בננות - בלוגים / משה יצחקי / סונט לשלשה הרים
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

סונט לשלשה הרים

 

 

 


                                                          אמר ר" שמעון בן לקיש: התורה שניתנה למשה

                                            כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה וחתומה 
                                            ומלופפת אש, ועם שכותב קנח הקולמוס בשערו
                                            ומשם נטל משה זיו הפנים (ירושלמי, שקלים)

סונט לשלשה הרים
 
                                                                                       
מֹשֶׁה מְגַמְגֵּם בָּהָר, הָאֵל מְשַׁפְשֵׁף שֵׂעָר רֹאשׁוֹ בְּקֻּלְמוּס
 
רָקִיעַ. אֵשׁ שְׁחֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה הִתִּיכָה גּוּפֵי מִלִּים 
נִצְרְפוּ שִׁבְרֵי לוּחוֹת מְלוּפָּפִים אֵשׁ, דְּבַר לַיְלָה הוּאַר, 
 
נֶחְרָט מִדְבָּר בְּזִיו פָּנָיו, הָאֵל צוֹהֵל, מֹשֶׁה שָׁר, מֹשֶׁה שָׁר 


(מֹשֶׁה לֹא יָדַע אָז שֶׁשִּׁירָתוֹ אֵינָהּ אַשְׁרַת כְּנִיסָה לָאָרֶץ 
הַמֻּבְטַחַת, הוּא לֹא יָדַע אָז שֶׁשִּׁירַת הַיָּם תִּהְיֶה לָנֶצַח 
כִּסּוּפִים, עֶרְגָּה לְמַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא יָבוֹא, לְמֹשֶׁה הַהוּא מִנְבוֹ)

אַרְבָּעִים יוֹם אֲנִי כּוֹרֵעַ מוּל הָר נְיַר לָבָן וּמְשַׁפְשֵׁף שֵׂעָר 

רָאשִׁי בְּקֻלְמוּס נִשְׁבָּר, יוֹמִי מַשְׁחִיר עַל דַּף, פָּנַי מְפֻיָּחִים
מֵאֵשׁ כְּלוּאָה שֶׁעוֹלָה מִבֶּטֶן שִׁיר בּוֹעֵר עַל פִּי מִכְוַת גֶחָל,
לְשׁוֹן אָזְנַי הִמְהוּם, עֵינַי נָמוֹת שְׂפָתַי נָעוֹת גִּמְגּוּם. 


 
אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַה חָשַׁב מֹשֶׁה בָּהָר כְּשֶׁכְּבָר יָדַע שֶׁלֹּא יָבוֹא. 
אֶצְלִי עַכְשָׁו כָּל יוֹם נְבוֹ יוֹדֵעַ כְּבָר שֶׁלֹּא אָבוֹא. עוֹלֶה לָהָר, יוֹרֵד מֵהַר
הַשִׁיר כְּמוֹ סֶלַע מְחַכֶּה לִי בְּתַּחְתִּית הָעַיִן, מַיִם לֹא יֵצְאוּ, אֵל הָאַיִן שָׁב, וַאֲנִי שָׁר   

 

 

 

33 תגובות

  1. משה יצחקי

    איך פילסת דרך בין המושגים והביטויים המיתיים.

    האש הלבנה והשיער

    אני מסתרק במסרק שירתך

    וקרחתי מצמיחה אותיות

    • תודה יוסף עוזר, אם קרחתך מצמיחה מילים, אולי זו אתחלתא דגאולה.
      שמח ששירי היה לך למסרק, היזהר מחשמל סטאטי. שבת שלום

  2. מוישלה, אהבתי מאוד את הדיאלוג בין משה ההוא למשה הזה. כיוון שאני רואה את משה הזה מדבר (דרך משה ההוא) אני רואה את השיר כארספואטי – גם משה הזה מגמגם (אני מתכוונת ליכולת לעשות שימוש במלים, בשיר, כדי לומר משהו – מה שמתחבר לי אגב לשיר הקודם שלך עם ציור הרימון) וגם משה הזה רואה את עצמו כמי שמילותיו הן תולדה של חוויה רליגיוזית, מפגש עם האלהים, ההשראה שהולידה את הלוחות ההם היא גם המולידה את השירה. (מאוד אהבתי את האש השחורה והאש הלבנה, את המלים והלוחות. נהדר).
    ובהמשך – הערת הסוגריים פשוט מצויינת. שירת משה (שני משה) אינה כרטיס ביטוח. מהי הארץ המובטחת למשה ההוא אנחנו יודעים. מהי הארץ המובטחת למשה הזה? גם פה התייחסתי לכך בשיר הקודם שלך – איזו כמיהה לדבר בלתי מושג, בין אם זו אישה, אהבה, או השירה עצמה והיכול להכניע אותה.
    עוד אהבתי את שלשת ההרים (ב-הר הנייר חייכתי) ואת הכיסופים של שני משה (הזכיר לי את האיזכור לי את משה בשיר מקצה לקצה). אכן, תמצית הערגה והגעגועים.
    ועוד נזכרתי בשיר קודם שלך על הבערה בבטן. אם אינני טועה גם שם זה משה. מאוד משה.
    מוישלה, שיר נהדר. ואמשיך לחפור בו. תודה.

    • מירה תודה רבה, אוהב את ההתבוננות שלך, כן, זכרת היטב – יש לי שיר שבו "למשה בבטן הסנה עוד בוער, מהשמש הזו הוא כבר לא יתעורר"
      ונכון שירים הם געגועים לבלתי מושג.
      ואם תגיעי בחפירות לבאר מים, או נפט או ממצאים ארכיאולוגיים תודיע לי. שמרי על דפנות החפירה:)

  3. תענוג צרוף. גם לי יש נטייה להפוך בשמי.

  4. איריס קובליו

    מוישלה
    השילוש עובר בשיריך כחוט מקשר. קח את השילוש כפירמידה. בסיסה יציב, קדקדה חד, מעליה זוהרים שמים. הכל עניין של זוית ראיה.
    והקריאה:משה שר, משה שר-
    נשמעת שירתך מהר להר
    אתה יודע, כשיורדים מההר (כדי לעבור לפסגה של הצד השני) כבר לא רואים את הפיסגה.
    וזה נכון גם בשלושה
    שיר נפלא נפלא!

    • תודה איריס, זווית מרתקת את מציעה – מענין ממד השילוש והמשולש שאת מוצאת בשירי, לא הייתי מודע לזה. חלק מחווית אי הוודאות שבקיום הפסגה הוא שיעור חשוב, בחיים ובשירה.
      תודה מקרב לב.

    • איריס תגובתך מרגשת, לא הייתי מודע לעניין השילוש והמשולש העובר כחוט השני, הארת כאן נקודה מעוררת מחשבה- אני אבדוק את העניין.
      חווית אי ידיעת הפסגה זהו שיעור חשוב בחיים ובשירה.
      בשלושה זה עוד יותר קשה.
      ושוב תודה מקרב לב.

  5. זה שיר מהסוג שאפשר לקרוא בו שוב ושוב ולמצוא בו אוצרות וזיו פנים, הצלחת לראות את הנבו וגם לבוא בשירה.

  6. לוקחת אתי ומחבקת את זה :"אצלי עכשיו כל יום נבו"
    ממשה עד מוישהלה- איזה גמגום קולח, יופי של שיר , לקרוא ולהתרגש !
    נזכרתי בשיר של רחל(?) נבו

  7. מירי פליישר

    יפה מאוד החיבור של איש הקודש ואיש השיר גודל הנטל וגודל המרחק המתמיד מהארץ המובטחת שאיש לא יבוא אליה

    • שיר טוב, המתאר את קשיי הכתיבה מזכיר קצת את "לא זכיתי באור מן ההפקר" לביאליק בדימוי הסלע ,אבל מקורי מאד בשימוש בתשתית התנכית, האנולגיה הניגודית למשה, גם הסונטה שהיא מבנה נוקשה סגור ותובעני מאד ,מתאימה לתוכן השיר ,לתחושת הכלא והקושי והעדר הזרימה של הדובר השר במלאכת השיר, אהבתי

      • חנה תודה, קלעת לתחושותי.
        ובעניין הסלע, אצלי הוא היה יותר של סיזיפוס, הסלע מחכה בתחתית לגלגל אותו חזרה לראש ההר. אבל לכבוד הוא לי להסתופף (מן ההפקר) בצל ענקים:)

    • תודה מירי, כן זה הסיפור, לסגור או לצמצם תמיד את המרחק אל מה שלעולם לא יתממש. השירה והאמנות הם הגשר על פני תהום.

  8. מוישלה, זה שיר נהדר. – השיר כמו סלע מחכה לי בתחתית העין… אל האין שב – מרטיט. תודה.

  9. אבל אתה רואה את הקולות (כמו מול הר סיני),
    אתה משקיף אל הארץ (כמו מהר נבו)
    אתה מתיך זהב אל הנייר, ובא אל ארץ השיר.

    משה יצחק(י) לנבואת נבו.

    • ידידי
      אור השחר שלך מאפשר לצחוק
      לנבו, אבל אתה יודע שלראות את הקולות וכיו"ב הוא עניין שברירי, חולף והופך לחלק ממסע נבו
      תודה לך שאתה כל כך מאיר

  10. משה, הרי זה שיר על "ממשה עד משה".
    מענין המעמד של השיר כמין תורה, סובייקטיבית, או אפילו אובייקטיבית.
    כך או כך הנמנעות הכרוכה בסיפורו של משה מרתקת גם בשיר, בשיר הנמנע והניתן כאחד. הנמנעות הזאת אגב מצויה גם במפגש של משה עם אלוהיו כי זה מראה לו רק את אחוריו ואת פניו מסתיר.

    • מוטי אוהב את קריאתך מלפנים ומאחור – אני בהחלט רואה הקבלה בעניין הנמנעות כמו גם היכולת לעמוד פנים אל פנים מול ההוויה בנושא הכתיבה כמו עמידתו של משה מול פני ההוויה.
      תודה.

  11. מאוד חריף לי השיר הזה, שיר ההודיה של משה הנדחה בסופו של מסע, נבגד, האש שהמענה לה בלית ברירה הוא מים, התשוקה לדבר שלעולם אינה מתגשמת.

    שפשוף שיער הדובר כמעשה אלוהים, כמו נסיון לשלוט, כמו הטחת הראש בקיר.
    כתיבה נפלאה, החלק השלישי במיוחד.

    • תודה סמדר, נגעת במדוייק במסעותיהם של משה ההוא ומשה הזה.מסע ומשאת הנפש. מים ואש – מסע האמנות והאמן.
      ותשוקה לעולם שלעולם לא תתגשם, אלא בפיסות קטנות, כמו השיר הזה למשל. ועל כך יש גם הודיה.
      החלק השלישי הוא באמת השיא, אבל בלעדי הפועלים האפורים שלפני – הוא לא היה יכול להיות כל כך יפה:)

  12. יופי של שיר שאני רואה בו את הקושי ביצירה, כמו חציבה על אבן.
    אהבתי את ההקבלה בינך לבין אלוהים כששניכם מגרדים בראש בקולמוס, אבל שלך נשבר.
    האם אמנים הם קצת אלוהים? האם כל יוצר הוא קצת אלוהים?

    • תודה לוסי, אכן הראש שלי נשבר הרבה פעמים. וכמו שירו של עמיחי, אדם צריך להזכיר לעצמו שבע פעמים ביום שהוא לא אלוהים. אמנים הם לא קצת אלוהים, למרות שיש כאלה שחושבים שהם יותר:)
      יסוד וסוד היצירה דומים.

    • אם האדם נברא בצלם האל, כי אז כל אדם הוא אלוהי, בכל אדם יש ניצוץ אלוהי, עשוי מחומרים אלוהיים.

      • גבריאלה, אני לא בטוח שאני מבין למי את מגיבה. על פי ההיגיון המקראי את כנראה צודקת, במבחן המציאות, לא תמיד הקביעה הזו עומדת במבחן.
        ואם כבר נכנסת האם ממידת הניצוץ האלוהי היא להתעלם מהשיר?

  13. רבנו ראה מנגד ואליה לא בא, עובדה. ומשה שלנו? הוליך עצמו במחצבה מגירת זיעה, יגע ומצא,יאמין, למה ימעיט? בא גם בא, וכתב בדרך סונט נפלא וכבש את ארץ השירה…

    • לבנה, את צודקת בהארתך.
      ובכל זאת אני ממעיט, כי גם כשאני מתקרב ואוחז אני מרגיש נבו,
      ותודה לך מאד

  14. מוש"לה היקר,
    אם השיר לא יגע באש שמיים, ל- מה תשיר?
    עדיף מפוייחים, אך להגיע
    אתך
    כל חיבתי

    • גרא יקירי, אתך אני מוכן ללכת באש ובמים ולהגיע למחוזות הנפש, מחוזות הרוח, השירה – היצירה
      תודה על אש – שמיים שלך – ריגשתני

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי