בננות - בלוגים / / 'תפילת דרכים בוקעת' – חוויה דתית והיבטי תפילה בשירתם של פניה ברגשטיין ויהושע רבינוב
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

'תפילת דרכים בוקעת' – חוויה דתית והיבטי תפילה בשירתם של פניה ברגשטיין ויהושע רבינוב

 

 

 כאשר הצעתי לדבר ביום עיון לציון 100 שנים להולדתה של פניה ברגשטיין, לא רק על שירה הנפלא 'שתלתם ניגונים', אלא על היבטי תפילה או רליגיוזיות בכמה משיריה  המצוינים בקובץ 'אסיף', ובשירו של יהושע רבינוב"ירדה השבת", קיבלתי מכמה חברי קיבוץ  גבת, שמשוררים אלה היו מראשוניו, כמה מסרים שתכנם נע מרטינה, תמיהה, הרמת גבה ועד חוסר נוחות שלא לומר מורת רוח מהניסיון לקשור לשירתם של השניים היבטים דתיים. אני אף העזתי ואמרתי כי אני רואה בביטויים שונים בשירתם השתקפות של חוויה דתית. הייתה לי שיחת טלפון מרתקת עם חבר קיבוץ גבת שסיפר לי בין היתר אפיזודה שקשורה למורי ורבי ד"ר מאיר איילי ז"ל, שניסה למסד טקס קבלת שבת בקיבוץ וקיבל מקלחת צוננין מפניה ברגשטיין ומיהושע רבינוב, כל זאת כדי להוכיח לי כנראה, עד כמה התרחקו האבות המייסדים מההוויה הדתית של בית ההורים, לשון התפילה, הלימוד וכיו"ב, או שמא ללמדני עד כמה תמוהה ולא סבירה בחירתי לעסוק בנושא זה. התנגדויות כאלה מדרבנות אותי להעמיק לחקור ואודה על האמת אף משעשעות אותי, כי למדתי ש'המתנגדים' (יש לבטא 'מיסנגדים') הגדולים האלה, הם 'חסידים' גדולים בנשמתם.

פתחתי בהקדמה זו על מנת לדון בשני נושאים שזמן רב אני בוחן וחוקר אותם: האחד קשור להבחנה לקויה שעושים בעיקר אנשים חילוניים, אבל לא רק, בין המילה 'דת', המתקשרת להשתייכות אתנית חברתית ובמרכזה מערכת נורמטיבית וריטואלית הנשלטת על ידי ממסד דתי, לבין 'חוויה דתית' שיכול לחוות כל אדם ואדם ללא קשר להיותו גלוי ראש או כסוי ראש, או גודלם וצורתם של כיסויי הראש, בתנאי שיש בו את אותם סדקים המאפשרים כניסה לשפע המצוי בטבע וביקום, יש מי שיכנה זאת השפע האלוהי.

הנושא השני קשור לשפת התרבות ובעיקר לשפתם של יוצרים שמקור יניקתם הראשוני או הנרכש הוא שפת המקורות. שפה זו שהייתה אולי גרסת הינקות שלהם, היא השפה שמהווה אבן שתייה חשובה לשירתם מחד, ומאידך, באמצעות הפירוק שלה ונטיעתה מחדש במרחב לשוני ותרבותי אחר, הם יכולים ליצור ולכונן משמעויות חדשות ומפתיעות כגון שירו של שלונסקי: "הלבישיני אמא כשרה כתונת פסים לתפארת ועם שחרית הוביליני אלי עמל, עוטפה ארצי אור כטלית בתים ניצבו כטוטפות וכרצועות תפילין  גולשים כבישים סללו כפיים". שיר זה עוקר ממקומם את הקדושה או מושגי ערך וסמלים הטעונים קדושה ומעבירם למרחב אחר, מרחב העשייה החלוצית. בכך מטעין היוצר את מה שקרוי יום חולין או יום קטנות, בממד של קדושה. מה שאני קורא לו קידוש החולין, ויש שיכנו זאת חילון הקדושה. נתבונן תחילה בשיר שכתב חבר קיבוץ גבת, יהושע רבינוב 'ירדה השבת', שהפך לנכס תרבותי ישראלי ולחלק מריטואל בתהליך התחדשות החיים היהודיים בקהילות חילוניות. (השיר אף מופיע בסידורי תפילה של קהילות דתיות שאינן אורתודוכסיות). כוחו הריטואלי של השיר נובע כמובן גם מהלחן המופלא שחיבר דוד זהבי. המוסיקה ושילוב ומיזוג הסמלים והמושגים הדתיים ונטיעתם על קרקע בקעת גינוסר יוצרים משמעות דתית מורכבת וייחודית במרחב שעל פי ההגדרות השגורות ולפעמים שגויות נקרא חילוני:

 
 
ירדה השבת
יהושע רבינוב
לחן: דוד זהבי
 
יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר
וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ
וְיַעַמְדוּ מִסָּבִיב הֶהָרִים שׁוֹשְׁבִינִים
לָשֵׂאת אַדַּרְתָּהּ הַזוֹהֶבֶת ,
תַּעֲלֶינָה יוֹנִים מכִּנֶּרֶת הַיָּם
קַבֵּל אֶת רוּחָהּ הַלּוֹהֶבֶת
 
נָשְׁקָה הַשַּׁבָּת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַבְּרוֹשׁ,
לָאֵזוֹב שֶׁבְּסֶלַע נַשָּׁקָהּ .
וַיְהִי הַדַּרְדַּר לְשַׁרְבִיט שֶׁל מַלְכוּת
עַל רָמוֹת דְּמָמָה מְרוֹנֶנֶת .
יִמְשֹׁךְ אָז הַתּוֹר בְּקוֹלוֹ הַמָּתוֹק
חֶמְדַּת כִּיסוּפִין מְעַדֶּנֶת.
 
הִרְטִיטָה שַׁבַּת בְּחִינָה הַגָּנוּז.
עֵינֵי חַלּוֹנוֹת מִכָּל עֵבֶר.
וְתֵצֵאנָה בָּנוֹת אֶל הָעֶרֶב זַמֵּר
זְמִירוֹת בְּעֶרְגָּה מְצַלְצֶלֶת.
וְהָיְתָה הָעֶדְנָה בְּבִקְעַת גִּנּוֹסָר
לְנִשְׁמַת עִבְרִיּוּת נֶאֱצֶלֶת .
 

רבינוב מתאר בשיר ששיאו הבית האחרון התמזגות משולשת בין הקדושה המגולמת בשבת, אל יסוד הטבע, האדמה והנוף הארץ ישראלי. ממפגש ארוטי זה, זיווג בין הטבע, האדם והשבת, בו ההרים הם השושבינים, נאצלת נשמה עברית. בשיר מצויים כמה ביטויים השאולים מתוך שדה סמנטי דתי ואף מיסטי, כמו שרביט מלכות, חמדת כיסופין, חן גנוז ועוד. אם ניקח רק כדוגמא את המלה "נאצלת" הגזורה מהמלה 'אצילות' רבת הרבדים, נתוודע למורכבות המסתורית של השיר: להיאצל כפשוטו יכול להיות: להינתן, להיות מושפע או מורעף. בהקשר לשיר המלה 'נאצלת' כרוכה בנשגבות, בנאדרות, בישות מלאת הוד. אי אפשר להתעלם כאן מהרובד המיסטי הקרוי בקבלה עולם האצילות, אחד מבין ארבעת העולמות: 'אצילות', 'בריאה', 'יצירה' 'ועשייה'. עולם האצילות הוא הגבוה ביניהם בו שוכן אור אין סוף. מה שרבינוב מחולל כאן הוא מדרש מהפכני, הוא עושה העתקה, עוקר הרים וטוחנם זה בזה. הוא מוריד את עולם האצילות אל החלוץ העברי ובכך הוא מגביה את נפש החלוץ לעולם המכיל אור אין סוף.  המושג "האצלה" שכפשוטה הוא מתן סמכות, מתפקד בשיר זה כמצב הולדת הנפש העברית מאיזה שפע עליון. ובמושגים מיסטיים כתנועה דו סטרית בין העולם הארצי לבין אילן הספירות. הזיווג בין עולם התופעות הארצי לעולם הספירות האלוהי מושפע ומאציל באמצעות ספירת היסוד, הספירה התחתונה באילן.

מכאן אני מציע התבוננות אחרת במושג דתיות, או רליגיוזיות, שיש להבדילו מן ה"דתיות" במובנה השגור. כבר ציינתי בהקשר ליוצרים ויצירות אחרות את ספרו של וויליאם ג'יימס: 'החוויה הדתית לסוגיה'. ג'יימס טוען כי חוויה דתית אינה קשורה לאדם הדתי הרגיל המקיים מצוות של בני עדתו. "חוויה דתית", הוא כותב, "יכולה לפקוד אנשים שחייהם הפנימיים מרובי ניגודים, ובמשך זמן מסוים בחייהם אף לקו במרה שחורה". דווקא מזג זה מאפשר להכניס אותנו לתחומים ולפינות כאלה של היקום, אשר אל תוכן לא תחדור לעולם מערכת עצבים של הטיפוס הבריא הקרתני. אם ישנו דבר כזה שקוראים לו הארה ממרום, ייתכן כי דווקא המזג הנוירוטי הוא המכיל בקרבו את התנאי העיקרי לסגולת הקליטה הדרושה להשגת הארה זו. דווקא חוסר אונו ואי שלמותו של האדם, מוסיף ג'יימס, הם העשויים לחולל התגלות,(ג'יימס וויליאם, 1984 עמ' 8; 20;23)   

"הֵהָפֵך לב האדם", "לזכות בחסד ממעל ", ושימו לב: "להיוולד מחדש", כל אלה הם ביטויים הבאים על פי ג'יימס לסמן את התהליך בו "האני", שהיה קודם לכן, חלוק, נחות ואומלל, מגיע לידי כלל אחדות פנימית, וזוכה לאחיזה חזקה יותר באיזו ממשות שלא מהעולם הזה(שם עמ' 125).

כל המתוודע לעולמם של החלוצים, אם באמצעות יומנים, זיכרונות ותעודות אחרות המתארות את עולמם הקרוע של 'התלושים' מבית, מעולם יהודי שחלקם רצו להחריב אותו עדי יסוד. שחלקם חי בארץ ביתמות ובבדידות גדולה, 'יתומי היתומים' קרא להם ברנר ברומן "שכול וכישלון", יכול אולי לחוש ולהבין את המתחולל בנפשם. מה שהיה לחלק מאותם חלוצים בני העליות הראשונות בצקלונם, וליוצרים שבהם ודאי, מלבד להט כמעט משיחי, אידיאות של מהפיכה מעמדית והפיכת הפירמידה שנוצרה בגלות, היה שפת התרבות היהודית. במהלך טרנספורמטיבי הם חצבו בשפה הזו שפעמים הייתה להם לנטל, אך ללא ספק גם לנכס. גם אם ניסו לכרות אותה מגופם, או להתנכר לה, כי כך חשבו יוכלו לאמץ לעצמם זהות חדשה,  הם לא יכלו להיפטר משפת הנפש שלהם, והיא כפנטום גם לא הניחה להם, באמצעותה בראו הוויה חדשה. במעשה יצירה זה ניתן לזהות מעבר למה שזיהה עגנון בבני דורו כפי שהוא כותב ב"תמול שלשום" על יצחק קומר:"… כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העלייה השנייה, הניח יצחק קומר את ארצו ומולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהיבנות ממנה…", מעין התגלות וחוויה דתית.

לשמיעת השיר בביצוע דפנה ארמוני:
www.esnips.com/doc/00e9b278-88c0-40b7-bed6-b12fec89a40d/%3F%3F%3F%3F%20%3F%3F%3F%3F%3F%3F%20-%20%3F%3F%3F%3F%20%3F%3F%3F%3F


בפרק הבא התבוננות בשירתה של פניה ברגשטיין מתוך הקובץ 'אסיף'.

 
 

 

 

 

 

 

 

 

21 תגובות

  1. זה שיר מקסים של רבינוב. אליו התוודעתי לראשונה על ידי אורציון ברתנא. הניתוח שלך הקושר אותו אל החוויה הרליגיוזית הכוללת רגע-כוליות בעולמו של אדם מודרני המשוסע באופן טבעי למול הקיים הוא מאוד יפה ורגיש. אהבתי מאוד. (גם את האזכורים היפים והידועים לברנר ולעגנון) יישר כויח. ואיך חנה טואג כותבת תמיד, שבת המלכה. רני.

    • תודה רני על תגובתך ועל ההדגשה המחדדת ומבהירה את משמעות החוויה הרליגיוזית לאדם מודרני. וכן, מי לנו יותר מברנר ועגנון כל אחד בדרכו ובסגנונו שידעו משהו על חווית הקרע של האדם המודרני בתקופתם ונתנו לכך ביטויים בלתי נשכחים בספרותם.
      וגם לך (ולחנה טואג על זכויותיה ביצירת הז'אנר)שתהא השבת כלה ומלכה.
      שבת שלום 

  2. איריס אליה

    היי משה יקר ביותר. סוף סוף יוצא לי להגיב בזמן אמת. פוסט נפלא לשבת.

    הגבתי לך בהרחבה אצלי, אנסה להגיע להשקה של "בוב מיימון", והכי מקווה לפגוש אותך שם:)

    ותגיד, הבית השלישי בשיר של רבינוב מושר?
    איזה שיר. מתה עליו.

  3. מוישלה, אני מחכה לפרק הבא כבר!!

  4. באמת מאמר מרתק
    אגיב באופן נרחב יותר לאחר שאקרא את החלק השני של המאמר
    גיורא

    • תודה גיורא, שמח שאתה מוצא בו עניין. בקרוב חלק ב'. אשמח לקרוא את תובנותיך והארותיך. שבת שלום

  5. הי משה, מצחיק לנסות לדמיין חברי קיבוץ באים לערב העוסק בדתיות, במיוחד שמהכרות אפילו ההגדה של פסח היא חגיגת האביב ואין אלוהים (ממש במובן המילולי של המילה, בכל מקום שהובא מהגדה המקורית ונזכר האל, הושמטה המילה וכך גם באחד מי יודע, השיר הושר בלי שהילדים של היום ידעו את התשובה:)
    לא מכירה את שיריה של פניה ברשטיין או שאולי כן מכירה אותם ולא יודעת , אז אחכה בסבלנות לפוסט הבא שבטוחה שאף הוא יהיה מעניין ביותר.

    • הי סיגל, כפי שכתבתי בפוסט, המושג דת ודתיות נתפס באופן שגוי על ידי חלקים נכבדים בציבור הישראלי שידוע כמקטלג אובססיבי וכמחנאי חסר תקנה. החברה הקיבוצית בראשיתה הייתה חברה דתית, כמעט משיחית – היא אמנם כפרה ובעטה בדת הממוסדת שהחברה החילונית שונאת אך נותנת לה את המונופול על כרטיס הכניסה למועדון העם היהודי. התנועה הקיבוצית חידשה את לוח השנה היהודי והחזירה לו מה שהיהדות הדתית בגולה ויתרה, הזניחה, התנכרה או לא יכלה לקיים בגלל תנאי הגלות. די אם אציין את ליל הסדר בקיבות יגור שהיה שנים רבות אות ומופת לחידוש חיים יהודיים, שבועות, חנוכה ועוד. נכון שקיימת דואליות – מצד אחד התנכרות וכפירה ומצד שני אימוץ של ריטואליים שהעולם הדתי יכול להתקנא בהם.היום המצב שונה – ובכל זאת קיבוצים רבים יוצרים מסגרות של קבלות שבת- טקסי חיים הממזגים בין היסוד המסורתי לתרבות המודרנית – וזה נפלא בעיני כי זו המשמעות של דינאמיקה תרבותית. איך הפראדוכס הזה מסתדר? החיים שלנו מלאי סתירות ופראדוכסים ולפעמים מזל שכך.
      את בטוח מכירה לפחות שיר אחד של פניה ברגשטיין שרבים מאיתנו
      תודה!

  6. עזוב, מוישה, יש קיבוצניקים (דתיים בדרכם ופנאטיים לא פחות מקיצוני העדה החרדית) – טחו עיניהם מראות.
    מה שהם לא רוצים לדעת, אנחנו כאן צמאים לשמוע. תביא עוד.
    🙂

    • שחר מריו, אני חושב שהעניין הקיבוצי הזה ראוי להתבוננות מעמיקה. איני מדבר על הקיבוצים היום, אלא על הדורות הותיקים יותר – שם עניין הזיקה למסורת מורכב ומסובך ודואלי – אני אומר את זה מהיכרות מאד קרובה. ובלי קשר לרצונם או אי רצונם לדעת, אני מאד שמח שיש אנשים הצמאים לשמוע – הצמא הזה יקר לי כמי מעיין צלולים:) תודה לך

  7. מוישלה, לא השתכנעתי שמה שאתה מייחס למלה נאצלת בשירו של רבינוב בהכרח משתמע כך(נאצלת היא גם 'סתם' אצילית, לא?)
    איני בטוח שיש פה התגלות אישית במובן של ג'ימס. השיר כולו ניתן להתפרש בחלקו כהנפשה של הטבע וחיי האדם המתכוננים ליום המנוחה, ובחלקו כנתון בהקשר לאומי של העבריות המתחדשת.
    ועם זה, אין לי ספק שהאינטואיציה הבסיסית שלך לגבי בני הדור ההוא מדויקת לגמרי. אחד הספרים היותר רליגיוזיים שקראתי הוא "האדם והטבע" (וכמובן אין להקל ראש ב'דת' שב'דת העבודה')

    • אמיר, מי כמוך יודע שיש לראות את המלה בקונטקסט שלה על הרצף שנבנה בשיר. מערכות הסמלים בשיר כל כך גלויות ומכוונות אל מרחב סמנטי ומשמעותי מובהק ועל כן היא לא יכולה להיות סתם אצילות. על פי כל הנתונים שאפיינו את עולמם של החלוצים ורבינוב בתוכם – הפוטנציאל עלי מצביע ג\'יימס לסוגים שונים של הארה והתגלות היה מצוי בהם והביטוי לכך לטעמי הוא מעין \'לכה דודי\' בהתכוונות הנפש העמוקה שלו. אני לא מתבסס רק על אינטואיציות אלא על ידיעה והתבוננות ארוכת שנים על עולמם של החלוצים, על שפתם, על האופן שבו בראו משמעות והוויה באמצעות הלשון. על כך שבשבילם, ליוצרים שבהם ודאי, המעשה החלוצי היה בבחינת מעשה קודש – בניית בית מקדש לעבריות המתחדשת. מעבר להנפשה של הטבע – אי אפשר להתעלם מחלקים הארוטיים שבשיר מהזיווג הנוצר בין מעלה ובין מטה.
      ואתה צודק בהזכירך את א.ד.גורדון כאחת מהנפשות הרליגיוזיות הגדולות בעלייה השנייה. אזכיר אותו בפרק הבא בהתייחס לפניה ברגשטיין.

      • מוישלה, על פניו כך נראה לי, אבל אין מאחורי התבוננות יסודית כשלךבעולמם של החלוצים, ואני מניח שיש אתך ראיות נרחבות הרבה יותר לגבי ההקשר והעולם הלשוני שלהם. אחכה לקרוא.

  8. שבת המלכה כבר יצאה לדרכה וימי החולין בפתח אבל הפוסט היפה שלך מזכיר לי שהיא תבוא כל שבעה ימים ויש למה לחכות 🙂
    נהניתי לקרוא ולזכור שיהושע רבינוב כתב את מילות השיר המקסים הזה שעושה לנו בכל פעם שמאזינים לו שבת בלב
    על כגון דא נאמר יש הקונה עולמו בשיר אחד !
    מחכה למאמר הבא
    שבוע טוב מוישהלה
    נ.ב . לפי דעתי יש לכתוב ארמוני

    • הי ריקי,
      הימים חולפים שנה עוברת ושבת המלכה תמיד חוזרת וטוב שיש לה חתנים וכלות היודעים לקבל את פניה כמו רבינוב וזהבי וטוב מאד כשניגונם פוגש תיבת תהודה כמו שלך. בדקתי בעניין הע/ארמוני – יש מקומות שרשום ככה ויש ככה – ובכל מקרה שיניתי לארמוני, תודה ושבוע נפלא גם לך

  9. דברים מחכימים, מוישלה, יפה עמדת על ההבדל בין דתיות לרלגיוזיות חוויות רלגיוזיות מזומנות לו לאדם אף שהוא חילוני
    אהבתי את הארותיך על השיר "ירדה השבת" זוכרת אותו מילדותי , אף אני מוצאת בו היבטים מיסטיים קבליים
    הקשר עם הלשון העברית ומכמניה הקשר למקורות הוא רלגיוזי

    • הקשר עם הלשון וכן ההתכוונות שהמילים תהיינה לישות בעולם.וההתכוונות בעצם המעשה החלוצי ובתוך וההתלהבות והדבקות- הכאב-הגעגוע הבדידות, והשילוב שלהןם עשוי לזמן חוויה כזו על פי ג'יימס. תודה על תגובתך המאירה 

  10. מוישלה, אני חושבת שהמשפט הזה
    "הם לא יכלו להיפטר משפת הנפש שלהם,"
    הוא לב המאמר המרתק הזה, אני כמוך חושבת שרוב החלוצים לא יכלו להיפטר מהגירסה דינקותא שחיה בתוכם, גם אם ניסו להתנער ממנה היו לה חיים משלה בתוכם. ברנר, ובני דורו, התלושים, עגנון, הייטיבו לתאר את הפרדוקס הזה. ולהבדיל חשתי את זה גם בנפשו של אבי ז"ל. ואנחנו מה? נעים ונדים בין ערב רב של תרבויות שנולדנו אל תוכן, ובכללם תרבות הבית בה גדלנו. אשמח לקרוא עוד. נ.ב. שני השירים שהזכרת הם נכס צאן ברזל שלנו, ויש בהם רליגיוזיות עמוקה.

    • נכון אורה זה בהחלט לב העניין. בכלל למהגרים יש קושי עם שפת הנפש והם נעים בין שתי מולדות. תודה על תגובתך היפה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי