מה נשתנה בשערי פולגת – חוהמ"פ תשס"ח, מוקדש למפוטרי פולגת

 

 

 

 

 

יונתן גפן כתב פעם: "זה לא כל כך נעים לראות גן סגור…" 
המילה לא נעים חלשה מידי לבטא את הכאב והעצב והכעס כשרואים
ברחוב הקרוי על שמו של מייסד פולגת בקריית גת,  ישראל פולק, את שערי המפעל סגורים, את החצר נטושה, את אולמות ייצור החרבים, מלגזה מחלידה, כאילו ניטלה הנשמה מגוף וזה מוטל לפניך כגוייה. 
כואב, מקומם ומרתיח את הדם שבאלף השלישי, מפוטרי המפעל, אינם חופשיים לבוא ולהשתתף בהפגנת הזדהות אתם, מאימת בעלי ההון שעלולים לפגוע בתשלום פיצוייהם.   
באתי לשם אתמול, (יודית הזמינה אותי, וחבל שלא היה לזה פרסום משמעותי יותר)  ונתמלאתי רגשות אשמה, שאני לא עושה מספיק, שהתעייפתי מהדון קישוטיות שלי, ממאבקים חברתיים בטחנות רוח בהם נטלתי חלק. 
ושמעתי, כנראה את שומר השער, אומר למישהו בחיוך מר, בסוף ההפגנת ההזדהות,  "זהו, נגמרו להם המשוררים ועכשיו הם נוסעים…"
ועל אף הצביטה המרה הזו, נסעתי בהרגשה שלא פסה התקווה, גם אם קומץ, אוטובוס אחד של אנשים מלאי מוטיבציה ולהט, ערים מאד לעוולות ולקלקולים, גם אם לא כל השירים שהושמעו היו ממש שירים, זה נותן כוח, זה פוער סדק אור בעלטה,  כי אין לנו זכות השתיקה 




מה נשתנה בשערי פולגת – חוהמ"פ תשס"ח

 
                                  מוקדש למפוטרי פולגת

     
 
וְאַחֲרֵי שֶׁשַּׁרְנוּ בְּלֵיל אִי הַסֵּדֶר: "עֲבָדִים הָיִינוּ", נִשְׁאַלְנוּ,
מַה נִּשְׁתַּנָּה לָנוּ. מַה נִּשְׁתַּנָּה שֶׁבַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי אָמַרְנוּ
פַּעֲמַיִם כִּי רַע, שָׁם מוּל שְׁעָרִים סְגוּרִים וְאוּלַמּוֹת יִצּוּר
הָרוֹבְצִים כִּגְוִיָּה. (צְחוֹק עוֹשׂוֹת מֵעִמָּנוּ הַמִּלִּים: "יִצּוּר,
 יֵצֶר וִיצִירָה" שֶׁפּוֹרְחוֹת צְרוּרוֹת מוּל מִפְעָל שֶׁעַכְשָׁו 
הוּא בֵּית קְבָרוֹת) וּמִתַּחַת, שָׁמַיִם מְרֻקָּנִים מְלֵאִים
בְּחַמָּה, חֲרוֹן אַף וְחֵמָה, אֲדוֹנִים רֵיקִים, מַלְאֲכֵי חַבָּלָה
וְסוֹגְרֵי שְׁעָרִים, וּכְנֶגְדָּם בָּאוּ מִזֶּה וּמִזֶּה, בַּזֶּה אַחַר זֶה,
מְשׁוֹרְרִים-מְקוֹנְנִים שֶׁקָּרְעוּ שִׁירָה, מְשׁוֹרְרִים שֶׁתָּקְעוּ
מִלִּים בְּשׁוֹפַר הַזְּמַן, תְּרוּעוֹת וּשְׁבָרִים, מְשׁוֹרְרִים שֶׁהָלְמוּ
בְּפַטִּישֵׁי פְּלַסְטִיק, מִלִּים עַל שַׁעֲרֵי פְּלָדָה וּמַנְעוּלִים.
וְלֹא נָפְלוּ הַחוֹמוֹת, וְלֹא נִפְתְּחוּ הַשְּׁעָרִים, וְלֹא בָּאוּ
הַיּוֹם פּוֹעֲלִים שֶׁיּוֹשְׁבִים שְׁלוֹשִׁים, יוֹם כְּנֶגֶד שָׁנָה
עֲמֵלִים שֶׁקִּצָּם בְּקַיִץ זֶה נֶחְרָץ, מִי בָּרָעָב וּמִי בַּצָּמָא
מִי בִּידֵי אֲדוֹנֵי הַזְּמַן הַזֶּה שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.
וְזַמָּר וְעוֹד זַמָּר הִפִּילוּ תְּחִנָּתָם:"פְּתַח 
לָנוּ, פְּתַח לָהֶם שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר". וּכְשֶׁפָּנָה
יוֹם וְאַתְּ (אֲנִי אוֹמֵר אַתְּ, כִּי לֹא יָדַעְתִּי שְׁמֵךְ)
אָמַרְתְּ שִׁירֵךְ, רָאִיתִי רַעַד בִּשְׂפָתֵךְ, מַשֶּׁהוּ זָע, מַשֶּׁהוּ
נָע, נָשְׁבָה הָרוּחַ בַּשַּׁעַר, חַיִּים עַל זְמַן שָׁאוּל.
וְרָאִיתִי בְּקוֹלֵךְ דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים בַּשַּׁעַר הַנָּעוּל.
 
וַאֲנִי אָמַרְתִּי אָנָּא בְּכוֹחַ  וְזָרַעְתִּי אַנְחָתִי 
בַּשַּׁעַר שֶׁיָּד זְדוֹנָהּ גָּדְעָה לוֹ אֶת כַּפּוֹת המַּנְעוּל.

 

 

 

 

 

91 comments

  1. וואו, איזה שיר יפה יצא מתוך המנעול החותם הזה. ואולי האמירה המרה הזו של השומר, שחוצה חיץ כל כך גדול בין משוררים לבין אלו שאין להם מה לאכול, מסכמת את מה שההפגנה הזו לא יכולה ולא תוכל לעולם לעולל. (מי המשוררת הנרעדת?) במדינה הזו, שבה האדישות מכרסמת עד אובדן צלם, משוררים מעטים מדי צועקים צעקה חלושה מדי. האם נגיע לשעריי השמיים? הלוואי. על כל פנים, חבל שלא באתי. (לא יכולתי…)

    • שירה, תודה מאד על הוואו,
      אכן חיץ ופער גדול ואף על פי כן, זה נותן פתח-תקוה, שלא כל המדינה הזו מסתגרת בזכות השתיקה.
      והמשוררת בכלל לא נרעדת אלא עם עוצמה,
      אך כמו בשיר: "הלך הוא יום אחד בדרך לבאר שבע… הוא לא ידע את שמה", או שאולי שמר על זכות השתיקה.
      שירה, קול ועוד קול גרם ועוד גרם עשויים להטות את כף המאזניים

    • שירתי,
      אם תשובתי נדמתה למנוכרת
      אתך הסליחה

      • מוישלה, לא מנוכרת. יש נושאים שמלבים ומסעירים, וטוב שכך!
        (נרעדת הוא משהו עוצמתי ללא צל של ספק.)
        לגבי המשפט האחרון, לא נותר לי להוסיף את קולי בקריאת – אמן!
        יום טוב!

  2. השיר הראשון הוא של מרטין נימלר, ובגירסה שמוכרת לי, לא היהודים הם שנלקחים ראשונים. יש ערך בוויקיפדיה, כולל השיר, בעברית.

    • תודה לך עדה, לרב מג גוגל ולבת טיפוחיו וויקי-פדיה, מיד אתקן את המעוות.

      וזה כל מה שיש להגיד?

      • זה לא "מעוות", הרי ציינת בעצמך שאתה זוכר שמישהו אחר, ולא ברכט, כתב את זה, רק לא זכרת מי.
        לעצם העניין יש לי הרבה מה לומר, אבל אני חוששת שלא אספיק היום (וכבר או-טו-טו מחר). בשלב זה רק אציין שאני מבינה בהחלט את ההקשר של הקריאה (המוצדקת) לא לעצום עיניים ולא להתעלם מסבל הזולת, אבל דווקא השימוש בטקסט הזה נראה לי קצת צורם.
        אני מכירה את דרך החשיבה שאומרת שצריך לטלטל ולזעזע אנשים כדי שיתעוררו לפעולה – אבל לי יש ספקות בעניין הזה, במיוחד כשזה נוגע לחומרים הקשורים, ישירות או בעקיפיו, לשואה.

        • את צודקת עדה, התלבטתי בגלל ההקשר
          ואני מודע לצרימה. אבל אני מפרש את טקסט המחאה לא רק ככבול להקשר, אלא לעוד שתיקות. ושתיקה לנוכח דיכוי ועריצות בשם ההפרטה והנאורות מכריעות אצלי את הכף להביא את הטקסט על אף הצרימה. לילה טוב

          • למשה –
            כן, הקשר לנושא השתיקה ברור לגמרי, והשיר אכן מצויין ומרשים ואמיתי מאד. רק שבכל הנוגע לפולגת, לא ממש מדובר בדיכוי ובעריצות, אלא בשיטה כלכלית בעייתית מאד (וגרועה מאד) שמכה בעולם כולו. היא אולי קשורה להפרטה, אבל לא לנאורות, וגם אינה מוצגת כנציגה של הנאורות.
            השימוש בקונוטציות של השואה בעייתי בעיני בשתי בחינות: אני לא בטוחה בכלל שהוא מקדם את העניין הפוליטי-חברתי-כלכלי בכיוון הרצוי – ומאידך גיסא, הוא תורם את תרומתו הצנועה והקבועה לתהליך (הבלתי נמנע ממילא) של גימוד השואה.
            אני לא מומחית לכלכלה, אבל אני מאד מסופקת בכח של הפגנות לשנות שיטה כלכלית. מה שכן מקומם הוא באמת האופן שבו המוסדות של המדינה מתנערים מטיפול ביסודות החלשים של החברה – כולל באילו שהפכו לחלשים בשל השיטה הכלכלית הנזכרת. על האחריות הזאת של חברה לטיפול בחלשיה (כמו שיש לכל משפחה אחריות לטיפול בזקנים ובחולים שבקרבה)אסור לוותר בשום אופן.
            היכולת של הפגנות מחד ושל אמנות מאידך לתקן את המעוות הזה היא מוגבלת למדי (לי יש הרבה יותר אמון בחינוך, בפעילות רווחה, ובפעילות פוליטית, לאו דווקא של הפגנות), אבל גם תרומה צנועה מאד היא תרומה. בזה אנחנו מסכימים.
            ועכשיו נדמה לי שאמרתי את רוב מה שהיה לי להגיד.

          • תודה עדה
            בשיטה הכלכלית הזו יש לא מעט תופעות קשות של עריצות הגורמות לדיכוי שכבות חלשות.
            ובעניין ההקשר לשואה, לא מקרי הוא שיש נוסחים שונים לשיר הזה. הם מאפשרים להרחיב את נקודת המבט לעוד מעשי זוועה הנעשים בחסות השתיקה. ואין בכך לדעתי לגמד את ייחודה הנורא של השואה.
            אני פועל בכל הכלים שבידי לא לרדד ולא לגמד, זו שנה רביעית שאני משתתף בהצגה, שמטרתה לחדד ולייחד את זכר השואה ובאופן אמנותי, כי זה יהיה הכלי העיקרי לאחר הסתלקותם של אחרוני הניצולים. ולכן איני רואה במחינתי זילות הנושא בשימוש בשיר הזה.
            אני לא מסכים איתך בעניין יכולתן של הפגנות ואמנות לתקן, ואין הדבר עומד בסתירה למעשה החינוכי, הפוליטי וכיו"ב. גם הפגנה ויצירת אמנות הוא מעשה חינוכי מאד, שיעור מחוץ לכיתה. בזמן שביתת המורים נתתי שיעור לסטודנטים, מול לשכת התעסוקה, התרומה החינוכית הייתה גבוהה לעין ערוך משיעור על אבטלה שהייתי עושה בכיתה. ונכון, לפעמים תרומה צנועה יכולה להטות את הכף ממידת הדין למידת החסד.

          • למשה:
            כוונתי ב"גימוד השואה" היא לתופעה שקורית מאליה בין כך ובין כך, עקב התרחקות בזמן והיעלמות הניצולים. מה שנשאר הוא התמונות הדהויות והמקרטעות, ואתה צודק שעם הזמן חלקה של האמנות בעיסוק בשואה יילך ויגדל. מה שמפריע לי הוא, שאם אנחנו נזקקים לרטוריקה של השואה כדי לתאר את מצוקת המפוטרים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מול שוקת שבורה: הצלחתנו לשכנע את ה"אדישים" (אם הם אכן אדישים – אפילו בזה אינני בטוחה)במצוקה האיומה של המפוטרים איננה מובטחת – ומצד שני אנחנו יוצרים תמונה, שלפיה השואה משולה לפיטורי עובדים, ומכאן הדרך למסקנה ש"אם כך זה לא היה נורא כל כך" איננה ארוכה כפי שאולי נדמה.
            לכן, עקרונית – אני בעד להשאיר את השואה על הפלנטה הנפרדת שלה, מקום בו הניח אותה קצטניק, כמדומני (? או אבא קובנר?), ולדבר על שאר העניינים – פיטורים, מצוקות אישפוז, קשישים רעבים, פלסטינים במצור, ילדים מוכים, אונס והתעללות – באוצר המילים המתאים להם. הבנתי את שיקוליך, ואף על פי כן…
            בעניין תפקיד האמנות – הוא בוודאי שאינו בסתירה לנושא של החינוך, להיפך, הוא חלק ממנו. וב"חינוך" כמובן אין הכוונה לשיעורי חשבון בכיתה. בכך אתה ללא ספק צודק.

          • משה יצחקי.

            עדה, שכנעת אותי.
            ועכשיו, השאלה היא כיצד לא מפקירים ולא מתנערים מכל מה שהוא בפלנטה שלנו.

          • למשה –
            אני רואה בפוסט שלך שהשתכנעת…
            בקשר למה ששאלת – על זה אפשר לכתוב ספרים שלמים. אם לומר בקיצור (טוב, הכל יחסי) – אני לא בטוחה כל כך שמתנערים ומפקירים. הציבור בכללותו אינו אדיש כפי שנדמה. (למשל, ציבור אדיש לא היה נותן בקלפי כל כך הרבה קולות למפלגת הגימלאים – שהיא אמנם מפלגה הזויה וכושלת לחלוטין, אבל פריחתה הרגעית איננה תוצר של חוסר ערנות ציבורית. להיפך).
            אבל אין ספק שיש הרבה דברים שצריכים להיעשות – כולל חינוך ואמנות, שעליהם כבר דיברנו, וכולל רווחה, והתנדבות, וכולל פעילות פוליטית שלא תסתכם בהפגנות בלבד. כי הפגנות, כמו שאני רואה אותן, הן רק הצבעה/תלונה על המעוות שכבר קרה ועל מה שלא טוב. הן אינן עשייה במובן המלא של המלה. (ושביתות, למשל, הן ההיפך הגמור מעשייה). ובכלל, צריך לשאוף לאווירה של פחות נהי וקינות בסגנון "אוי תראו כמה רע ותראו איך אנחנו נהיינו רעים" {ומי זה "אנחנו", למען השם), ויותר דירבון להמשיך ולעשות. כי דברים נעשים כל הזמן, אבל הנטייה הטבעית של אנשים היא כל הזמן להתרכז במה שלא מספיק טוב, במקום להצביע מפעם לפעם על מה שכן מתקדם.

          • אם זה קול קורא, עדה, הרשי לי לצרף גם את שלי 🙂

          • לאמיר –
            בכיף 🙂

          • אמיר, מאחר והקול הקורא וההצטרפות והאישור בכיף התרחשו בכיכר הבלוג הזה, אני מבקש דמי שכירות (:
            ומאחר ואני לא מקבל את הקול הקורא במלואו, (כי אני חושש שאתם מפחיתים שלא בצדק מחשיבותו של מעשה אזרחי חשוב, גם אם אפשר לבקר את המניעים של המעשה), לא אוכל להצטרף לכיף.

          • לא רואה פה שום מעשה חברתי חשוב. אולי להפך.
            מפעלים נפתחים ומפעלים נסגרים.
            חובת המדינה בעיניי היא הקניית חינוך והשכלה ראויה כך שכל אדם יוכל להרוויח את לחמו בכבוד.

          • כתבתי מעשה אזרחי – ולא ברור לי למה להפך? ונראה לי תמוה, דווקא מפיך המשפט: (נכון מבחינה העובדות היבשות)"מפעלים נפתחים ומפעלים נסגרים". ועם הסייפא אני מסכים, אבל גם כאלה שרוכשים השכלה ראוייה, אינם זוכים לא לכבוד ולא ל"לחם" המספיק לפרנס משפחה, ראה למשל המורים.

          • בהשכלה ראויה אני מתכוון גם לחינוך לאזרחות, כמו שהיה פעם. כך גם הבחירות מקבלות מובן כלשהו. צריך לתת לאנשים חכה, לא דגים. אם מקדמים חלוקת דגים, זה רע לחברה והרסני גם לאנשים שמקבלים דגים כאלה.
            אני לא חושב שהמדינה צריכה להיות ערבה לנו באופן שתמנע סגירת מפעלים כושלים. כך הורסים כלכלה, והכל סובלים.
            השחיתות היא נגע, וגם הבירוקרטיה וההתקפות על בית המשפט – אבל לא ההון. אנשים כמו סטף ורטהימר הם אנשי סגולה בתחומם, שבונים כלכלה – שמאפשרת תעסוקה.
            כששוכחים את זה מקבלים כלכלה שבה כולם עניים.
            הבעיות שלנו הן לדעתי במערכות הקורסות: החינוך מצד אחד והמיסוי והביטוח הלאומי מצד שני.
            והמורים – עוד בעיה סבוכה מכדי למצות אותה. המורים יכלו להיות חלק מהפתרון, אבל כיום הם חלק מן הבעיה.

          • אמיר, חינוך לאזרחות הוא גם ללמד גם ערך ההזדהות – הסולידריות. אין מחלוקת בעניין הדגים והחכות. כמה בעלי הון כמו סטף ורטהיימר אתה יכול למנות?
            גם אני לא גדלתי עם כפית כסף, ומעולם לא קיבלתי דגים מאף אחד, וגם את החכות, וחייתי כחבר קיבוץ למעלה מעשרים שנה מתוך אמונה בערך השיתוף והסולידריות.מה לעשות ותהליכי ההפרטה המתחילים בכלכלה והיוצרים פערים בלתי נסבלים, ומגיעים עד הפרטת ערכי היסוד ונפש האדם קשים לי ומרים כלענה

          • מסכים אתך, מוישלה, שאנחנו לא ערוכים היטב להפרטה. אבל ברוב התחומים ההפרטה היא תיקון נחוץ לכלכלה ריכוזית ולמונופולים. שום קולחוז לא הביא צמיחה כלכלית לרוסיה – כל אחד עשה כמירע יכולתו, ודי מובן למה. גם הקיבוצים שהצליחו למדו להתחרות ולהצטיין ולא לסמוך על האח הגדול.
            כדאי להבחין בין זה לבין הפוליטיקה שמשחיתה את הערכים, כורתת בריתות מושחתות עם בעלי הון מושחתים, מזניחה את החינוך, ומבזה את המנדט שניתן לה על ידי כולנו. לזה התכוונתי ב"דרוש מנהיג אגואיסט" -http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4284&blogID=182
            לא אנשים שרוצים להוציא קדנציה ברווח יושיעו לנו, ובמובן הזה באמת דרושה פה יותר סולידריות וערנות אזרחית.
            אבל סולידריות עם מי ולמען מה? – זוהי שאלת השאלות. קל לפוליטיקאים לתמרן אנשים ולרתום אותם בסיסמאות פופוליסטיות נגד כל "עוול" בעודם חלק מהריקבון הכללי. לא בתי תמחוי נוסח ש"ס ולא גמ"ח ממשלתי בנוסח עמיר פרץ יפתרו פה בעיה. להפך אלה האנשים שיוצרים אותה יותר מכל אחד אחר. הם יחריפו אותה, וכך יביאו יותר ויותר אנשים לכלל תלות במדינה, סיבוב נוסף של טרף קל לסוחרי ה"קיפוח" של הכנסת.

          • חותם כמעט על כל מילה, אמיר, וסולידריות? פשוט כדי להתקיים כאן, כדי שיהיה לי אכפת ממך גם בשעות הקשות, (כבר אכפת לי ממך)ושלך יהיה אכפת ממני. למה? כי לא נוכל לאורך ימים לחיות כאן בניכור וללא איזו שהיא ערבות הדדית. כדי ליצור ולייצר לא כדי להעשיר את העשירים ואת המושחתים, אלא כדי שאפשר יהיה לתת חינוך נאות, ליצור ולעשות תרבות גם בנתיבות ובקריית גת באופקים ובקריית שמונה, כדי שאצליח לשכנע את ילדי שכדאי כאן לחיות ועוד ועוד…

          • בחיי הבוגרים העשייה שלי נעה בין ראיית היש וציונו, לבין התמודדות עיקשת לא לטייח את האין. מול הנטייה הטבעית לראות את האין כדברייך, קיימת נטייה טבעית להתעלם מהאין ולנוח על זרי היש. ואם יש, אז בשביל מה לעשות עוד. ושביתה היא מעשה ועוד איך מעשה במיוחד במציאות בה נקבע סולם העדיפויות והערכים במשרד האוצר. ומחאה והפגנת הזדהות אינם מעשה חסר חשיבות. זהו מעשה אזרחי חשוב לצד העשייה שקטה, יומיומית.

          • בנוסף לאוצר ונעריו, שכחתי לצרף את האוליגרכים בעלי ההון.

          • ועוד דבר, אם העשייה השקטה היא העיקר למה יש צורך לפרסם ספרים

          • למשה –
            את שאלתך בעניין פרסום ספרים לא לגמרי הבנתי.
            באשר לשאר, אני אוכל להספיק עכשיו להבהיר כמה הבהרות, והיתר יצטרך להידחות למועד מאוחר יותר, אם תרצה:
            אני לא מבקרת את המניעים של המחאה האזרחית, אני רק מביעה את ספקותי בנוגע ליעילותה.
            אני לא חושבת שראיית היש פירושה מנוחה על זרי הדפנה. בכלל אין כאן זרי דפנה. אבל פירושה הוא הימנעות מריפוי ידיים.
            אני אתן לך דוגמה מתחום חברתי אחר, אולי תרצה לחשוב עליה:
            בוא נחשוב רגע על שערורית הנשיא קצב. התחושה הכללית שהשתררה בציבור היא של כישלון מוחלט. נשמעו הצהרות על "יום שחור", והתבטאויות של גורמים שנוגעים לעניין, שחזרו ושיננו – "אנחנו נמליץ לקורבנות אונס שלא יגישו עוד תלונות כי לא כדאי".
            עכשיו, למען הסר ספק: את התחושות הקשות של קורבנות האונס אני מבינה – אין לי ויכוח עם זה. אבל התפקיד של מי שמטפל ותומך ומלווה אותן הוא גם להראות להן מה שכן הושג. והושג לא מעט: נשיא מכהן הועף מתפקידו והפך ללעג ולקלס, בארץ ובעולם; התפיסה שלפיה הטרדה מינית איננה עברה שפיטה כורסמה עוד יותר; הפחד מפני תביעות משפטיות בעניין גדל יותר; אמנם לא ראינו את קצב מובל באזיקים לכלא מעשיהו, אבל להגיד ששום דבר לא הושג, זו הגזמה מזיקה. וראיית מה שהושג אין פירושה: "יופי, עכשיו אשב לי בחיבוק ידיים, הכל בסדר", אלא: "אני אקום ואלקק את פצעי וארים את הסנטר ואגיש את התביעה הבאה, כדי להתקדם הלאה."
            התועלת של הפגנות בעניין הזה היא מוגבלת: הפעילות צריכה להתקיים בבית המחוקקים ובבית המשפט (ובחינוך. תמיד).

          • עדה, האנלוגיה בכך שספרים הם ההראייה לציבור, בפומבי, לחוויות, נושאים, רעיונות שמתרחשים ונהגים בד" אמות.
            יש דברים שצריכים גם להיראות.

          • למשה –
            פרסום ספרים הוא מה שאמן כותב עושה, היות שהוא רוצה שיצירותיו ייקראו על ידי קהל. אני לא רואה קשר ברור בין זה לבין הפגנות, שהן הבעת דעה (בדרך כלל מחאה) פוליטית-חברתית, שאינה קשורה בדרך כלל לאמנות. העובדה שאני לא מאד מחשיבה הפגנות אין פרושה שלדעתי אין מקום לפרסם ספרים.
            או שאולי, שוב, לא הבנתי את כוונתך.

          • עדה, אני לגמרי מכבד את האופי הפרטי שלך, (הצצתי בתגובתך לשירה), אבל אני סבור שהזיהוי שלך בין הפגנה לבין יילל, נהי וקינה, הוא זיהוי גורף ומפחית כפי שכבר כתבתי מחשיבותו של כלי דמוקרטי חשוב, זכות בסיסית של מיעוט להשמיע את קולו כנגד כוח הרוב, או כוח ההון להשחית. ישנו סיפור תלמודי שעוסק במחלוקת בין חכמים לבין יחיד. על פי כללי הדמוקרטיה החלטותיהם קובעות, אף על פי שברור לגמרי שהיחיד צודק והאמת עמו. הוא מנסה לשכנע אותם והם לא מקבלים את עמדתו, עוקר עצים ממקומם בעזרת הכוח האלוהי שלצדו, והם לא משתכנעים, מה נותר ליחיד לעשות? בועידת ההסתדרות הראשונה, זיהה אחד המשתתפים: י.ח. ברנר סעיף שנראה לו כלקוי ועלול לגרום לעוולות, הוא ביקש לדבר ולא נתנו לו בטענה שהוא לא רשום כאחד הנואמים, מבחינה פורמלית הם צדקו, אבל הוא עלה לבמה ואמר: אולי אין לי רשות דיבור, אבל יש לי את זכות הזעקה…"
            ועוד, אין הפעילות והעשייה השקטה עומדת בסתירה להפגנה. ואגב, ההפגנה בקריית גת, לא הייתה צעקנית ולא מתלהמת, זו הייתה הפגנת הזדהות וסולידריות, אחד הערכים שנשחקו מאד בחברה שלנו. ובעניין הספרים, כנראה שאני לא מצליח להעביר את כוונתי, זה באמת לא כל כך משנה.

          • למשה –
            תראה, בוא נסכם את זה כך:
            אני לא חושבת שהמרחק בין מה שאנחנו אומרים גדול כל כך.
            אני לא מזהה הפגנה עם יללה, אני רק אומרת ומאמינה שעל החברה הישראלית השתלט לאחרונה מצב רוח קצת יללני, שחוזר ומעלה את הרע על נס, ואינו מודע לדברים רבים אחרים.
            הפגנות הן לא רק יללות – הן יכולות להביע, כדבריך, גם הזדהות ואחריות, וגם, לעיתים, הרבה מאד זעם, ואפילו אִיוּם. ויש בהן גם אלמנט מובהק של שחרור קיטור, וגם אותו אני מקבלת בהבנה, אבל אישית לא מרגישה צורך בו.
            לעניין הספרים באמת אפשר להניח, והנקודה היחידה שלגביה אנחנו כנראה באמת לא מסכימים קשורה בעובדה, שלא השתכנעתי שהסולידריות וההזדהות נשחקו מחברתנו. אני מאד מקפידה במינוח ובבדיקה של המושגים הללו ושל גילוייהם, ופשוט – מה לעשות – לא השתכנעתי.

          • עדה, אם כך, סיכמנו את המחלוקת ברוח זו. עם הסכמות וגם עם אי הסכמה.
            הדיון איתך היה חשוב, הבהיר לי כמה דברים וחידד הבחנות. וברוח האחווה השורה הערב על בית ישראל, נברך בתסעדי ותרבחי. שבוע טוב.

          • למשה –
            להסכים לא להסכים זה גם כן הישג, ודיונים כאלה באמת יכולים להיות מאלפים, עבור שני הצדדים.
            שבוע טוב!

          • לעדה-
            למרות שאני מסכימה איתך לגבי הרבה מהדברים שכתבת, דבר אחד צורם לי. התחושה הזו של -בשביל מה לצאת להפגין על משהו בכלל?- כך נראה השמאל הישראלי היום. נטול שיניים לחלוטין. אף אחד לא יוצא להפגין על שום עוולה חברתית או אנושית משום סוג. וכך אנחנו נותרים במדינה בה קול המחאה היחיד הנשמע היטב וחזק ברחובות הוא הקול הימני. זה מצב אבסורדי לחלוטין. יש לצאת ולהפגין (וגם לא חסר על מה…). גם אם "זה לא ישנה שום דבר". זה ישנה את הקולות הבוקעים מהמדינה הזו. וזה ממש לא מעט לדעתי. המצב בו מאז הפגנות שלום עכשיו (אי שם בשנות ה80 המאוחרות) אין קול לשמאל, הוא מצב נוראי ובלתי נסבל.

          • שירה, מסכים אתך לחלוטין, ויותר מכך, אין לנו שמאל חברתי רציני בארץ, השמאל כאן בעיקר קשור לשאלות ביטחון ולא לשאלות חברתיות.

          • לשירה –
            לא מדובר בתחושה (תבוסתנית) של "בשביל מה להפגין", אלא בתפיסת עולם, שנובעת אולי מהאופי הפרטי שלי, וקשורה (אולי) לנושאים של איפוק וטיפול פרקטי-פרגמטי בבעיות. אישית, אני לא מאמינה בזעקות. גם ההסטוריה של היהודים בדורות האחרונים מוכיחה, שכשהם מחליטים לשנס מותניים ולעשות דברים, ודוחים את הקינות והזעקות למועד מאוחר יותר, הם מסוגלים לחולל נפלאות.
            חוזק השיניים של השמאל ייקבע לא על פי הפגנות אלא על פי מספר הפתקים שישולשלו אל הקלפי. השמאל איננו הרוב במדינת ישראל היום. העובדה הזאת איננה משמחת אותי, אבל אני מכירה במציאותה. היא לא תשתנה על ידי הפגנות, וגם השמאל צריך לשאול את עצמו מה אפשר וניתן לעשות בעניין. ייתכן שמה שמשה כתב כאן באחת התגובות על המחסור בשמאל "חברתי" הוא חלק מן התשובה.
            יחד עם זאת אינני יכולה לומר שקולו של השמאל אינו נשמע. להיפך, חלקים נכבדים מן השמאל הם קולניים מאד, וקולם נשמע היטב, גם באמצעי התקשורת בארץ, וגם (קצת יותר מדי לטעמי) בחו"ל.
            בניגוד לתפיסה המקובלת, אני מתקשה לראות את הציבור הישראלי כציבור אדיש. אולי משום שאינני מודדת אדישות או היעדרה על פי מספר ההפגנות. להיפך. אני מוצאת שהישראלים, והיהודים בכלל, הם אנשים חסרי נחת וחסרי מנוחה, דעתנים וסקרנים, ובעלי פיות לא קטנים בעליל. בשנים האחרונות השתלט על רובם (=רובנו) הלך רוח יללני במקצת, אבל גם הוא אינו מעיד על אדישות.
            ולמרות כל הנ"ל, אני מדגישה שוב: אין לי ספק במניעים הטהורים של מי שכן מפגינים, או באכפתיות שלהם, או ברצונם הטוב. אני רק מציעה את האפשרות, להפנות חלק מן האנרגיות האלה לכיוונים אחרים.

          • לעדה – לא שוללת כיוונים בונים. אני רק חושבת שבחברה שלנו, בעיקר בשנים האחרונות, זה שאין הפגנות שמאל ראויות זה פשוט הליך שפוגע בעיקרה של הדמוקרטיה. הניוון הזה בעוכרינו ואני כולי תקווה שהמחיר לא יהיה גדול בהרבה ממה שאנחנו כבר משלמים.

    • והשיר השני הוא שלי

  3. כן, זה כאב להיות שם, אבל אתה חד עין, וחד אוזן, ראית שפה רועדת, שמעת את השומר, אני גם מקווה ששמעת נכון את התקווה.
    לא זוכרת היכן קראתי, מגיבור טקסטיל קרית שמונה נותר היום בית תמחוי.
    שיר חזק מי, שונה מהסיגנון שלך שאני מכירה.

    • תודה מוישלה אולי בפעם הבאה אהיה שם

    • תודה יודית,
      התקווה בלבב פנימה, משם אני שומע אותה, וגם אם ברוח האבסורד, אני לפעמים מפעיל את כל מאודי, כדי לא להשיג דבר, אני מנסה למצוא משמעות בניוטרל הזה, אחרת מה הטעם והתכלית, ומה נאמר לעצמנו? לילדינו? והרי גם את שיותר ספקנית ממני היית שם בכל מאודך.

      ובעניין הסגנון, כן הוא לגמרי אחר, ובכל זאת תמצאי בו את סימני ההיכר משירים אחרים.
      אולי יהיה מי שיגדיר את זה כפורצני.

  4. השיר של נימלר הביא לי בוקס בלב, והשיר שלך עשה לי צמרמורת, ואני מיואשת!!!!!

    • יעל, מורי ורבי הרוחני, י.ח. ברנר היה לוקח את הייאוש למקום של צעקה ויצירה.
      ליוצרים חייב להיות תפקיד חשוב ומשמעותי במה שקורה לנו. אם נגרום לעוד אנשים, באמצעות המילים, כאב בטן וצמרמורת, אולי – אולי יהיה פחות מייאש כאן. אמן כן יהי רצון

  5. מוישלה, יפה השיר, ואיני מטיל ספק בנהמת הלב.
    למפוטרים עצמם אפילו 1 במאי נראה ואולי בצדק כקרנבל של "צפונים".
    ולא שאני נגד. כתבתי לא מעט שירים "חברתיים" אבל זה היה כשגרתי בקטמונים, עם האנשים. ואני מכיר אותם היטב(עבדתי שנים בבניין וכו").
    בקיצור, כל שני וחמישי היו שם עצרות כאלה, ואני זוכר היטב איך האנשים התייחסו אל ה"בונבונים" יפי הנפש (בעיניהם) שבאו להפנינג משלהם באמצע קטמון ט".
    זה קצת דומה לאכזבת התנועה הקומוניסטית בזמנה מן "הפרולטריון". אנשים לא האמינו… והיסטורית, די בצדק.

    • תודה אמיר,
      אתה מעלה נקודה רצינית מאד. היו לי שם לא מעט רגעים כאלה שם בהפגנה, במיוחד כשהסתכלתי על שלוש הנשים האתיופיות שפתחו שולחן ופרשו עליו עבודות יד שלהן, וכאילו עמדו מרחק שנות אור מהמתרחש מטר לידן. אבל נדמה לי שהשאלה הזו צריכה להיות מופנית פנימה אצל כל אחד, האם אני בא להפגנת הזדהות כזו כדי להוסיף עוד כמה גרמים לאגו ולנראות שלי כמשורר, או אני נמצא שם כי באמת ובתמים אני כואב את כאב המפוטרים ומשתתף באבלם. אני נולדתי וגדלתי באזור של עוני ומצוקה, הפסקתי את לימודי בתיכון כדי לעזור בפרנסת הבית, האמן לי אני מכיר היטב ומקרוב את הנפשות. ויש כאן שאלות נוספות, האם להשאיר את המאבק רק בידי אלה שבדידם הווא עובדא, או שחובה על כל אדם להשמיע קולו באמצעים ובכלים העומדים לרשותו, באופן אותנטי ואמיתי, שאלתי כמובן היא רטורית, אני מאמין שכל אחד חייב לאות עצמו, כאילו הוא היה העשוק והנגזל, הנדכה וכו" וכו"

    • ועוד דבר אמיר,
      זה נכון שיש חוסר אמון ולפעמים ציניות מרירה כלפי "הצפוניים" שבאים לשעה וחוזרים. אבל, ואני עושה הקבלה בין פיטורים לפטירה, גם לניחום אבלים יש משמעות רבה, גם אם אחר כך האבלים נותרים לבדם. וההימצאות במקומות כאלה נותנת פרספקטיבה ופרופורציה.
      וזה שהיית פועל בניין, מעלה לך אצלי את נקודות הזכות, אני הייתי פעם, לתקופה קצרה מכונאי.

      • מוישלה, לא גדלתי עם כפית זהב, ועבודת כפיים היתה אצלנו ערך – כך שזה מתחיל מגיל 13. במלאכות כפיים רבות עבדתי למחייתי. אבל אין בושה גם במלאכות אחרות – רק בגבהות לב, התחסדות וצדקנות.
        כשהקומזיץ המשפחתי השבועי הוא מסיק זיתים אצל משפחה ערבית, ובהפגנות פוגשים את "כל החבר"ה הטובים" – שומר נפשו ירחק קצת.
        מאותה מציאות שסיפרתי לך עליה, אני יכול לומר שה"עשוקים" מבינים מצוין עם מי יש להם עסק, ולא פעם גם נפשות טהורות זוכות ליחס שאינו מגיע להן. אבל זה כבר עניין אחר.
        ועוד דבר: ההקשר לשואה מאוד לא במקומו, ומזכיר לי רטוריקה רעה מאוד.

        • אמיר, מקווה של התפרשו לך דברי כשיפוט וכהטפה. ממש לא.ועניתי לך מתוך הערכה רבה.
          ובעניין הרטוריקה, ראה מה שכתבתי לעדה. התלבטתי ארוכות ואני שלם עם זה.
          לא כל שימוש בטקסט כזה הוא באופן אוטומטי זילות השואה ורטוריקה רעה, ואני מקווה שאני לא חשוד בעיניך בעניין זה.

          • מוישלה, חס וחלילה. לא הבנתי את דבריך כהטפה. לגבי השואה – אין לי בעיה עם שימושים מטפוריים או אירוניים בהקשרים שונים (יש לי אפילו שיר על מפוטר שנקרא "עבודה משחררת"). זהו דווקא ההקשר העובדתי לגמרי של השיר שמטריד. כמו לומר שהישראלים מתנהגים בשטחים כמו נאצים – ותסכים אתי שאפילו את המציאות בשטחים היית מהסס להשוות למצבם של מפוטרי מפעל שנסגר.

          • אמיר, אני מסכים שהזיקה הזו מטרידה
            ועלולה להתפרש כהשוואה.
            התייחסתי אליה כאל מטפורה, אבל אני מוכן להוריד את הטקסט הזה אם יש בו צרימה ופגיעה בלתי נסבלת, יש באוצר המילים שלי עוד מילים כדי לבטא את הזדון, הרשע, אטימות הלב ושרירות הלב, ואת הקריאה להפר את קשר השתיקה.

          • מוישלה, רק אמרתי לך איך זה נראה לי. אם נראה לך שיש בזה מן האמת – עשה כהבנתך.

    • אמיר, הוצאת לי את המילים מהמקלדת. ולכן כתבתי כאן למעלה על הפער הזה. הפער הזה בין הפועלים, לאלה שבאים לזעוק את זעקתם, הוא בלתי נסבל ויש לצמצם אותו. השאלה איך? הניכור חוגג במדינה שלנו, כך גם ההתנשאות והבורות של ה"צפונים" לגבי הפועלים ושל הפועלים לגבי ה"צפונים". גם המודעות שואפת לאפס.

      • שירה, צמצום הפער וקלקול העוולות יתאפשר כשמערכת החינוך תחתור נגד הזרם של האינסטנט, הטכנומני, התכליתי והפונקציונלי, ולא תחנך לחשיבה רובוטית, ותתעסק יותר עם שאלות פילוסופיות הומניסטיות, ערכיות: "איך להיות יותר אדם", זו השאלה המהותית ביותר לכל תחום ומקצוע שתבחר בחיים. מעורבות יותר פוליטית, שחרב הבוחר תהיה על צוואר הפוליטיקאים, וכן, שגם אנשים יוצרים שכוחם באמנות וביצירה יתנו ביטוי חריף יותר למציאות בתוכה אנו חיים.

      • אין "איך" מלבד להכיר.
        כשעובדים יחד, גרים על יד – מתחילים להבין. וטבעי שלרוב זה לא קורה.
        אבל אני נוטה להסכים עם מוישלה שאין שום "איך" חוץ מחינוך ערכי ואיכותי לכל. זה התחום שמקפל למעשה את כל עתידנו כחברה, וחבל שזה לא הובן כך על ידי קברניטיה שעסוקים בפוליטיקה.
        עד אז נלך לעצרות, אולי גם נופיע בהן, חברים שלנו יפרסמו כתבה עלינו, נרגיש שאנחנו אנשים מוסריים וערכיים וכו". אני לא במשחק הזה.
        עבודה רצינית ולו עם אדם אחד שווה בעיניי יותר.

        • מוישלה, תודה על תשובתך.

          אמיר, אני מאד מתלבטת בנושא הזה. כי השקט הזה הוא אופציה לא משהו בכלל. אפילו אם זה מגוחך, ואף אחד לא מבין למה חבורה של צפונים באה לפה וכו", זה עדיף על כלום שמתפרש כמו אדישות. קול קטן עדיף על שקט. ויש מקום לדבר גם על פירוש יפי הנפש שאני מסכימה איתך עליו. אבל אולי עדיף כן להשמיע קול. אני מתלבטת, עם נטייה להשמיע…

          • שירה, אתן לך שתי דוגמאות: האחת – עבודה בכיתות השירה העבריות-ערביות של הליקון – שם יש בני אדם ממשיים שעבדתי אתם לאורך זמן. יש המון מקרים אבל הנה אחד: בחור שהיה הבן המי יודע כמה לאב פונדמנטליסטי מוסלמי ועבד בתחנת דלק. כותב מוכשר ביותר. לאירוע הסיום וקריאת השירים הגיע במפתיע האב, ואפשר לומר שראה את בנו באמת בפעם הראשונה. הוא רשם אותו לאוניברסיטה והיום הוא כבר לומד לתואר מוסמך בספרות.
            ואם נחזור לקטמון ט" – הדבר הכי משמעותי שקרה שם הוא ביה"ס שפתחה שם מפלגת העבודה. בי"ס למופת ששינה שינוי אמיתי – גם לנערים ולנערות שחלקם הצליחו לקבל דרכו חינוך ערכי והשכלה וגם למבנה הדמוגרפי של השכונה. הייתה לי שכנה כזו, חמד של בחורה, שגרה עם הוריה (כך שהיכרתי גם אותם). היה ברור לגמרי שגורלה לא יהיה כמו שלהם. עתידה לפניה.
            לאחר שנסיונה הראה לה כמה אפשר, היא עבדה בעצמה עם נערים בשכונה. אותו דבר קרה גם לנו בכיתת השירה – שחלק מבוגריה הלכו ו"העבירו את זה הלאה".
            בזה אני מאמין.

          • אני חושבת שצריך לעשות הכל, רק לא לשתוק. אני עשיתי הסבה לחינוך מיוחד באמע החיים בכדי לעבוד עם אוכלוסיות מוחלשות, גם בעמותות, ואני אלך להפגין היכן שאפשר.
            אני גם מנסה לדבר בשירים שלי על מה שקורה. למרות ששירה ופוליטיקה לפעמים זה אסון לירי. אני לא מוותרת לעצמי.
            אם אתחיל לחשוב למה כל קבוצה מגיעה/לא מגיעה מרוויחה/לא מרוויחה מהעניין אני אשתגע. נותר לי רק לעשות כל מה שאני יכולה בתנאי שאני מאמינה בזה.
            אם לא נמחה בהפגנות איזה מן שקט ישתרר, שקט של לכולנו לא אכפת.

          • נאה דורש נאה מקיים זה טוב.
            שירה חברתית נגאלת בדיוק בנקודה הזאת: בדיבור על המוכר, שהוא בהכרח מרובד (הרי לא כל "מקופח" הוא אדם מוסרי, ובכלל יש לו אלף פנים נוספות).

          • לא הבנתי את מה שאמרת לגבי השירה החברתית, שנגאלת בדיבור על המוכר.

          • ועוד משהו, גם בפוסט שלי וגם בפוסט של קדמה האשימו את המפגינים בהגעה למקום עם מצלמות. זה קצת דבילי בעיני, כי עד שמישהו מוחה פה על משהו, מיד מאשימים אותו ברייטינג, כאילו אין דרכים אחרות לעשות רייטינג.
            איך שלא תצא, בסוף אתה חרא של בן אדם רדוף רייטינג. אבל האמרגן של נינט טייב דווקא חושב, ולא מעטים כמותו, שהעוני מצטלם רע, ולכן הוא לא שלח אותה להפגנה.

          • אני מתכוון שלא די להתקומם כנגד עוול זה או אחר. צריך שהשיר יכיל עולם ממשי.
            ההיכרות עם האנשים שעליהם אדם כותב היא תנאי הכרחי כדי שיוכל לא להשטיח אותם – לא במחשבה ולא בכתיבה. "מקופחות" למשל, היא מצב מנטלי של "מגיע לי"(כי אני מקופח) והיא הדבר שאותו בי"ס בקטמון ט" גאל ממנו את תלמידיו שגדלו בבתים שזו הייתה המנטליות בהם. זה נכון כמובן לגבי עוד קבוצות. אבל מעבר לזה – האדם הממשי הוא הרבה מעבר להשתייכותו ללאום, קבוצת הכנסה או מוצא וכו". כשמכירים אותו בפועל כל המורכבות הזו מאפשרת הרבה מאוד. זה אולי יוצא לעיתים אמביוולנטי, כלומר לא משרת רעיון, אבל בלי קשר להישגים הפואטיים של הכתיבה, קודם כל אמיתי ברמה האנושית.

          • כן, יש שאמת בדבריך, אז אולי אני צריכה להגיד תודה שאני תפרנית, שאני אימא חד הורית, שאני נוסעת באוטובוסים ואין סיכוי שיהיה לי כסף לקנות מכונית, שגדלתי בשכונת התקווה להורים ממעמד הפועלים, שאני גרה בפתח תקווה, ושאני עובדת עם אוכלוסיות מוחלשות..? (:
            ואללה, לא ראיתי את זה ככה. שמחת עניים ממש.

          • אם את כותבת שירה חברתית, היכרות היא בהחלט מרכיב הכרחי שמאפשר הרבה.
            אפשר כמובן לכתוב כל מיני שירים בכל מיני נושאים, כולל זה, והכל לגיטימי; כך שלבחור מראש בשירה כזו כציר ביטוי מחייב זו גם נטייה ובחירה.

          • אני מחוייבת, אבל זה מבפנים.
            שירה פוליטית זה דבר והיפוכו, אני מרגישה על חבל דק.

          • אני מסכים איתך יודית, לא צריכה להיות סתירה בין עבודה פרטנית וקבוצתית עם אוכלוסיות חלשות ומוחלשות לבין השתתפות בהפגנות, כתיבת וקריאת שירים. צריך לעשות כל מה שאפשר בכל שדה, כל אחד יעשה את הטוב ביותר בכלים שלו. הגרוע ביותר זה האסקפיזם.
            והכי חשוב זה העשייה השקטה, והצעקה והמחאה והמעורבות בגובה העיניים כזו שרואה את האדם, כל אדם כאדם.

          • ועוד חשוב זה לא להתפצל, אסור לשמאל להתפצל, יש מעט כוחות, לאחד אותם ביחד, להפגין ביחד. גם אם לא חושבים תמיד אותו הדבר. לא לשחק באגו, השמאל תמיד היה חלש בגלל מריבות פנימיות.
            חשוב המאבק המשותף.
            אני מתכוונת להקים ערב שירה חברתית בקיץ.

          • רעיון מצוין,

  6. משה, רק עכשיו קראתי את מה שכתבת והזדהיתי עם כל מילה ומילה. לצערי לא יכולתי להיות שם, נאלצתי לעבוד.כמו שכתבתי אצל יודית שחר, בגלל שאני צריכה להתפרנס, אין לי זמן להפגין.
    אבל שוב,אני מזדהה עם כל מילה ואם לא הייתי שם בגופי לפחות הייתי שם ברוחי (למרות שזה כנראה לא ממש משנה..) והשיר שלך נפלא.

    • תודה אליענה עם ההזדהות, אני לגמרי מבין ומזדהה בעניין הפרנסה.ומאמין לך שהיית שם ברוחך, (וזה כן משנה).

      שמח שהמילים הגיעו ונגעו

  7. השתתפתי פעם בחוויית ההשתתפות בהפגנה, אמנם ישובית וקטנה בנושא חינוך ,אך ישבתי באסיפות שבהן החליטו על דרך, נרתמתי לכל מה שנדרש והיה ביכולתי, נלחמתי בחבריי בכל כוחי לוותר על הרעיונות הלוחמניים שהועלו והצעתי להשתמש בדרכי מחאה רכות.יצאנו להפגין, הרך הניב התעלמות ,והקשה הניב הפחדה, שיצרה הקשחה. דבר לא הניב תוצאות. מה יש שם חוץ מחוסר אונים לנוכח אי-היכולת להושיע?

    • אני מכיר היטב את הדינמיקה של הפגנה ומחאה, אבל גם את ההפחדות וההשתקות.
      במלחמת לבנון הראשונה – הצהרנו, כמה מילואימניקים, שבחופשה הראשונה, אנחנו מארגנים הפגנה כנגד הולכת השולל שחווינו. חבורה מתלהמת איימה על חיינו אם אכן נפגין. לא פעם, גם אני מיואש מהאפשרות לשינוי, וארגנתי והייתי שותף לכמה עצרות והפגנות. אבל, מה האלטרנטיבה, סיגל. הפגנת ההזדהות שהייתה אתמול, הייתה תרבותית, רגישה, באה ממקום אמיתי של הזדהות, ככה הרגשתי. נכון, השערים לא נפתחו, הממשלה לא נפלה מהכסאות, אבל מאידך, זה היה שיעור מצוין באזרחות. גם ייאוש ואיש לאהליו ישראל לא יושיע.

      • לדעתי, אנשים לא מגיעים להפגנות לא מאי-אכפתיות, אלא אולי בגלל המחשבה שזה לא יועיל. עוד חושבת ,שאם כל אחד ישתמש במודעות שלו לכל מה שקורה סביבו, ויטפל במעגלים הקרובים על פי יכולותיו, או אז יכול להתקיים מעגל גדול של תוצאות והצלחות בסדר גודל "נראה למרחקים", המעגל שלי מטופל ,ובשבילי להשתתף בהפגנות גדולות זה להשתמש באנרגיה החשובה שיש לי למה שקרוב ,למען מטרות שאינן בתחום יכולותיי.

      • אתה צודק מי, טיפול של איש איש לאוהלו לא ישנה את המצב באופן בסיסי.
        זה כמו שהמדינה מתפשטת מהאחריות שלה לאזרחיה, אז קמים בתי תמחוי, אני אומרת לא למדיניות של בתי תמחוי, צריך לצאת לרחובות ולהפגין נגד הממשלה הארורה שנוטשת כאן את האנשים בצד הדרך.
        לי לא מספיק לעשות בקטנה, אני בכלל רוצה להתחיל להפגין מול הכנסת. בני שאל אותי לפני כמה ימים מדוע אינני עושה זאת, והייתי מפסוטה מאוד מהחשיבה של הילד שלי.
        אם לא נתקומם לא יקרה כלום.
        להתייאש זה מותרות שיעלו לנו בהרבה דמים בסופו של דבר.

        • יודית,
          החינוך, המודעות והאכפתיות של הילדים שלנו, זה אולי הדבר הכי חשוב שאנחנו עושים לשמור עליהם ועל העולם בו אנחנו חיים. אני לא חושב שיהיו הרבה קליינטים להפגנה כזו מול הכנסת, מעשי יותר יהיה כינוס כמו שהצעת ולהזמין אליו אנשים שעוברים על בשרם את הקשיים

  8. התיחסות יפה כולל השיר, צריך לפעול במלוא הכח. מהכרותי קצת את השטח ואולי אכתוב על כך. מי שלמעלה לא נגוע ברוע המוכר לנו אלא בחוסר הזדהות עם הזולת הסובל שזה מזעזע הרבה יותר.

    אם נשתוק אז זה רע. כי באמת יש אנשים שאין להם מה לאכול וזאת לא סיסמא .

    רעב דורש התיחסות!

    • משה יצחקי.

      אביטל תודה,
      הרעב דורש אוכל, המעט שאפשר לעשות הוא התייחסות. כיהודים וכבני אדם בכלל אין לנו זכות שתיקה לנוכח שחיקת הערכים האנושיים.

      • אנא בכוח – הוא פיוט מתוך תפילת יום כיפור, ויאה מקומו כא; אלא שבצאת כיפור יש עוד תקווה – מי לחיים ומי למוות, וכאן התשובה מוגדרת וברורה.

        • לבנה, תודה.
          אנא בכח נאמר במקומות מסוימים גם יום-יום בתפילת שחרית, בקהילות מסוימות גם בשבת וכמובן ביום הכיפורים. אני ראיתי את אנא בכח בכמה מובנים, גם יומיומיים, וכמובן גם כפי שאת פירשת.
          ההבדל הוא שביום הכיפורים בית דין של מעלה חורץ גורלו של אדם, וכאן בני אדם המדמים עצמם לבית דין של מעלה.

          • אפשר לפרש, אנא בכוח, עשה שיהיה טוב על אפם וחמתם של גוזרי דין מהסוג הבלתי נצחי, שהם כמונו בשר ודם, שהיום הם למעלה ומחר ירדו לתחתיות, שהיום נדמה שהם מנצחים ולעת ערב יחושו חולשה, שדמם ניתן להקזה לא פחות מדמם של בני תמותה,ומפלתם עוד תגיע, בדרך זו או אחרת, ואנחנו נהיה כאן כדי לחזות בעינינו, שהרי העולם הוא גלגל.

          • אמן, אפשר לראות בדברייך גם מעין תפילה

  9. משה, עכשיו משהוסר השיר של מרטין נימלר, אני מרגישה הקלה בעומס החום ויכולה להגיב.
    אחת הבעיות עם סגירת מפעלי פולגת הייתה:
    "נציגי 35 מפעלים הגיעו לרחבת מפעל פולגת בקריית גת כדי להציע עבודה למפוטרים. ובכל זאת, מה שבעיקר עניין את העובדים היה הציפייה לקבל את הפיצויים – ובמלואם."
    "מנכ"ל המפעל, יוסי דנציגר, אישר כי המפעל הגיש בקשה לבית המשפט לכינוס נכסים למפעל וכדי שימנה לו מפרק. דנציגר הסביר כי אלמלא צעד זה, העובדים לא יוכלו לקבל את הפיצויים, אלא רק לאחר מכירת כל נכסי החברה. הוא הוסיף כי הפיצויים לעובדים ישולמו בחלקם על ידי הביטוח הלאומי בשל הבקשה לכינוס נכסים." הקטעים לקוחים מYNET .
    נשאלת השאלה האם בכל מפעל פרטי שנמצא בקשיים או בכינוס נכסים, המדינה כגוף לאומי צריכה להתערב לרווחת העובדים או שישנה מערכת משפטית מתאימה לכך?!
    דגל המהפכה ראוי לו להיתנוסס בראש חוצות על בעיות הקיטוב הכלכלי, החברתי וההחלשות של שכבות המצוקה לעומת התחזקות העשירון העליון. אבל נשאלת השאלה מהיא הדרך היעילה ביותר לבצע שינויים?!. אולי ניתן בבחירות הבאות לשלשל את הפתק המתאים (לא שכרגע ידוע לי למי כדאי להצביע)
    כתיבת שירה חברתית היא גם דרך.
    כוח לתת אהבת חינם זו התחלה לא רעה כי בכל דרך אחרת הדברים נראים כהתלהמות חסרת תועלת…
    השיר שלך יפה וישנם בו ניצני אביב מרעידי שפתיים…

    • תמי, אילו הייתי יודע כי אינך מגיבה בגלל שיר המחאה של מרטין נימלר, הייתי מסיר אותו קודם. השיר גם הסיט את הדיון למקום אחר, חשוב כשלעצמו, אבל לכך התכוונתי. אני מציע לא לקבל את דברי המנכ"ל שהתפרסמו בYNET כשיקוף של המציאות, האם קראת שם גם עמדה של המפוטרים ששלושים שנה נתנו את חלבם ודמם בשכר זעום בעוד המנכ"לים מקבלים שכר עתק? את יודעת מה אמר המנכ"ל, לדברי אחד המפוטרים שהיה בהפגנה למפוטרים ששפכו את מרי לבם ואמרו שאינם נרדמים בלילות והם אינם מפסיקים לבכות? שהוא מוכן לסדר להם ספסלים בחצר המפעל שיוכלו לבוא ולשבת שם ולבכות ביחד.לדעתי למדינה צריכה להיות יותר אחריות כלפי אזרחיה, ואם ינותק הקשר הגורדי בין הון לשלטון, אז הממשלה תדאג יותר לענייה מאשר לעשיריה. אני מסכים איתך, אחת הדרכים להשפיע הוא הפולייקה – אבל רק פתק בקלפי לא מספיק, נבחר ציבור צריך להיות כל הזמן בתחושה שהוא חייבב את כסאו לאזרח שבחר בו. והאזרח צריך לתבוע ממנו, לא רק ביום הבחירות, אלא כל השנה לפרוע את התחייבותו כלפיו. וכמובן החינוך והדוגמא האישית והעשייה החברתית, וגם פעולות אזרחיות כמו מחאה והזדהות. ותודה כמובן על ההתיחסות לשיר. (אגב כתבתי לך בזמנו על מחיקת פוסט שלי, אני תוהה אם קיבלת את המייל) חג שמח ושבת שלום

      • משה, (לא קיבלתי את תשובתך במייל, אבל הבנתי שהשיר ההוא יחזור בגלגול נוסף..)
        אני מאחלת לך חג אביב מופלא, עם מתינות פוליטית ואהבה בלב..:)

        • תמי, תודה. לא כל כך מבין את עניין המתינות הפוליטית, מאד הבנתי את עניין האהבה שבלב, אבל למה רקבלב, שתלבלב שתלבלב.

          • משה, מתינות פוליטית שכן ההתלהבות שלך בנושא החברתי היא פולטית ודורשת מתינות כדי שלא תיבלע.

          • תמי, ההתלהבות אינה פוליטית, המעשה והבעת העמדה הם פוליטיים. ההתלהבות, היא טמפרמנט, תכונת אופי, אולי פגם הנטוע בביוגרפיה.
            שקענו כולנו ב-או שקיעה נוגה, או אדישות, או הסתגרות ועוד אויים. מעט התלהבות לא תזיק. התלהבות ולא התלהמות ואלימות. תוך כדי כתיבה, נזכרתי במשפט שכתב עגנון ב"תמול שלשום" על יצחק קומר:"מתלהבת היא השמש מפטריוטים כמוך…"

          • משה מדבריך אני שומעת חיוך ודי לי באם ההתלהמות הלאה ממך.:)

          • בו זמנית התלהבות וחיוך, נבילה וחינוך:)

            וצר לי שראית בדברי ולו שמץ התלהמות

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*