בננות - בלוגים / / לקרוא את יונה וולך בכפר סבא. בהערכה למורה עדנה רש
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

לקרוא את יונה וולך בכפר סבא. בהערכה למורה עדנה רש

 

 

לקרוא את יונה וולך בכפר סבא *
 
אילו הייתה המורה עדנה רש מלמדת את יונה וולך בטהרן, היא הייתה ודאי נמקה במרתפי המשטר החשוכים,  מוקעת, מושפלת, מנודה, נסקלת, נעלמת, או סתם נהרגת בתאונה מבוימת. אבל עדנה רש מלמדת בכפר סבא, במדינה נאורה, בה שר החוץ וסגנו מבעירי בעירות, שמשחקים בחיינו כילדים חסרי אחריות, מדינה בה הכיבוש משחית, הגזענות חוגגת, אלימות, רצח, אונס, אובדן סולידריות, פערים מעמדיים הולכים וגדלים, הרוח נעלמת, ההומניסטיקה נכתשת, האדמה רועדת, אבל מה אלה לעומת הסכנה האיומה לעתיד הנוער והאומה הטמונים בשיר 'אתה חברה שלי' של יונה וולך, שמלמדת המורה עדנה רש בתיכון ע"ש רבין בכפר סבא.
מה זה תהליך העשרת האורניום של איראן לעומת המילים 'זין' וכוס' ו'בין הרגליים' בשיר המדובר ביותר בסוף השבוע הזה של יונה וולך, מילים שהפכו את עדנה רש לאויבת העם, אשר אבוי , הצליחה לגרום לתלמידיה לאהוב שירה, הצליחה באמצעות השיר להגיע אל עולמם הפנימי כנגד כל סיכוי וכנגד כל תחזית.
מה שמטריד ביותר בפרשה הגרוטסקית-טרגיקומית הזו הוא:
א.     הורים שכבר אינם מבחינים בין מה שמסכן את ילדיהם באמת, כמו שכרות, אלימות ותקיפה, לבין שירה וספרות שיכולים להוות דווקא מקום לעידון היצר, או להוות מרחב מוגן בו אפשר לפרוק את הפחדים,לשאול שאלות בתהליך עיצוב הזהות, דברים שבדרך כלל לא מדברים עליו עם ההורים. אמא שחשה איום והטרדה מינית משיר, או ממורה שמלמדת שיר ומתלוננת על כך למשרד החינוך, במקום שתשוחח עם המורה בעצמה, מלמדת על הורות חסרת קנה מידה להבחין בין ראוי ולא ראוי, בין טוב לרע, מלמדת על בלבול ואובדן דרך.
ב.     בורות ובערות של כמה מפקידי משרד החינוך, אשר למרבה הצער והבושה אינם יודעים לקרוא שירה, אולי אף חושבים שלא צריך ללמד שירה.  מי שקורא שירה ולא מעיין בה בעיון לא מעמיק, כפי שהתבטא איש המשרד המשרת באגף כח אדם,  את שיריה של יונה וולך, אלה שבגינם נזעקו הטכנוקרטים של המשרד  לסוכך על נפשם הרכה של הנער והנערה, יבין ששיריה של וולך מבטאים באופן עמוק את שמתרחש בנפשו של המתבגר. אך מי שחושש כי שיריה של וולך  יגרמו נזק לבני 16-18שבעוד שנה-שנתיים  יתגייסו לצבא, יסכנו חייהם,  ידריכו, יפקדו, יאחזו רובה, יקבלו רישיון נהיגה, ראוי שיחפשו תואר אחר למקצועם ולא יבזו את המושג חינוך.
ג.         ואם האנשים הטובים והחכמים האלה ממשרד החינוך, חוששים לפגיעה במסורת ישראל סבא וחרדים לפגיעה בסמלי הקודש, אולי יאסרו גם ללמד את פסוקי שיר השירים כמו: "צרור המור דודי לי, בין שדיי ילין… או "…דודי, שלח ידו מן-החור, ומעיי, המו עליו… קמתי אני, לפתוח לדודי; וידיי נטפו-מור, ואצבעותיי מור עובר, על, כפות המנעול…" ועוד. או יאסרו ללמד את  בבא מציעא פרק ז': א"ר יוחנן אברו של ר' ישמעאל [בר' יוסי] כחמת בת תשע קבין אמר רב פפא אברו של רבי יוחנן כחמת בת חמשת קבין… ויש עוד ועוד מקורות שהמילים יעני גסות של וולך, מחווירות לעומתן. ובכלל אילו היו חכמי משרד החינוך קוראים קריאה עמוקה את הטקסטים של וולך היו מגיעים למסקנה שיש בשירתה ממדים רליגיוזיים והאופן שבו היא ניגשת לסמלים המקודשים, אינו שונה הרבה מהאופן שבו טיפלו כמה מחכמי המשנה והתלמוד בסמלים אלה, אשר למזלו של עם ישראל לא היה מורא משרד החינוך עליהם, ולכן תרמו תרומה מכרעת לשירת הנפש של העם כדברי חיים נחמן ביאליק.
ד.      ודבר אחרון,  פרשה זו ובה ההתערבות הבוטה של פקידי משרד החינוך באוטונומיה של המורה, בתכני הלימוד, מבלי שישוחחו עם המורה עצמה, מבלי שתינתן לה האפשרות להבהיר, אולי ללמד אותם פרק בהלכות שירה, הוראה וחינוך, יש בכך סימנים מדאיגים לא פחות מהסכנה האיראנית. ואיזה תענוג היה לקרוא על התייצבות התלמידים לתת גיבוי כל כך אותנטי למורה עדנה רש, ולוואי וירבו כמוה להקים את סוכת החינוך הנופלת, שאם לא כן, ודאי  עוד נקרא את הספר: 'לקרוא את יונה וולך בכפר סבא'.

מי שלא קרא את הכתבה על הפרשה המביכה והמדאיגה שבגינה נכתבו הדברים שלעיל מוזמן לקרוא:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1147763.html

 

 

34 תגובות

  1. את כל שרי החינוך מימי זבולון המר ועד היום (למעט יוסי שריד ושולמית אלוני) היה צריך לכלוא בגן חיות.

  2. הורים מתלוננים על כל דבר. פעם הייתה לנו גננת שעשתה הצגה על חשיבות והשבת וגם על כך היו תלונות.
    ופעם נחשדתי בכפייה על ילדים בני שלוש, כי שרתי איתם וטהר ליבנו לעבדך באמת.

    מסקנה, הורים..הם לא באמת יודעים מה רוצים. ולאיזה זרם הם מעונינים לשלוח את הילדים שלהם וכך נראת המדינה. קצת מזה, קצת משם וקצת מכלום.
    כי מי הם חכמי המשנה עבורם.

    הפנייה למשרד החינוך באמת מיותרת.

    אך זהו מעשה שבשגרה.

    ולמיטב זכרוני זה נעשה אצל כל שרי החינוך. מדובר בתהליך שמתעצם והולך מתחילת שנות התשעים.

    התהליך הזה גורם לפריחת המוסדות הפרטים.
    כי מי שנמצא תחת מטרית המשרד ואינו מן המלשנים מקבל סלט מבולבל ולא ברור שנקרא לו חינוך.

    • הגננת עבדה כמובן בגן חילוני בו שהו בנותי. אז עוד לא חזרנו בתשובה אולם אין ספק שזה העלה אצל שנינו נקודה למחשבה. אודות כפייה מסוג אחר..

    • אביטל, מסכים איתך, זו אכן אחת מהרעות החולות של המערכת כשהפכו את החינוך לעוד מוצר של השוק החופשי ולכן ההורים והילדים הם לקוחות שבניגוד אולי לצרכנות רגילה, אינם יודעים מבינים לעומק את משמעות "המוצר" עליו הם צורחים "והספקים" מיד קופצים לדום שהרי הלקוח צודק תמיד.
      מעניין אותי לשמוע פעם על התהליך אותו עברתם

  3. מה שעצוב באמת הוא שזה קורה למשרד החינוך שכיום, עם אלה העומדים בראשו, הוא דווקא תקוה חדשה אחרי תקופה חשוכה בהרבה.

    • לאמיר,
      איןשום תקווה חדשה במשרד החינוך. מה שהיה הוא שיהיה, ויותר גרוע!
      ראה כיצד מכשירים מורים לעתיד לבוא. או-אז תזדעזע באמת.

      • גיורא, אני מזמין אותך (באמת) לאורנים מכללה לחינוך, לראות איך מכשירים מורים. לא שהכל דבש, אבל כנגד כל הסיכויים יש גם איים של עשייה ובין היתר גם צעירים וצעירות שיש בהם תקווה. הצרה שהם מעטים מדי כיוון ששכרם יהיה עלוב, וחלקם יישחקו, אבל לא הכל שחור משחור

    • כל העניין אמיר הוא שמרבית השרים מלבד אולי שניים שלושה באו אל המשרד הזה כברירת מחדל, לא באמת כי חשקו בתיק הזה וחלקם או שהיה חסר אונים, או שהיה תזזיתי וניסה לחרוץ על אקדחו הפוליטי המעשן עוד חריץ ברזומה הפוליטי שלו – עם רפורמות ריקות. וגם בעלי המעוף והחזון והמאמינים באמת בחינוך נמחצו בין פטיש האוצר לסדן המנגנון המשרדי שמתחתיהם

  4. מירי פליישר

    מוישלה
    כל כך יפה כתבת ,כל כך נכון וכל כך מפחיד!

    • תודה מירי, אכן מפחיד, אבל בניגוד למקומות ונושאים אחרים אין לנו זכות שתיקה

  5. גיורא פישר

    שלום
    המפקח ללימודי ספרות והשר יצאו רע מאד מהסיפור הזה. בעיקר בגלל שלקו באי הבנת הנקרא. עדנה (כן, אני מכיר אותה) לא לימדה את השיר במסגרת שיעורי ספרות. היא לימדה אותו במסגרת "בית מדרש". למי שלא מכיר את המושג הזה, הנה הסבר קצר: מספר בתי ספר בארץ (גם בית הספר שאני מלמד בו תיכון באר טוביה) מקיימים מדי חודש בשעות הערב לתלמידים המעוניינים (אצלנו גם ההורים מוזמנים להשתתף) בית מדרש בנושא כלשהו. מביאים חומרים ממקורות יהודיים, זרים ומכל תחומי האומנות. התלמידים וההורים יושבים סביב שולחנות וכל קבוצה דנה בחומר שפרוש לפניהם.
    בסוף יש דיון במליאה.

    • גיורא, זה הרבה יותר חמור מאי הבנת הנקרא. העניין הוא לא שירה של יונה וולך, היא לא זקוקה להכשר של אף אחד בוודאי לא של משרד החינוך, הבעייה היא בעיוורון ובליקוי מאורות תרבותי.
      אני מתאר לעצמי שאתה מלמד את שיר השירים לא רק כאלגוריה:) וכדי שאפשר יהיה לדבר על רוח ועל נפש ועל מופשט אנחנו גם זקוקים לגוף.
      ואגב, קיימתי ועזרתי להקים מסגרות של בתי מדרש בבתי ספר משער הנגב דרך ליד"ה ועד הצפון עוד לפני שהעניין הפך לטרנדי

  6. יפה אמרת. ילדים רואים טלוויזיה ירודה ומה שמפריע להורים יונה וולך.

  7. מוישלה, אתה צודק כל כך.ההורים ה"מעורבים" מזיקים מאוד למערכת החינוך, כביכול שומרי מוסר, מילות שיר מטרידות אותם בעוד הילדים בכל מקום עדים לרדידות וגסות, הבעיה שההנהלות ומשרד החינוך ובראשם השר מפחדים ממהורים האלו בעלי הכח, וככה נראה החינוך.מפחיד.

    • בהחלט חני, והפחד מעבר למקרה הספציפי, כפי שכתבתי באחת התגובות נובע מהפיכת החינוך והמערכת לחלק ממבנה של צרכנות ועולם תעשייתי בו כל אחד כאילו יודע ומבין מה רוצה וצריך

  8. עדנה גור אריה

    הערכתי נתונה למורה עדנה רש. ואתה כל מילה שכתבת נכונה.

  9. תַּלְמָה פרויד

    זה מזכיר לי איך בשנות השישים אסר משרד החינוך להביא את הביטלס להופיע בארץ כדי 'שלא יקלקלו את הנוער'. אז מה השתנה???

  10. כבר היינו בסרט הזה עם תעסה גלזר לא ?!
    לא מדאיג סתם מגוחך , אבל מדברים על שירה ? כבר רווח 🙂

    • לריקי,
      עם הגב' גלזר היה לי עימות מצחיק להפליא. לאחר מאמרה בעתון על ה"ערוות המתנדנדות" של יונה וולך כתבתי לה מכתב רשמי ובו התרעתי על משורר שכתב בגנות התנועה הציונית את השיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" בלא שציינתי את שמו של המשורר.
      התרעמתי על כך שמסבסדים את ביתו בתל-אביב.
      קיבלתי תשובה רישמית שמשרד החינוך יבדוק את הפרשה ויחליט אם לקצץ בתקציב ביתו של המשורר.
      את חילופי המכתבים פירסמתי ב"פרוזה" והם הועתקו על-ידי מרבית העתונים היומיים בהלעגה ברורה על הגב' גלזר.
      המשורר ה"שנוי במחלוקת" היה כמובן, ביאליק ז"ל.

    • ועוד איך מדאיג ריקי, אפשר להגיד עוילם גוילם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה. אבל אני קורא את המפה אחרת, והמקרה הזה הוא רק קצה קרחון ובאידיש קוראים לסרט הזה הגרויסע ברוך

  11. משה, כל מילה מלמיליאן.
    גם בסדרות בטלוויזיה מופיעה הצדקנות הזו. מארבע אחר הצהריים ילדים ומבוגרים יכולים לראות בחופשיות סרטים אלימים מאוד, מאוד מאוד אפילו, דקירות, הכאות עד עילפון, סדיזם, לפעמים מצויר ולפעמים מצולם, אבל ליד סצנה של זוג מתנשק במיטה מופיעה שקופית – לא לבני 14 ומטה. על זה נכתב במסכת ביקורתא עצמיא – make love, not war

    • איריס אליה

      משה יקר. מצטרפת לכל מילה של נועם. זה פשוט מוציא מן הדעת ההיפוקרטיות האלימה הזאת, ואת מכתבך (שבו כל מילה מלמליאן וכל משפט אולסי פרי) משגרת לאחד העיתונים הגדולים. האם כבר עשית זאת?

      • נכתבו כמה וכמה תגובות חריפות בעיתונות. אני אנסה לשלוח גם את זו.
        חשבתי שגם במטע שזה בלוגייה של יוצרים חשוב להתייחס. ופתאום אני חושב שהמושג מלמיליאן קשור לאבטיחים על הסכין לא פחות מאשר כדורגל. ובעניין אולסי פרי יקר מלבד מעידה פה ושם. תודה לך איריס יקרה

    • תודה. רק שאת הגולים, נועם, אנחנו סופגים והרשת כבר קרועה.

      • מה שעצוב הוא שבסופו של דבר את מחיר ההתבזות של האם שילמה התלמידה. הדבר פגע במעמדה והיא החליטה לעזוב את בית הספר. אני לא מקנא בה. מסתבר שהאם גרמה לנפש בתה נזק רב יותר ממה שנגרם לה על ידי עדנה המורה ויונה המשוררת.

        • אתה צודק חגי, החברה השכילה לדרוש רשיונות והכחות כשרות מאזרחיה בכל מיני תחומים. הורות היא בין התחומים הרגישים ביותר שלא נדרש שום רישיון ושום הוכחה על כשרות.

  12. כמי שבשעתו לא אישר שירים מסויימים של נעמי שמר לבתי הספר, משרד החינוך עדיין יודע להדהים. רק לא ברור על מה המהומה, מדובר במניפסט מגדרי מפותל בהסברים ופירושים על הוא והיא, ולקרוא ליצירה הזו שיר, זה מגוחך. מטעם חופש היצירה כל ההתקוממויות במקומן, אבל מטעם היופי השירי, יסלחו לי כל שוחרי השירה ויפה הנפש. וולך כתבה גם שטויות גרועות.

    • כל אחד כותב שטויות מדי פעם, והלוואי והדיון היה מתפתח על איכות ועומק השירה. גם אמירה מסוג זה שלך טוב היה אילו הייתה מנומקת, אחרת היא תהיה פשטנית וחסרת אחריות בדיוק כמו תגובת משרד החינוך. ובכל מקרה העניין הוא כאמור לא רק חופש היצירה כפי שכתבת, אלא גם האוטונומיה של המורה, האמון שנותנים בכושר שיפוטו, מקומם של ההורים בתהליך החינוכי, אופן ההתערבות מנגנונים ממשלתיים בתכנים ובתהליכי חינוך וכיו"ב

  13. אני זוכר בימי הגיהינום של התיכון "הנהדר" שלי מורה מחליפה לספררות,שהביאה את שיריה של דליה רביקוביץ'.
    זה היה עולם חדש ואחר לחלוטין בשבילי,והשירים האלה היו שביב אור באפלה. יותר משביב אור.
    התלמידים האחרים?
    הם לעגו למשוררת ולשירים,והיקשו "במורה,המורה,נכון שהיא היתה מאושפזת"??
    והם לא התכוונו,כמובן,לאישפוז במחלקה הכירורגית.
    וזה היה ,מה שנקרא,תיכון "יוקרתי",לא איזה ערסיאדה מצוייה.

השאר תגובה ל מוישלה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי