בננות - בלוגים / משה יצחקי / מלים מציירות – כשמשורר מתבונן בציור
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

מלים מציירות – כשמשורר מתבונן בציור

 

 

ביום חמישי 18/12/2008 השתתפתי ביום עיון שעסק בזיקה שבין דימוי למילה בהתייחס לתערוכה: "סמוך ונראה, קשרים והקשרים" מתוך האוסף של בנו כלב. יום העיון התקיים במוזיאון הפתוח בתפן שם מוצגת התערוכה. חלקי ביום העיון היה לבחון את הזיקה הזו על בסיס שירים שכתבתי בשנתיים האחרונות על ציורים של שלשה אמנים: אלי שמיר, עידית לבבי גבאי ואיריס קובליו.
בפוסט זה אציג את דברי המבוא ואת השיר שנכתב בעקבות ציור של אלי שמיר ובהמשך אציג את האחרים.
 
מילים מציירות
כשמשורר מתבונן בציור
משוררים וסופרים רבים מבטאים את ערגתם לצייר במילים. לבסוף רובם מגיעים לידי ייאוש מפני קוצר ידן של המילים לבטא את העושר החזותי הנגלה לעיניהם ולליבם, בין אם במראה הטבע ובין אם בציור.
"הנה העצים במלמול עליהם."/ כותב אלתרמן באחד משיריו בקובץ כוכבים בחוץ, "…הנה האוויר הסחרחר מגובה./ אינני רוצה לכתוב עליהם./ רוצה בליבם לנגוע".
בספרה "הכוח האחר", בו מנסה יהודית הנדל, לטעמי במידה לא מבוטלת של הצלחה, לתאר לקורא באופן מילולי יצירות חזותיות ותהליכי היווצרותן של צבי מאירוביץ, בעלה המנוח, מגיעה גם היא לתודעה הפרדוכסלית, שאין אפשרות להעביר במילים דימויים חזותיים של הציור. לטענתה של הנדל, הרבה יותר קל לתאר במילים ציור מופשט מאשר ציור פיגורטיבי, משום שהמילים אז חופשיות יותר לתור אחר מרחב רוחני כמו המופשט שבציור.
ובכן מה הוא אותו יצר לכתוב את מה שלא ניתן לכתוב אותו, מהו אותו דחף לתת ביטוי מילולי לאותה התרגשות המתעוררת אצלי למראות טבע, לנופים, לציורי נוף, או ציורים פיגורטיביים.  
"רשת נועדה ללכוד את הדג" כותב צ"ואנג טסה בסיפור טאואיסטי, משלכדת אותו, אינך זקוק לרשת. המלכודת נועדה לצוד את הארנב, משנצוד הארנב, אינך זקוק למלכודת, מילים נועדו לתפוס משמעות, משתפסת אינך זקוק יותר למילים. מי יתן ואפגוש אדם ששכח את המילים, כדי שאוכל להחליף עמו מילה, מסכם צואנג טסה. לכאורה, ציורים הם אותו אדם או ישות ששכחו את המילים, כי לכדו את המשמעות והם אינם נזקקים למילים. במובן זה עמידתי מול ציורים המהדהדים את נפשי, היא מעין עמידת אדם לנוכח ההוויה, שהתגובה האפשרית היחידה  היא קול נהמת הלב: אהה, או התפעלות שכולה שתיקה שיש בה גילוי שפע אינסופי המתחבר אל כמיהת הנפש אל שורשיה ואל אין סופיותה. לעיתים אני חש שיש כאן מעין עמידה שתוקה של אדם מאמין לנוכח  בוראו בבחינת: לך דומיה תהילה. זהו קשר עמוק שרק שתיקה יכולה לבטא. השתיקה היא ביטוי לדרגה הגבוהה ביותר של קשר, שלב שאין בו צורך במילים, רגע בו הכול מובן, לא בכלי ההגדרה וההמשגה השכליים, אלא באיזו ידיעה שאינה יודעת. באיזו דעת המכילה את הרגשי, חוויתי ואף מטאפיסי.
אך מנין נובע הצורך להפר את השתיקה הזו, "שהלשון וכל צירופיה", כדברי ח.נ. ביאליק במאמרו גילוי וכיסוי בלשון, "אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית. למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה היא חוצצת בפניהם." האם השיר נכתב בגלל פחד העמידה מול התוהו, עם אותה "הבלימה" ללא חציצה, פנים אל פנים. ייתכן ויש בכך משהו, אך בבואי לבחון את הסוגיה לעומקה ואת השירים שנכתבו בעקבות המפגש עם הציורים עליהם אדבר כאן, אני חש שלא הפחד משתיקה הניע את היד הכותבת, אלא איזו מהות פנימית גדולה ועמוקה בציורים הזמינה אותי לצייר במילים את שתיקת הציור. ולא כדי להסביר את הציורים נכתבו השירים, לא כדי לפרשם, לעיתים נבעו הם ממעמקים שאין להם שיעור, לעיתים מתוך איזה גירוי הנוגע באיזה עצב פרטי או חברתי או לאומי, לעיתים מתוך הכמיהה למלא את הפער המצוי באופן אימננטי בכל יצירה.   כל אלה תורגמו למילים, מילים שהם, כך אני חש, מעשה או פעולה הנוצרים באיזה דיאלוג ממשי, מדובר או שבשתיקה עם נפש תאומה, בין אם אנו מכירים ממש את אותה נפש, בין אם נפש זו נחשפת לפנינו בציור, ורק השיר בדרכיו הגלויות והכסויות יכול לשוחח עם הציור.  מפגש זה, כך חשתי בכתיבת השירים, יצר  מרחב חדש בו נבראים יצירי רוח חדשים, אולי נותנים מענה לשאלות, אולי פותחים שאלות חדשות על פשר הקיום. 

 
 הציור של אלי שמיר, "נומה עמק" המתכתב עם שירו של אלתרמן: "מבית אלפא עד נהלל"  עורר שאלות עמוקות מאד על התהום הפעורה בין האבות המייסדים – החלוצים, החלום והחזון הציוני לבין המציאות בה אנו חיים. מציאות נטולת כל חלום וחזון באשר לקיום שלנו כאן במרחב המזרח תיכוני. 
ראיתי בציור הזה מעין רקוויאם לעמק.

      
        מה הציור לְךָ
                                  
           
         רוּחַ מְרַחֶפֶת, אַדְמַת הָעֵמֶק נָעָה
         זְהַב חַמָּה אַדְווֹת הַקַּשׁ, תְּלָמִים
         חוּמִים, עַרְסַל גַּלִי אוֹצֵר הֵמְ-יָהּ
         לוֹחֵשׁ קוֹלוֹת מִקֶּדֶם, דָּמַם נִגּוּן עַתִּיק.
         מַעֲרִיב הַיּוֹם, נוּמָה, נוּמָה עֵמֶק, עַל פְּנֵי
         שָׂדוֹת גּוֹוֵעַ שִׁיר וְהַצִּיוּר לְךָ תִּפְאֶרֶת.
 
         מִי יָשִּׁיר יָם הַדָּגָן כְּשֶׁהַשֶּׁלֶף מִתְנוֹעֵעַ בַּצִיּוּר,
         אֵי הרוּחַ מְרַחֶפֶת. בְּשׁוּלֵי שָׂדֶה כִּסֵּא עָיֵף
         חֲלוּץ יוֹשֵׁב וְאָקוֹרְדְּיוֹן מְלוֹא יָדָיו, אֲדָמָה
         חַמָּה פּוֹעֶרֶת לו שָׁמַיִם, רַחֲמָהּ עוֹרֵג לַחוֹרֵשׁ
         וְלַזּוֹרֵעַ, אַךְ יָדָיו צְנוּחוֹת מִכְּבָר, רַק מָדוֹנוֹת,
         אָמָזוֹנוֹת, מַקְהֵלָה של בְּנוֹת הַכְּפָר זוֹרַעַת
         דִּמְעָה לָרוּחַ שֶׁבַּשִּׁיר וקוֹצְרוֹת רִנָּה. נוּמָה,
         נוּמָה עֵמֶק, הַצִּיּוּר לְךָ מִשְׁמֶרֶת.
 
         הָרוּחַ מְלַטֶּפֶת רְגָבִים, שׁוּלֵי שִׂמְלָה
         נָעִים, בֵּית הַתֹּרֶף מִתְקַדֵּשׁ בְּשִׁיר
         צֵל דּוֹהֵר בָּאֹפֶל, קוֹלוֹת הָאֲדָמָה
         קוֹרְעִים בְּאָזְנַיִם שֶׁחָרְשׁוּ, עוּרָה
         עוּרָה עֵמֶק. הֲיָבוֹא הַבֵּן לְסַפֵּר וּלְשַׁמֵּשׁ
         בְּעוֹנָתָהּ? בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה הָרוּחַ
         מְלַחֶשֶׁת, אֵלִי מְצַיֵּר

 

 

21 תגובות

  1. משה בוקר טוב, אלי צייר את היש, והמשורר ניגן את האין והביע משאלה בקול ענות עדינה. אכן הולך השיר אחר המאמר, כהלוך החבל אחרי הדלי, וכותב את שתיקת הציור.

    • תודה לבנה. מאמר הולך תמיד אחר היצירה, תמיד היצירה קודמת.
      לאלי שמיר דיאלוג ארוך עם האתוס והמיתוס של העמק, ברובד הגלוי הוא מצייר את היש, אבל אם מתבוננים היטב הוא מצייר למעשה את האין, התגובה השירית שלי הייתה לאין שבציור. הציור הזה שלו מוצג עכשיו במוזיאון חשוב ברומא

      • טוב, אם כך היית צריך לפתוח בשיר ולאחר מכן למקם את הציור, ולבסוף את המאמר.

        • לבנה, כוונתי הייתה שהיצירה קודמת למאמר לא ספציפית לפוסט זה, אלא באופן עקרוני, מהותי. כאן הבאתי את הדברים בסדר שהם נאמרו בהרצאתי
          שבת שלום

  2. משה, שירך מתנגן כל כך יפה ברוח. עוד מעט כל הדמויות בציור של אלי ימחקו יתעופפו אף הן ברוח, ולא יהיה זכר לסיפורי העמק.
    מרתק להתמודד עם ציור וכתיבה, דילמה שקשה לפתור אותה, מי משני העולמות מבטא יותר את הנפש של היוצר… האם אתה גם מצייר?

    • תודה תמי, אכן קלעת לכמה מהשאלות החששות שאלי שמיר מתמודד אתם בציוריו.
      אני חושב שציור טוב ושיר טוב יכולים לבטא באותה מידה של עצמה את נפש האמן.
      הלוואי ויכולתי לצייר, אולי אז המילים היו מיסרות אותי פחות

  3. חשבתי מוישלה שהשיר הוא גם חלק מהדיאלוג שלך עם אנשים שאתה אוהב בחיים האמיתיים – הוא מאפשר להוסיף רובד נוסף, עמוק יותר וגם סמלי יותר, לדיאלוג קיים, וגם מאפשר איזה סוג של השתתפות ביצירה של אמן אחר, שזה גורם הרבה אושר.

    • ענת את צודקת השיר הוא ביטוי אהבה לדמויות שהיו, אבל לא פחות לאנשים בחיים האמיתיים כדברייך. המפגש עם הציור בסטודיו בשלבים השונים של היווצרותו אכן מילאו אותי בהתרגשות והתפעמות שאותם ניסיתי לבטא יחד עם השאלות שהציור מעורר.
      תודה

  4. מוישלה, ים הדגן מתנועע, ושלא כבציור, האדמה שלך היא אלה אישה, ואליה תשוקתך.
    ממש התקדשות בסוד.

    • אמיר, בול פגיעה, כן אני פגאני בכל הקשור לאדמה ולנשיפת הפרחים שלה, לא אספר לך מה אני עושה בעונת הכלניות:)
      ואתה צודק וזה מה שגם אמרתי לאלי שמיר, יש תחושה שהארוס המפרה בין האדם לאדמה אינו קיים יותר בציור המשקף את החיים, וזה אכן אחד הדברים המעסיקים גם אותו בציורי העמק שלו.

  5. מוישלה יקירי, אוהבת אמנות אני, אתה יודע, אך באתי להגן כאן על המילה. המאמר שלך ריתק אותי ועל אף שנכתב בטרם נפגשנו, אני חשה כאילו נכתב במיוחד עבורי. למילים כוח עצום ואני מבקשת להתפלמס עם המשפט: "מילים נועדו לתפוס משמעות, משתפסת אינך זקוק יותר למילים." אנו תמיד זקוקים למילים, כי המציאות משתנה, כך גם המשמעות, מיום ליום, משעה לשעה, מרגע לרגע. שום דבר אינו עומד על מקומו, ולעולם אינך יכול להיכנס פעמיים לאותו נהר. בלי המילים וכוח המחשבה שמנצח עליהן, אבודים אנחנו. ספר לי מוישלה איזה ציור פיגורטיבי יכול להכיל את המילים המרטיטות בשירך "ציפור פצועה", אין כזה. אולי ציור מופשט וגם זה בדוחק.
    איזה ציור יכול לתאר כך געגוע וחסר. אני קוראת בספרך בין שעת סיפור לשעת סיפור – לא יותר משניים שלושה במכה כי ליבי עולה על גדותיו. תודה.

    • נעמי יקרה, ברור שהמאמר נכתב בשבילך:)
      שאלת מקומן של המילים בחיינו, היא עניין מורכב, לעיתים מילים יוצרות ומכוננות הוויה לטוב ולרע, לעיתים הן מרחיקות אותנו מאד מלב ליבו של אותו דבר עמוק ועצום הקרוי חוויה, התפעמות, התרגשות, התגלות.
      סמואל בקט אמר פעם שמילים הן גשר רע הכרחי בין שתיקה לשתיקה. אני לא מקבל את זה כתורה, ואני מאד זקוק למילים, אבל נדמה לי (וגם צ"ואנג טסה יסכים) שלעיתים השתיקה יכולה לאפשר קשב ומגע עם הדברים עמוק וקרוב יותר.
      ותודה מאד, מקרב לב, על חווית הקריאה שלך בספרי. נכון, אין ציור שיכול להביע יותר טוב את ציפור פצועה.

  6. טובה גרטנר

    היי משה
    השיר שלך הוא כמו יד או רגל של הציור… כאילו אלי שמיר קרא את השיר קודם
    להתראות טובה

    • תודה טוב, מאמץ את הדימוי היפה שלך, ואלי שמיר לא קרא קודם את השיר, אבל התרגש מאד לקרוא אותו, וגם אמר שהוא רואה עכשיו באמצעות השיר דברים שלא היה מודע אליהם כשצייר

  7. מוישל"ה
    תגובה מהירה של בוקר, אשוב לקרוא
    מאוחר יותר.
    סקרנית מאוד לציוריך, לא פיגורטיביים בהכרח, אלא ביטויים של הקוים, הכתמים והצבע שלך.
    ביצירתך אתה מחבר אותי לנוף, לאדמה. קוראת את שירך כקינה
    וביקורת. האדמה נראית לי כגוזל פוער פה וגווע, והשרים והיוצרים עסוקים ברוח. פער צרכים ומחירו. לא מצליחה לרכז ולנסח את שחשה ורואה, רק סימנתי דבר מה. מקווה שבערב.

    • סמדרי, הסימונים שלך מדברים אל ליבי, וכן, יש בו בשיר יסוד של קינה. והדימויים בהם את מתארת את חווית הקריאה יפים ומרגשים. ופעם אני מקווה נממש את הסקרנות ההדדית באשר לקוים, לכתמים ולצבעים. תודה

  8. מוישלה, כמה נכון ניסחת את המילים לנוכח הציורים, והציור הזה והכתוב נוגעים בי כי מאדמת הבזלת באתי, נומה עמק ושדות חיטה ברוח היו המיתוסים והמציאות שלי שהיום אני לא יודעת ההיו או חלמתי חלום, כמו בציור הסוריאליסטי הזה, או בשיר שלך שמשמש פה לקולות האדמה, רגשת אותי מאוד

    • חני יקרה, תעתועי מציאות כולל זכרונות ילדות הם חלק ממסע החיים הזה, מה שנצרב בתודעה כחוייה מכוננת, ואדמת בזלת נצרבת היטב, וצריבות נשארות עמנו לעד, וגם אלה חומרים שמהם עשויים שירים. קולות האדמה הם בהחלט חלק מקולות הבטן שלי.
      התרגשותך ריגשה אותי, תודה
      שבת שלום ולהתראות, והעיקר בריאות, אהבה ושמחת הלב

  9. מיכל רייניץ

    נומה עמק.עמק מיתולוגי.העמק הוא חלום.
    גם יונתן גפן הנהללי כתב מחזה בשם האלתרמני.
    גם מאיר שלו ב"רומן רוסי" ובשאר
    ויצחק בן-נר ב"שקיעה כפרית".
    העמק בכלל ומושב בית-שערים בפרט
    הוא בית אמי יעל ,בת-העמק בת יובל וחצי שנים.
    ציור נהדר ציירת במכחול המילים.
    ציור משמרת לתפארת.
    האקורדיאון מצמיח מנגינות מהאדמה הבוכה
    לגשם שירווה את צמאונה וליד מלטפת של יוגב עברי חרוש קמטים שורשי כזה,
    הזורע בדמעה וקוצר ברינה.

    • תודה מיכל, העמק היה והוא עדיין חלום, ויצירות רבות הוקדשו לו. ובחלום הזה הולכים ונבקעים סדקים ואני מקווה שנחזה ברנסנס גם גשמי וגם יצירתי.
      ובינתיים יהיו מילותינו לו משמרת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי