בננות - בלוגים / / אהבה בתיאטרון (לי.ש.)
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

אהבה בתיאטרון (לי.ש.)

 

 אהבה בתיאטרון
                  "האדם משחק רק בשעה שהוא אדם
                            במלוא מובן המלה, והוא אדם במלוא
                            מובן המלה רק בשעה שהוא משחק.."
                           (פרידריך שילר, מכתבים על חינוכו האסתטי של האדם, 1795)

                          

גֶּשֶׁם יוֹרֵד בְּחֹדֶשׁ מַאי וְשׁוֹטֵף, מוֹחֶה כַּדִּמְעָה
אִפּוּר שֶׁנִּמְרַח עָל פָּנֵינוּ . מְרַחֲפִים
כְּמוֹ צִיּוּר שֶׁל שָׁגָאל, קְשׁוּרִים
בְּחוּט זְמַנִּי בִּלְתִּי נִרְאֶה לַמַּרְתֵּף הַפְּנִימִי.
עוֹד מְעַט יַעֲלֶה וְיֵרֵד הַמָּסָךְ
וִיקַפֵּד אֶת הַחוּט, יָדֵינוּ יוּשְׁטוּ לֶחָלָל
יַחְתְּרוּ חֲזָרָה אֶל הַתֹּהוּ. זוֹכֶרֶת?
 
מִתַּחַת רַגְלֵינוּ בָּקְעוּ אָז קוֹלוֹת הָאֲדָמָה,
זוֹ הָיְתָה אַהֲבָה שֶׁהֵכִינָה אוֹתִי לַמָּוֶת הַבָּא.

 

20 תגובות

  1. אהבה, תיאטרון וגשם במאי.
    כמה חבל שזה נגמר ככה.
    התיאטרון משרה עלי קסם, הוא מאוד אני, (אני יכולה לדמיין את עצמי משחקת דמות עד טירוף), הוא מאוד לא אני (לפעמים אני ביישנית בטירוף).
    אני מקנאה בשחקנים, בחיים שלהם, באומנות שלהם, במחוייבות שלהם לאומנות.
    תודה על השיר מי.
    תודה על המילים של שילר.
    איזו הצגה זו היתה ואיפה אתה משחק? אם מותר לי לשאול.

    • תודה יודית

      כמו בחיים, גם הצגות נגמרות, וצריך למצוא את תחנת הכוח שמאירה את החושך. ומה שקוראים לו אהבה, נותן את הטעם, הפשר והכוח לחשיכה הבאה.
      אני משחק בשנים האחרונות, בקבוצת תיאטרון של המכללה בה אני מלמד.
      ההצגה שהייתה הקטליזטור לשיר נקראת: "סוף העולם הראשון שלי", עיבוד לסיפורים של אידה פינק, חתנית פרס ישראל לשנה זו. אחד התפקידים שאני משחק שם הוא "משוגע" שמספר לרופא על בנותיו שנלקחו לנגד עיניו למחנה ריכוז והשמדה והוא לא זז ממקום המחבוא שלו, גם כאשר הבנות הקטנות שלו רואות אותו והקטנה ביותר קוראת לו לבוא…
      ואת השאר אפשר יהיה לראות בעוד כחודש בצוותא בתל אביב. פרטים מדויקים עוד אכתוב. בכל אופן, את מבינה שכדי להמשיך לחיות, הדמות והשחקן המגלמים אותה זקוקים למה שקוראים לו אהבה, שמכינה אותו למוות הבא. והמילים של שילר, שפתיים יישקו.
      אגב, גם אני ביישן לא קטן מחד ו"מטורף" לא קטן מאידך

    • משה יצחקי

      אוי, איזו טעות פרוידיאנית.
      כתבתי חתנית, במקום כלת פרס ישראל.
      מכל הפמיניסטיות מבקש סליחה ומחילה

    • אורה ניזר

      משה, הכתיבה שלך גם על הדברים הקשים בחיים, כל כך מעודנת, משיחה במכחול דק את הרהורי הלב.
      , איזו אהבה ניפלאה יש בציורי שגאל בינו ובין אשתו בלה, גם אני הזכרתי את המעוף שלהם באחד משירי בבלוג שלי. אוהבת את שיריך.

      • משה יצחקי

        וואו אורה תודה
        כל כך חששתי שהשיר הזה יישאר לבד.
        והוא כל כך היהזקוק שיעטפו אותו.
        והתגובה שלך עוטפת ומחבקת.
        התייחסת לשיר כמטאפורה לחיים וזה נהדר. איך קראת לשיר שלך על המעוף של הזוג אצל שגאל?

        • שמו- ריח היופי,איך, איך אנחנו חרדים לשירים שלנו, לליבנו הצמא להתייחסות, כמו שאמרת שמישהו יעטוף את השיר? או אותנו? או את המשהו שבתוכנו שהוציא את השיר? כולם יחד, ואולי עוד כמה דברים… העיקר שיחבקו, גם אם יעירו הרי יאירו.

          • תודה אורה, אקרא

            וכבר כתב המשורר: "… כולנו זקוקים לחסד…"

    • משה יצחקי

      תודה מאד אילנה

  2. משה, אין שיר שנשאר לבד. ברגע שהוא נכתב הוא כבר שייך לעולם ומלואו של דברים- זה היופי, הוא מהדהד בכל העולמות.
    "זוֹ הָיְתָה אַהֲבָה שֶׁהֵכִינָה אוֹתִי לַמָּוֶת הַבָּא." – חיינו כחיי שחקן תאטרון. הדבר המנחם הוא לדעת שלאחר סיום ישנה התחלה. כל כך יפה האיפור והחוט הזמני. העדינות שיש בך..

    • תמי תודה מלב,
      שיר בספר לא נשאר לבד כי תמיד יש לו חברים מלפנים או מאחור. והם כולם נשלחים לחלל למצוא דרכם לנשמות אחרות. אבל כששולחים שיר לחלל הוירטואלי והוא מרחף בחלל לבד בלילה וכמה שעות הוא בודד כאילו מחוץ לכדור הארץ, אאני מרגיש אז בשבילו איזו בדידות גדולה. ואולי לפעמים זה מגיע לו, שילמד לשרוד בחוץ בתנאים קשים, ואם הוא לא טוב מספיק, או לא נוגע באנשים, מוטב שיאבד בחלל. אבל לשיר הזה, לא יודע למה, היה לי עצוב בשבילו עד שהוא פגש אתכם/ן והנה הוא יכול אכשיו להתכונן לחשיכה הבאה.

    • יש לי איזה דיסלקציה הבקר. צ.ל. עכשיו

      • משה, דיסלקסיה זה לא חצבת… אני מקווה שלא אני הדבקתי אותך…:)

        לפעמים שיר נוגע עד כדי שזה בלתי ניתן להגיב מיד עם הפרסום שלו כאן. ואז למחרת, כבר נאמר כל מה שרציתי להגיב- אז אני מוותרת. אולי זה לא צריך להיות כך. לקחתי לתשומת ליבי.:)

  3. מכירה את המוות הזה היטב… המוות המתוק. העלית בי געגועים לבמה.

    • תודה שירה

      אכן יש דבר כזה, מוות מתוק.
      ולאן את מוליכה את הגעגועים לתיאטרון?

      • לבמה כאן, לבמה שם, להרבה מקומות. לא מזמן עמדתי והקראתי ברעד שיר. לא עזר. היה כמו חזרה גנרלית. אולי יבואו עוד. אבל כן, געגועים קשים.

        • אני בהחלט יכול להבין שירה. החיידק הזה לא מרפה, למזלי אני יכול לפרנס את רעבונו של החיידק אם כמורה, זו במה יומיומית ואני מנצל אותה לא רע. וגם בהצגות שאני משחק בשנים האחרונות. באיזה מסגרת קראת? אשמח לשמוע אותך פעם קוראת.

  4. "כל העולם במה, החיים – הופעה; באת, ראית, הלכת".

    יפה, מוישלה.

    • ורק הסוף, הופך את התיאטרון על פיו, אל התהום הרובצת תחת.

      • תודה אמיר
        יתרונה של האשליה התיאטרלית בשונה מהחיים (לפחות על פי המידע שיש בידי על החיים והסוף) הוא בכך, כדברי השיר של ויסלבה שימבורסקה, שהמערכה הכי אהובה עליה בטרגדיה היא המערכה השישית, הקימה לתחייה משדות הקרב, התליין שמושיט יד לקורבנו וכו". האבסורד, ובזה כוחו של התיאטרון, הוא שמנעד הביטויים האנושיים ששחקן יכול לתת על הבמה לאותה "תשוקה לשורש החסר" הוא גדול יותר מאשר בחיים שמחוץ לבמה. אז איפה החיים האמיתיים? ומאידך, לית אתר פנוי מהתהום הרובצת תחת.

השאר תגובה ל משה יצחקי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי