בננות - בלוגים / משה יצחקי / "מה שחושבים שירה" – על ביקורת השירה
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

"מה שחושבים שירה" – על ביקורת השירה

 

  "מה שחושבים שירה
זה לא מה ששירה
זה מה שחושבים שירה.
שירה לא מה שחושבים
מחשבה לא שירה
מה שחושבים לא חושבים 
שירה…
שירה היא שירה היא
מה היא
שירה"
(טוביה ריבנר מתוך הספר: כמעט שיחה, הוצאת קשב לשירה)
רשימה זו נכתבת מתוך תחושת צער ודאגה על קריסת ענף שהיה אמור להוות כלי חשוב וחיוני  בהנחלת השירה בתרבות הישראלית. גם האקדמיה וגם מוספי הספרות והתרבות סובלים מתהליך פיחות הולך ומתמשך של ענף זה. אני מביא כאן מעט מהרהורי, מחשבותי והשקפתי על ביקורת השירה, אשמח לתגובות ולהעמקת הדיון.

ביקורת השירה 

 
בפתח דבר לספר "קריאת רשות" בתרגומו הנפלא של רפי וייכרט, כותבת ויסלבה שימבורסקה כי היא נתקפה חשק להקדיש התייחסות ותשומת לב לספרים רבים שלא ימצאו דרכם לשולחן המבקר. בתחילה חשבה שתכתוב עליהם ביקורת אמיתית, היינו תגדיר את אופי הספר, תמקם אותו באיזשהו זרם , ותיתן לקורא להבין איזה מהספרים טוב יותר ואיזה גרוע יותר. עד מהרה היא הבינה שהיא אינה יכולה לכתוב ביקורת ואפילו אין לה חשק לזה. היא הגיעה למסקנה שבסופו של דבר היא קוראת חובבת וברצונה להישאר כזאת. אבל כבר בטורים הראשונים בספר ניתן לחוש בשמחת הכתיבה, ובלשונו של וייכרט באחרית דבר "בחדוות הגילוי, בהתפעמות מהבנת יפעתו וחשיבותו של הזעיר בברואים או הזוטר בחפצים בתוך מרחבי האינסוף שסביבנו".
כבר כתבתי פתיחה מעין זו לרשימה שלי על ביקורת ספרים במדורי הספרות והתרבות,
ולא הייתי מטריח אתכם שוב בחדוות הקריאה שלי בספר זה, אלמלא תחושת הצער שתוקפת אותי לנוכח הדלות והרדידות המאפיינות את רשימות הביקורת הנכתבות על השירה בארץ.
לעיתים נדירות ניתן לקרוא רשימות ביקורת עם שאר רוח, עם רוחב ועומק התבוננות המאפשרים להתייחס אל המבוקר באופן שיש בו כדי להחזיר את השירה אל מקומה הראוי לה בתרבות.
למרבה הצער רבות הרשימות המאופיינות בחוסר צניעות, בהן המשורר ויצירתו הן רק תירוץ להאדרת שמו של המבקר, פועלו, או לחילופין הדגשת אומללותו הנובעת מכפיות הטובה שהוא זוכה לה בעקבות רשימותיו. ובמקום אהבה אמיתית למעשה היצירה הספרותית, מוצאים אהבה עצמית וחשבונות זרים, שלא לומר חיסול חשבונות, מעשה פסול המרחיק בסופו של דבר את השירה מלב האנשים.   
יש לדרוש מהביקורת את מה שהיא מבקשת בין היתר מהיצירה: להיות כתובה בחכמה, שתהיה מלאכת מחשבת, הבוחנת ומאירה את היצירה באופן כזה שיכול לגלות לקורא לא את המובן מאליו, אלא את הייחודי והחד פעמי, כמו גם את הרעוע והפגום.
אני חוזר אל ת.ס. אליוט כדי להבהיר ולהרחיב מה אני מצפה בין היתר  מביקורת  השירה: "עניינו הראשוני של המבקר בכתיבת דברי הביקורת", כותב אליוט, "הוא לעזור לקוראים להבין ולהנות". אליוט אינו חושב על ההבנה וההנאה בתור פעילויות נבדלות, ובדברו על ההבנה, אין כוונתו להסבר. יכול אדם להבין את כל המילים שבשיר, אך עדיין לא להבין את השיר. על כן, תפקידו של המבקר, בדומה לתפקידו של המורה, הוא לחפש את המפתח לחיבור זה גם מחוץ לשירה עצמה. "למבקר", מוסיף אליוט, "שאין לו עניין כלשהו מחוץ ל"ספרות", יהיה מעט מאד לומר לנו משום שהספרות שלו תהיה אבסטרקציה טהורה. למשוררים עניינים אחרים מחוץ לשירה – שאם לא כן תהיה שירתם ריקה מאד. הם משוררים משום שעניינם העיקרי היה בהפיכת התנסויותיהם ומחשבותיהם (ולהתנסות ולחשוב משמעו להיות בעל עניין שמעבר לשירה) – לשירה. בהתאם לכך המבקר הוא ספרותי אם עניינו הראשוני בכתיבת דברי הביקורת הוא לעזור לקוראים להבין ולהנות. אך הוא חייב שיהיו לו עניינים אחרים, ממש כמו המשורר עצמו, מפני שהמבקר הספרותי אינו סתם מומחה טכני שלמד את הכללים שעליהם חייבים לשמור הסופרים והמשוררים שהוא מבקר: המבקר חייב להיות האיש השלם, אדם בעל אמונות ועקרונות, אשר לו ידע וניסיון של החיים".[1]
איני טוען לבלעדיות גישתו של אליוט,  ומובן מאליו שמטרותיה של הביקורת משתנות גם ביחס לנסיבות הזמן והמקום, אבל יש דבר אחד שלא משתנה לטעמי והוא דבריו של קפקא שכתב כי    
השירה היא תמיד סיור בדרך של חיפוש אמת, ואם מבקרים, בין אם הם משוררים, ובין אם הם חוקרים אינם דבקים בגישתו של אליוט, די אם יאמצו אמירה זו של קפקא בבואם לכתוב ביקורת.  כשנדרש עגנון להתייחס למבקריו אמר: "אשתי צוותה עלי להחליף את המים בכיור ששם מצויים הדגים לשבת. משכלו המים מפרכסים הדגים, הדגים המפרכסים אלה הם מבקרי".[2] 
איני רוצה להיות בוטה כעגנון, אולם כדי לא להגיע לאמירה מסוג זה , ראוי היה שמבקרים יבינו את הסדר הנכון של הדברים: היצירה קודמת לביקורת, ורצוי היה שהמבקרים לא ייבשו את מקווי המים בהם הם שוחים.
 
בשיר "מבוא לשירה" משרטט המשורר האמריקאי בילי קולינס עבור הקורא מפה, או מערכת מנחה למפגש של הקורא עם שיריו. כל קורא שירה ואוהב שירה לא ימצא דבר חידוש בהנחיותיו של קולינס, כל נער ונערה  שאהבתם לשירה לא דוכאה וסורסה על ידי משטרת בחינות הבגרות ומורים לספרות עוכרי שירה, ינסחו במילים שלהם, באופן אינטואיטיבי את שורותיו של קולינס.        
"אֲנִי מְבַקֵּשׁ מֵהֶם לָקַחַת שִׁיר/ וּלְהַחְזִיק אוֹתוֹ מוּל הָאוֹר/ כְּמוֹ שְׁקוּפִית צִבְעוֹנִית/ אוֹ לְהַצְמִיד אֹזֶן לַכַּוֶּרֶת שֶׁלּוֹ./ אֲנִי אוֹמֵר הַשְׁלִיכוּ עַכְבָּר לְתוֹךְ הַשִּׁיר/ וּרְאוּ אוֹתוֹ מְגַשֵּׁשׁ אֶת דַּרְכּוֹ הַחוּצָה,/ אוֹ הִכָּנְסוּ לְתוֹךְ חַדְרוֹ שֶׁל הַשִּׁיר/ וּמַשְּׁשׁוּ אֶת הַקִּירוֹת לִמְצֹא מֶתֶג חַשְׁמַל./ אֲנִי רוֹצֶה שֶׁהֵם יַעֲשׂוּ סְקִי מַיִם/ עַל פְּנֵי שִׁיר/ וִינוֹפְפוּ לִשְׁמוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר עַל הַחוֹף./
מבקרי שירה, אמצו את הנחיותיו של קולינס ואל תעשו מה שעושים הגרועים שבקוראים: 
 אֲבָל כָּל מַה שֶּׁהֵם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת/ זֶה לִקְשֹׁר אֶת הַשִּׁיר לְכִסֵּא בְּחֶבֶל/ וּלְעַנּוֹת אוֹתוֹ עַד שֶׁיּוֹדֶה./ הֵם מַתְחִילִים לְהַכּוֹת אוֹתוֹ בְּצִנּוֹר/ כְּדֵי לְגַלּוֹת מַה בֶּאֱמֶת כַּוָּנָתוֹ. [3]


[1]  מתוך: ת.ס. אליוט, "גבולות הביקורת", בספר: על השירה, תרגם יורם 
           ברונובסקי, זמורה-ביתן
מודן, 1975 , עמ"161-183.
[2]  מתוך : חכמת שמואל, דברי תורה ודברי חול שנשמעו מפי שמואל יוסף 
           עגנון, ליקט והביא
לדפוס, שלמה יוסף שבא, הוצאת ירון גולן, 1996, עמ" 
           56 .
[3]  מתוך השיר: "מבוא לשירה" בספר: חוצה ברגל את האטלנטי, מאת בילי קולינס, תרגום
              מכבית
מלכין ויואב ורדי, הוצאת כרמל, 2008.
 

 

 

 

 

 

 

50 תגובות

  1. סבינה מסג

    קולינס מיודענו!

  2. יודית שחר

    השיר של קולינס נהדר,
    ומעיתונאים אני באמת לא מצפה לשום דבר.
    כל המדינה הזאת באיזשהו מדרון, אז דווקא מעיתונאי לצפות לאיזו תובנה? למה דווקא ממנו.
    מה שמעניין זה שמהאקדמיה לא יוצא שום דבר חדש, נאדה, שעמום.
    מדעי הרוח תרתי משמע.

    • מוישלה/ליודית

      השיר של קולינס באמת נהדר, ובכלל מומלץ להגיע לעוד שירים שלו, הכרתי אותו באופן מקיף יותר השנה, ומצאתי משורר מעניין ומיוחד. לא הייתי רוצה להישאר בעמדה שמעיתונאים המסקרים או מבקרים שירה אין מה לצפות, כמו גם מאנשי אקדמיה. להיפך, אם משוררים לא ייכנסו לתחומי ענף הפרשנות והביקורת, השטח יישאר חרוך.

  3. עמדתו של חוקר אובייקטיבי, היא בכל מקרה סתירתית: כל הסבר הוא תוספת, שינוי וחלופה ליצירה עצמה.
    אם החוקר איננו מסתפק בביאור מלים, הסבריו הם פיתוח יצירתי פעיל של הקשרי היצירה. בדרך זו כל ניתוח ופרשנות הופכים ליצירה בפני עצמה, יצירה פרזיטית שיונקת וצומחת מזו המפורשת.
    אפשר להשוות את היצירה הפרשנית לעובר המתפתח במעי אימו, אבל דו קיום דיאלוגי בין מקור לפירוש תלוי בחסדי המפרש, ולא פעם הפרשנות דומה יותר לטפיל הטורף את בשר הפונדקאי: הפרשן נתלה ביצירה קנונית, על מנת לגדל בה את דעותיו שלו.

    • "…אבל דו קיום דיאלוגי בין מקור לפירוש תלוי בחסדי המפרש, ולא פעם הפרשנות דומה יותר לטפיל" אמיר, אוהב את הדימויים שהשתמשת, ואולי תמיד תהיה סתירה בין הפרשנות ליצירה, אבל המתח הזה לא חייב שיגרום יחסי טורף ונטרף. אריסטו הכיר לדעתי ההיררכיה שבין היצירה והיוצר של הטרגדיה לבין מקומו כמנסח את כללי הפואטיקה. והטרגדיה והספרות הרוויחו מפרשנותו.
      מעניין מה אתה חושב בעניין משורר שהוא מבקר שירה, לעומת חוקר שהוא מבקר שירה, וזאת כמובן בהנחה שהמשורר מנטרל את עד כמה שניתן את האגו המשוררי שלו בבואו לבקר שירת אחרים

      • מוישלה, ההנחה שהנחת בסוף דבריך מתקיימת פחות ופחות בביקורת. סגירת חשבונות ושבח אינטרסנטי (לעתים כלכלי!) פשו מזמן בביקורת, ולא רק בארץ. לקוצר היריעה ולתרבות הרייטינג יש חלק בזה.
        אבל עקרונית, למשורר או סופר אכן יש כלים אחרים. לא צריך להתפעל מדי מהסרגלים של אריסטו ואפילו בטרגדיה הם לא תמיד פועלים (למשל באפיקטטוס והלנה אין בעצם קתרסיס).

        הבעיה של המחקר היא שלחוקר לא מובן כלל איך נכתבת אפילו שורת שיר אחת. היצירה איננה אובייקט מילולי אלא התרחשות פנימית. הטקסט הוא שפך הנהר של הפעולה היוצרת: הוא נובע מתוכה במישרין, אבל גם שב ומצביע עליה.
        החוקר מעיין בטקסט כאובייקט מוגמר, אבל הטקסט הוא מעין תצלום של מחול המחשבה. היצירה, כמו המחשבה שיצרה אותה, היא סובייקטיבית, ולא ניתן להבין אותה בהבנה אובייקטיבית. להבין פירושו לרקוד, והריקוד הוא תמיד פרטי.

        כליו האובייקטיביים של החוקר – אלה המתייחסים לטקסט כאל אובייקט – הם חיצוניים למעשה היצירה. כלי המחקר המשמשים אותו הם בהכרח סרגלים טקסטואליים כלליים, מכלילים, ונתונים מראש.
        מעשה היצירה אינו גלוי לעין האובייקטיבית אלא לעין המטא-אובייקטיבית, העין שאינה קוראת את השיר כמסר מוצפן, אלא כמשך ספונטני של מהלך מחשבה. היצירה במכלול הווייתה נתונה לקורא רק כשהיא הסובייקט, כשהיא מתרחשת מחדש ברוחו היוצרת.
        אין לחוקר גישה ישירה למעשה היצירה, אלא אם כן הוא נוטש את עמדתו האובייקטיבית.

        בסופו של דבר נזקק החוקר היותר מעמיק לכליו הסובייקטיביים, לאינטואיציה הבסיסית המנחה אותו כקורא. אבל השיח המחקרי מאפיל לא פעם על היצירה עצמה, וחוקרים נוטים להסתיר אפילו מעצמם את הסובייקטיביות המוחלטת של תחושותיהם.

        • בפראפרזה על מאיר אריאל אכתוב כאן: "ניסח את יפה אמיר אור :)"
          אחת הצרות הצרורות שנלוות ליציר הכלאיים הזה "מדעים ורוח" היא הסתרה (לכאורה) של הסובייקטיביות והתחושות.
          מאמץ את ההבחנות היפות שלך.
          למה אינך כותב ביקורת שירה? היית יכול להביא מעט גאולה לשדה זה.
          ובעניין אריסטו – איני נלהב יתר על המידה, בענייים אלה אני נוטה יותר לאפלטון, וגם בהסתיגויות אחדות. אבל הפואטיקה שלו היא נדבך חשוב בבנית חקר וביקורת הספרות.

  4. סבינה מסג

    ועכשו תגובה אחרי קריאה בכל תשומת הלב. תשומת לב אמיתית היא המפתח גם בבקורת.לפעמים אתה מרגיש שהמבקר לא קרא את כל הספר. אבל התסכול גדול. מגבילים אותך ל700 מלים שבהן אין מקום לציטוטים ולכניסה לפרטים.האם קראת את מה שכתבתי על בילי קולינס? האם זה עובר את הביקורת שלך? זו היתה הפעם הראשונה שלא נלחמתי על מספר מילים, שלקחתי בקלות, כאילו הושפעתי מן הסגנון של קולינס עצמו.

    ככותבת ביקורות

    • משה/לסבינה

      מבקר שאינו קורא את כל הספר, ואני יודע שיש כמה כאלה שקוראים אפילו רק 4-10 עמודים וכותבים באופן שרלטני. זה אחד הגורמים שיוצרים את אותו שדה זיבורית של הביקורת.נכון, גם "השטח" העלוב הניתן לדברי ביקורת יוצר מגבלה חריפה ובלתי אפשרית, במיוחד לשירה, אבל זו אינה סיבה מספקת לרשימות שטחיות. לצערי לא קראתי עדיין את רשימתך על קולינס, איפה היא התפרסמה? אני יודע ששלחת לשרית שץ לעיין ערך שירה, אשמח לקרוא

  5. משה, ככותב ביקורת וכמי שחש צורך להגיב במעין ביקורת על הביקורת, אני חושב שהרשימה שלך יפה מאוד: מנומקת, מנומסת, מדודה, הדוגמאות הקנוניות המובאות משמשות את הטענה המרכזית. רני

    • צריך להוסיף פה, שמבקר שבאמת בא לביקור(ברוח שימבורסקה) מעניק תמיד רשמי קורא, וגם יכול לסייע לקוראים בכמה מפתחות ודלתות ליצירה.
      הבעיה היא שרבים מסתפקים בחלוקת ציונים ללא הנמקה ראויה (לעתים גם באשמת העורכים שקיצצו עד עלבון את יריעת הביקורת).

      • אורה ניזר

        משה, מאמר חד, מרתק, אהבתי את הציטוט מקולינס, הוא הותיר חיוך על פני, כמעט צחוק. וזה נכון שלא כל משורר יכול לכתוב בקורת, ולא כל חוקר, ואני שמחה שציטטת את ת.ס.אליוט.אולי צריך לבדביק אותו על המסכים במערכות עיתוני הספרות וכתבי העת ועל לוחות המודעות באוניברסיטאות.

        • משה/לאורה

          תודה אורה, לקולינס שירים חכמים ומצחיקים שכתובים באופן פשוט ונגיש, מה שמוכיח שפשטות יכולה להיות מורכבת מרובדת וחכמה, מה שמצופה גם ממבקרי השירה ופרשניה. הלוואי ועורכי מוספים וכתבי עת יפרסמו מודעות אליוט במקום רשימות דלוחות, ובמקום מאמרים משמימים לקידום אקדמי, יאמצו לליבם את שאר הרוח וכנף ההשראה מאליוט ולאה גולדברג שלנו ועוד כמה טובים ויקרים.

      • מוישלה/ לאמיר

        אמיר, זו המעט שמצופה ממבקר, שיפתח עוד חלונות ודלתות ליצירה. הציונים ליצירה צריכים בסופו של דבר להינתן על ידי הקורא. וגם אם המבקר נותן ציון, היה ראוי שהציון כדבריך ינומק באופן אינטיליגנטי ועם איזה מבט פנורמי המאפשר לראות שיש עומק ורוחב יריעה.
        הגבלת יריעת הביקורת, ובכלל הגבלת יריעת שטח השירה על ידי עורכים, היא מעשה סדום. אבל גם במגבלה זו אפשר לכתוב באופן אינטיליגנטי יותר ממה שרבים כותבים. ולפעמים אולי טוב שיש כאלה שמגבילים אותם, תאר לעצמך רשימת גבבה שמתפרסמת על יריעה רחבה

    • רני, דוגמה לרשימה כזו שמעניקה מפתחות, סקרנות, וחומר למחשבה הייתה הביקורת שלך על "המרחק בינינו" – ותודה.

      • מוישלה/ לאמיר

        מזדהה עם ההערכתך לרני

        • משה, תודה רבה לך. אני מאוד משתדל. כתיבה על… פשוט מרתקת אותי. לא פחות מכתיבה את… רני

      • אמיר תודה רבה. האמת שעניין הביקורת הוא מוקשה. הייתי מנתח זאת מתוך ניסיוני ומשיחות שלי עם המשורר, המתרגם והעורך משה בן-שאול המנוח שנתן לי את ההזדמנות הראשונה לכתוב ביקורת, כך: בהתחלה אתה טרי ונורא נלהב. קורא במרץ, כותב, עושה שגיאות של טירון כמו השוואה בין משורר פוליטי מקומי לבין "גלות המשוררים" של ברטולט ברכט, שזה פחות או יותר כמו לירות בפצעון על הפנים עם תותח. אחר כך ברוב חוצפת המבקר שבך, אתה מגלה שיש לך כוח, הרבה כוח ביד. ואתה מתחיל לקטול. וקוטל וקוטל וקוטל וקוטל. אין לזה סוף. אתה לא מפסיק לקטול. קוטל וקוטל וקוטל, כי אתה משוכנע שבידיך המפתח למעשה האמנות. איזו שטות. אממה!!! הנגטיביות הזאת באה עד אליך. לא תוכל לחמוק ממנה. היא תבוא עדיך, תרצה או לא תרצה. תתחיל להסתכל על החיים באופן שלילי, תהפוך ציני, קר, עקר. תישבה בהתחכמויות הקטסטרופליות. אוי ואבוי! תשנא פתאום את מושא אהבתך, את הספרות. לבסוף תקרוס לתוך עצמך. זהו התהליך. הוא קרה למבקרי ספרות גדולים וטובים ממני וגם לי. אפשר להיחלץ ממנו בכך שהמבקר לא רק יחדד את כליו ויאזין לעצמו, אלא גם יהא קשוב לקולות המתהווים בזירה הספרותית ויחשוב שלוש עד עשר פעמים לפני שהוא בא לכתוב ביקורת רעה וייפתח לעולם, לדחף הבסיסי והאנושי כל כך של אנשים לכתוב, חלקם מאוד מוכשרים. אגב, הצד של העורך באדם יכול להציל את הצד המריר של המבקר. בדידי הווה עובדא.

        • אמת ויציב, רני. עין העורך מאזנת.
          כתבתי בזמני ביקורות בשפע, ואף היה לי מדור "קריאת שיר" בהארץ, אבל ללא מתן ציונים: פשוט קריאת עומק בשיר או בספר שהיה לי מה לפתוח בו לקוראיי.
          כך גם כתבתי על שיץ בזמנו (ר" בבלוגך).

          ומוישלה, זה בוודאי עונה לך, בעניין כתיבת ביקורות. כתבתי גם כתבתי, אבל דומני שעמדתי בפיתויים שרני מגולל כאן.
          לקבוע "מפות", ולחלק תארים היא עבודתם של הפוליטיקאים והעסקנים של הספרות, שבטעות חושבים את מלאכת הדיכוי שלהם לבנייה כלשהי. הקורא, אם לא מדכאים אותו ומערערים את בטחונו בשיפוטו שלו, הוא הטוב שבשופטים.

          • המדור שלך לקריאת שיר היה נפלא, יש סיכוי לחידושו?

          • משה יצחקי/לחני לבנה

            חני, רענני את זכרוני המתמוסס ונמס בחום ובלחות. האם את מתכוונת למדור שבאתר שלי באורנים? כאן?

    • רני, תודה, ומתוך היכרות עם רשימות ביקורת שלך, אתה אחד מאלה שביקורתם מכבדת את היצירה ומעניקה לקורא ערך מוסף.

  6. חגית גרוסמן

    זו רשימה חשובה ומתבקשת לאור הדלדלות הרוח במוספי הספרות. הלוואי והיא תניב תוצאות.

    • משה/לחגית

      תודה חגית, אם יוצרים לא יחששו ממבקרים (שעלולים "להתנקם") ויאמרו את דבריהם, אם בכתיבת רשימות מעין אלה ואם בתגובות כמו שלך לרשימה זו, יש סיכוי לתוצאות. די לשתיקה

  7. משה, יופי של פוסט. נכון. אולי אם המשוררים בעצמם יכתבו ביקורת על חבריהם (ורק על אילו שהם מבינים, אוהבים ומוכנים להפליג בתוכם) המצב ישתנה.
    אהבתי את הציטוט "השירה היא תמיד סיור בדרך של חיפוש אמת". שירתך ראוייה ל"מבקר" כזה. שהוא מבקר (מהמילה ביקור) בנבכי ליבך הפואטי.
    איריס

  8. נושא ראוי מאד לחזור אליו מכל פינה אפשרית

  9. מוטי גלדמן

    משה, כמי שבעיניי אתה קורא מצוין, לך הרשות והחובה לתבוע את עלבונה של הביקורת בעיתונינו. ביקורת הספרות הטובה נועדה להעניק לקורא את המבט שהוא מנוע ממנו. הקריאה הטובה היא תהליך מורכב ביותר במפלסים חושניים רגשיים ואינטלקטואליים וכאשר היא אינה מתרחשת הכותב מרגיש כמי שפיזר זרעים ברוח, או כמי שהשליך פנינה לחזירים. הביקורת במיטבה לא בהכרח מראה את האמת, או את כל האמת, של השיר או הסיפור, אבל היא אמורה להציע עין חדה ורגישה לתשושי הראות.

    • משה יצחקי

      מוטי התגובות שלך עונג צרוף.
      הביקורת אינה אמורה להראות את האמת, אלא להציע מפתחות וקואורדינטות לחיפוש האמת. וללא ספק "עין חדה לתשושי ראות" – מאמץ ברשותך את ההבחנה

  10. מושלה איזו השקעה, מילה של ביקורת מול מילה של שיר:
    אין לי דרך אחרת מאשר להבין שיש אנשים שכותבים שירים, ויש שכותבים ביקורת,
    לפעמים הם נפגשים
    לפעמים הם מתרחקים
    לפעמים הם מאירים
    לפעמים הם מטים את האור לשום מקום
    ובמקום שיש חושך
    קשה ליראות
    להתראות טובה

    • תודה טובה ובמקרה זה אפשר לומר טובתי. לא בטוח שחייבת להיות חלוקה כזו, לפעמים מבקרים שאינם כותבים שירה, אינם מבינים וחשים את המעיין בו נוצרת היצירה ואת האפיק בו היא זורמת ולכן יהיו כאילו אובייקטיבים, (וכתב על זה יפה אמיר למעלה)
      אהבתי מאד את השורה: "לפעמים הם מטים את האור לשום מקום" שירה צרופה.
      דברייך מרווים צמאון.

    • יפה טובה. יצא לך שיר נהדר

  11. מי, אני אספר לך משהו, לפני כשנתיים, חבר הזמין אותי לערב שירה לכבוד נתן יונתן. זה היה ערב מושקע, מקושט בשני פרופסורים לסיפרות ועוד דמויות מעולם השירה הממוסד.
    כאחת שלא מכירה את העולם הסיפרותי (ההשכלה המסודרת שלי הוא בתחום מדעי ההתנהגות ובית הספר להיסטוריה ומדעי הדתות) ציפיתי לאורים ותומים.
    בפועל הערב התארך בשיממון מזעזע, ממש רציתי להימלט, אבל חיכיתי לידידי לצאת ביחד.
    מאוד נעגמתי כששמעתי מרצות נכבדות מנתחות את יצירתו של נתן יונתן ברמה של מורות לסיפרות בתיכון.
    (המורות שאני הכרתי בתיכון, שכל כך המאיסו עלי את התחום שאהבתי, שברחתי לקיבוץ ולא סיימתי בגרות).
    ואז בשלב מסויים, כשהג"ינג"ים שלי היו במצב רתיחה, אמרה אותה פרופסורית, שיש לה תובנה מיוחדת לגבי יצירתו, והיא תגיד אותה בזהירות רבה.
    אהה, אמרתי לעצמי, סוף סוף ינוע האוויר המתעלף באולם, יתעוררו הזבובים, אבל אוזני סרבו להאמין, ממש סרבו, כשהפרופסורית טענה שהיא מסיקה שהחורף משמש בשירתו סימבול למוות, והקיץ לחיים.
    לא האמנתי שזו מסקנתה מפליגת הדעת, הסתכלתי מסביבי, ציבור של אנשים מבוגרים מאוד ובורגנים מאוד נראה שלו ומרוצה לנוכח המסקנה המרעישה.
    בשלב זה קמתי ואמרתי לידידי שאני אחכה לו בחוץ, אבל גם הוא לא עמד בזה יותר, ויצאנו.
    אז מה לבקש מעיתונאי קטן, אזוב על קיר, כשהארזים קורסים באיזו מחלה מוזרה של טיפשות?
    וחוץ מזה שלא צריך להתרגש מאף אחד, עדיף לעשות, ליצור, השאר בקטנות.
    אני קראתי למשל, שבני ציפר מהארץ, היה מאלה שיצאו כנגד זלדה, ואיפה הציפר ואיפה זלדה, זכרה לברכה, היום?

    • משה יצחקי

      כתבתי לך תגובה ארוכה, מנומקת ומלומדת והיא נמחקה לי לתהום הנשייה. בקצרה אומר לך שהסכמתי עם דברייך, רק בהסתייגות. אני מכיר אנשי אקדמיה מסוג אחר, ולשמחתי כמה מהם מלמדים אצלנו במכללה.
      בנוסף כתבתי לך שהמזג שלי לא יכול לעבור לסדר היום כאשר נכתבים דברי הבל וגבבה ויוצרים חוששים להשמיע קול שמא יינזקו על ידי בעל טור בעיתון.
      ואיני מדבר על המקרה האחרון עליו שוחחנו עליו ניתן לומר: יפה שתיקה לחכמים.

  12. כקוראת יכולה לספר שביקורת נלהבת תגרום לי לרצות לרוץ ולקרוא, בעוד שביקורת קוטלת תשפיע עלי להאמין שמדובר בכישלון. אי לכך, אני מעדיפה שלא לקרוא ביקורות, ואולי אם יש מבקרים ידועים בקטלנותם פשוט יפסיקו לקרוא אותם ,והם ירגישו על בשרם איך הם גורמים לאחרים עוול. לדעתי, מבקרים צריכים לרכוש את אמון הקוראים על ידי אמינות, ברגע שהם כותבים ביקורת מתוך שליליות פנימית שמרכיבה את אישיותם, פשוט "רואים להם" ושכרם יצא בהפסדם.
    ולמה אני מצפה מביקורת? מצפה שידליקו אותי , שיגרו אותי, שיצרו בי חשק לרוץ ולקרוא . לקטול זה לא אומנות, כל אחד יכול, אפילו ילדים קטנים. המיוחד בעיניי ,הוא, להתחבר לתחושה של שליחות בשם הספרות, להגיע אל כל אדם ,ולגעת בנימי התרבות שבו. מי שידע לעשות כן, הוא מבקר גדול בעיניי.

    • משה יצחקי/לסיגל

      הללויה סיגל, אומר אמן ואמן על דברייך, וממליץ לכל מבקר לקרוא ולאמץ.

  13. יעל גלוברמן

    "שוּרוֹת מְבַקרֵי מלחמת-השוורִים
    ממלאִים את הַפְּלאזָה פְּנִים ואחוֹר.
    אבל יֵש שָׁם רק אחד שֶׁיֵּדַע –
    והוא האִיש אשר לוֹחֵם בַּשוֹר."

    …[לוחם השוורים דומינגו אורטגה. תרגמתי מזמן-מזמן מהתרגום האנגלי של רובט גרייבס, וזו היתה ציטטה חביבה על ג"ון פ" קנדי.]

    אני נורא עייפה, אבל הדיון שפתחת כאן חשוב בעיני, אז לפני שאצנח על הספה ואבהה במסך, ש- אני מקווה – ירצד, אני רוצה לכתוב משהו בנושא. ואני רוצה לכתוב כאן דווקא על חובת המבקר לסופר/משורר, לא לקוראים.
    מבקר צריך להתעמק ביצירה שהוא מבקר, בהתכוונות מלאה ובלי אג"נדה מוקדמת. הוא חייב "לבוא" אל היצירה שהוא מבקר, לא לעקֵם אותה [את היצירה] אל הנקודה שהוא רוצה להוכיח או התיאוריה שהוא רוצה להשמיע.
    מבקר צריך להתאפק ולא להיות שנון על חשבון הטקסט שהוא מבקר. שנינות בביקורת תובעת בדרך כלל עיוות קל או חמור של העובדות ו/או התעלמות מפרטים שאינם מתאימים ל"הברקה".
    מבקר צריך לדבר על הטקסט שהוא מנתח, לא על עצמו.
    אחד הדברים העיקריים שמבקר צריך להיות מחוייב להם (וּבהם) הוא – הדיוק.
    לאחר ביקורת מכאיבה שהתפרסמה על ספרו "הזר", כתב אלבר קאמי ביומנים שלו:

    "שלוש שנים לכתוב ספר, חמש שורות ללעוג לו, והציטטות – שגויות…"

    • יעל, "לבוא" אל היצירה זה הדבר. לבוא מלשון ביאה וביאה שבאה מאהבה, היא תנאי לאיזו לידה של תובנה והנאה.
      וחלק מהמבקרים באים "לתבוע" את היצירה שבלשון המקורות זה ביטוי לקיום יחסים על גבול האונס. ונכון, המחויבות של המבקר היא לא רק לקהל ולעורך, אלא ואולי ראשית דבר ליוצר. הציטוטים נפלאים. וזה תוצר של עייפות?

  14. יעל גלוברמן

    יש לי לא מעט על ביקורת ומבקרים… חלק טוב וחלק מריר. הדברים שמרו סופרים ומשוררים על מבקרים די שנונים, ולפעמים ממש קורעים מצחוק. אבל אני לא חושבת שזה מה שצריך להביא כאן, כי שנינות תמיד באה על חשבון זה שמשתננים כנגדו (אוי) ואתה הצלחת לדבר פה על ביקורת בלי להשתלֵחַ, בצורה עניינית.
    אז רק ציטטה אחת חכמה ולא מרושעת, שמדברת בדיוק על הדחף להבריק בכל מחיר שהזכרתי אמש לאחר שקיעת השמש ולא היה לי כוח לחפש בתרגומים שלי:

    "מבקר צעיר הוא כמו ילד עם רובה: הוא יורה בכל דבר חי שיראה. הוא חושב רק על המיומנות שלו, לא על הכאב שהוא גורם."

    הנרי וודסוורת לוגפלו

  15. פה יש כבר מבקר חכם, אתה, בעיני בקורת צריכה להיות כמו להאיר בפנס, לא כז שמסנוור אלא כזה שמורה על הכיוון, שמאיר את הדרך, שגורם לנו את ההתרגשות הזו של לחשוב ולהבין משהו שאולי היה נסתר.

    • משה יצחקי/לחני לבנה

      חני, תודה על הביקור והמחמאה. אני לא רואה את עצמי מבקר, ואם אני בא לביקור אז אני רואה חובה להתייחס כאורח של היוצר והיצירה. מסכים לגמרי ומוסיף את הניסוח היפה שלך על תפקידו של המבקר להאיר משהו שהיה נסתר וגילויו גורם להתרגשות – כל כך יפה ונכון

  16. משה מורה ורבי שלום,

    בהזדמנות מזדמנת ומקרית מצאתי רשימה זו, בתוך עבודתי על פרוייקט הספר שלי, תרגום כתביו ומעבר לכך מעט על חייו של המשורר האירי ראסל. אמש עברתי על מאמרים שנכתבו בעקבות פטירתו של המשורר, על-ידי עמיתיו ומכריו, ובהם עלתה גם דעתו של ראסל על תהליך היצירה וממולה הביקורת על היצירה שהעלה ראסל בחייו. היות ואין הוא מוכר כל-כך בארץ ארחיב עליו מעט – ראסל היה סופר ומשורר ועיתונאי – אך גם עסק במדינאות ופוליטיקה מקומית, הוא כתב שירה – וכתב על שירה, איש רב פעלים ורב תחומי אך בעיקר הוגדר כתאוסופיסט.

    באחד ממכתביו (לעורכת עיתון שביקשה לפרסם משיריו) כותב ראסל ש "יש דברים רבים שרוצה הייתי לעשות – אך אין מספיק זמן לעשותם. הרעיונות היפים ביותר צפים בפני הדמיון, אך זמן, כסף – ואבוי! השראה להשלימם אינם באים, ובשביל כל יצירה – שתהייה בעלת ערך, צריך זמן… זמן לרחף סביב הרעיונות שבאו אל הדמיון, שאלא אם כן, תהייה היצירה ריקה, יפה ככל שתהייה, ולא תמשוך את האור הפנימי של אלה הקוראים. אני מאמין כי היום ישנה פזיזות ומהירות בכתיבה, לא משנה כי מוצגת באור יפה, ואין אנו יכולים להשתחרר מהתנאים הבסיסיים היוצרים ספרות טובה – אהבה לאמנות ההבעה, תחושה לניגון המשפטים עד יהפכו למנטרות עד יצרבו בנשמתנו. ולהשגת זאת, ההשקעה הנראית חסרת ייחוס לתוצאה – זמן כה רב בחלימת היצירה והפיכת הכתיבה למושלמת"

    ראסל מדבר על תהליך מורכב של הסתכלות עצמית ופנימית, על מאמץ להגיע למקור הרעיון – בעיקרם זכרונות וחוויות ילדות, על מנת להבין טוב יותר מה הרעיון אותו רוצה המשורר לכתוב לשיר, שבלי ההבנה את המקור, ללא הבסיס הראשוני של החוויה, הכתיבה תהייה למעשה חסרה – ולעיתים חסרת חיים.

    היום, למעלה משבעים שנה לאחר מותו, העולם לא השתנה רבות במהות הזו, דברים רבים נעשים מתוך מהירות – ולעיתים המהירות מקודשת וחשובה הרבה יותר מהתהליך והמשמעות.
    אני הופך רגע את ההסתכלות פנימה אל היוצר ומכוון אותה אל המבקר, שכן כמו המתמטיקאי, גם על המבקר (האמיתי) לעבוד מן התוצאה ואל המקור – עבודה קשה לאין שיעור מזו של הכותב – עבודה מן המקור אל התוצאה. על-מנת שהמבקר יוכל להפיק הבנה נכונה ומלאה של הכתיבה, חייבת להיות השקעה – המתמצה בזמן וכסף, שכן הכל נמדד בזמן וכסף.
    אם מקבלים את הנחתו של ראסל, כי תהליך היצירה ארוך מאוד, ההנחה היוצאת שפענוח הכתוב – ואין כאן משמעותו "למה התכוון המשורר", אלא ירידה לעומק הסימבולים ולעומק היצירה, הבנה את השימוש הנעשה במילים, בפיסוק, במצלול – ובכל, מצריך דבר ראשון יכולת של המבקר לצאת מתוך עצמו אל המרחב המשותף שנוצר בינו לבין המשורר, להתחבר אליו שם ושם לנסות לרדם לעומקם של דברים…
    ביקורת שירה אין היא כמו שיפוט בתחרות ריצה, הביקורת היא חלק מן היצירה – כאן אני חולק על אמיר שטוען כי המבקר הוא טפיל. החוקר או המבקר – או הקורא, הנם חלק מן היצירה והיצירה איננה היוצר ואיננה המילים או המצלול או הסימבולים… היצירה היא המרחב בדמיוני, אליו יוצא הקורא ואליו בא היוצר.
    ההבדל בין החוקר לבין המבקר לבין הקורא הוא רק התוצאה… הקורא משאיר את חווית הקריאה אצלו, בד"כ מתייחס אליה באופן אישי (כמו בשיר על אביך, משה, הגרר הרבה תגובות אישיות מצד הקוראים) והיצירה מביאה אותו אל המקום שלו עצמו – הקורא לא חוזר אל המקור של היוצר אלא אל המקור שלו עצמו – על החוקר והמבקר להגיע אל המקור של היוצר ולא לחזור אל המקור שלהם עצמם.

    אם כן, תהליך הביקורת אינו תהליך אישי אלא ציבורי ואינו נשאר בין הקורא ליוצר (או הטקסט) אלא הופך נחלת הכלל. מכאן שעל המבקר להזהר בכוח הניתן בידיו ולזכור שביקורתו היא נחלת הכלל – אך לא הוא, או אין הכלל מיוצג בדמותו. על המבקר להגיש את הטקסט לקוראי הביקורת לא כטקסט לעוס ומוכן לבליעה – שכן אז אין חווית קריאה והלכה לה החדווה, אלא כדיון בין היוצר לטקסט ולמבקר. עניין הציונים בעייתי הוא, שכן כאן שוב ייטול המבקר לעצמו סמכות של הכלל וייקבע בעבור הכלל משהו – שרק הכלל, כבודדים, אמור לקבוע בעצמו – ולעצמו.
    המבקר הוא, לפחות לראייתי, הקורא המקצועי – הוא לא המורה לספרות המלמד בכיתה ולא הפסיכולוג המנתח שירי מטופל, הוא גם לא הכותב עצמו או הקורא ההדיוט – הוא כולם יחד ועוד כמה – תפקידו לבאר את התהליך ואת היוצר לקורא, לשפר את יכולת הקורא המזדמן להתחבר אל הטקסט, לתת קיראת כיוון.

    שירה היא לא טובה או לא (אני מניח בצד את הדיון הטכני על שירה שאיננה עומדת בסטדרט מסויים של טכניקה וכו) – שירה היא טקסט קיים חסר משמעות עצמית, היא לא תמונה יפה או תמונה שלא בפוקוס… לטקסט יש צורך בבן זוג, ובן הזוג הוא הטקסט המקביל לו, המפיח בו חיים ומשמעות – ולכן כתיבת המבקר עליה להפיח חיים בטקסט לתאר את המפגש המרחף, ולתת לקורא הביקורת או לקורא הטסט המקורי – מקום להצטרף ולרחף איתם יחד.

    המבקר חייב להיות יוצר, שאם לא כן – איך יבקר?

    • משה יצחקי/לעמרי

      עמרי תלמידי היקר
      איזו הפתעה נהדרת.
      תענוג לקרוא את תגובתך כאן בעקבות ראסל. יש כמה הבחנות יפות ומעוררות מחשבהעל הזיקה שבין היוצר, היצירה, הקורא והמבקר. על כמה אני חולק. היצירה היא קודם כל של היוצר הנוצרת מסך כל עולמו הפנימי והחיצוני. אתה צודק שמרגע שהיצירה התפרסמה נוצר מרחב נוסף בין הקורא לבין הטקסט. אבל דיר בלק, היוצר מוציא את היצירה בדם ליבו ושאף אחד לא יעז לטעון לבעלות עליה, לדיאלוג יוצר בודאי שכן. הלוואי ומבקרים היו בעצמם יוצרים טובים.

      • בוודאי שהיצירה היא של היוצר ושלו בלבד, ניסיתי לעשות הבחנה בין מקומו של הקורא המזדמן למקומו של המבקר או החוקר, בעוד הקורא המזדמן בא אל הטקסט מתוך עצמו ובשביל עצמו החוקר והמבקר באים אל הטקסט (בשאיפה) תוך וויתור על עצמם ומתוך כוונה להגיע אל הקרביים של היצירה – ושל היוצר באותו מקום.
        אני לא יודע אם על המבקר להית יוצר טוב, אולי מספיק שיהיה פשוט יוצר – ואז בעל נשמה של יוצר (אולי מספיקה רק נשמה…??)
        ובכל מקרה, התוצאה היפה ביותר של היצירה – היא הדיאלוג, המרחב הפרטי של הצופה/קורא עם הטקסט.
        אני רק מקווה שהמבקרים מרשים לעצמם להסחף אל תוך המרחב ולא מנתחים את הטקסט כמו גופה, כי אז היצירה כבר מתה…

        • משה יצחקי

          עמרי, למה אבוי לך? טוב שהוספת בסוגריים (בשאיפה). כמו היוצר שצריך לשכוח את האגו שלו כשהוא מתנה אהבים עם יצירה וכותבה, טוב היו עושים גם מבקרים, אבל האגו הוא כזה טיפוס רעבתן. העולם הזה אינו חף משיקולים זרים. אבל אני אוהב את המקום היפה, הנאיבי אליו את מכוון. תקוותך – תקוותי

השאר תגובה ל טובה גרטנר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי