ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

שני ברושים

 

 

בשבוע שעבר פירסמתי כאן שיר "על מיטת הברזל" שנכתב זמן קצר אחרי מות אבי. 
קבלתי תגובות מרגשות, מזדהות, מבינות, מחבקות. בין התגובות היו כאלה שחוו וחווים חוויה דומה והמילים היו בשבילם תמונות וזכרונות ממשיים כואבים וצורבים.  אני רוצה  להודות לכל המגיבים, ולשלוח חיזוק לכל אלה הזקוקים כל כך לחוסן הנפשי בשעות קשות כגון אלה.  
לפלא ונס הבלוגייה הזו שהתאספו סביב כיכרה אנשים עם רגישות אנושית כל כך ייחודית, מצרך די נדיר בעולמנו.
לבקשתה של יודית בשבוע שעבר  אני מעלה כאן שיר נוסף מתוך מחזור שירי "קדיש" 
מתוך הספר: "ועל סביבותיו שב", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004 .
שבת שלום
  

שני ברושים

 
 
מֵהַמִּרְפֶּסֶת כְּמוֹ מִמִּגְדַּל שְׁמִירָה
הִשְׁקִיפָה אִמִּי בְּעֵינֶיהָ הַכָּבוֹת
עַל הָעֲרוּגוֹת הַפּוֹרְחוֹת שֶׁל חַיֶּיהָ כְּמוֹ
שׁוֹמֵר יְעָרוֹת, כְּמוֹ בְּרוֹשִׁים שׁוֹתְקִים
הַמַּשְׁקִיפִים אֶל מֶרְחֲבֵי הַיָּם, אֶל הַגְּאֻלָּה
שֶׁלֹּא תָּבוֹא.
שְׁנֵי בְּרוֹשִׁים נוֹתְרוּ מִתְנַשְּׂאִים
לִשְׁמֵיה רַבָּה בַּגִּנָּה שֶׁל אִמִּי
שֶׁיָּדְעָה בְּחַיֶּיהָ לִפְרֹחַ גֶּרַנְיוּם,
פִּרְחֵי כְּלוּלוֹת לְבָנִים, וּוְרָדִים
שֶׁקָּרְאָה לָהֶם שׁוֹשַׁנִּים.
מֵהַמִּטְבָּח לַגִּנָּה הַמַּלְכוּתִית הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהּ
הָיְתָה יוֹרֶדֶת לְהַשְׁקוֹת אֶת נְתִינֶיהָ
בְּצִנּוֹר גּוּמִי יָשָׁן בְּיָדֶיהָ הַנֶּאֱמָנוֹת וְהַמְּיֻמָּנוֹת
שֶׁכָּבְדוּ מִזֹּקֶן, וְאֵין לָהֶן תּוֹמֵךְ.
עַכְשָׁו זְרוּעָה גִּנַּת אִמִּי אֲרִיזוֹת
רֵיקוֹת שֶׁל גְּלוּלוֹת הַרְגָּעָה, נִזְרָעוֹת
בִּידֵי אָבִי בָּאֲדָמָה הַשְּׁדוּפָה.
כָּל יוֹם פּוֹרְחוֹת בָּהּ
אֲרִיזוֹת נוֹסָפוֹת. וְהָאֲדָמָה מְצַפָּה
לַגֶּשֶׁם שֶׁיָּבוֹא וְיַנְבִּיט בָּהּ
אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת הַפּוֹרְחִים
בְּסִדְקֵי שִׁכְחָה הַהוֹלְכִים וְנִפְעָרִים.

 

 

39 תגובות

  1. שני ברושים ואריזות ריקות. אולי אגיב בציור, בהמשך. ובכל זאת אכתוב שתי מילים: שיר נפלא.

  2. יעל גלוברמן

    שיר נפלא, מוישלה. איך שהצלחת להוליך את הכאב והאהבה, בידים טובות של גנן מילים רגיש וחכם, עד שפרח פה.

    אתה הברוש השלישי, אבל ברוש פורח:)

    • תודה יעל
      מקווה שהירח של אלתרמן ברגע של הולדת לא יינעץ לי על כידון הברוש:)(:

  3. כמה כאב ואהבה.
    מה עושים עם זה?
    האם גם זה נזרק בסוף
    אל תוך סדק שכחה,
    אל תוך תהום הולכת ונפערת
    של זיכרון עמום?
    גם הורינו איבדו הורים משלהם
    גם אותנו יאבדו ביום מן הימים
    אנשים אחרים. אלוהים אדירים!

    תודה לך, מוישלה, על שיר קשה.

    • הוי שירה
      מה עושים עם זה, מלבד להוליך את הפחדים והכאבים והצער המהולים באהבה למילים המנציחות. ולאן הולך כל מה שהיה, כל מה שנאהב, כל מה שנכאב.
      השאלות שלך נגעו בי מאד, באופן פרדוכסלי הן גם נותנות לי חלק מהתשובה. תודה מאד

  4. יעל ישראל

    נפלא.

    וכל כך אהבתי את השורות האלה,

    מֵהַמִּטְבָּח לַגִּנָּה הַמַּלְכוּתִית הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהּ
    הָיְתָה יוֹרֶדֶת לְהַשְׁקוֹת אֶת נְתִינֶיהָ
    בְּצִנּוֹר גּוּמִי יָשָׁן בְּיָדֶיהָ הַנֶּאֱמָנוֹת וְהַמְּיֻמָּנוֹת

    להשקות את נתיניה. איזה דימוי נהדר.

  5. מוטי גלדמן

    משה, גם מי שההורים שלו לא היו חורים
    מההתחלה – לבסוף הם נעשים חורים שחורים של יסורים מרים. ומשם נובטים השירים ואפילו שירים טובים וחזקים כמו זה. ראיתי גם את השיר על אביך אבל היה בו כל כך הרבה כאב עד שלשוני דבקה לחכי. קורה לי לפמים מול צערו של הזולת.

    • משה יצחקי

      תודה מוטי, מתוך קריאה בקירי יקירי תיארתי לעצמי שהשיר על אבי נגע בך מאד.

  6. מוישלה כמה אהבה בשירך . גננת קסומה היתה אימך ואתה אחד מנתיניה נתינים שגדלים אם קיבלו מספיק לתפארת.
    שיר נפלא

  7. האם הקמילה היא דרך כל בשר או רק בבשרו של החלש – גינה מלכותית, ערוגות חיים, גרניום פורח, אדמה שדופה וגלולות שמסייעות לזכרונות לקבל את הגאולה בהשלמה? משורטט ברגישות, באמפתיה.

    • תודה לבנה,
      חוששני שהקמילה היא דרך כל בשר, ולקמילות גוונים שונים, כאלה מייסרות וכאלה שלא מאבדות צלם, אבל הבשר קמל וקמל רק הנפש יכולה להישאר לפעמים חזקה ולקבל את הגאולה בהשלמה.

  8. היי משה
    הברושים האלה כסמל הם חזקים, כמו בני אדם זקופי גב.
    התאור של אמך, מרגש.
    זה מוזר שאתה כותב על "סידקי שיכחה" יש בבלוג שלי משהו שלא ידעתם עלי התעסקות – בסדקים- זאת מילה שאני חושבת עליה הרבה חשבתי לעשות דיסק שרק יעסוק בסדקים.
    להתראות טובה

    • שיר יפהפה, יצחק, על בגידתו של הגוף.על הזקנה ועל העדרותה של הנחמה כאשר הזמן מכלה אותנו. היטבת לתאר בניגודים את הניסיונות של האם להפריח את הגינה הקטנה שלה, שהייתה הממלכה שלה. היופי בשיר שלך הוא בתיאור האנשים הפשוטים, שכל משאת נפשם היא פריחה של הגינה הקטנה,זה יופי צרוף . זה מה שאני אוהבת באופן אישי, ההתבוננות בדברים הקטנים,ולכן התחברתי מאוד לשיר הזה.
      לטעמי, זה שיר יפה.ניתן ללמד בני נוער כשיר שלא נלמד, כדי להמחיש להם את ההתייחסות למימד הזמן.
      מה לעשות, אני מורה וזה תמיד משתלב במחשבות שלי, אני חושבת כיצד אני יכולה להשתמש בחומרים שאני מוצאת.

      שבת שלום
      ותודה שהבאת
      שושנה

      • משה יצחקי

        תודה שושנה, אכן נגעת באחד האפיונים המרכזיים, הפשטות. כזו הייתה אמי.

        לדעת שהשיר יכול לדבר גם אל בני נוער זו מחמאה מאד גדולה. אבל רק בתנאי שילמדו אותו מורים כמוך(-:
        שבת שלום ותודה

    • היי טובה, תודה.
      מעניין מה שאת כותבת על הברושים. יש שיר של זלדה שהיא כתבה כדיאלוג שלה עם יונה וולך, על הלהבה והברוש.
      את יודעת שהברוש מגדר גם בתי קברות.
      ועניין הסדקים הוא בהחלט דבר מאד משמעותי. כי רק דרך סדקים יכול להיכנס האור. ויש קרבה מעניינת מצלולית בין דיסק לסדק, ממתין לדיסק הסדקים

  9. סיגל בן יאיר

    כתוב יפה ומעציב, בייחוד התקווה מכמירת הלב להנביט את הזכרונות מחדש.

    • משה יצחקי

      תודה סיגל, האם לא חלק נכבד מחיינו אנחנו מנביטי זכרונות וחלק מהזכרונות היינו רוצים לשלוח לתהום הנשייה?

  10. סבינה מסג

    יפה, משה. אהבתי את ריבוי המשמעויות ב"זכרונות פורחים" והקופסאות הזרועות…

    • משה יצחקי

      תודה סבינה, שמחתי לפגוש אותך היום, ואהבתי את דברייך ואת השירים שקראת.

  11. משה, ריח הגרניום, הורדים ויופי הכלות
    מתאר את אמך כל כך יפה. תמיד מפליא אותי כיצד קובץ מילים יכול לתאר דמות של אדם באניטימיות כל כך יפה.
    האריזות הריקות של גלולות ההרגעה- מעציב איך דבר לא מועיל לגעגוע.

    • משה יצחקי

      תודה תמי, גם אותי מפליא איך לפעמים אפשר לדייק כל כך במילים, דמויות וחוויות על רצף החיים מבלי להפוך לבנאלי.
      אם הייתה תרופה לגעגוע היה אובד לנו משהו חשוב בחיים.

      • לא יודעת במדוייק משה, מזכיר לי אתשירו של יהודה עמיחי "לא כברוש"..מכיר?
        שושנה

        • משה יצחקי

          לא כל כך הבנתי שושנה, מה את לא יודעת במדוייק.
          מכיר היטב את לא כברוש, הוא ממש לפני כרגע, ולא רואה את הדמיון

          • בשיר שלך יש התבוננות על האם ועל הזקנה, המבט שלך הוא החוצה אל האחר ועל המימד של הזמן במובן מסויים על אפסותו של האדם.
            ולא כברוש נדמה לי שההתבוננות היא של האדם פנימה אל עצמו על אפסיותו מול הטבע, גם הברוש משירו של אלתרמן "ירח" בו הירח תקוע ככידון מעל הברוש…אני מדברת על שירים הגותיים ובמובן זה גם שירך הוא שיר הגותי. נדמה לי שגם כאן נתקלתי בכמה שירים שבהם הוזכרו הברושים לאחרונה. זה כנראה, מוטיב ספרותי מאוד בולט.
            שושנה

          • משה יצחקי

            תודה שושנה, על פרשנותך. בדרך כלל אני נמנע מפרשנות שלי על שירי, לא יודע לתת להם הסברים, אלא אולי להעמיק התבוננות על החוויה. אני טוב יותר בפרשנות על שירים של אחרים. לכבוד גדול הוא לי ויראת כבוד הם לי להיות מוזכר בנשימה אחת עם עמיחי ואלתרמן. ברושים מוטיב בולט בספרות, נקשרים גם לבתי קברות.

      • משה, כנראה אתה צודק, על תרופה לגעגוע…:)

  12. מי, זה פשוט שיר נהדר.
    שיר שטומן בחובו ממלכה שלמה (גם אמי קראה לוורדים בגינתה שושנים, והיה להן ריח נפלא, שלא כמו לוורדים העקרים המהונדסים של ימינו).
    אני יכולה להריח את גינתה של אימך, אני רואה אותה.
    אימא שלך היא אלת השפע של חייך ושל אביך, אתה הנתין המתגעגע, החסר.
    אביך יכול להפרות את האדמה, בהעדרה של אימא, רק בקופסאות קרטון ריקות, מתכלות, בסימני חסרונה, בסימני חולשתו, מחלתו, חוסר אונו.
    עוד מעט ושניהם כבר מתכלים כמו הקופסאות הריקות הנזרעות באדמה הקשה שהפריחה אימא.
    ואילו סימנים הותירו? אותך ואת הגעגוע שלך. ואת השיר היפה הזה.

    • התגובה שמעל היא שלי כמובן..

    • יודית יקרה
      נגעת באופן מדויק ועמוק בתחושות ובמראות שהולידו את השיר. ומעניין שכתבת "ואלו סימנים הותירו? כאילו ידעת שכתבתי שיר שנקרא "סימנים" ובו הדברים שציינת.
      תודה לך מאד, ומצרף לך ברכת מזל טוב ליום ההולדת. (וואלה, נראה לי שיש כאן כמה שווריות נפלאות.)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי