַל הָעִיר חוֹרֶשֶׁת תְּכָכִים,
יָדִי מְלַטֶּפֶת חוֹמוֹת שְׁתִיקוֹתַיִךְ
וּגְבוּלֵנוּ נָסוֹג כְּחוֹלוֹת נוֹדְדִים,
עַד הַבֹּקֶר יָבוֹא בִּגְבוּלוֹ שֶׁל הַלַּיִל
וְיָקִיצוּ חַיִּים הַשּׁוֹמְרִים
וְיִשְׁלְפוּ מִנְּדָנָם חַרְבוֹת תְּהִלִּים.
 
הַלַּיְלָה הִטְלִיא קִרְעֵי תְּפִלּוֹתַיִךְ
וְקָפְאוּ הָרוּחוֹת בְּעִמְקֵי רְפָאִים,
כְּשֶׁנָּגְעוּ שִׂפְתוֹתַי בְּשׁוּלֵי שִׂפְתוֹתַיִךְ
אַתְּ בְּדֶמַע חָצַבְתְּ אֲפִיקֵי תְּהִלִּים.
 
וַאֲנִי תְּפִלָּתִי הַגּוֹוַעַת עִמִּי:
"רְפָא נָא אֵלִי גַּם לָהּ וְגַם לִי".
 
 
 
מתוך: "השמש יבוא ויפנה", מחברת שדמות, 1998 .

 

 

 

33 תגובות

  1. אמן. יכתתו תהיליהם לאתים, ותפילותיהם למזמרות.

    • רונית בר-לביא

      אמיר,
      אני מתה על הקטע הקופירייטרי שלך לאחרונה.

      כל ה"טרול קורה מבין עיניך",
      "ימין ושמאל רק טחול וטחול",
      כל פעם התחכמות אחרת.

      די, תמשיך !!

    • ולא ישא גוי אל גוי תהיליו!

  2. כמה יפה. והקצב המתדפק מרגיע וזועק בו זמנית . אוהבת את הכתיבה הסוחפת הזו ,מצטערת איתך על הריבים ומקווה שלפחות אצלינו תישמע תפילתך אחרת אנה אנו באים

  3. סבינה מסג

    יפה, איזו נשימה ארוכה! ונכון שהרחובות נויירוטים.

  4. רונית בר-לביא

    יפה השיר,
    אבל לחלוטין לא מתקשר לי עם ירושלים.

    "רחובות נוירוטיים" מתאים לגמרי לתל אביב.

    תל אביב זה נוירוטי לחלוטין,
    בתל אביב הומצאה הנוירוטיות, טוב אולי אחרי ניו יורק במקום הראשון.

    בירושלים אלה דברים אחרים פחות עם שם, פחות בכאילו אולי, ויותר עם ממשות.

    הנוירוטי בונה מגדלים, והפסיכוטי גר בהם.
    יכול להיות שבהקשר הזה, ירושלים היא הפסיכוטית ותל אביב הנוירוטית.

    בכל מקרה, לא תענוג גדול.

    הכי טוב מדבר.

    • משה יצחקי

      תודה רונית, רחובות נוירוטים מבחינתי היא מטאפורה/מטונימיה פרט אחד המייצג את המכלול. וזו נקודת תצפית של מי שבמשך 15 שנים היה בירושלים כיומיים כל שבוע. מעין אורח לרגע, אוהב, אבל רואה כל פגע ובעיקר חרד למה שקורה בה.
      תל אביב זה סיפור אחר, נוירוזה מסוג אחר.

    • רונית
      בימים שגרתי בירושלים בגאולה, ימי בצלאל העליזים חוינו פוגרום של תלמידי ישיבה שבאו להזדעק על מסיבת סילווסטר העליזה שלנו . כאלה בחורים נוירוטיים שיצריהם חנוקים והם מרשים להם לפרוץ בתואנות לגיטימיות מבחינתם . וואללה . והמתח היום חילוניים דתיים שם בירושלים נוירוטי לחלוטין.אני מרשה לעצמי טולרנטיות אבל לפגוש ירושלמצי חילוני כועס על " הדתיים" נוירוטי לחלוטין. אגב נוירוטי לעניות דעתי הפסיכולוגית ניתן לטיפול , הפסיכוטי מחלה קשה יותר. נראה לי שמוישלה היקר עדיין מקווה ומיחל בהתאם לאופיו משכין השלום. אהלן מי 🙂

      • מוישלה/מי?

        אהלן מירי, אני חושב שאת צודקת בעניין ההבחנות הפסיכאטריות בין נוירוטי לפסיכוטי אבל את זה צריך לבדוק עם מוטי:)
        נוירוזה, תלוי בעוצמתה ניתנת לטיפול, פסיכוזה זה משהו שדורש אשפוז. אני עדיין מקווה ומייחל לתיקון ובאמצעות החמלה החסד והאהבה (סוג של נוירוזה), אם כי לצערי נדמה לי שהמצב כבר פסיכוטי):

      • רונית בר-לביא

        מירי,

        ירושלמי חילוני שכועס על ה"דתיים",
        לא כועס על כל הדתיים,
        אלא כועס על ההשתלטות החרדית בעיר ירושלים, ועל הדחת רגליו.

        וזה בהחלט מוצדק מבחינתו.

        לא נוירוטי.
        מציאותי לחלוטין.

  5. יפה, משה. קראתי ביום שישי את שירך הנוגע. גרתי בירושלים 8-9 שנים. כיום קשה לי מאד לבקר שם. העיר נעוצה עמוק בליבי
    איריס

    • משה יצחקי

      תודה איריס, "העיר נעוצה עמוק בליבי", ממשיך כל כך מדויק ויפה את התחושות שלי כשכתבתי את השיר. השניות הזו המצויה אצל אוהב או אהוב פצוע.

  6. שירו לירושלים! יפה ההאנשה הזו וכל כך נכונה. זו עיר עם כל כך הרבה אינסוף. היא ללא ספק עוטפת ומתגלה בשברה. רפא נא לה לעיר הפצועה. אמן ואמן. תודה.

    • אורה ניזר

      אל, רפא נא לנו, למה שנהיינו ורק לרגעים תופסים את עצמנו מבינים את המקום שלנו הנעלם.

      • משה יצחקי

        תודה אורה,
        נחוצה לי עוד מילת/שורת הסבר להארה שלך בהקשר לשיר

        • אורה ניזר

          המקום בתרתי משמע, כמו גם התפיסה את עצמנו כדבר והיפוכו.

          • משה יצחקי

            תודה, הבנתי

          • אורה ניזר

            האמת היא שגם לי קשה להבין עד הסוף את המשפט המרכב הזה שנראה סתום, אם היה לי זמן הייתי מפתחת את המחשבה הזו לעומקה . איתך הסליחה

    • תודה שירתי. ערים אצלי מדומות לישויות נשיות או גבריות. תל אביב שלפני המגדלים הניויורקיים היא עיר נשית, ניו יורק גברית, פראג נשית, ירושלים גברית לגמרי, אבל כשהשיר נכתב היא הייתה לי נשית עוטפת ופצועה

  7. רונית בר-לביא

    וזה בעצם לכולם:

    אני לא חושבת שויכוחים זה ריבים.

    באמת מספיק לנסות להשתיק ויכוחים, להשתיק אנשים, מותר ורצוי שאנשים יביעו דעה.

    להיבהל כל כך מויכוחים, מדיונים, זה נוירוטי.
    בסך הכל דיון, לא מגדלים באויר.

    • משה יצחקי

      רונית, אני לא יודע איפה את רואה כאן השתקת ויכוחים ובהלה מהם, ולמה הפנייה לכולם? השיר בודאי לא מנסה להשתיק ויכוח, אלא הוא מציין את התוצאות של קנאות, קנאות מכל הסוגים והמינים.
      ואל נא תראי זאת כקטנוניות ודקדקנות יתר, אבל בעברית יש מילים שונות להבעת חילוקי דעות, ומאחר מילים בשבילי מעצבות עולם, אז אני רגיש להבדלים, יש הבדל מהותי בין ויכוח, דיון, שיח. תרבות של מחלוקת חיונית והכרחית למצוא פתרונות לסוגיות מפלגות. אבל הויכוח הוא המשלב הפחות אפקטיבי להשגת פתרון.

      • רונית בר-לביא

        לא יודעת,
        האמת שקצת נמאס לי.

        נמאס לי שאנשים שלא גרים כאן
        מחליטים לי דברים על ירושלים,

        נמאס לי שמבקרים את הדיונים שקורים כאן,
        נמאס לי שמספידים לי את העיר אבל מצד שני לא נותנים להגיד את אשר על ליבנו כאן,

        אם אתם רוצים לכתוב על ירושלים שבמחשבות וההזיות שלכם, תפאדלו.

        בשביל כל דבר אחר, זה לא מספיק כנראה לדבר מרחוק.

        • משה יצחקי

          רונית, אני יכול להבין שנמאס לך, אבל צר לי שאת כותבת בלשון רבים כלפי איזה ישות כאילו דמונית: "אנשים", "מבקרים", "מספידים"
          "לא נותנים להגיד", "אם אתם רוצים" "מחשבות והזיות שלכם"…
          אפילו ויכוח רציני אי אפשר לנהל עם טענות מסוג זה. אנשים כותבים על מקומות וערים כולל ירושלים, כפי שהם חווים אותה, ומה לעשות שלפעמים זה אינו מתיישב עם מה שאת מרגישה. ולגופו של עניין, אני יותר מאמפתי לכאב שלך על ירושלים, ואפילו יש לי חחרדות על גורלה, אפילו שאיני גר בה.

  8. היי מושלה
    השימוש שלך במילות קודש נותן לשיר המון כח תת הכרתי, המזמורי תהילים מעצים …
    בלי להבין למה, ותסלח לי, הייתי מקצרצ את השיר שיתן מכה בבטן.
    להתראות טובה

    • משה יצחקי

      היי טובה
      תודה על תגובתך שכמו תמיד מורגש שהיא באה מהבטן.
      ועל האינטואיציה שלך לקצרצ, אני דווקא יותר רציתי לגרום לתחושת ערסול, תנועה כמו שמנענעים עריסה של תינוק שיירדם ומתוך זה תבוא המכה בבטן. אבל אני מקשיב לעצה של האוזן והלב המוסיקליים שלך ואקרא שוב לראות אם יש כאן עודפות.

  9. כמה נכון, משה.
    ירושלים של נוירוטים ולא ירושלים של זהב.

    אפשר להאשים את העיר? יש לה לב נוירוטי ולא לב זהב.

    🙂

  10. סיגל בן יאיר

    שיר יפה. החזרה הזו בשורה הראשונה מכניסה אף היא לסוג של נוירוזה.

    • משה יצחקי

      תודה סיגל, אני שמח שחווית את הנוירוזה לא רק באמצעות המילה עצמה, אלא באמצעות החזרה האובססיבית בתחילת כל בית.

השאר תגובה ל רונית בר-לביא ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי