בננות - בלוגים / / אלבום פראג
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

אלבום פראג

 

 

 

 אלבום פראג  

 
*
 
בְּמִינוּס אַרְבַּע מַעֲלוֹת
קָפְאָה מַצְלֵמַת רֶפְלֶקְס,
עֵינַי כּוֹתְבוֹת תְּמוּנוֹת צֶבַע
פַּסְטֶל. בָּעֶרֶב יַד מַפְשִׁירָה
מְפַתַּחַת מִלִּים מִתַּשְׁלִילֵי
הַמַּרְאוֹת שֶׁלוּבְּנוּ  בְּאוֹר יוֹם.
 
*
 
יָרַדְתִּי לְכִכָּר הָעַתִּיקָה לִרְאוֹת
הַפָּרַח הַזְּמַן, אִם הֵנֵצּוּ הַמְּחוֹגִים
כְּשֶׁעָמַדְתִּי מִלֶּכֶת אֵצֶל הַיָּפָה בֶּעָרִים. 
 
*
 
מוּל בֵּית קָפֶה מִילֶנָה אִשָׁה מְנִיפָה
שִׂמְלָתָהּ, מְפַזֶּרֶת מִשּׁוּלֶיהָ פֵּרוּרִים
לֶחֶם חֶסֶד לַיּוֹנִים, וְלִי יַרְכֵי חֲסָדֶיהָ
גִּלְּתָה בַּת נָדִיב, בִּפְעָמֶיהָ הָלַכְתִּי 
לִרְעוֹת, בְּגַנֵּי הָעִיר לִרְאוֹת אִם בִּנְאוֹת 
דֶּשֶׁא תַּרְבִּיצֵנִי
 
*
 
שְׁנֵי זְקִיפִים טָטָרִים צְרִיחֵי כְּנֵסִיַּת טִין
שׁוֹמְרֵי הַכִּכָּר פּוֹצְעִים רָקִיעַ, אֵל רַחוּם
פּוֹרֵשׁ בָּעוֹלָם שְׂמִיכָה שְׁמֵימִית וּבְטוּבוֹ
קוֹרֵעַ בָּהּ וּמַרְעִיף עָלֵינוּ בְּחַסְדּוֹ לֹבֶן  
פְּתִיתֵי נוֹצוֹתָיו הַקָּרוֹת. 
 

 
*
 
לְמַרְגְּלוֹת אַנְדַּרְטַת הוּס פָּקַחְתִּי צַמְצַם
עַדְשׁוֹת עֵינַי קָפְאוּ עַל קִרְעֵי גַּרְבֶּיהָ
צִלְצְלוּ פַּעֲמוֹנֵי כְּנֵסִיָּה, הֵנֵצּוּ
מְחוֹגִים עַל קִיר, מַלְאָךְ
דּוּמָה הֵגִיחַ מֵחֲדָרָיו
וּכְשֶהֵנִיף חֶרְמֵש  
הַזְמַן פָּרַח לוֹ  
בֵּין הַשְּׁעוֹנִים
 
*
 
אֲנִי מְדַפְדֵּף עַכְשָׁו בָּאַלְבּוֹם
בְּתַצְלוּם אַחֲרוֹן אֲנִי רוֹאֶה
עַל מֵצַח דְּמוּת שֶׁהִיא אֲנִי
כָּתוּב אֱמֶת, אוֹת וְעֵדוּת
לַכִּשּׁוּף שֶׁלֹּא פָּג, לַגֹּלֶם
שֶׁטִּיֵּל עִם מַצְלֵמָה קְפוּאָה
בִּפְּרָג
 

מתוך: השמש יבוא ויפנה, 1999, (נוסח מעובד)

 

 

49 תגובות

  1. יפה האלבום הזה מצחיק ושנון אני אוהבת את השימוש הקומי בשיר השירים ותהילים ,פרג היא העיר החביבה עלי אחרי ונציה ,היו לי שם חוויות מיוחדות עיר מיסטית ורומנטית

    • תודה חנה, אין ספק עיר שמזמנת חווייות מיסטיות ורומנטיות –
      מעניין לבחון את השפעת ההערים בעולם על נפש תייריה.

  2. משה, עם תנ"ך ביד הסתובבת בפראג…
    היפים ביותר בעיניי הם השני והאחרון – ההומור עושה פה נפלאות.

    והשני – מין היקו של רגע מופלא שמצליח לעבור מהחיוך שעולה בשורה השניה לדממה המוחלטת של השלישית.

    • ומה בידך אמיר, כשאתה בא לערים:)
      לכל מקום בו אלך התנ"ך אתי.
      אכן השני עמד במרכז המעשה השירי של האלבום.
      תודה.

  3. מירי פליישר

    איזה יופי וכמה אהבה לפראג ולאישה

    • הי משה, עכשיו אני מבינה יותר את התגובות שלך לפוסטים שלי מברצלונה וג"ירונה. קינאת בעצמך שהוציא שלל רב מפראג למשל, ואני מתארת לעצמי שגם ממקומות אחרים שטיילת בהם. מאד אהבתי את ההתבוננות הזו, השיר האחרון מקסים בהומור העצמי. גם הראשון ניפלא. האשה המניפה שמלתה מול קפה מילנה, … רק איזכור מילנה העלה אצלי זכרונות מתוקים לשעות שקראתי את התשוקה והגעגועים הסמויים והגלויים ב"מכתבים למילנה". לקחת לך את התפקיד של קאפקא לרגע ואהבתי את הרמיזה הזו.

      • תודה אורה, אכן, כשכתבת את רישומייך היפים מברצלונה וג"ירונה, ראיתי את המראות. אני נושא עמי הרבה תמונות כאלה גם ממקומות אחרים, אבל לפראג יש מעמד מיוחד. שמחתי שראית שם את קפקא, כי שוחחתי רבות עם מילנה שם.
        גם הלכתי להשתטח על קברו של קפקא:), אבל זה אולי ייכתב עוד בפוסט נפרד.

    • תודה מירי – פראג ואשה אין שילוב רומנטי מזה.

  4. משה, תענוג לטייל בפראג דרך זווית הראיה באלבום התמונות שלך, "אוֹת וְעֵדוּת לַכִּשּׁוּף שֶׁלֹּא פָּג" כי אתה לא גֹּלֶם.

    • תודה תמי,
      "הגולם" הזה רואה וחווה יותר כשהוא קצת גולם – או חומר גלם הנותן למקום לעצב אותו

  5. או פראג, ואו השירים שלך, הכשוף עובד, יש בהם עדינות ואמת ועין רגישה רואה, וביחד הם יוצרים פראג של משאת הנפש

    • הו חני, פראג היא הכישוף, והו השירים שלי שניסו ללכוד את הכישוף המתעתע.
      אכן משאת נפש בכל מובן – פראג היא אביב בשבילי, גם במינוס 4 מעלות
      תודה על תגובתך המחממת.:)

  6. תמונות יפות.
    אהבתי את פיתוח המילים בערב מתוך תשלילי המראות, את השלג המורעף בכיכר, ואת המבט המבודח על הגולם בתמונה האחרונה.
    והאשה מול בית הקפה הזכירה לי את המלצרית המנקה שולחן באחד מהשירים שהעלית פה פעם, או על כל פנים כך אני זוכרת במעומעם.

    • תודה עדה, שמח שאהבת, מעניין שהאשה הזכירה לך את המלצרית, בתודעה שלי הן שונות, אבל אני יכול להבין גם מה גורם לדמיון.

  7. שיר ש"חלמת" על פראג במינוס ארבע מעלות, אבל התשליל הוא בבחינת האביב של פראג.

    • שחר, אני מבין שיצרת זיקה בין השיר על פראג לאביב העמים לשיר שלי. אבל אני חושש שלא ירדתי לסוף דעתך על שירי

      • העיר הקפואה שורה לאורך כל הפרגמנטים (למעט אחד אולי). המצלמה קפואה, עדשות עיניך, לובן שלג. אבל היד המפשירה מעניקה לקורא אביב.

        לזה התכוונתי.

        (אם כי הקורא הזה ישמח לקבל חורף צ"כי בארצנו).

        • תודה על ההבהרה, האמת שהעלאתו של הפוסט הזה במועד זה נבעה מרצונו וכמיהתו של הכותב לטמפרטורה צ"כית במציאות לחה, חמה ולוהטת:)

  8. מוישלה, באתי אל השירים האלה לאט. אבל משבאתי, נשביתי. הארוטיות, הנשיות, הכמיהה לאשה, מסתתרים מאחורי האתרים, בככר, למרגלות הכנסיה, ואפילו שני הזקיפים הטטרים המזדקרים להפליא ופוצעים את הרקיע, לא יצליחו להסתיר זאת. יכול להיות שראית שם אשה ממש, אבל הגבולות בין העיר לאשה בשר ודם, מיטשטשים להפליא.
    עיר-אישה, אישה-עיר.
    הרהרתי ביני לביני: איזה מזל שהשפה העברית ניאותה לתת ל"עיר" את המין נקבה, ולא עשתה לה מה שעשתה, באטימות לב וראש, לים או להר.
    ועוד משהו: השני נפלא בעיניי –
    יָרַדְתִּי לְכִכָּר הָעַתִּיקָה לִרְאוֹת
    הַפָּרַח הַזְּמַן, אִם הֵנֵצּוּ הַמְּחוֹגִים
    כְּשֶׁעָמַדְתִּי מִלֶּכֶת אֵצֶל הַיָּפָה בֶּעָרִים
    ושמתי לב שאתה כותב "לְכִכָּר הָעַתִּיקָה" ולא את שתי האפשרויות הטריוויאליות (והנדושות)" לַכִּכָּר העתיקה או לְכִכָּר העיר העתיקה. על פי האפשרות הראשונה, הכיכר היא הנושא, ואילו בשנייה – העיר היא הנושא. בשל הניקוד שלך אני משערת שהתכוונת שהעיר היא הנושא, וכיוון שהעלמת את המלה "העיר", איפשרת להפוך אותה למשהו עלום, הוספת לה איזה קסם, סוד, וטישטשת עוד את הגבול בין עיר לאישה. גם אל העתיקוּת שלה יש כמיהה. אל הבשלות. אל הכובד האפל. פשוט נהדר!
    ואהבתי גם את האחרון שחותם את הסדרה הזו.

    • מירה, אני מתפעם כל פעם מחדש מההבחנות הדקות, ומחישוף השכבות.
      כבר כתבתי פעם שהמפגש שלי עם ערים, מקומות נופים הוא מפגש ארוטי. תצורות נוף מוטבעות אצלי כצורות גוף, נשיות או גבריות, ארכיטקטורה של ערים נרשמות על מסך הקליטה הרגשי שלי באותה הצורה, ופראג אצלי היא נשית לתפארת.
      והניקוד של הכיכר מכוון ומודע לגמרי.
      תודה מאד.

  9. מוטי גלדמן

    נהניתי אתך, משה, מפראג שלך. חביב עלי מכולם האחרון, המטיל איזה ספק אירוני בהפשרה ההשראתית של הנפש מול מראות העיר.המתח בין העדות על האמת לגולמיותו וקפאונו של הצלם מעורר השראה בקורא.

    • תודה מוטי, שמחתי שחווית את פראג שלי ונהנית. תיארתי שהאמן המצלם שבך יבחין בייחודו של הבית האחרון, והנאה מיוחדת היא לדעת שגם יש בו כדי לעורר השראה, קריאתך את שירי הוא עונג צרוף.

  10. מוישלה
    אהבתי את בִּנְאוֹת
    דֶּשֶׁא תַּרְבִּיצֵנִי

    ואיך הזמן פרח לו בין השעונים, פרח פתאום ולא ברח
    איך המצלמה הקפיאה, הנציחה את מה
    שלא ניתן להנציח בחולף,
    בחיים
    שירים מרטיטים. אתה כותב כל כך יפה.

    • מיכל ברגמן

      ציטטתת לי חלק מהשיר היפה כשחזרתי מפראג. מעניין שהתעוררה בך השראה תנכ"ית. אהבתי מאוד את הסיום – איך המראות מוטבעים בלב אוהב.

      • הי מיכל, תודה. כן אני זוכר שהתרגשתי כשחזרת מפראג זה הציף אותי בגעגועים לשם. התנ"ך אצלי הוא מקור השראה בלתי נדלה ולא יודע להסביר, אבל החוויה מפראג הכתיבה לי חיבור עם תהילים ושיר השירים

    • איריס, תודה על תגובתך מחממת הלב, כן הבחנת יפה בהבדל בין ברח לפרח.
      נכון חשת במתח שבין החולף והנצחי. בנאות דשא… הוא ציטוט מתהילים המקבל משמעות אחרת מהמקור שם היחסים בין אדם ואלוהים, וכאן הפנייה אל הדמות הנשית שתרביצני.
      מחמאתך מרגשת

  11. חגית גרוסמן

    נהניתי מאוד מן הקריאה. תודה רבה. אני מקוה גם לראות את היפה בערים.

    • תודה חגית, ממליץ מאד- מאד להגיע לשם, ולא רק לפראג, יש בצ"כיה עוד מקומות קסומים ומעוררי השראה.

  12. החיבור בין הנוף הארץ ישראלי המתואר בשיר השירים לעיר פראג הוא מרתק ומלמד הרבה על הדרך המוזרה ששירה טובה כמו שיר השירים מתעוררת במקומות לא צפויים, ועל כך שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו וכדי להתחבר למקום חדש הוא מביא אתו ריחות מארצו.
    מישהו כתב פה על הדרך שערים שונות מעוררות דברים שונים.
    אני חושב שהערים עצמן הן רק תרוץ בשביל הנפש לגלות את עצמה.
    כשאני נתקל בשירים כדוגמת זה שלפנינו שהם לכאורה "תלויי מקום" אני עושה נסיון:
    מחליף את שם המקום בשיר.
    אם השיר עומד גם עם "שמו החדש" כלומר האיכויות שלו נובעות מההיבט האנושי -זה סימן שהשיר טוב.
    נסו זאת עם השיר הזה ותיווכחו לדעת שהוא עומד גם בקריטריונים חוץ גאוגרפיים.
    שבת שלום
    פנינו אל השחר העולה (לא אל האופק החדש)
    שלך
    גיורא

    • גיורא, תודה על תגובתך.
      תרגיל מעניין הצעת, אבל אני מציע לך כיוון חשיבה נוסף, וגם אחלוק ברשותך על טענתך שהערים הן תירוץ.
      אפרופו הבאת שיר השירים למקום כדי לעוררו. שהמקום מעשיר ומזין את שיר השירים במשמעויות חדשות, וובמקרה שלי, שיר השירים אינו נמצא שם כדי לחבר אותי למקום, אלא המקום, אופיו, זהותו, ריחותיו וכו" הם שעוררו את שיר השירים שהיא חלק מהשפה שמביעה בשבילי את רגשות היופי והאהבה. ואגב לא רק שיר השירים קיים בשיר, אלא גם תהילים.
      בשבילי ערים אינן תירוץ בשביל הנפש לגלות את עצמה, זו חשיבה שירית מערבית קלאסית המשליכה על הנוף את הנפש. לא! הנפש שלי פוגשת במקום ומנסה להכיל אותו כמו שהוא – המפגש הזה יוצר שירים שהקורא יכול לפרשם בדרכים שונות, ובכל זאת כדברי אומברטו אקו – לעיתים יש מה שנקרא פרשנויות יתר, המתרחקות מרחק רב מהטקסט.
      בכל אופן, שוב תודה –
      תנוח דעתך, גם אני ממתנגדי אופק חדש.
      ובכל זאת חושב שרצוי שנראה גם אופקים בשחר העולה.
      שבת שלום.

      • בוקר טוב משה
        כתבת:
        "הנפש שלי פוגשת במקום ומנסה להכיל אותו כמו שהוא ".
        האם כשאנחנו נפגשים עם אדם או מקום חדש אנחנו מגיעים אליהם כלוח חלק?
        האם זה אפשרי?
        האם לא באופן טבעי התחושות שיתעוררו אצלינו יהיו תלויות במה שחווינו וראינו קודם?

        כתבת שהראיה שלי קשורה לחשיבה מערבית.
        נכון, אני לא מכיר ממש תרבויות אחרות.
        האם יש תרבויות המאפשרות מחיקת האני בסביבה רועשת והומה ולא במצב מדיטטיבי?
        אשמח ללמוד איך עושים את זה, כי לא אכפת לי להפטר מכמה צדדים ב"אני שלי".
        שבת מנוחה
        ושבוע חדש מאתגר
        שלך
        גיורא

        • גיורא, לא, אנחנו לא לוח חלק, אבל טוב לתרגל פינוי מקום למפגש חדש, למקום חדש. אלוהים פנה מקום כדי שיברא העולם, להבדיל, האדם, טוב שיוכל לפנות מעט מקום שייתן לזולת ולמקום להיכנס לנפשו. כשאתה נכנס לכיתה, אני מניח שאם הלוח מלא, אתה מוחק אותו כדי שיתפנה מקום לחווית המפגש בינך ובין תלמידיך.
          הסעיף השני קשור לראשון, קשה ללמוד את זה בהתכתבות, קשה ליישם הרבה דברים בסביבה הומה ורועשת, שווה להתאמץ. אין לי נוסחאות לכך, יש כאלה שעושים מדיטציה, אצלי לפעמים זה מתרחש מעצמו בסביבה ההומה והרועשת ביותר, בניו יורק למשל ברכבת התחתית, היו לי רגעים כאלה.

          • לפני שאגיב תגובה מלאה על השיר רוצה הייתי לחלוק ממחשבתי על התרגיל המוצע – להעביר את השיר לעיר אחרת.
            ברור מחד שניתן לכתוב את השיר על ניו-יורק או אולי על ברלין, אבל שאל עצמך גיורא, האם את השיר שכתבת לאהובתך האחת – תתן ותעביר לאהובתך האחרת (המאוחרת יותר, נאמר)
            טכנית ניתן להעביר ולתרגל ולבדוק – אבל מה הטעם?
            השיר תלוי מקום כמו שהוא תלוי זמן ותלוי סיטואציה – ותלוי כותב וקורא, אני נהניתי ממנו כלכך שלחשוב שנעביר אותו ללונדון, למשל, קצת מכאיבה לי.

          • עמרי, אני שמח על דבריך, ניסיתי להסביר למגיש ההצעה כי גישתו לוקה באיזו הכללה מוזרה וכנראה שלא הצלחתי, כי הוא כתב בפוסט אחר את אותם הדברים. ואתה הבהרת את הדברים מצוין. תודה.

          • תשובתך משה, מאד מדוייקת ונוגעת ללב.
            🙂

          • צר לי שאני לא עומד בקצב ובלוח הזמנים המתחייב בקהילה אינטנסיבית זו, אבל היום עשיתי תרגילי גמילה
            ואני מבטיח לחזור למוטב:)

  13. עדין ונעים לקריאה.

    מעביר אנטימיות.

    • תודה אביטל, שמח שאלה התחושות שעברו.

      • עודד פלד [מגיב]

        תודה על אלבום התמונות הקסום שציירת במחזור הזה של שירי פראג. החזרת לי זכרונות מהעיר היפה בעולם שישבתי בה בשעתו 4 חודשים

        • תודה עודד, כן, כן, היפה ביותר בעולם. שמחתני בתגובתך. אשמח לשמוע רשמיך משם.

  14. אחרי תגובה ראשונית מעט אמוציונלית, ואחרי תקופה מה בה לא הייתי נוכח שבתי לשיר נפלא.
    אני שמח לקרוא שיר אהבה יפה שלא מסתפק בתיאור האהבה אלא ממש נמצא על סף קיומה, ציורך מרשימים בחיותם, דווקא בקור המקפיא בו הכל עומד מלכת.
    תפס אותי ראשון פרט, קפאה מצלמת הרפלקס, בשמה המקצועי, וקפא הרפלקס התיירותי ונפתחו העיניים – בערב היד מפתחת מילים של מראות שלובנו באור יום… גם הכפילות בלובנו, השלג והמחשבה אחורה על מה שנראה, פתיחה נפלאה לבא אחריה.
    ההמשך מופלא, שוב אתה מביא תנועה של זמן בתוך קיפאון הזמן – וההערה של מירה כל-כך במקום וכל-כך מדוייקת על הצירוף הכי מתאים ולא בנאלי בצמד לְכִכָּר הָעַתִּיקָה, לא שאתה צריך מחמאות ממני או לחילופין אישור על יכולותיך המופלאות, אבל איזה מחשבה נעלה, איזו תשומת לב לקטן שבפרטים…
    אהבתי כה אהבתי את החלק השלישי, האשה והעיר ביחד, חוסות עליך שמלתן ואתה והיונים יחד, ניזונים פירורים
    ואחכ באה שמיכת האל, שוב נפרשת מעל כולנו בשיר, ופתיתי השלג ממשיכים את פירורי הלחם והזקיפים, דווקא בהיותם צריחים (למרות היותם צמד) מתקשרים לי דווקא ליריכיה ולא לשדיה כמו שאולי ירגישו חלק, יריכה של העיר שנזקפים מתחת לשמכת האל – ונדיבותו ונדיבותה אחים הם.
    ושוב, אתה נמצא למרגלות, הכל נישא מעליך ועיניך אל גרביה וממנה הגיח מלאך החוצה ופרח לו עם מחוגי הזמן והשעון.
    ובסיום אני מתקשה לזרום, אולי כי הכל נעצר והגיע לסוף, אתה הופך מצייר מחונן לגולם, מוציא אותי מן הציור רב התפארת אותו ציירת לכריכת האלבום הנסגרת עתה בידו של הגולם…
    ואז אני מוצא עצמי אומר – חבל שנגמר…

    • ושכחתי מתוך התרגשותי פרט חשוב לא פחות, המתייחס לאמירתך על ספר התנ"ך הנישא עמך לכל מקום. אני חושב שהתהליך הכמעט מסורתי אצל כל נער חילוני כמוני מתחיל בהכרת התורה ובאהבה ממשע ראשון, המופלאות שבו כה מרתקת – ועם השנים פוחתת במהירות האהבה, ממש נרמסת תחת עומס הפרשנויות הכבויות וחסרות המעוף הנכפות עלינו בבי"ס – עד מיאוסו כמעט לחלוטין של הספר המופלא הזה – ואחכ בצבא מתקבל הספר, הקטן והמודפס בעותקים רבים כלכך ללא שום ייחוד והשלכתו על המדף הרחוק והעמוק ביותר בבית – עד שכחה מוחלטת של הספר הזה.
      לשמחתי מצאתי אהבתי אליו מחדש, מצאתי עצמי קורא בספר עוד ועוד, נהנה מחדש מטקסטים שנשחטו בעבר על-ידי מורים ללא אופק (חדש או ישן) ותמיד כיף לי לקרוא יצירות השזורות פתיתי תורה ומילות קדושה, במינון ושימוש נכונים התרומה ליצירה היא ללא שיעור ועצמתה גוברת ומתעלה.

      • מהנהן בראשי בהסכמה,
        ושמח שמצאת מחדש את נפלאות התנ"ך,
        בשפת המקור המחייה, ולא בתרגום האינפנטילי שמדובר עליו לאחרונה.

    • עמרי, עמרי
      קריאתך משיבת נפש, הרגשתי שחווית את הצילומים ממש כאילו היית שם, נכון הבית האחרון קוטע את הדפדוף, אבל בית זה כפי שהאירו בצדק כמה קוראים, מתבונן באיזה הומור אירוני עצמי על הצלם, ויחד עם זאת רוצה לומר שדווקא הגולם (רמז לגולם מפראג) בצורתו הגולמית יכול לחוות את המקום באופן כזה ששום מצלמה לא תוכל לתעד.

השאר תגובה ל מוישלה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי