בננות - בלוגים / משה יצחקי / קואורדינטות
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

קואורדינטות

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4



/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-style-parent:"";
font-size:11.0pt;"Calibri","sans-serif";
mso-fareast-"Times New Roman";}

קואורדינאטות 

 
 
א.
 

כִּצְלוּב מַקּוֹר אֲנִי פּוֹרֵשׂ כָּנָף מֵרַגְלֵי הַתָּבוֹר,
לָרֹב, מְהַלֵּךְ יָחֵף עַל גִּבְעַת הָאוֹב, בְּעֵין דּוֹר,
זְמַן שָׁאוּל עַל כַּף גִּבְעוֹל צַבָּר, פּוֹרֵץ גָּדֵר,
מוּלִי גְּבוּלֵי אֲנִי אַחֵר. פֵּרוֹת מְתוּקִים
דּוֹקְרִים לְשׁוֹנִי, עַל הַשִּׂיחַ נַעֲשִׂים בְּאוּשִׁים.
יוֹנִים, תּוֹרִים וְצוֹצָלוֹת בַּאֲרֻבַּת בֵּיתִי הוּ, הוּ,
רוּחַ שׁוֹאֶגֶת הֶמְיָתָם, שׁוֹרֶקֶת בַּהֲגִיָּתָם, הוֹ – הוֹ
הוֹשֵׁעַ מְשַׁוֵּעַ , מְשַׁוֶּה נֶגְדּוֹ, רוּחַ מְעַרְבֶּלֶת קוֹלָם
כְּמוֹ הָיְתָה הַמֻּפְקֶרֶת מֻפְקֶדֶת עַל בִּטְחוֹן הַשָּׂדֶה.

 
 


ב.

 

אֲנִי מַמְרִיא מֵעֵמֶק הַנִּקְרָא עַל שְׁמוֹ שֶׁל בֶּן
הוֹשֵׁעַ שֶׁלָּקַח לוֹ כְּמִצְוַת הָאֵל אֵשֶׁת זְנוּנִים,
וְגָמַר בָּהּ הַנָּבִיא, בְּבַת דִּבְלַיִם אֹמֶר, שֶׁהָרְתָה

וְיָלְדָה אֶת יִזְרְעֶאל. מֵאָז עָבְרוּ עַל הָאֲדָמָה
בּוֹעֲלִים, חוֹמְסִים, כּוֹבְשִׁים, שׁוֹפְכִים דָּמָהּ
וְאַחֲרֵיהֶם בַּמַּחֲזֶה, חוֹזִים, הוֹזִים, חוֹרְשִׁים,
זוֹרְעִים, קוֹצְרִים, בּוֹצְרִים מוֹסְקִים, סוֹלְלִים
וּבִלְחִישָׁה קוֹשְׁרִים וּמְזַוְּגִים יוֹם חֻלִּין לְהֵיכְלוֹת
קְדֻשָּׁה. וְיֵשׁ שֶׁמּוֹאֲסִים בָּהּ הַבּוֹנִים, סוֹחֲרִים
מְסַפְסְרִים, מְסַרְסְרִים וְעוֹשִׂים בָּהּ כְּבִסְפִירַת
מְלַאי. אֲנִי בִּמְחִילָה, וְאַל נָא יֵחָשֵׁב לִי הַדָּבָר
לִגְנַאי, בִּרְשׁוּת מוֹרַי וְרַבּוֹתַי, אֲנִי רוֹאֶה בָּהּ
מִין קְדֵשָׁה, סְפִירַת תִּפְאֶרֶת, כֵּן, כֵּן בְּהֶחְלֵט
אִשָּׁה. אֵיזֶה יֹפִי. וְהִיא בְּעוֹנוֹתֶיהָ מַחְזִירָה
לִי אַהֲבָה, עֵירֻמָּה וְחוּמָה חוֹשֶׂפֶת רְגָבֶיהָ,
לְבוּשָׁה וַעֲדוּיָה, מְבֻשֶּׂמֶת נוֹשֶׁפֶת בִּי פְּרָחֶיהָ
מַזְהִיבָה גַּלִּים בִּשְׂדוֹת קָמָה.
וְהַיּוֹנִים הַשָּׁבוֹת לָאֲרֻבָּה בְּגַג בֵּיתִי,
מְהַמְהֲמוֹת לָרוּחַ עֶרְגָּתָהּ. בְּעֵינַי
מְלַטֵּף עַגְבוֹתֶיהָ וְהוֹלֵךְ אַחַר הַקּוֹל.
בַּעֲלַת הָאוֹב, לֹא פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה, פּוֹעֶרֶת
בִּי רַגְלֶיהָ וְקוֹרֵאת לִי, אִישִׁי, בּוֹא אוֹתִי לִגְאֹל.

 

  
ג.

 

וְכָךְ, כְּיוֹנָה
מֵאֲרֻבָּתָהּ
אֲנִי יוֹצֵא
מִיִּזְרְעֶאל בֵּיתִי
לְמַסְּעוֹתַי, גּוּפִי
תּוֹעֶה, נִשְׁמָתִי
לוֹמֶדֶת אֵיךְ
לְהִתְקַדֵּשׁ
בְּאֵשׁ
זָרָה
וְנָכְרִיָּה. אֵיךְ מְהַפְּכִים
אֶת מַה שֶּׁלֹּא רֻחַם
בִּידֵי הָאֵל, וְיֵשׁ לוֹמַר
בַּהֲגִינוּת שֶׁלֹּא רַק
קַנָּאוּת הִיא תְּכוּנָתוֹ,
כִּי בְּדַבְּרוֹ אֶל הַנָּבִיא
הוֹשֵׁעַ, אָמְנָם, לֹא
חֶמְלָה הָיְתָה בּוֹ בַּשּׁוֹלֵחַ,
אֶלָּא תְּבוּנָה חוֹתֶכֶת,
חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת,
מְעֻקֶּלֶת כְּמַאֲכֶלֶת
אוֹ אִזְמֵל שֶׁל מְנַתְּחִים.
אוּלַי רַק כָּךְ, בִּמְהֻפָּךְ,
בְּעִרְעוּר סִדְרֵי עוֹלָם,
לוֹמֵד אָדָם לַעֲשׂוֹת
רַחֲמִים רַבִּים בְּמַסְּעוֹתָיו

מִמֶּנּוּ וְאֵלָיו

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

 

16 תגובות

  1. יפות הקורדינאטות המציגות לנו את הנ.צ המדויק של גופך ורוחך. שלא נמצאים דוקא באותה נקודת ציון.
    יפה גם ההצלבה בין העבר המקראי, ההיסטורי וההווה האישי.
    שבת שלום
    גיורא

    • תודה גיורא, רק הערה קטנה, אתה צודק בהבחנתך ששיש תנועות מנוגדות לעתים בין מקום הגוף למקום הרוח ונכון שהן מבטאות את הלך הנפש של הכותב. ובכל זאת יש גם איזה מרחק בין האני הדובר בשיר לבין האני של הכותב, אתה יודע מעין פיצול אישיות המצוי ידוע אצל אנשים יוצרים:)
      אהבתי את השימוש שעשית בשורש צ.ל.ב שהוא אחד המוטיבים המרכזיים בשירים.
      נ.ב.
      שמחתי לקרוא שהיה ערב ספרותי/שירי מוצלח לכבוד ספר שירך.
      המשך שבת נעימה

  2. הדובר ממלא תפקיד של בנו הנאפופי של הושע ויוצא למסע בלתי מוגדר אך יצרי וסוער על האדמה הקדשה והקדושה, מחד הוא היזרעאלי הנוקם ומאידך הוא האוהב הפייטני. אין מנוחה לבני הבנים בארץ הנחלה. שיר לא קל, משה.

    • לבנה יקרה,
      שמחתי לקרוא את הבחנתך ופרשנותך. כן, כרוניקה של פירוק ובנייה, עימות בין הנשגב לכאורה לנחות לכאורה.
      בהחלט לא קל, אך מאחר והקושי הזה מובנה בתוך החיים ואפשר להרגיש בו בשיר כפי שאת הבחנת בשבילי זאת מחמאה
      תודה!

  3. העבר ההוה הנוף הקדום העכשווי והאדם בתוכם במסע החיים שלו, השיר שלך מוישלה מחבר את כל אלו באופן מרתק

  4. משה, גם כאן אני אוהב את אותה רוח ארוטית פגאנית השורה על השיר, אבל מעניין שיחד עם האדמה שהיא אם ואישה בעולה בשירך, יש פה גם איזו ציפור נפש יהודיה יוצאת כיונה תמה מארובת הגוף.

    • המתח האין סופי בין ברה ותמה לבין פרוצה, מתח המצוי באותה ישות. ביאליק כבר כתב על זאת שיושבה לחלון. נכון אמיר, איני מכחיש הרוח הפגאנית מנשבת בעוצמות בציפור הנפש היהודיה שלי. אני יודע שיש הרואים בכך סתירה, אני רואה בהם שני צדדים של המטבע

  5. מירי פליישר

    כל כך ארוטי ונאמן לאחת ויחידה גם בעיניי מוישלה. השיר עשיר ועם זאת חוט של פיוט משוך על פניו בנשימה עצורה

  6. איריס אליה כהן

    היי משה יקר, טוב לפגוש. לאחרונה אני פוגשת אצלך הרבה שירי מסע. (?) או שאולי בגלל שאני נמצאת בתוך איזה מין מסע כזה, מטאפורי, אני קוראת ככה את השירים האחרונים שפירסמת. והם מאד נוגעים לליבי, ואני מרגישה שהם מדבררים אותי. תודה שאתה מביא, על אחת כמה וכמה בווירטואליה, אז אפשר לקרוא גם מה עושים השירים לאחרים.

    שבוע טוב, הכי טוב בפתח.
    והלוואי שנגיע:)

    • היי איריס אליה יקרה, את לא טועה, את בהחלט פוגשת אותי במוד של מסעות, החוצה ופנימה, וזה מאד משמח אותי שמסעותיי פוגשים את מסעותייך ואת עולמך. המון חוטים בלתי נראים פרושים בחלל ואלה נפגשים הם ללא נותנים בין היתר טעם ופשר לכאוס.
      וגם לך שבוע נפלא!! וגם אם לא נגיע, נמשיך לצעוד:)

  7. הי מוישהלה
    שיר פנורמי – מבט ממעוף הציפור על קוארדינטות העמק ותנועת הנפש
    אוהבת את מה שאתה עושה בחומרי השיר
    ואוהבת מאד את הנוף ואיך הוא מצטייר בשירך

  8. "אולי רק במהופך,
    בערעור סדרי עולם,
    לומד אדם לעשות
    רחמים רבים
    במסעותיו ממנו
    ואליו
    על פני האדמה"
    איזו תובנה חכמה ונכונה ,מוישלה, להט החרב המתהפכת ,הספקות והיסורים הנלווים במסע הפנימי הזה – הם אלה היוצרים את החמלה
    והאהבה הזאת לאדמה(בית ב)היא קדושה -כה יפה תארת אותה
    יותר מלכות מתפארת
    שבוע טוב לך ,מוישלה היקר

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי