בננות - בלוגים / / רליגיוזיות בסיפורת ובשירה הישראלית (3) 'פני המקום'
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

רליגיוזיות בסיפורת ובשירה הישראלית (3) 'פני המקום'

 

 

על "פני המקום" מאת דורית פלג
 

והפעם אתחיל בנימה אישית ואבטל מעט את "המרחק האסתטי" שהקפדתי עליו בעיונים הקודמים.
 
מדי שנה, בערבו של יום הכיפורים, אני מהרהר ביני לביני על מיני שערים הנפתחים לנפש כדי שתוכל לצאת מגבולותיה, לשוטט אל המקום ממנו תוכל להשיג את מהותה ולעמוד בפני בית דינה, ומשם תחזור – אם תחזור – לשכון בגוף, לנווט אותו בחיפושיו, בתשוקותיו, ערגתו וגעגועיו, עד יציאתה למסע הנדודים הבא, עד חזרתה למקורה, לאוצר הנשמות משם ניטלה. 

ביום זה אני חש באופן מיוחד איזו מידה של השתוות, האגו גם הוא בתענית, מי יתן ויצטמצם יותר גם בימות השנה האחרים. 

בשעה זו אני מתעטף בשתיקה ומניח לנפש מסלולי שיטוט, צלילה והמראה מתוך דפי ספר: שר את "נתנה תוקף", ניצב מול שער החוק כמו האיש מן היישוב של קפקא,   צולל  ל"גילוי וכיסוי בלשון" של ח.נ. ביאליק, קורא פרק "באדם והטבע" של א.ד. גורדון, ומתעכב שוב ושוב באחד מכתבי י.ח. ברנר ובתוכם תמיד המאמר "על הדרך" מתוך "המעורר", משם אני נפנה ל"ספר המעשים" של עגנון ולסיום מבקש: "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום". 

השנה שיניתי מעט ממנהגי, ובטרם פנה היום, פניתי אני לקרוא את "פני המקום" מאת דורית פלג.  
מתוך הקריאה הזו אני מביא את הרהורי:

 
"לא חשבתי על אלוהים עד שראיתי אותו, מולי על הספסל באוטובוס" (עמ" 9). כך בנסיעת לילה בקו 5 בתל אביב, בדרך הביתה, ללא תמרות אש ועשן, פוגשת דינה גיבורת הרומן את אלוהים, מכניסה אותו אל ביתה ומדריכה אותו בשבילי העולם הזה.
נפשי יצאה לשוטט מתוך דפי הרומאן בנתיבים המתחקים אחר דמותו של אלוהים לכל אורך תולדות האמונה בו. מרתק לבחון את אופן עיצובה של דמות האלוהים בספר הזה בהשוואה לדמותו בתנ"ך, כמו גם לדרכי עיצובו בחלק מאגדות ומדרשי חז"ל. אך מה שגרם לי כמעט לקנאה, ואחר כך לאיזה עונג ותובנה אקזיסטנציאלית עמוקה, הוא האופן שבו מצליחה דינה, גיבורתה של דורית פלג, להתגבר על כל המכשולים שעמדו בפני גיבוריו של קפקא, ובהם האיש מן היישוב בסיפור "לפני שער החוק", אשר לא הצליח עד יום מותו להיכנס מבעד לשער החוק – שער שהיה מיועד אך ורק לו, מתברר, אך ברגע שהגיע, לבסוף, לידיעה הזאת (מפיו של הזקיף הטטארי מטיל-האימה), נסגר השער בפניו לעד.
מתוך הקריאה של היום ההוא, המיוחדת במינה, אנסה לפענח את "חוויית העונג" (Bliss ) שרולאן בארת" תיאר בספרו "הנאת הקריאה".
זהו ספר שיש בו תמהיל חידתי, מדויק ואמין של כאב וחיפוש מרפא, בוטות ועדינות, עליבות ויופי, עצב גדול והומור, בדידות וחוסר-ישע, המוצאים נחמה ומרגוע במקום שעדיין, אולי, אינו פגוע– בילד. הלשון עשירה ומדויקת בכל משלב בו בוחרת דורית פלג לתאר את המקום ואת פניו (שני שמות עצם שכל אחד מביניהם ניתן ליותר מפרשנות אחת): את הבהיר ואת המעורפל, את החשוך ואת המואר, את הדמוני ואת האנושי.
במסע זה על סף התהום, מאבדת דינה בזה אחר זה את בן זוגה, את עבודתה, ודאויות, אלבומי תמונות, בתים, הורים, הכל חומק ונעלם, מאירה נוכחותו האנושית של אלוהים את עולמה, ההולך ומתאיין באור אחר. אלוהים מעוצב ומוצג כאנטי גיבור – כדמות אנושית בודדת, חסרת אונים לנוכח עולם שאינו נשלט עוד על ידי סדר גדול, שאין בו השגחה, אלא מקריות כאוטית, סבל רשע, שרלטנות, זרות ובדידות. באופן פרדוכסאלי, דווקא ריקון תכונות ה"כל יכול", ועיצובו של אלוהים כבן אנוש: "כפות הרגליים החיוורות שלו נראו משונות בעת שהונחו זו אחר זו על האדמה החולית של השדרה" (עמ" 192) החווה את תלאות הקיום בעולמנו זה, היותו של אלוהים כמו כולם, חשוף ובודד ומועד לגעגוע, הם העומדים ביסוד פעולתה המכרעת של דינה, גיבורת הרומן. הם הגורמים להכניס אותו לביתה ולעולמה, מקום שבו אף אחד, כולל אלוהים, ואני מצטט: "לא באמת מרגיש שהוא חוזר הביתה" (עמ" 12). בהדרגה הופך אלוהים לשותף לגידול ילדה האהוב נירי, להתקרב אליו קרבה אינטימית לאותה מיטה, זו המבטלת אמנם את יראת הכבוד, אך מאפשרת לראות באספקלריה מאירה את העצמי.
 אלוהים זה המתגלה באוטובוס, מוליך את דינה אל העצמיות ואל המהות האנושית כפי שניסח סארטר בספר: "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם". היינו, אל חובתו ואחריותו העליונה של האדם, זה הנותר ללא אֵל, לזולתו ולעצמו. המסע הזה מאפשר להגיע בסופו של יום לאיזה אותנטיות קיומית, לאיזה "אף על פי כן" ולהכרה בכדאיותם של החיים. דינה של דורית פלג מבינה שלא תצליח להיכנס אל "שער החוק" בו עמד והמתין גיבורו של קפקא עד מותו, ולכן היא מושכת אותו מחוץ לטריטוריה שלו, ומשכנת אותו בטריטוריה שלה. היא נותנת לאלוהים את ביתה הארעי והתלוי על בלימה, כנמל בית לשיטוטיו, וכך הוא לומד להכיר את העולם שברא ולהבין את חוקי הכאוס הנמצא מחוץ לשער עולמו, את המקום אליו גירש את האדם. דורית פלג מחדשת כאן, ולמיטב ידיעתי, בספרות הישראלית בכלל, את דרכי השיח עם אלוהים שעוצבו במקרא ובספרות חז"ל. דווקא השיח הקרוב הזה, בין אדם לאלוהים אנושי ובעל חולשות כמונו, הוא שמאפשר איזה איחוד בעולמו המפוצל של "האני". כמעט כמו באגדה על אלעזר בן פדת,* הדל והרעב, הפוגש את אלוהים בשעת המועקה, נושא ונותן אתו על חייו האומללים, כך דינה תובעת מאלוהים תשובה לקיומם העלוב של ברואיו. אלוהים לא רק שאינו נענה לתביעה זו של השגחה פרטית, הוא מגיב עליה בכעס – לעתים בזעם אין אונים: "מה רצית, אמר – שאני אמסור את העולם לכביסה? (עמ" 31). לקראת סוף הרומן הם מתקרבים כמעט עד כדי זיווג מוחלט:
"אלוהים נכנס למיטה ונשכב על ידי… חשתי את מגע ידו של אלוהים והסתובבתי אליו, פניו היו מופנות אלי בתחנונים, אפורות לגמרי, חבקי אותי, ביקש. ידעתי מה הוא מבקש ולא יכולתי. לא יכולתי לנוע, לא יכולתי להגיע עד אליו, לא יכולתי להזיז את היד. אני לא יכולה אמרתי" (עמ" 436) ריה"ל בשיר רווי חוויה דתית כותב: "דרשתי קרבתך, בכל לבי קראתיך. ובצאתי לקראתך,לקראתי מצאתיך". דורית משנה כאן סדרי עולם. לא האדם מבקש את קרבתו של אלוהים ויוצא לקראתו כדי להתאחד עמו, אלא אלוהים הוא המלא כיסופים למגע. אלוהים יצא לקראת האדם ומצא אותו בדמות אישה במיטה, והוא מבקש עתה להתאחד עמה. אולם איחוד זה הוא בלתי אפשרי לדינה החוששת ככל הנראה לאבד את זהותה אם תזדווג אתו.   
בפסקה הבאה דינה היא זו המבקשת לבטל את המרחק בינה לבין אלוהים, ועיקרה של בקשה זו הוא כמיהה למגע ולאיחוד שהוא מעבר למילים: "תבין אותי אמרתי לו בלי קול", גם כאן חוזר המוטיב שבתפילת חנה, הדיבור בלי קול, לפחות אתה תחדור אלי מבעד לשכבת העור הבשר והמילים… תגיע אלי פנימה, אל הלב שמעבר ללב הבשר, אל מה ששוכן שם בפנים ואי אפשר לראות. אבל הוא רק שכב שם, גוש גדול וכבד… ואני הבנתי ששום דבר לא יוכל לחצות את המרחק הלא נגמר בין שני הגופים שלנו במיטה". (עמ" 437)
דורית פלג יוצרת כאן אנלוגיה מרתקת למערכת היחסים שבין משה ואלוהים במדבר: פנייתו הראשונה של אלוהים למשה נענית בסירובו של משה: "ויסתר משה פניו" ר" יהושע בן קרחה ור" הושעיא אחד מהן אומר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאילולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות, ובסוף בקש לראות שנאמר (שם לג) הראני נא את כבודך. אמר הקב"ה למשה אני באתי להראות לך, והסתרת פניך עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי" (מדרש רבה שמות פרשה ג פסקה א )
עמדתו של ר" יהושע בן קרחה היא עמדתו של הרליגיוזי, אשר טוען כי בהזדמנות שניתנה למשה  לראות את פני האלוהים, את פני המקום, ניתן המפתח לחיבור המוחלט להוויה. יהושע בן קרחה טוען כלפי משה, כי מנע אפשרות זו מבני האדם בסירובו, ולכן אלוהים סירב למשה כשזה ביקש לראות את פניו בנקרת הצור. עמדתו של ר" הושעיה היא העמדה הדתית המסורתית, בה קיים חיץ ומרחק בין אדם ואלוהים. דינה של דורית פלג, אמנם רואה את פני האלוהים וזה מאפשר לה לראות את פני ההוויה וגורם לה להשתנות בתוכה, כי היא יודעת שהאחריות מוטלת על כתפיה ולא על אלוהים.
דינה ואלוהים לא מגיעים לידי איחוד מוחלט, אבל זו קרבה מספקת בשביל דינה להגיע לאחדות פנימית עם עצמה, מה שיאפשר לה כשהוא ייעלם, "כדרכם של הגברים", (עמ" 461) לחיות בלעדיו. ההתגלות של דינה, אינה מתכון אל האושר או חזרה בתשובה, להיפך, היא מותירה את האדם החווה התגלות חד פעמית זו: "לבד, על הספסל, עם שני ילדים ובלי עבודה" (461) כאילו חזרה אל נקודת ההתחלה ובכל זאת אחרת, עד ההתגלות הבאה.  
בדומה לרומנים של יעקב שבתאי, גם אצל דורית פלג המרחב האורבאני – תל אביב, מדומה לעתים כגיהנום עלי אדמות, כמקום שאין בו סיכוי לגאולה, מקום שמתקיימים בו יחסי שנאה ואהבה – דחייה ומשיכה, כמעט כמו היחס הדואלי לאלוהים. ואולם בתל אביב של דורית פלג יש לא מעט רגעי חסד שיש בהם התגלות רליגיוזית (עמ" 289-291): רגע של הארה מול סילונות המים, במקלחת רגילה של דירה רגילה בבית משותף רגיל שברגילים. אך רגעי החסד השלמים יותר מתקיימים מחוץ לעיר, ביציאה לשדה. רגעים אלה נמצאים למי שיש עיניים לראות ולחוות את המופלא, המגולם גם בבנה של דינה, הקרוי נירי – הניר שלי. תכונות הניר, השדה, המרחב הפתוח, יחד עם כל מה שילד מהווה עבור אמו, המקום הפתוח עדיין של הילדות, הלא מקולקל, שם המופלא תמיד אפשרי. אחד מתוצרי הלוואי ואולי המרכזיים שבהם במבע הרליגיוזי, הוא יצירת שפה רב שכבתית, מדויקת להפליא היוצרת דיאלוג עם שפת התרבות, מפרקת אותה מהקשרה ויוצרת משמעות חדשה במרחב וזמן אחר. יצירת השפה הזו תוך זיקה אל תשתיותיה, יש בה פוטנציאל של בריאת מודלים חדשים של חיים וספרות.
בסוף מאמרו "על הדרך" פונה יוסף חיים ברנר אל בן ישראל בקריאה דרשנית שהיא מהדרשות המודרניות הגדולות ביותר בתולדות העת החדשה: "…שמע בן ישראל, שמע בן הצער, שא ראשך – ויינשאו פתחי עולם, אַל מנוחה ואַל הונאה עצמית, תהי איזה שתהיה, אַל יראה מפני כל תוצאות, תהיינה מה שתהיינה, אַל קורט של שקר ורכות הלב, הלאה עננים, צא מנקרת הצור, הסיר מעליך את הכף, גשה עד הערפל, עלה לפרדס, ראה את פני ההוויה, השג את מהותה, את כבודה, התקדש…"**
איני יודע, וגם אין הדבר משנה, מי הוא האלוהים של יוסף חיים ברנר, או של דורית פלג, אבל המפגש הזה ללא חציצה, משנה באופן מהותי את הדמות שתיפגש עמו, ומשמעות של שינוי זה, הוא במידה רבה, צמצום האגו, ראיית הזולת כסובייקט ולא כאובייקט, ונטילת אחריות במעגלי הקיום: גם זו התקדשות.
במוצאי יום כיפור, לאחר שסיימתי לקרוא את "פני המקום", חשתי שדורית פלג הצליחה לממש באמצעות הרומאן את קריאתו של יוסף חיים ברנר, ויחד עם דינה היתה נפשי במסע התבוננות, התעוררות וחשבון. ולהן, ולשאר הנפשות הבדויות והלא-בדויות, תודתי.
 
 
 
* תלמוד בבלי, מסכת תענית דף כה.
ר" אלעזר בן פדת היה דחוק הרבה. הקיז דם ולא היה לו מה לטעום. מצא בן שום והטיל לתוך פיו, חלש לבו ונתנמנם. ראוהו שהוא בוכה ושוחק וציצית של אש יוצאת ממצחו. אמרו לו: מפני מה היית שוחק ובוכה וציצית של אש יוצאת ממצחך? אמר להם: שראיתי הקב"ה יושב עמי ואמרתי לפניו: ריבונו של עולם! עד מתי אצטער בעולם הזה? אמר לי: אלעזר בני! נוח לך שאהפוך את העולם לתחילתו – אפשר שתהא נולד בשעה של מזונות. אמרתי לפניו: כל כך – ואפשר!? אמרתי לו: שנים שחייתי מרובות, או אלו שאחייה? אמר לי: אלו שחיית. אמרתי לפניו: אם כן – איני רוצה. אמר לי: בשכר זה שאמרת איני רוצה, אתן לך לעולם הבא שלשה עשר נהרות של שמן אפרסמון טהורים כפרת וכחידקל ותתעדן בהם. אמרתי לפניו: כל כך, ולא יותר? אמר לי: ולחבריך מה אתן? אמרתי: כלום מבשר ודם שאין לו אני מבקש? טפח על מצחי ואמר לי: אלעזר בני, חיצי אשלח בך!
 
 
** על ברנר ומאמרו זה בפוסט נפרד
 
 

 

 

14 תגובות

  1. מוישלה, לא קראתי את ספרה, ובכל זאת מרתק. אמתין בכליון לברנר, ולמעלה מזה לא.ד. גורדון!

    • תודה אמיר. הספר נפלא, לא קיבל מספיק את האור המגיע לו. בתוך ים ספרים המתפרסמים כאן, ספר זה מציג קול ייחודי וצלול. מומלץ, ויש בו עומקים אקזיסטנציאליים הנוגעים ברליגיוזי.

      ברנר מראת נפשי, אלוף העולם בגלישה לתהומות הנפש יעלה ויבוא בקרוב. גם גורדון יגיע

  2. מוטי גלדמן

    מעניין מאוד, משה. כמה יפים חיי נפשך. אבל אין בגישתה של דורית ליחסי אלוהים ואדם חידוש עקרוני.המיסטיקאים היהודים , הצופים ואחרים טענו כולם שהאל זקוק לאדם והאדם אפילו עושה תיקון באלוהות. בספרה המאיר והמואר של קארן ארמסטרונג "ההיסטוריה של אלוהים" היא מביאה בע" 251 את ההשקפה של המיסטיקאים המוסלמים שהשם אללה נגזר מהשורש ולה, שמשמעותו להיות עצוב, להאנח. האל בודד עצוב ונכסף ממש כמותנו.וכו"

    • תודה מוטי. בחיי הנפש שלי יש מצער השורשים החתוכים, צער זה מניע את הערגה והחתירה למלאות. החידוש של דורית הוא בהנכחת העיקרון או היסוד המיסטי בחייה כאדם חילוני, כופר. היא מגיעה אל העיקרון, לא מתוך קבלה אפריורית של המנגנונים הדתיים, אלא מתוך ביבי השכול של גיבורתה.

      אם נבראנו בצלמו, אז כל מצבי הנפש, בדידות, עצב וכיו"ב לא זרים לו, ואלוהים ואדם הם לפעמים השתקפויות באספקלריה.

      • מוטי גלדמן

        כשלעצמי, משה, אין לי לצערי ידיעות של ממש על אלוהים. אני יודע רק את שאמרו עליו אחרים.הרעיון שנבראנו בצלמו נראה לי נחמד אבל מי ערב לנו שיש בו ממש. סביר יותר ופשוט לחשוב שאנחנו יצרנו אותו בצלמנו. אשר לדורית, ייתכן שהרליגיוזיות שלה היא אירונית ואפילו צינית ואינה אלא הסוואה לרומן אינצסטואלי הזוי עם דמות אב.ככלל, חוויית האל של כל אדם יכולה להיות אחד מגילויי הסובייקטיביות העיקריים שלו. אינני יכול שלא להיזכר כאן בשופט שרבר עליו כתב פרויד באריכות. שם אלוהים מזדווג עם השופט במשגל אנאלי כדי ללדת ממנו גזע נבחר.

        • גם לי, מוטי, אין ידיעה שכלית אודותיו, וכל הדיבורים עליו, כמו שכתב אדמיאל נועדו לכישלון מהדהד. השאלה מי ברא את מי, גם היא עתיקת יומין, כתב על זה יפה, ארי אלון בחוברת "עלמא די".
          לפני שנים הייתי פלאח, כשהייתי צריך לפתוח תלם בשדה, הייתי זקוק לנקודה שלישית מחוץ לשדה כדי ליצור קו ישר. כשרותמים כל חקלאי שצריך להיות מורם, נחוצה נקודה שלישית כדי שהוא לא יתהפך על פניו. והנמשל: מערכת אנושית ויחס מוסרי, אהבה וכו" מחייבים איזה ישות מחוץ לאני ולאתה, מהי אותה ישות אין לי שמץ של ידיעה, כשלעצמי בחוויה משמעותית יש תמיד איזה נוכחות שהיא מחוץ לאני שלי ושל הזולת, כך גם בטבע.
          יש לא מעט אירוניה ביחס של דורית פלג לאלוהים. אבל זו נקודת המוצא, מנגנוני הגנה, פחד וכו". למפגש של דינה גיבורת הסיפור, המפגש הזה אינו בא להוליד גזע נבחר, אלא ליצור קונברסיה באופן ההתבוננות אל המציאות.
          כשלעצמי, רגעי התגלות קטנים כמו חווית מפגש אנושית בה מצטמצמים האגואים והיכולת להיות עם האחר בבחינת אני-אתה הבובריאני, ולא אני – הלז, שם

          • מוטי גלדמן

            אגב, בספרי " הו קירי יקירי" יש בסופו מחזור של שירים על אלוהים, שאחד מהם הבאתי בבלוגיה.התייחסתי לזיקת השירה אל הרליגיוזי ממש בימים אלה בהרצאה שהשמעתי בקורס של רות קרטון בלום.זוהי הנגיעה השניה שלי בושא הזה במסה. הראשונה הופיע בספרה של רות קרטון "מניין נחלתי את שירי" נתתי את המאמר החדש לפרסום ב"שבו".כפי שאתה רואה יש לנו עניינים משותפים. בעניין שרבר, ברור שהגיבורה של דורית איננה שרבר כלל ועיקר, אבל מעניין לחשוב על המניעים הנפשיים המגוונים שיכולים ליצור אותה הזדקקות נפשית המזעיקה את אלוהיה למיטתה.

          • מוטי, אין לי ספק שיש לנו עניינים משותפים, והמפגש הזה משמח. אני השנה נותן קורס שנקרא: "כשדמויות ספרותיות פוגשות את אלוהים". וכבר נתת לי עוד מקורות להתבוננות. אנסה היום לרכוש את ספרך, אני מקווה שהוא על המדפים.
            אתמול חיפשתי במספר חנויות את ספריו של טוביה ריבנר, ולבושתם לא היה להם ולו ספר אחד.

            המניעים הנפשיים, מוטי, זועקים שם מתוך עלי הספר.

          • מוטי גלדמן

            משה, "הו קירי יקירי" יצא ב"קשב". הוא בוודאי נמצא ב"תולעת ספרים". לפני שבוע ראיתי אותו שם.

          • אורה ניזר

            משה, שבתי וקראתי את שלושת הפוסטים שלך על הרליגיוזיות, בשלושתם עוררת אצלי מחשבות על הספרות, ואומר רק שפה בפוסט הזה עלה בי מספר " ארוס ופסיכה" שיש כמה רעיונות משיקים בינו ובין סיפרה של דורית פלג, וכמה הפוכים לו. יעקב שבתאי בסוף דבר הפתיע בלידה מחדש בתוך הים, ואגב יהודית קציר מסיימת את סיפורה סוגרים את הים בלידה מחדש בתוך אמבטיה מלאה מים, כמובן גם כן לאחר תלאות הנפש נולדה ההארה.שיתפתי אותך במקצת החוויה שלי , אך בתוכי לא פסחתי על קאפקא וחנוך לוין , מצפה לברנר הסוער, ואלמד משהו על א. ג. גורדון. תודה על הפוסטים.

          • מוטי גלדמן

            אורה, טוב שניזכרת באמור ופסיכה. אסוציאציה רלוונטית מאוד בפרט מפני שככל הידוע לי דורית פלג מאוד יונגיאנית בגישתה הפסיכולוגית.

          • תודה אורה על התוספת החשובה והמאירה.אני מניח שהתכוונת לאמור ופסיכה, כפי שהאיר מוטי. הלידה אצל יעקב שבתאי היא מתוך הרחם של ד"ר ריינר. ההבדל, כך נדמה לי בין יהודית קציר לשבתאי הו הממד הרליגיוזי, שאני לא מוצא אותו אצל קציר. אני מצפה לדיון מרתק סביב ברנר.

  3. פעם ראשונה נתקלתי בבלוג זה, ונהניתי. קבלוני בחסד וברחמים.
    נסערתי מקריאת "פני מקום" אם כי יש בו חסרונות ספרותיים בולטים. אם יורשה לי, אעיר שתי נקודות.
    מוטי, משה צודק כשהוא אומר שלמרות הציניות של דינה, היא מגיעה בסוף לתובנה שהמגע בזולת, ויהי זה אלוהים או כל אחד אחר (וכאן השוויוניות אכן משמעותית עד מאוד), היא זאת שמרפא, ממתיקה, את הציניות הפוסט-אורבנית הזאת.
    באשר לנראטיב עצמו, באופן אירוני, אלוהים של דורית פלג הרבה פחות מודע להיסטוריה שלו עצמו מאשר, נגיד, המאסטר של בולגקוב. דומני שיש בזה ביטוי מובהק למצבו של אלוהים בתרבות הישראלית המודרנית לעומת תרבות אירופאית של החלק הראשון במאה ה-20.
    ועוד נקודה שהתעוררתי אליה בעקבות הספר. הילד שטרם נולד לדינה מאלוהים, הינו ישו מס" 2, דבר שהופך את נירי לישו מס" 1.

    • אפרים, תודה על הבחנותיך המאירות.
      יש בהחלט רמזים בספר על אפשרות של הולדת משיח, אבל אני חושב שההיסק בעניין נירי כישו 1 הוא מרחיק לכת.
      אני בהחלט יכול לראות את הלוגיקה שעליה את משתית עניין זה, ודינה ללא ספק רואה בו את יסוד הגאולה.
      אתה מוזמן לביקורים נוספים כאן.
      נ.ב. אני חושב שדורית פלג תשמח לקרוא את תגובתך זו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

קטגוריות


Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי