בננות - בלוגים / / סיור מודרך בסטודיו של אלוהים (ב)
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

סיור מודרך בסטודיו של אלוהים (ב)

 

 

סיור א –

תודות וברכות לכל המצטרפים לסיור.
אנחנו עומדים להיכנס למנהרת הזמן ולנוע בה אל העתיד ואל העבר בטווחי זמן של עד 3309 שנים במונחי הזמן היקומי שלנו. בחליפות שהותאמו במיוחד לסיור זה תמצאו אזניות לתרגום סימולטני של שפת עבר. דרך צלחה

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע (ריבונו של עולם) מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש"ע הראהו לי אמר לו חזור לאחורך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני אמרלפניו רבונו שלעולם הראיתני תורתו הראני שכרו אמר לו חזור [לאחורך] חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני

 (תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט/ב)
על עלייתו של משה ועל מעשיו שם מספר לנו רב יהודה בשם אחד מגדולי אמוראי בבל הקרוי רב (אבא אריכא). הרקע לעלייתו של משה למרום היא ההזמנה שהוא מקבל מאלוהים לבוא ולקחת את התורה. המציאות לרגלי ההר מורכבת ומסובכת. עם רב המחולק לשבטים שיצאו זה עתה ממצרים נדרש לשנות אורחותיו והשקפותיו, להפוך מאוסף של שבטים לעם אחד על ידי קבלת קודקס חוקים ואמונה באל אחד, הרואה ואינו נראה. משה אשר מכיר את יצר לב האדם יודע כי הוא זקוק לתורה במהירות כדי לחזור ולהנהיג את העם, אחרת יחזרו אלה לאמונתם האלילית והחומרית. בסיפור המקראי ידוע שמשה עולה להר סיני ונמצא שם ארבעים יום. את פער המידע על מה שקורה שם במהלך אותם ארבעים יום, ממלא לנו המספר החז"לי בכך שהוא ממריא מהאנושי, יוצא מהמרחב הפיזי של הר סיני למרחב המטאפיזי הנקרא מרום. עלינו לדמיין את משה עולה למרום מתוך תחושת דחיפות, מתח וציפייה לקבל את התורה שנכתבה באצבע אלוהים ואתה לרדת מהר חזרה.
לא ברור לנו אם משה עובר איזו טרנספיגורציה במעבר מיקום ליקום, ממימד הזמן הקווי למימד הזמן המעגלי או הנצחי. על פי אחת האגדות התורה שניתנה למשה כתובה הייתה באש שחורה על גבי אש לבנה וחתומה ומלופפת אש, תוך כדי כתיבה שפשף אלוהים את הקולמוס בשערו ומשם נטל משה זיו הפנים  (ירושלמי, שקלים)
על פי ר' שמעון בן לקיש, הטרנספיגורציה מתרחשת לא במעבר מהארצי לשמיימי, אלא דווקא בחזרה מהמטאפיזי לארצי, משה הופך מואר מתוך חווית פעולת האמן האלוהי היוצר חשמל או קרינה אחרת במגע הקולמוס עם שערותיו, בלשון ימינו יצירת חשמל סטאטי.
 
מכל מקום, משה נקלע אל הסטודיו השוכן בחלל 'מרום' ורואה את הקב"ה קושר כתרים לאותיות. על פי שאלתו של משה ניכר כי הוא לא מבין מה אלוהים עושה: הוא רואה לוחות כתובים, כלומר האותיות והמלים כבר חרותות-חרוטות ונראה לו שהמלאכה הושלמה, אז למה אלוהים עדיין עובר עם החרט ויוצר קישוטים בצורת כתרים מעל האותיות, מה שנראה למשה  כמעשה חסר תכלית עם האותיות. (קושר כתרים: זוהי מלאכתו של הסופר הכותב ספרי תורה ופרשיות לתפילין ולמזוזות. הכתרים אלה צורות מקושטות על אותיות מסוימות. באופן מטפורי לקשור כתרים משמעו לשבח. לפעולת קשירה זו קראו גם "לזיין אותיות" היינו לחמש אותן באיכות ובכוח מעבר להן.)
משה שואל: מי מעכב על ידך השאלה הזו מרתקת. משה לא שואל מי מעכב אותך, אלא מי מעכב על ידך, כאילו איזו ישות משתלטת על ידו היוצרת של אלוהים ומונעת ממנו למסור את הלוחות. שאלתו של משה מכוונת לסוגיית תכלית המעשים ובתוכם האמנות, למתח שבין האתיקה לאסתטיקה, בין התוכן לבין עיצובו. ושאלה נוספת הקשורה לגבולות היצירה. מתי יצירת אמנות מסתיימת, האם האמן איננו מסוגל להיפרד מיצירתו ולכן הוא ממשיך לשפר ולעבוד עליה? היכן מקומה של היצירה, בסטודיו של האמן? או מימושה המלא יכול להיות רק באינטראקציה שלה עם בני אדם? מה ההבדל בין יצירה שהיא פונקציונאלית כמו הלוחות שנועדו להנחות וללמד נורמות חיים לבין יצירה שאיננה פונקציונאלית. אלוהים מכיר בכך שמשה איננו מבין מה תכלית מעשיו ואומר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. תשובה זו ראויה לבחינה צורנית ותמאטית מעמיקה.
המשפט הראשון מכיל שני זמנים בו זמנית: "אדם אחד יש, שעתיד להיות " , מבחינה לוגית המשפט הזה שגוי ומסמן מציאות בלתי אפשרית. איך ייתכן שאדם שישנו עכשיו, עתיד להיות גם בעוד כמה דורות? אולם הכשל הלוגי הוא כשל רק למי שתודעתו ליניארית, רק למי שמכיר רצף זמן קווי בו יש לידה, חיים ומוות שהוא הסוף, ולכן לא יכול אדם גם להיות עכשיו וגם להיות בעוד כמה דורות. אולם מה שמשה כבן תמותה לא מבין עדיין, היא עובדת מציאותו במרחב זמן ומקום אחרים, בהם מגבלות הזמן אינן תקפות ולכן גם חוקי השפה משתנים. זמן זה. היצירה האלוהית מנקודת תצפית זו איננה בת תמותה. האם היצירה האנושית איננה באה גם היא להתגבר על ממד הזמן הליניארי, על היותנו בני תמותה? אלוהים ממשיך ואומר למשה שאותו אדם, עקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ, תלי תלין של הלכות. אלוהים מסביר למשה שמלאכתו עכשיו נעשית למען מישהו שאמנם כבר קיים, אך בעתיד ישמשו אותו הקישוטים, הכתרים וקוצי האותיות לדרוש ולחדש הלכות. היינו היצירה הנוכחית היא על זמנית, בהכילה מערכות של סימנים, בהיותה בהירה וסתומה, קונקרטית ועמומה היא מאפשרת פענוח מתמיד למי שדורש בה, ועל ידי כך התרבות, היצירתית והנורמטיבית, מתחדשת ללא הרף ומותאמת לזמנים ומקומות שונים.
המספר החז"לי מעצב את דמותו של משה כך שהוא יצטייר כמי שאינו מבין את שפתו של אלוהים, היינו משה גם במרום נשאר בתודעתו על רצף הזמן הקווי ובמישור ההבנה הקונקרטי, על כן הוא מבקש מאלהים: "הראהו לי" משה אשר צריך לשכנע את העם לקבל אלוהים מופשט, ללא גוף, רואה ואינו נראה, נכשל למעשה בבחינה בהבנת המופשט. משה משתייך כמו רבים מבני התמותה לאלה שאומרים: אני מאמין רק במה שאני רואה, מה שאינני רואה לא קיים. אם נדמה את המתרחש למערכת יחסים בין אב לבנו, האב מסביר משהו לבנו הצעיר, וזה איננו מבין, האב צריך עכשיו להמחיש את מה שאמר באמצעות נוכחות ממשית ויזואלית. כיצד יגיב אב או מורה בסיטואציה זו, היא שאלה חינוכית ממדרגה ראשונה. המספר יוצר כאן גם הבחנה מעניינת בין אמן לאיש המעשה הפרקטי למנהיג.
אם כן ניתן לראות את הסטודיו כמרחב לימוד, בו אמור לעבור המתלמד תהליך שלאחריו יוכל לנוע בין הקונקרטי, הפיגורטיבי, לבין המופשט.
"חזור לאחוריך" אומר לו אלוהים, "הלך וישב בסוף שמונה שורות".
כאן עלינו לעמוד שוב על אמצעי העיצוב של המספר: כיצד מראים בהווה מישהו שיחיה בעתיד וילמד את התורה שמשה אמור לקבל בהווה. המספר נזקק כאן לטכניקה הקולנועית שעיצב סטיבן ספילברג בסרטו ב"חזרה לעתיד", כמו גם יוצרים וז'אנרים אחרים, מלחמת הכוכבים ועוד. היינו, יש למצוא דרך בה ניתן לעבור את מחסום רצף הזמן הליניארי, כדי לעבור בין הזמנים, אם לצורך תיקון ואם לצרכים של חקר גלקסיות ותקופות אחרות. למספר המילולי יש רק את הלשון, ולכן הוא משתמש בצירוף: חזור לאחוריך, שניתן להבינו בכמה אופנים: מאחר ועקיבא בן יוסף כבר קיים בעולם שלי, אין לך אלא לפנות לאחור ולגשת לאותו מקום בו הוא נמצא. אבל אם נאמר שרק בעתיד הוא ידרוש על כל אות ואות, ומאחר והכתרים עוד לא צוירו על כל האותיות, הרי שנדרשת כאן הטכניקה של חזרה לעתיד, כלומר לאחוריך משמעו למה שיהיה אחריך בעתיד. מה שמאפשר את התנועה הזו הוא כפל המשמעות במלים: חזור, ואחוריך. וכמו במנהרת הזמן עובר משה מהמאה ה13 לפני הספירה לערך, לזמנו של ר' עקיבא שהם בערך 1400 או 1500 שנים. משה הלך ויושב בסוף שמונה שורות בבית מדרשו של רבי עקיבא: " ולא היה יודע מה הן אומרים". המספר אשר בא מהאסכולה הלימודית של ר' עקיבא, מושיב את משה גדול הנביאים בשורה השמינית. היא השורה האחרונה בבית המדרש, שם יושבים התלמידים המתקשים, החלשים, המבינים פחות. אין ספק שיש כאן תעוזה של מספר אשר כדי להאדיר את דמותו של ר' עקיבא, מנמיך   את דמותו של משה ומעצב אותו כאחרון התלמידים. אבל אם נלך מעבר לשיקולי היררכיה וכבוד, הרי שהמספר בהסכמה אלוהית שגם היא סיפורית, מעביר לנו כאן את אחד העקרונות הגדולים של דינמיקה תרבותית: יצירה גדולה, היא יצירה אשר המרחב הפרשני שלה הוא בלתי נדלה, זו יצירה אשר מאפשרת בכל דור לקרוא אותה כאילו נכתבה בשבילו, על ידי כך שהיא תישאל ותידרש כאילו הוא הראשון שרואה וקורא אותה, בתנאי שידע להכיר בה כיצירה מכוננת. גם במחיר זה שהראשון שקיבל וראה וקרא אותה לא יבין את הפרשנות הניתנת לה בדורות מאוחרים.
הביטוי: "תשש כוחו" (חלושעס) המיוחס למשה מבהיר כי משה איננו בשל להבין את העיקרון הזה. הוא יושב ורואה כיצד התורה שהוא קיבל למטרות מאד מוגדרות של ייסוד עם ואמונה, הופכת עכשיו לאיזה שעשוע אינטלקטואלי של לומדים. חוסר ההבנה הזה, הבושה, המבוכה מקבלים ביטוי של חולשת הגוף, הנפש והרוח. משה מתאושש או על פי הכתוב מתיישבת עליו דעתו, רק אחרי שהוא שומע את ר' עקיבא אומר: "הלכה למשה מסיני". כאן יש להבהיר כי במשא ומתן הלימודי, התלמידים שואלים את המלמד ומקשים על התזה שלו קושיות. שלא כמו בבית מדרשנו בו המורה שואל שאלות, והתלמיד נדרש לענות, בדרך כלל מה שהמורה יצפה לשמוע, כאן העיקרון הלימודי הוא שההבנה, הידע, הדעת והחיים מתרחבים ומתעשרים על ידי שאלות התלמיד ולא על ידי תשובות. מי שצריך לתרץ, נעזר בחוכמתו, ידיעתו וזכרונו כדי לענות. במקום בו מגיעים לאיזו אקסיומה, למקום שאין בו את היכולת או שאין אפשרות לעבור את גבול התודעה האנושית, או שאין סיכוי שהתלמיד יוכל להתמודד עם המשמעויות של התשובה לשאלתו, אזי משיבים: "הלכה למשה מסיני" היינו ככה זה ועלינו לקבל זאת. כאן גם קובעים את העיקרון של סמכות הטקסט המכונן ובמקרה של התורה גם המקודש. בשומעו את שמו, ואת הזיקה שיש בה קבלה של העיקרון המכונן של סמכות התורה, הוא נרגע: "נתיישבה דעתו". אך למעשה דעתו לא נתיישבה לחלוטין. הוא חוזר במנהרת הזמן אל מושבו של אלוהים ושואל: "ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?" שאלה אשר מלמדת אותנו כי משה לא מבין למעשה את העיקרון של תורה היכולה להתאים לתקופות שונות, אך אין אדם שיכול להקיף את מלוא המשמעויות שלה משום זמניותו שלו ונצחיותה של היצירה. משה מבין בכלים אנושיים: אם יש מישהו גדול ממני בתורה, למה אין הוא מקבל אותה. משה נע בין מרחב פיזי למטאפיזי אך למעשה בתודעתו הוא נשאר במרחב הקונקרטי ואולי במרחב האנושי שיש בו קנאה, ופגיעות ותחרות. למעשה משה נשאר במרחב האנושי בעוד הוא נע במרחב האלוהי. אך כאן פוקעת סבלנותו של האב הגדול, או שמא האמן הבורא הגדול, אשר מכיר במוגבלות שפת האנוש להסביר את מלוא מרחב האפשרויות של הסטודיו האלוהי, ושאין ביכולתו של בן אנוש לקלוט בו זמנית שני ממדי זמן.
או שאין ביכולתו של בן תמותה ויהיה אפילו משה, להכיל את התכנית הנצחית של העולם. ואז הוא משיב תשובה בלתי מנומסת במושגים שלנו: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". גם כאן העיצוב הספרותי מרתק: הפרשנות המסורתית תאמר כי: אלוהים אומר למשה: דע את מקומך, אינך יכול ולא תוכל להבין את המחשבה האלוהית, קבל את התכנית שלי כמו שהיא ואל תשאל שאלות. היינו העיקרון של: נעשה ונשמע. אולם העניין מורכב יותר. המלה שתוק, שבאה מפי אלוהים מלמדת גם משהו על תכונותיו האנושיות של אלוהים, לא כל כך סבלני לילדיו הנודניקים, לא בוחל במלים ואחר כך גם במעשים למי שמנדנד לו יותר מדי. "כך עלה במחשבה לפני", מלמד על עוד משהו: כפשוטו, מה שראית עכשיו הוא אומר למשה, הוא המחשבה האלוהית, התכנית לקיומו האינסופי של העולם, תכנית זו בלתי ניתנת להבנה ולכן מוטב שתשתוק, תקבל אותה ותפעל על פי מה שאני אומר ומצווה. אך אם המלה לפני מצביעה גם על גישה חתרנית, בה רומז המספר כי המחשבה הזו הייתה לפני היות האלוהים, וגם אלוהים עצמו מוגבל לתת עליה תשובות, אזי מכניס אותנו המספר לסוגיות פילוסופיות ודתיות נוספות שלא כאן המקום להיכנס, אלא רק נאמר כך: אם האדם נברא בצלם אלוהים, או להפך, אזי המוגבלות היא הדדית. המגמה איננה להמעיט מדמותם של האדם ואלוהים אלא דווקא להעצימם על ידי תיאור והכרה בחולשותיהם.
המשך הסיפור יעצים את העקרונות עליהם הצבעתי: משה לא מוותר ואומר לאלוהים: "הראית לי את תורתו, כלומר את גדולתו, הראה לי שכרו. משה עדיין דבק בעיקרון האנושי של תרומה ותמורה, שכר ועונש, צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. משה איננו מבין שהעיקרון האלוהי, אולי גם עיקרון של תפישת היצירה בכלל? שלא צריך להיות קשר בין עבודתך לתמורה שאתה מקבל, אינך עושה עבודתך על מנת לקבל פרס. ואכן משה לומד את העניין באופן החריף ביותר, הוא חוזה בהוצאתו להורג של רבי עקיבא.
מבחינה סיפורית אנו חוזרים שוב עם משה לעתיד, לתקופה של גזירות אדריינוס, שבה הוציאו הרומיים להורג כל מי שעסק בתורה. משה רואה איך ר' עקיבא נתלה כגוש בשר באטליז. הוא חוזר ושואל את אלוהים: "זו תורה וזו שכרה"? והפעם אולי יותר מהתשובה הקודמת, המלה "שתוק" יכולה להתפרש הן ברובד המסורתי של קבלת העיקרון האלוהי, שאדם לא יוכל להבין אותו, או לחילופין, אם "השתוק" נאמר מתוך אותה מוגבלות וחולשה שדיברנו עליה קודם: גם לאלוהים אין תשובה לכל שאלה, ולכן על משה ומתוך כך על כל אדם לחפש את התשובות שיענו לו על משמעות קיומו, על שאלות חייו ומותו. נדמה לי שעם ההבנה הזו, והתודעה הזו צריך לראות את משה יורד מההר עם הלוחות ופוגש את ההמון הסוגד לעגל הזהב. הסטודיו הזה של אלוהים חושף את הנכנס אליו לכמה סוגיות שאותן יש להמשיך ולפענח: המתח שבין ממד הזמן והמרחב של האמן העליון הבלתי מוגבל לבין ממד הזמן והמרחב האנושי והמוגבל; העיקרון המרכזי בתרבות היהודית הוא הטקסט הדורש מקוראיו לשאול, לדרוש ולכתוב אותו מחדש;
מסע זה חושף גם את התהליך האמנותי – ספרותי המשתמש בטכניקת פירוק מבנים, תבניות חשיבה ומודלים תרבותיים המאפשר התבוננות חדשה ותובנות חדשות היוצרות דינאמיקה תרבותית המתרחשת תוך זיקה ומתח בין שני כוחות שימור ושינוי, מסורת והתחדשות. 

סיור בסטודיו פרק א
blogs.bananot.co.il/showPost.php

 

 

34 תגובות

  1. אהבתי מאוד את הרעיון של אופי הזמן במרום, בו כל הזמנים נמצאים בנקודת מפגש משותפת והשפה עם חובת ציון הזמנים שלה הופכת למשובשת, אפילו זכר/נקבה. יש לרעיון הזה בסיס בתורות רוחניות נוספות, שמוכיח הצלבת מידע חשוב.

    האספקט האמנותי כאן הכרחי. אותיות ומילים מוגבלות. צריך איזה כלי שיאפשר הצצה למעבר. אמנות במקרה הזה תמצא דרך לליבו של האדם ע"י הפעלת כל חושיו, כל היכולות של האדם. אמנות עומדת על סף ניתן ולא ניתן להסבר מילולי וחורגת מעלה. צריך איזה קסם מקשר למרום שמעבר למגבלות הרבות של האדם. אני דווקא כן רואה אמנות כנסיון סלילת דרך מיידית בין אנושי לאלוהי, בין מישור החומר למרומים. לפחות כך היה במקור.

    ועוד. קשה לי להסכים עם מגבלותיו של אלוהים. מגבלות אלה קיימות רק כאשר יש יחס ליישות מוגבלת כאדם. אך יש כאן אספקט של מתן חופש בחירה לאדם, חוק שאלוהים לא יכול להפר בעצמו. לכן שכרו החומרי של האדם נמצא במישור החומרי ושכרו הרוחני – במרום.

    • תודה גרא, לחלק הראשון של דבריך אני שותף ומסכים. אני רוצה להתמודד רגע עם הקושי שאתה מציג:
      ברמה הפילוסופית, אם אלוהים בורא ויוצר הרי שהוא עושה זאת כי חסר לו משהו בעולמו, החסר והרצון ליצור ולברוא מצביעים על מגבלה וחולשה שאני רואה דווקא חוזק. גם ברמה האמונית יש לכך יתרון. הפילוסופיה של ימה"ב הפכה את אלוהים לטרנסצדנטי, לשכל פועל ובכך יצרו מרחק מאד גדול בין אדם ואלוהיו במישור העממי הפשוט.
      האם אי אפשר לקבל בו זמנית מצב של אל כמקור סמכות ובכל זאת לשוחח עמו, להתריס להתווכח? ודבר אחרון והוא קשור למוסכמות שהנחו גם את הטרגיקונים: יותר קל לאדם לקבל את חולשותיו שלו כשהוא יודע שגם לאלוהים יש לפעמים נפילות. שבת שלום

  2. הטקסט שלך גם מרתק וגם מתסכל – מרתק בזכות הניתוח והרעיונות היפים, במיוחד לגבי המסע בזמן, אבל מתסכל מפני שהמדרש שאתה מנתח הוא מדרש אירוני מר וכואב, שמתריס על גורלו המר של צדיק וגדול בתורה מהגדולים בכל הדורות, והעיסוק במשה כאן לא בא אלא להדגיש את הנקודה הזו, והפער בין הניתוח המעט משועשע שלך לבין הכאב העצום שיש בטקסט הזה, שיש בו לא מעט התרסה כלפי ריבונו של עולם, מתסכל בעיניי. והרי מדובר בשבר גדול ונורא של אנשים מאמינים, שהביא חלק מהם לידי כפירה ו"קיצוץ בנטיעות".

    • תודה ענת. נכון, יש משהו מאד טרגי בסיפור הזה וחלק ממטרותיו להתמודד עם סוגיית צדיק ורע לו… אבל אני רוצה להציג לך זווית נוספת: מה ששבה את ליבי אחרי 'הזעזוע' הנובע מחלק מהתוכן הוא המעשה האמנותי, הרי זו אגדה בה המספר בלשון וירטואוזית בורא כאן ממדים שונים ויוצר איזו אחדות מופלאה של תוכן וצורה. זה סיפור המזמין ומאפשר לכל אדם לדרוש באותיות ובקוציהן כדי לתת משמעות וערך לחייו. המספר מציב כאן את דמותו של רבי עקיבא באופן מאד ברור מעל דמותו של משה. כלומר שתלמיד חכם עומד מעל המנהיג המדיני, ואני לוקח את זה עוד צעד למקומו ותפקידו של איש הרוח והאמן במציאות.
      שבת שלום

  3. תודה משה על המסע המעניין.

    אם אנו עוסקים בעניני אומנות, אולי אפשר לראות פה מתח בין האמן שפניו גם אל הנצח והמבקרים העתידיים של יצירתו:

    " עקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ, תלי תלין של הלכות"

    אני יודע שזה לא "פשוטו של מקרא" אבל אפשר לראות בביטוי הזה אירוניה על מלאכת המבקרים.
    שבת שלום
    גיורא

    • תודה גיורא,
      המתח הזה קיים, אבל לא ביחס למבקרים כפי שאנו מכירים היום.
      חנוך לוין פעם כתב שהמבקר הוא כמו כרטיסן שעולה בתחנה, מנקב כרטיסים ויורד, האוטובוס ממשיך בלעדיו.
      אני לא בטוח שהשורות שציטטת מאפשרות את המבט האירוני על מלאכת המבקרים.
      שבת שלום

  4. יופי של סיור שני ערכת לנו בסטודיו של אלהים.
    בסטודיו הזה אלהים לבוש בחלוק די מלוכלך, בהתחלה זה עשה לי די חלושס :)אבל שנייה אחר כך נשביתי לגמרי וקראתי בעניין רב במיוחד את הפוסט.
    אי אפשר שלא להתייחס גם לאופן המרתק שבו זיינת אתה את האותיות – 10 !
    שבת שלום

    • תודה ריקי, בסטודיו, בכל סטודיו יש 'לכלוך' וחלוקו של היוצר מלוכלך זהו תהליך זיכוך וזיקוק היצירה, הפרדתה מהקליפה, והו כמה לכלוך יש שם.
      ומה נותר לנו לעשות אנשי מילים אם לא לזיין אותיות:)להזדיין בסבלנות כי זה ינחמנו

  5. איריס קובליו

    מוישלה, אתייחס לחלק הזה (אני מקווה שזה בסדר…) "מתי יצירת אמנות מסתיימת, האם האמן איננו מסוגל להיפרד מיצירתו ולכן הוא ממשיך לשפר ולעבוד עליה? היכן מקומה של היצירה, בסטודיו של האמן? או מימושה המלא יכול להיות רק באינטראקציה שלה עם בני אדם?"
    מתי יצירה מסתיימת? מבחינתי, כשנגמר הלך נפשי שהתאים לי ליצור אותה. כשעברתי למשהו אחר. אני טוטאלית וקשה לי לתקן ולשפץ. בעידן האינטרנט, ברגע שהיצירה יצאה למרחב הסייברי היא נולדה. היא קיימת בזכות עצמה. אין לי רשות לגעת זה יותר.
    לגבי "האם יצירה היא יצירה כשהיא רק בסטודיו של האמן", זו שאלת השאלות. יש לי הרבה מאד, הרבה יותר מדי יצירות במגירות. יש כאלה שעין אחרת לא ראתה אותן. האם הן לא קיימות? האם הן לא מושלמות? הרי לעולם לא אמשיך לעבוד עליהן. האם הן יקבלו "נפח" כשמישהו יסתכל עליהן או יקח אותן לתערוכה או יקנה אותן?- זו שאלה.
    יצירה שהודפסה היא בהחלט גמורה. היא בהחלט רוח החיים שהוכנסה בה. היא אנרגיה. כמו למשל הציור שלי שבחרת לספרך. הכנסת בו אנרגיה שהיא מעבר למלאכת הציור שלי ותוצאתה. היא האינטראקציה. היא הויבראציה. היא החיים והאהבה. זה ללא ספק. ואולי כאן עניתי לעצמי ולשאלתך על מימושה המלא של היצירה.
    ואיני יכולה שלא להזכר בפינוקיו, יצירה מופלאה ונהדרת של בעל המלאכה. ומתי פינוקיו נעשה פינוקיו? כשקיבל את יכולת התנועה והבחירה. וכך פילס דרכו ללבו המתבונן עליו.
    סתם מחשבות וסליחה שגזלתי ספייס כה גדול מבלוגך.

    • תודה איריס, אכן, התגובה שלך בהחלט נענית לשאלות על מהותה, אופיה, תקפותה של יצירת אמנות. אני סבור שיצירה טובה אינה נגמרת, גם אם האמן סיימה ושחררה לאוויר העולם. וכן, ההאינטרקציה היא זו שנותנת חיים חדשים, משמעויות חדשות, ויברציה ויטאלית בדיוק כמו שתיארת את בחירתי בציורך. במובן מסויים אני רואה במה שקרה במפגש בין ציורך לשירי זיקה בובריאנית ששורה בה חסד אלוהי.

  6. אהוד פדרמן

    ממשה ועד משה לא קם כמשה.
    מסע מרתק בזמן ובכתוב. תובנות יפות לגבי הזמן הקונקרטי וזמן האלוהים.
    זקיפת ראש לעוסקים השפופים באומנות בהענקה ליצירתם תוחלת חיים של אלוהים. אך מצד שני, מי אנו שאלף שנים בשבילנו הם נצח, שנבין מה משמעותה של שנת אור אחת שלא לדבר על מליארד כאלה. בקיצור, ראוי לנקוט צניעות ודרך ארץ בחוכמת האדם לעומת חכמתו של היקום, או אם תתעקש לקרוא לו אלוהים, אותו יצור שברא לו האדם בצלמו כדי לגמד כדי הבנתו את הבלתי מובן

    • תודה אהוד, קטונתי כחגב ליד הענקים האלה. נגעת יפה במתח שבין דימויו של היוצר האנושי לאמן העל האלוהי לבין הצניעות המתחייבת מכך. כמו שנאמר בתהילים: ותחסרהו מעט מאלוהים.
      כדי שלא תהפוך זקיפות הראש לזקפת יוהרה וממנה הנפילה לחטא הגאווה.

  7. מרתק מוישלה. מחכה להמשך המסע בזמן!
    מה שנשאר כאן פתוח הוא שאלת התיאודיציה, וכמובן, במישור הרעיונות והמשיחיות, בלי התייחסות לפעולות הפוליטיות הדי סהרוריות של עקיבא, שהביאו עליו את מותו – הכרזת בר כוכבא כמשיח ומרד חסר כל סיכוי בהדריינוס.

    • תודה אמיר, נכון, שאלת צדיק ורע לו וצידוק הדין נשארו פתוחות. דמותו של ר' אכן מורכבת ורבת סתירות, זו עצמתו וזו חולשתו.
      והמשך למסע יבוא

  8. שכה יהיה לי טוב, משה.
    איזה עונג שבת הרעפת עלי עם הסיור הזה.

    קניתי כרטיס רב-פעמי, ואשוב ואכנס לכאן, ואדרוש תלי תלין של הלכות בין אם נתיישבה עלי דעתי ובין אם לאו (הנה, קפצתי בין הזמנים, וכבר התקדמתי מן השורה השמינית לשורה השביעית).
    🙂
    ואחרי קריאה זו, תשש כוחי. ואשתוק. כך עולה במחשבה לפני.

    • שכה יהיה לי טוב שחר מריו מבחינתי אתה כבר בשורה הראשונה ויש לך חודשי חופשי להוסיף ולקשור כתרים:))

  9. מוישלה, שבת בבקר יום יפה {לחקלאים} ואני שותה קפה ונוסעת איתך בזמן ביקומים מקבילים ועליונים למעלה ולרוחב, אלוהות, ויצירה, וכבר השבת מקבלת קדושה ואני חושבת, בעצם יוצר הוא אלוהים קטן? שמוסיף כתרים לקיים, שאינו יודע לפעמים מתי להפסיק? או שיוצר הוא כמו משה לוקח מהאלוהות ומוריד למידת אדם, ובימינו כשיצירות האמנות הן קצרות טווח שלא כמו יצירת האל הקיימת לדורות הבאים, האם אבדה מהאלוהות? אלו מחשבות שהתעוררו בי וכבר היטבת לנפשי שמחשבות כאלו נכנסו בה באמצע היום באמצע החיים. תודה!

    • איזה כיף חני יקרה, אני מדמיין את התמונה, את שותה קפה וטסה במסע התודעתי הזה בין הזמנים (תיזהרי שלא ישפך הקפה במעבר מזמן לזמן:))
      ושאלותייך מפרות עכשיו את מחשבתי ומוליכות אותי אל מימדים נוספים והדיאלוג הזה הוא נפלא.
      תודה לך ששיתפת.
      ומבעד לחלון האובך גדול ביקום על אדמת העמק.

  10. מירי פליישר

    יפה. ממחיש את הים התרבותי שלנו , שטיפה ממנו טעמה כטעם תבשיל של שבת

    • מרתק ,אכן קצר שכלו של האדם להבין את מחשבת הבריאה האלוהית, יפה נגעת גם במימד הזמן ובמגבלה האנושית לתפוס אותו ,וגם בטכניקה הסיפורית . מאוד נתרמתי, מוישלה

    • תודה מירי, אהבתי את התבשיל לשבת

  11. יפה למרות שזרק אותי למחשבות על כך שמשה איחר לרדת מההר כיוון שלמד תורה והעם שהיה מורכב מאנשים" עבדים" לשעבר יצר את העגל ובכך נמנעה מאיתנו בני האנוש הנאה של חיים נצחים שהיו מתרחשים לולא נשברו הלוחות.כי הרי דור המדבר מת ורק הדור החדש זכה לבוא לארץ המובטחת, משמע נגזר יהיה מוות ולא תבוא עלינו גאולה שלמה ונתחדש רק באמצעות יצירתיות . עד לבוא המשיח, אצן.
    שמעתי גם על רבי עקיבא אך אני מביאה עוד הבט.
    ובקשר לרבי עקיבא, כאשר הוא התייסר באו מלאכים ובכו לפני הקדוש ברוך
    " זאת תורה וזה שכרה" והקדוש ברוך הוא ענה שאם לא ישתקו הוא יחריב את העולם כולו ויביאו למצב של בראשית.
    פירושו שגם היסורים של רבי עקיבא קשורים לגלגלגולים הקודמים לו.

    • עד לבא המשיח אמן, כמובן!

      • תודה אביטל על המבט הנוסף שהבאת, יש במבט הזה את מה שנקרא צידוק הדין, המאפשר את המשך או חיזוק האמונה על אף הסבל והייסורים.

  12. מרתק, מוישל'ה
    אשוב לקרוא, בינתיים שותקת
    רק אומר שנותרתי עם השורה השמינית
    והרי שמונה הוא סמלו של הנצח.

    • תודה סמדר, סמואל בקט אמר שמילים הן גשר רע הכרחי בין שתיקה לשתיקה – אשתוק גם אני:)

  13. ואני מוצאת קשר בין "הלכה למשה מסיני" ובין "שתוק…" שניהם משאירים את האדם אליו הדברים אמורים המום. משעשע, יש לומר. כלומר, אם זו תשובה אפשרית, אזי, הדבר יכול לשמש כתרוץ לכל מיני דברים. ופתח גם לדברים לא מוסריים במיוחד.
    ואני מאד אוהבת את חשיפת מימד הזמן והטכניקות הספרותיות שאתה מביא לכאן. תודה.

    • שירתי, כיף לשמוע ולקרוא ממך, אכן יש בהחלט קשר בין "שתוק" "להלכה למשה מסיני" אבל לא רק עם ניחוח מסוכן וקנאי, אלא גם כתהליך חינוכי כנד המגמות הפוסט מודרניות וגם לצורך קביעת אמת מידה שתאפשר גם למרוד בה לצורך עיצוב השקפת עולם וזהות.
      תודה לך ושבוע טוב.

      • כנראה שגם מוסר זה לא שוס כזה גדול…

        שבוע טוב גם לך ידידי, ותודה על הרחבת האופקים במטע.

        ועיקר שכחתי, ברכות על הפרסום באתגר. יפה מאד.

        • שירתי

          האנושי, החומל, כף החסד הם השוס שיש להיאבק על קיומם.
          הפתעת אותי בעניין אתגר, מה פורסם שם? לא ידעתי

          • לא ביקשו ממך לפרסם? מוזר… פירסמו את שיר פולגת שלך. מוזר שאתה לא יודע על כך. אשמור לך את הגיליון.

            מחר אמשיך גם בסיור שלך.

          • לא, לא ידעתי, לא ביקשו,
            אשמח לסיורך

          • אופס….
            הסתכלתי עכשיו על תאריך הגיליון – יוני 2008. נשמע לך יותר מוכר?

            על כל פנים אשמור לך.

השאר תגובה ל מוישלה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי