שני לוחות
עַכְשָׁו אִמִּי וְאָבִי
שְׁנֵי לוּחוֹת
אֶבֶן שַׁיִשׁ קָרָה. אֲנִי מַדְלִיק
בְּגַבַּם נֵר וְרוֹצֶה לְסַפֵּר אַךְ מַשֶּׁהוּ
בִּי מִתְּאַבֵּן וּמִישֶׁהוּ אַחֵר
בִּי אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמַרְגִּישׁ
שֶׁגּוּפִי וְלִבִּי קְרוּשִׁים בְּלָבַת
הָאֶבֶן הַדְּמוּמָה
ציפור גן עדן
שָׁתַלְתִּי צִפּוֹר גַּן
עֵדֶן בָּעֲרוּגָה
וּבִקַּשְׁתִּי שֶׁתִּפְרַח
וְתִתְהַדֵּר וְתִתְנַשֵּׂא
וְתִתְרוֹמֵם וְתִתְעַלֶּה
וְתִתְעוֹפֵף בָּעוֹלָם
עַל כְּנַף אוֹר
וְתַחֲזֹר וּבְפִיּהָ עָנָף
עֲלֵי גֶּפֶן וּפִלְפְּלִים
מְמֻלָּאִים שֶׁהִקְפִּיאָה
אִמִּי בִּשְׁבִילִי לִפְנֵי מוֹתָהּ
שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי לִרְאוֹתָהּ
לִפְנֵי שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתָהּ
תִּתְגַּדֵּל וְתִתְקַדֵּשׁ.
אֲבָל אֵין מִי שֶׁיָּבִיא
כִּי הַצִּפּוֹר תְּקוּעָה
בָּעֲרוּגָה כְּמוֹ גּוּפָה בָּאֲדָמָה
וְנַפְשָׁהּ הַצְּרוּרָה כַּעֲדִי
אֵצֶל שְׁמֵיה רַבָּא, וַאֲנִי בְּעָלְמָא
דִּי מֵכִין קוֹמְפֹּוט מִנְחָה
שֶׁרָצִיתִי לְהָבִיא לָהּ לְאִמִּי בִּלְשׁוֹנָה
לִפְנֵי שֶׁנִּטְמְנָה בַּבּוֹר כְּמוֹ שָׁרָשֶׁיהָ
שֶׁל הַצִּפּוֹר שֶׁשָּׁתַלְתִּי בְּגַנִּי
מתוך: מחזור "קדיש" בספר: ועל סביבותיו שב, הקיבוץ המאוחד, 2004
משה, שני השירים עצובים ומעוררים לתחושה של הכאב אך גם ניכרת בהם השלמה פנימית. הזרימה עם הטבע ב"ציפור גן עדן". מאוד נוגע.
תודה תמי
על תגובתך הנוגעת.
בדיוק נזכרתי היום ב"קדיש" של גינסבורג..
מרגישים את האבן בשני לוחות. האבן של השיש מול הלב המתאבן והגוף שגם הוא מצטפד לעומת האבן. קשה כמו אבן.
שירה
"קדיש" של גינזברג מונח אצלי ליד המיטה, ומידי פעם, אני אני שואב ממנו כוחות.
אכן יש רגעים במסע הזה שהלב נקרש והגוף מתאבן והאבן בוכה
תודה על הדברים
איזה כאב! זה יצר בי הזדהות עצומה.
תודה עדנה
כמה אלם וקור וכאב יש בשני הלוחות האלה, משה. תודה.
תודה לך אמיר
זה העניין: אלם, קור וכאב,
ואחר כך התחממות קלה והפשרה וניסיון לדייק את הבלתי ניתן להיאמר וחוזר חלילה
מוזר, איך אנחנו שמים לעצמנו מסך אטום כדי לא להרגיש את הכאב מול הלוחות, והוא עולה בשיר,
אולי זו נכות שהשיר מצליח לרפא
אני ראיתי אנשים שלא עוטים מסך ומקוננים מול הלוחות.אבל אולי הם לא כותבים שירים