בננות - בלוגים / / 'תפילת דרכים בוקעת' – חוויה דתית והיבטי תפילה בשירתה של פניה ברגשטיין – חלק ב'
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

'תפילת דרכים בוקעת' – חוויה דתית והיבטי תפילה בשירתה של פניה ברגשטיין – חלק ב'

 

 

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4



/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-style-parent:"";
font-size:11.0pt;"Calibri","sans-serif";
mso-fareast-"Times New Roman";}

פניה ברגשטיין מראשוני קיבוץ גבת שבעמק יזרעאל, ידועה בעיקר בשירי הילדים שכתבה: 'בוא אלי פרפר נחמד' 'האוטו שלנו' (גדול וירוק), בספרי ילדים, ביניהם 'ויהי ערב' 'וחרוזים אדומים' ורבים אחרים וכן בשיר שהפך לנכס צאן ברזל בתרבות העברית: 'ניגונים'. לא רבים יודעים כי היא גם תרגמה את 'פתחו את השער' של קדיה מולודובסקי , אך עוד פחות ידועים שיריה למבוגרים עליהם נרחיב מעט כאן:

"מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם. שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּינִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ: "

 

תפילת "מודה אני" אינה נזכרת בתלמוד, גם לא בסידורי הגאונים וברמב"ם. היא נזכרת לראשונה בספר 'סדר היום' לרבי משה בן מכיר מסוף המאה ה16 ונכללת בסדר יומו של המאמין. התפילה שעניינה הודיה של אדם המתעורר משנתו, ולפני שהוא נוטל ידיים הוא מודה לבורא עולם על שהחזיר נשמתו לאחר שזו ניטלה ממנו למשך שנת הלילה שלו. הרעיון של הפקדת הנשמה בידי הבורא מופיע גם בתהלים לא, ו' בפסוק: ,בידך אפקיד רוחי".

יתמה הקורא וישאל מה לברכה זו ולחיי חלוצה עברייה, משוררת מעמק יזרעאל. המענה לתמיהה מצוי בשיר הבא מתוך הקובץ 'עבים חולפות' בספר 'אסיף' עמ' 255:

מודה אני
 
מודה אני לפניך
על רבוע התכלת בחלון,
על אמיר ירקרק בו ינוע,
על קול הציפור עוד ירון.
 
מודה אני כי הגדלת
חסדך עמדי,
וטפה זעירה עוד הותרת
אחת בכדי.
 
מודה אני לפניך,
אבי הבריאה,
יום יום ברוך תהיה לי
ושעה שעה.
 

ראוי לציין כי בזמן כתיבת השיר, המשוררת, בתחילת שנות הארבעים לחייה, מודעת וחשה כבר כי ימיה ספורים. עם צאת ספרה 'עבים חולפות', ערך קיבוץ גבת מסיבה חגיגית לרגל צאת הספר, פניה הובאה ממיטת חוליה. משה ברסלבסקי, איש הוצאת הקיבוץ המאוחד שדיבר באותו אירוע על יצירתה של פניה, סיפר: "… חוגגת ישבה אז פניה, בפעם האחרונה במחיצת ביתה הגדול, משפחתה הקיבוצית, ומן הפנים החולניים והמצומקים, שכבר התפשטו מן הגשמיות שלהם, עלה אור פנימי מזוכך, קרן מן העיניים הערות והנבונות, שלא קיבלו את דין הכניעה של הגוף. הגוף כאילו נוצח, הוכרע, אבל הרוח, שאר הרוח, חגג את ניצחונו רתוקה לכיסאה ישבה המשוררת, וקרינה של אושר כבוש עולה בלהט פנימי מכל ישותה… וגלי האהבה החרישיים, שהתדפקו מסביב לה ונתרפקו עליה, כאילו ריפדו מסע אחרון זה – לקראת מיתת נשיקה". (אחרית דבר בספר 'אסיף' עמ' 283)

לאחר ימים אחדים,  בז' תשרי תשי"א, נפטרה והיא כבת 42 .

אם נחזור להגדרתו של ויליאם ג'יימס בעניין ייתכנותה של התגלות, או הארה ממרום, דווקא אצל מי שחייו טעוני סבל, דווקא אצל מי שחייו חסרים ונעדרים תחושת שלמות ומלאות, הרי שפניה עונה בהחלט להגדרה זו של ג'יימס. על פי תיאורו של ברסלבסקי את פניה, ניתן לומר כי כתיבת השירה אצלה הייתה בבחינת מתן ביטוי לאותה הארה ממרום שמשמעה התעלות הנפש והתגברותה על סופיותו של הגוף.

החידוש הגדול בהקשר זה בחלק משיריה של פניה, ובשיר שלעיל בפרט,  הוא המנגנון הלשוני-תרבותי. במדרש שעושה פניה בדיאלוג שלה עם שפת הקודש, היא פותחת בפסוק ידוע: "מודה אני לפניך…" המבקש השלמה מתוך התודעה התרבותית הקולקטיבית המשותפת. הלשון מבקשת להמשיך את נוסח הברכה מתוך הסידור, המבטא את רעיון הפקדת הנשמה בידי הבורא והחזרתה, אבל כאן פניה יוצרת פירוק של התבנית המוכרת הכללית וממלאה אותה בפרטים ובתכנים חדשים: ההודיה לאבי הבריאה, היא על האמיר הירקרק הרועד בחלון, על הציפור המצייצת. על אותו מתת המאפשר למשוררת לחוות ולראות מחלונה את יפי הטבע של עמק יזרעאל. בכך מעלה פניה את היום יום, את הטבע, את הרגע הקטן לדרגת קדושה.   

 ה"עמק" של שירת העמק", כותב אריאל הירשפלד ברשימה לרגל ציון 100 שנה להולדת פניה ברגשטיין, "אינו רק עמק יזרעאל הגיאוגרפי. זהו המקום הרחב שבו שולטים האב והאם הגדולים – הגלבוע והכנרת – (ואני מוסיף גם גבעת המורה והתבור מ.י.) ובו חיו בתוך סמל; סמל חדש ונדיר בתולדות היהדות – מקום שבו עצם המגע בקרקע וגידול הדגן והפרי הם עבודת קודש המשולה לבניית בית המקדש. קודש הקודשים (אריאל הירשפלד, 'הארץ' מרץ 2008)

אני קורא בשירה של פניה ברגשטיין מתוך השיר מדבר,  עמ' 117 :
בלבבי דממה
שממת אלם. מדבר.
לא ידעתי עד מה,
לא אגידה דבר….

אני חוזר שוב להבחנתו של ג'יימס ומגלה כי הלך נפש והמזג הטמון בשיר,  יש בו

כדי להוביל אל חווית התגלות המופיעה בשיר: בת קול. מתוך מחזור של שני שירים הנקרא 'שנינו',, עמ' 162 – 164, בו הנמען יכול להיות בן זוג או אהוב בשר ודם, אך אי אפשר לשלול גם הימצאות של ישות מטאפיסית:

"מנכר השבילים
בת קול רפה מגעת.
בלב הערפילים
תפילת דרכים בוקעת…"

גם כאן פניה נכנסת למרחב השפה והמשמעויות הרליגיוזיות, ובאמצעות צירוף של מושג או ערך, אותם היא שואבת משפת התרבות היהודית, כמו 'בת קול' – מעין ישות או הוויה המופיעה במקומות שונים ומשמיעה לאדם הארצי מה שמאחורי הפרגוד, אותה היא מטעינה או מצרפת לתחושות החריפות הפוקדות את הדובר/ת בשירה: ברוח הרעה/ הלב הרבה שוכח/ בזעף המורא/ הכל סולח// על כן/ עת קר לך/ ארעידה ככה./ מר לך/ נפשי בי משתוחחת. הוחם לך מעט/ ידי הרחוקה היא/ שסככה".  בת הקול מנכר השבילים ותפילת הדרכים מוסבות אל נמען הניצב כקליפת אגוז רעועה בתוך העולם, משלים עם הרוח הרעה, סולח לזעף, ועת נזקק הנמען, אולי ילדה הקט והיחידי של פניה?, אולי האל עצמו זקוק להגנת האדם מפני הרוחות הרעות? הנה היד הרחוקה של המשורר? של האל, היא זו המסוככת. החיבור המעורפל שעושה כאן פניה בין מעלה ומטה, בין העולם הארצי לעולם האלוהי הוא חיבור בעל איכויות רליגיוזיות שעיקרן התמודדות עם הקיום האבסורדי של האדם בעולם.  

ממחזור נוסף שלשה שירים הנקראים 'תפילת הדרך' ( 'אסיף', 120 -122) אביא את השיר השלישי:

אבי השיאים הגדולים
 
אבי השיאים הגדולים,
ריבון החיים האדירים,
רחמיך על קטון משעולים
בין צוקי תהומות ההרים.
 
נא חנני בקרוא המורד
לימי ממרומם הגבוה,
ויד בני התומכה בל אמעד
תן לי לדרך, אלוה.
 
צו אלי, ושמע עוד אזני –
נר ימי בי בטרם כיבית –
את שירת השיאים בפי בני
שלשיר לאבי לא זכיתי.
 

גם כאן מפרקת פניה את תפילת הדרך המסורתית,   "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתּוֹלִיכִינוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַגִיעְנוֹ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לַחַיִּים וְלַשִּׂמְחָה וְלַשָּׁלוֹם. וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וּלְסֶטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לְעוֹלָם וְתִשְׁלַח בְּרָכָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. וְתַתַנְנוֹ לַחֵן וְלַחֶסֶד וְלָרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָּל רוֹאֵינוּ וְתִשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנֵינוּ. כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּן אַתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה ", ומטעינה אותה בתפילת אישית ופרטית, הנבנית באמצעות חוטי חסד ארכיטקטוניים, היוצרים זיקה בין האב שבמרום לאב הפרטי, אליה ואל בנה. היא אמנם משתמשת באחת מהתבניות המסורתיות של התפילה, אבל במהלך שירי, מעשה אדריכלות פואטית, היא בונה את תפילתה שלה. במחזור כולו ניתן להבחין בתנועה שבין האב שבארץ לבין האב שבשמיים, ובמובן רחב ועמוק השיר הזה משוחח עם השיר 'ניגונים' בו שרה פניה שיר ערגה ותודה לניגונים ששתלו בה הוריה, ותפילתה הגדולה לריבון העולם, היא שבנה ישיר באוזניה את מה שהיא לא זכתה לשיר לאביה.

פניה מחדשת כאן למעשה את 'תפילת הדרך' המסורתית בכך שהיא ממירה את נוסח תפילת הקבע המסורתית לתפילת תחנון של היחיד, ברוח דבריו של רבי אליעזר במשנה ברכות פרק ד', האומר: "שכל העושה את תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים". ותפילת התחנון בראשיתה הייתה אותה תפילה ספונטנית כמו זעקתו – תפילתו של משה לאלוהים 'אל נא רפא נא לה' המבקש רפואה לאחותו מרים, צורת מבע שאימצו חכמים, בנותנם ביטוי אותנטי למצוקה, תחינה או בקשה כלשהי  שאינה קיימת בתפילת הקבע.

פניה מוציאה את אלוהים מבית מדרש של מעלה ומביאה אותו אל האין של מטה, אל הטבע, אל מרחב התוהו והבוהו, אל המרחב החלוצי הארץ יזרעאלי:

 
השם
 

השם צרור באילן התמיר,

השם מתרפק על חלון ועל קיר,

הוא רן וגואה בצחוק ילד קטן,

הוא חרוט בשיבה העטה טרם זמן,

 

השם מתלבט כציפור אין כנף,

כעלה שברוח נטרף מענף,

הוא תועה כניצוץ שנעור וכבה,

כצליל שאלה על מפתן התשובה.

 

השם הוא בנטע הרך שנשתל,

בפרי המזהיב שהבשיל וגמל,

בלחן הרך של נבכי אגדה

באור הגדול של חמה בהודה.

 לכאורה ניתן לומר כי   פניה מאמצת תבניות שגורות  המצוי בריטואל האדם הדתי המחויב לברך על כל יציר בריאה, על כל מתת אל כהכרה באל כמקורם של כל התופעות בעולם. אולם בשונה מהאדם הדתי הכפוף לסמכות רבנית ואלוהית, חורגת תפילתה של פניה מנוסח התפילה והברכה, ונפשה מוליכה את תפילתה, את ידה הכותבת אל כל יציר נברא, צומח, חי ודומם. בכך מעמיקה פניה את אותו מהלך שעשו חלוצים ומשוררי חלוצים, נאמנה במובן זה גם לתפישתו של א.ד. גורדון שראה בעבודת האדמה חיבור אל ההוויה האלוהית הקוסמית.  

ובנימה אישית: שיריה אלה של פניה ובמיוחד השיר 'ניגונים'  מהשירים היפים והמרגשים בשירה העברית, בסיוע לחנו הנפלא של דוד זהבי, הם ללא ספק מהשירים שנפשי נמשכת ורצה אחריהם.   

להאזנה הקישו על הקישור ותשמעו את עירית סנדנר הנפלאה שרה את 'ניגונים'

 

מהלך מעניין ומרתק עשה מי שהוסיף את שירה של פניה לאתר 'פיוט':http://www.piyut.org.il/textual/357.html

לחלק הראשון על שירו של יהושע רבינוב: 'ירדה השבת' הקישו כאן:

www.blogs.bananot.co.il/showPost.php

שנה טובה

 

 

 

16 תגובות

  1. ערב טוב משה
    הזכרת בנשימה אחת את לוז מחצב ילדותי שהעברתי בירושה לבנותי.
    שירתה הרליגיוזית של פניה ברגשטיין העלתה בי את שירה הנפלא של לאה גולדברג "למדני אלוהי". "למדני אלהי, ברך והתפלל על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל, על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום, לדעת, ליחל, להכשל…" וכן את ספרו של ג'יימס החוויה הדתית לסוגיה שהעניק שם ודרך למה שאני חוויתי אישית. וכל זה הצטרף לפוסט של מוטי לקסמן שעיקרו – הרליגיוזיות שהיא בלבנו פנימה. לא כל אחד זוכה לקפיצה הזו באפלה, ומי שזכה בחסד הזה והוא גם משורר, מצוותו העיקרית בעולם הזה היא להעביר את זכייתו הלאה בדרך הכי חילונית והכי רוחנית-אישית והמוארת באוטנטיות חד פעמית כפניה ברגשטיין והאחרות/אחרים עד עצם היום הזה והלאה.
    כתיבתך מעוררת לב והשראה מרוממת.

    • הי ענת, אהבתי את הביטוי: לוז מחצב ילדותי. מרגש לפגוש עוד נפש שג'יימס העניק שמות לחוויותיה והתנסויותיה – עוד נושא לשיחה. ודאי שהרליגויוזיות מצויה במקום כלשהו בנפש, אבל נחוץ עוד ממד שהוא מחוץ לאני ולעתים לשפת הנפש התרבותית, או שירת הנפש הקולקטיבית הניזונה ממי תהום. וכפי שאת מציינת למשורר/ת יש תפקיד להעביר הלאה. תודה לך!! 

  2. מאמר מאלף, מוישלה. וגם כאן אני קורא רליגיוזיות שמפנה עורף ליהדות וחוזרת בתשובה אל הטבע בגעגוע פגאני למהדרין.
    הניכוס של הטקסט היהודי (שהעברית והמסורת מכריחות אליו) והפקעתו לטובת רליגיוזיות עברית מסוג אחר, הוא עניין קרוב לי – עשיתי זאת בכמה וכמה משירי, ולא בגלל כמיהות יהודיות נסתרות 🙂

    • אני לא בטוח אמיר שהפניית עורף הוא התיאור המדויק. אני חושב יותר על משהו דיאלקטי שיש בו פירוק ובנייה הנותנים משמעות ואופי עמוק ורחב יותר ליהדות. והרי בעצם זה מה שקרה לאורך ההיסטוריה. רק שהזרמים המרכזיים כפו ומיסדו דרך אחת או שתיים ובכך צמצמו את מרחב הביטוי היצירתי. לצערי המגרש הפוליטי וחלק נרחב מהציבור משאיר בידי זרמים אלה את המונופול על היהדות. נכון, יש געגועיפ פגאניים אצל פניה, כמו אצל אצל יוצרים אחרים שהיו קרובים לטבע בגופם ו/או בנשמתם. וכן ראיתי את הפגאניות בלא מעט משיריך. תודה!

  3. יופי. פשוט תענוג: הן הניתוח המדויק והחכם, הן השירים העדינים של פניה ברגשטיין המובאים כאן. נהניתי מאוד מהקריאה והזדהיתי עם דבריך, ואף אני אוהב מאוד את השיר "ניגונים" – לחן ומילים. יישר כוח על מפעלך הזה, משה. עוד הרבה כאלה, או מעין אלה. רני.

    • תודה רני, מחמאותיך יקרות ללבי. אני בהחלט רואה בחשיפת הפנתיאון הזה של משוררים ומשוררות אלה שחצבו מדם לבם את שירתם בתוך הוויה של ייסוד ובנייה כערך משמעותי בחיי. שתהיה שנה טובה, פורה ויצירתית ומפעלית כגון אלה
      שבת שלום

  4. ניתוח ופרשנות מעניינים. לא קראתי את כל המאמר אבל התרשמתי. מצריך קריאות נוספות.
    המלצתי אצלי בבלוג ב "מאמרים".

    אסתי.

  5. מוישלה, העברת אותי חוויה, המאמר, השירים. ואני לא ידעתי, הייתי מודעת רק לשירי הילדים שלה, שעוד כילדה העתקתי אותם ציירתי ותליתי בחדרי, אחר כך היו תלויים בחדרי באוניברסיטה, מאוחר יותר בחדרי ילדי, ספור החיים, השירה הנוגעת ללב התפילתית, יצרו מחדש את דמותה בשבילי, תודה.

    • חני, זה משמח עד מאד לדעת שהמלים נוגעות כל כך בזולת ואף יוצרים אצלו חוויה. ואיזה כיף שזה עורר אצלך מחדש את הדמות של פניה ונתן לה עוד ממד והחזיר אותך אל התחנות האלה שוודאי יש בהם זכרונות יפים. שבת שלום לך יקרה. 

  6. רשימה מרתקת, משה. בצר לנו אנו נאחזים בשורשים, מחזיקים מחזיקים ככל האפשר…ונראה שפניה, שלמדה שיש לאל פנים רבות, פונה אליו בשפות תפילה עשירות שהבריאה מעוררת בה, אולי בכל זאת יחון אותה.

    • תודה לבנה, הלוואי והיינו יכולים בו זמנית לאחוז תמיד בשורשינו ומצד שני לא לתת להם להצמית אותנו אל האדמה – אני חושב שהתנועה בין שורשיות לשמיים היא תנועת הנפש של פניה ובאמצעות שיריה היא מאפשרת גם לקורא לחוות את החוויה. השירה עבורה והשיחה הדואלית הזו עם יהישות הקוסמית היו ללא ספק ריפוי גדול
      שבת שלום

  7. משה, קראתי בעניין רב. היכרותי עם שירתה של פניה ברגשטיין דלה למדי (אודה ואבוש: היא מזוהה אצלי רק עם "פרפר נחמד" הקליל אך הקלאסי ועם "ניגונים" שובה הלב). פתחת בעבורי צוהר ליצירתה ולסיפור חייה, ועשית זאת, כהרגלך, באופן רהוט, קולח ומרתק. תודה ויישר כח.

    • רבים וטובים שיריה וסיפוריה לילדים ובאמת לא זכו שיריה למבוגרים בדורנו, כמו עוד משוררות ומשוררים מצוינים שנשכחו במרתף ההיסטוריה הפואטית. שמח שנגע ופתח צוהר, תודה על תגובתך ושתהיה לנו שנה טובה ומלאה בטוב ויצירה. 

השאר תגובה ל שחר-מריו ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי