בננות - בלוגים / משה יצחקי / סיור אחרון כולל בונוס: תורת צבעי מרום
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

סיור אחרון כולל בונוס: תורת צבעי מרום

 

 לכל ידידי ורעי הנוסעים בעקבות משה למרום. עצרנו בפעם הקודמת במקום בו משה כבד הפה וכבד הלשון ניצב חסר אונים וחסר מילים מול עצמת דיבורו של המלאך הדרניאל והוא נזקק לסיועו של אלוהים כדי להמשיך במסעו. מה שמעניין אותי בנקודה זו הוא הבדלי השפות בין שני מישורי הזמן והמרחב, השפה האנושית מול השפה האלוהית ועוצמתה המאיימת. הדיבור הבורא עולמות, הנזקק להעביר לשפה מובנת את מה שאין לו מובן במישור האנושי. המקום בו אין השפה יכולה לתת ביטוי לעצמה האלוהית הוא המקום בו נוצרת האמנות, השירה המוסיקה, אולי גם לכך כיוון ביאליק במאמרו 'גילוי וכיסוי בלשון': "עד כאן לשון המילים. אבל מלבד זה "עוד לאלוה" לשונות בלא מילים: הנגינה, הבכיה והשחוק. ובכולם זכה "החי המדבר" הללו מתחילים ממקום שהמילים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח…" (כל כתבי ח.נ.ביאליק, עמ' רט)
 בהמשכו של מסע זה פוגש משה במלאכים סנדלפון וגליצור וברגיון נהר האש. ככל שמתקרבים להיכל האלוהי, עצמת האש המכלה גוברת, המולת מלאכי חבלה, מרכבות הסובבות כדרקוני אש, השפה הולכת ונעשית סתומה יותר. משה בסופו של דבר מגיע מרחק נגיעה מכסא הכבוד ושם מלאכי חבלה מאיימים לשורפו, הוא שוב נזקק לאפוד חסין אש. בנקודה זו אומר לו אלוהים אחוז בכיסאי והשב להם תשובה. כיסא האלוהים משמש למשה מעין כבל מאריק לאדמה את המתח החשמלי הגבוה המצוי במקום. ברגע זה שמשה מחובר ליסוד האלוהי הוא פונה למלאכים, מתחבר חזרה לממד הארצי, ליסוד אדמה וחוזר להשתמש בשפת הדיבור של בני האדם. וכך הוא אומר:

מיד נתחזק והחזיר תשובה למלאכי השרת אמר להם כתוב בתורה אנכי ה' אלהיך (שמות כ' ב') כלום אלהים יש לכם כתוב בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים (שם שם ג') חלוקה יש לכם שתי רשויות יש לכם כתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך (שם י"ב) אב ואם יש לכם כתוב בתורה לא תחמוד (שם י"ד) חימור יש לכם… פתחו ואמרו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ (תהלים ח' י') ולא עוד אלא מלאך המות מסר לו דבר שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם וגו' (שם ס"ח י"ט)
במרחב העליון הזה, הרוחני ביותר, מרחב בו השפה היא שפת האש המכלה, שפת החשמל והברקים, שפת היצורים הנעלים, שפת הסמלים, מצליח משה לצאת מאלם שתיקתו, ובעזרת לשונו הארצית, האנושית ובלי שום גמגום וכבדות פה הוא מתנצח ומנצח את צבא המלאכים בטענותיו כי התורה היא תורת חיים, תורה שנוצרה עבור ולמען בני אדם שיש בהם פגמים, שיש בהם חולשות אנוש שהם בני תמותה.
משה הופך את ההיכל האלוהי לבית מדרש בו הוא התלמיד חכם, מתפלמס עם המלאכים על פסוקי התורה ומוכיח להם באמצעות הכתוב מהו ייעודה של היצירה האלוהית. באנלוגיה למעשה האמנות, אפשר לומר, כי המעשה האמנותי מושלם והופך ליצירה, רק כאשר הוא נחשף, נצפה או נקרא על ידי בני האדם. "האמנות", כותב ואסילי קאנדינסקי[1], "איננה עשייה בלתי תכליתית של דברים, אלא היא כוח החייב לשרת את התפתחותה והתעדנותה של הנפש האנושית… היא השפה המדברת אל הנפש בצורה המיוחדת לה בלבד, על דברים, שהם לגבי הנפש לחם חוק, והנפש יכולה לקבל את הלחם הזה רק בצורה זו."
ובהמשך לאמירה זו ואף להרחיבה, אפשר לסכם מסענו ברוח דבריו של ויקטור פרנקל[2], הכותב: "ההוויה האנושית פירושה שלעולם אדם מופנה או מכוון אל משהו או אל מישהו שאינו הוא עצמו […] רק במידה שאדם חווה את ההתעלות הזאת מעבר לעצמו בהוויתו האנושית, הרי הוא אנושי באמת או נעשה ישות עצמית אמיתית…"
 
 
. מסע אל צבעי מרום
(מוקדש לאמנים הויזואליים)
ועוד מסע קטן שלא אפרשו כאן באופן נרחב מפאת קוצר ידיעותי בתורת הצבעים. הצייר ואסילי קאנדינסקי בעקבות ז'אן דלקרואה[3] כותב על הקרבה העמוקה שבין האמנויות בכלל ובין המוסיקה לציור בפרט. "… כשם שלצליל יש גישה ישירה לנפש, כיוון שהאדם 'יש בו נגינה', כך הלבן והצהוב והאדום מעוררים באדם ומעלים לפניו רעיונות של שמחה, של שפע…" הפעם, אפילו יותר מהמסעות הקודמים, אני מוצא את המרחב האלוהי כסטודיו. אלוהים יוצר העל, מלמד את משה את תורת הצבעים.
 אני מזמין את הנוסעים והנוסעות להאיר ולהוסיף כיד המכחול הטובה עליכם.
 "…מיד כשעלה משה למרום פתח הקב"ה שבעה רקיעים והראהו בית המקדש של מעלה והראהו ארבע ציבעונים שעשה מהם משכן שנאמר והקמות את המשכן [כמשפטו אשר הראית בהר] (שמות כ"ו ל')…" (המובאות מפסיקתא רבתי, פרשה כ')
הפעם אלוהים פותח את הרקיעים ומראה למשה מה מאחורי הפרגוד והדבר הראשון שהוא מנחה אותו לראות בבית המקדש של מעלה הוא את הצבעים. מכאן אולי ניתן ללמוד על החשיבות האסתטית הקיימת בעולם היהודי בניגוד למחשבה המקובלת בנושא זה. כמו כן ניתן לראות בהנחיה זו מחשבה המניחה כי הצבעים יעוררו במשה רגש וחוויה שבאמצעותה יקלוט באופן עמוק יותר את התוכן, הצורה והמשמעות של בית המקדש.
"אמר לפניו רבונו של עולם איני יודע דמות ארבע צבעונים…"
על פי שאלתו של משה מסתבר שהוא אינו מכיר את שמות הצבעים, עוד מסתבר שלצבע יש דמות וצורה ואלוהים האמן מלמד אותו מושג מופשט באמצעות המחשה, הדגמה, אנלוגיה ודימוי:
"… אמר לו חזור (לפניך) [לימינך] חזר וראה גדוד מלאכים שלובשים לבוש דומה לים אמר לו זו היא תכלת אמר לו חזור לשמאלך חזר וראה אנשים לובשים לבוש אדום אמר לו מה אתה רואה אמר לו אנשים לובשים לבוש אדום אמר לו זו היא ארגמן, חזר לאחוריו וראה גדוד שהם לובשים לבושים לא אדום ולא ירוק אמר לו זו היא תולעת שני, חזר לפניו וראה לפניו גדודים שהם לבושים לבוש לבן זו היא שש משזר:
מיד פתח הקדוש ברוך הוא שבעה רקיעים ונגלה עליהם עין בעין ביופיו ובכבודו ובתוארו ובכתר שלו ובכסא כבודו".
בחיבורו 'העין והרוח' מקנה מוריס מרלו פונטי לצייר מעמד ייחודי ומיוחד בו עינו של הצייר מצליחה באמצעות הצבע והצורה לחדור את תחום הנראה אל העומק המטאפיזי הנמצא בין הכפלים הסמויים של מראה העיניים, עמוק שהמחשבה המופשטת מתקשה לאתר[4] מרלו פונטי מצטט את סזאן שאמר כי 'הצבע הוא המקום שבו מוחנו והיקום נפגשים'[5]  
חווית הצבעים והכרתם מאפשרים למשה לראות ולגלות את היופי האלוהי במלוא היקפו ועומקו, אידיאת היופי מתאחדת עכשיו עם אידיאת האמת. לראות עין בעין הוא לשון המראות של הנפש, לשון המראות שבין הסטודיו האלוהי לסטודיו הארצי, אלה אולי הנשמה היתרה, הם חיינו ואורך ימינו.     
 
 


[1] קאנדינסקי, ואסילי, על הרוחני באמנות, בייחוד בציור, עמ' 94
[2]  פרנקל ויקטור, (1982), הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 37.
[3]  קאנדינסקי ואסילי, שם, עמ' 53
[4]  מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, עמ' 14.
[5] מוריס מרלו-פונטי, שם, עמ' 65

 

 

 

27 תגובות

  1. דבריך מזון לנשמה.

  2. המקום בו אין השפה יכולה לתת ביטוי לעצמה האלוהית הוא המקום בו נוצרת האמנות, השירה המוסיקה

    משפט נהדר המלמד אותי כמה עוד רחוקה הדרך עד שאגיע לסביבה.

  3. איריס קובליו

    מוישלה, אני מתייחסת למסע אל צבעי מרום: "הפעם אלוהים פותח את הרקיעים ומראה למשה מה מאחורי הפרגוד והדבר הראשון שהוא מנחה אותו לראות בבית המקדש של מעלה הוא את הצבעים."
    מתיישב צייר מתחיל מול הנוף ומושיט ידיו בחדווה למכחול ולצבעים. הוא רואה גבעה, מצייר גבעה, רואה שקדייה, מצייר שקדייה, רואה שמים, "שם" מעל שמים, ואולי קצת אדמה. והנה ציור. כך לימדו אותו בילדותו: מה שאתה רואה צריך הגדרה. קודם כל. ההגדרה יוצרת צורה. את הצורה ממלאים בצבעים. אחר כך מלמדים רחוק –קרוב, "קומפוזיציה" וזה יותר מתוחכם אבל עדיין מה באמת אתה רואה?
    מעשה הציור הוא קודם כל פתיחת הראייה והלב. למשל, אם תראה גבעות ולא תדע שהן גבעות, אלא תראה איך המרחק מכחיל אותן ואיך הן מטשטשות כשהן נוגעות במעל "בשמים", אם תראה גבעות כזרימה כיתמית של צבע, והלב יהמה לאותה זרימה, ידך האוחזת במכחול כבר תדע את עצמה והציור ייהפך ל"פתיחת הראייה" גם החיצונית וגם הפנימית.
    מורה טוב לציור לוקח את תלמידו לנוף ומראה לו את הצבעים. משחרר אותו מהידע הקודם של צורות ופרספקטיבה. ואז באופן מופלא הראייה נפתחת: שפע צבעים שהם ויבראציות או תדרים מתגלים לעין. זהו מסע מופלא ביותר. אחרי פתיחת אותה ראייה יכול התלמיד לחזור ולראות גבעה, בית, עץ. אולי עדיין ציורו יהיה ילדותי, אך לאט לאט, אחרי אימונים של "פתיחת הראייה לצבעים" הלימוד ייעשה וציוריו היו מפות נפשו, מפות חדוות היותו.

    • כמה יפים דברייך, איריס

    • דברייך נפלאים ומרגשים איריס, נראה שזו חוויה גדולה ללמוד אצלך. הלוואי ואוכל פעם לחוות תהליך כזה, כי תוצאות ההתנסויות שלי בציור הם די אינפנטיליות. אבל מהתבוננות בציורים ובצבעים שלך אני יכול להרגיש את החוויה שאת מדברת עליה.

  4. מקסים משה. נהניתי מאד לקרוא.
    אשוב לכאן.

    • מסע מרתק ,חבל שנגמר ,אותי ענין הצד הרוחני של המסע ,אבל גם תפיסת האמן כבורא קטן מוצאת חן בעיני בהקשר הזה ,שהרי האמנות היא מתת אלוה ממעל- מראות צבעים ומילים. תודה על המסע המאלף, מוישלה

      • תודה חנה, המסע הזה היה גם עבורי חוויה וגילוי, ואני שמח שאפשר היה לנוע בו ולהתעשר מצדדים שונים

    • תודה אביטל

  5. רות בלומרט

    הנשמה היתרה מתבטאת באמנות מכל סוג.

  6. מוישלה, היה מסע נפלא ובבקשה תיקח אותנו לעוד סיורים.

  7. מוישלה, אתמול מאוחר בלילה התחלתי לקרוא, ועכשיו המשכתי, הצבעים האומנות והנפש שכתבת עליהם יוצרים אצלי הדהוד, העליתי היום פוסט עם ציורים שציירתי אצל איריס, מורתי לציור,כמו שהיא כתבה מורה טוב, מראה לתלמידיו את צבעי הנפש שלו, אני כל הזמן מנסה, הדברים שכתבת מכוונים גבוה והגובה נותן לי תמיד השראה, תודה

    • תודה חני, אני מרגיש בהדהוד הנפש, ומרגש מה שאת כותבת וחשה כלפי איריס כמורה, הלוואי והייתי יכול להתנסות בחוויה כזו.

  8. מאמר נפלא ומבורך מוישלה. ואני מניח שזהו רק ההתחלה של מסע החקירה. רבים משוררים, פילוסופים ומורים רוחניים חקרו את הנושא כדי לגלות את הסוד של אמנות, צליל וצבע במיוחד, וגם שיר, כן שיר שמתעלה מעל מילים הנכללים בו והופך לחוויה אמנותית. שני דברים עקריים בעיניי: הראשון – הייסוד הרוחני של האמנות שאתה מוצא גם ביהדות, והשני שאני בטוח בו לחלוטין – שאפשר וכדאי לחקור את הנושא, אך יש בו אלמנט חוויתי אינטואיטיבי שמעבר לשכל והגיון האנושי והמדעי המקובל ויש דרכים רבות לחוות זאת, כולם רוחניות.

    • סזאן אמר: מה שאני מנסה לתרגם לכם הוא מסתורי יותר, משורג בשורשי ההוויה עצמם, במקור הלא מורגש של התחושות. את צודק הממד החוויתי הוא מעבר לשכל ולהיגיון האנושי כמו שכותב מרלו פונטי כי "המדע מטפל בדברים ומוותר על האפשרות לשכון בהם", אשמח לשמוע על דרכים נוספות לחוות
      תודה לך, אני בהחלט מרגיש שאתה קורא את הדברים בכמה רבדים

      • סיור מיוחד

        • מסע קסם מיסתורי-היסטורי
          כזכור הביטלס כתבו מוסיקה בהשפעת אומנות הציור
          וגם בהשפעת ערבוב חומרים כימיים אסורים וממש לא מומלצים.
          ציירים רואים "מראות שתיה" בהשראת מוסיקה.
          בחירת הצבעים הם השתקפות של מראה הנפש.
          מעניין איך היתה החוויה האקסטטית
          של מעמד הר-סיני מבחינת הצבעים כי נכתב שם
          "והעם רואים את הקולות"
          משה, מה עם הבטאון "קו נטוי" של מכללת אורנים?
          אשמח להתעדכן. את השיר ששלחתי לך אבקש לגנוז.

          • תודה מיכל, יופי שהזכרת את עניין הביטלס, ונפלא שאת מזכירה את עניין ראיית הקולות. צבע כנראה יוצר ויברציה או רטט מסוים וזו עדות נפלאה גם לחוויה האקסטטית וגם לזיקה שבין קול ומראה-צבע.
            קו נטוי יצא בחודש יוני, ואל דאגה שירך נגנז.

  9. מוישהלה
    איזה סיום מלא קסם וצבע למסעך
    נהנתי מאד לקרוא וללמוד
    (בין השאר שתולעת שני זה לא ירוק ולא אדום ושש משזר זה סוג של לבן)
    תודה תודה על המסע המרתק ומרחיב הנפש

    • תודה ריקי, למעלה משבוע שלא התהלכתי בשבילי המטע ואף מטעי שלי לא פקדתי ולא ראיתי את תגובתך מרחיבת הנפש: יותר משש משזר:)

  10. מוישלה יקר
    דבריך הופכים את השבת לחסד אמיתי. שמחה שקראתיך בשבת… :)
    מרחיב לב.
    אשמח לעוד
    (וגם שירים)
    תודה.

    (ונהנתי לקרוא גם את איריס… ללמוד לכבות את ההגדרות כדי לפנות מקום לדברים חדשים זו אמנות בפני עצמה.)

השאר תגובה ל אביטל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי