אהה, אמר הבלוגר, מיום ליום נעשית הבלוגוספירה שופעת, מלאה ומאירה, בהתחלה הייתה חשוכה עד להפיל אימה. רגלי שניסו להשריש פגשו את האוויר, התנפנפו כרגלי תינוק ורצו הלאה, בעוד ראשי נשאר שתול כפקעת באדמה. מה שמחתי כשראיתי את הקולות ושמעתי את המראות מימין, משמאל מלפנים מרצדים מול אישונים כבים שבירכו: "ברוך הבא". קריאה שזכורה לי מאז ברית המילה. אך קולות ומראות אלה הולכים ונבלעים בסופות הפוסטים המלווים בגשמי ברכות, שיחין ומערות. ריצתי גוברת מאליה, אבל אללי, הבלוגוספירה מהירה מהאטמוספירה ומרגלי הנשארות במקום בעוד פקעות ראשי מאיימות להיתלש, להינתק ולהישטף בסחף האדמה. וכך הגעתי לפוסט האחרון. "אינך צריך אלא לשנות כיוון", אמרו העכבר מלועו של החתול שהוסיף את גרגורו שהמתין מימין לחדר האחרון ובו המלכודת שטמן קפקא לעכבר כלומר לי במשל הקטן ובלעו את הבלוגר אל לוע השתיקה המתוקה דזבין אבא בתרי זוזי – חד גדיא, חד-גדיא
חכה, לפחות עוד גדיא אחד!
תענוג.
תודה יעל
אחכה
יפה 🙂
תודה לי, כלומר לך
:))))
ואידך זיל גמור…
זה לא מירוץ עכברים, משה, ולא זירת חתולים, רק כיכר רעיונות. בכיף.
האם ננזפתי? ):
ואידך(:
חס וחלילה. חויכת.
כך הבנתי, אבל לשון: זה לא…וגו" עורר אצלי איזה חשש ל"היפכא מסתברא".
עכשיו אני יכול ליזל ולגמור
ותודה על המחויכות
אתה ניתן להכיל גם ימי סגריר