בננות - בלוגים / / את הרי מקודשת
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

את הרי מקודשת

 

את הרי מקודשת
 
וּבַלַּיְלָה הַהוּא
שָׁאַג הַיָּם טֶרֶף מַרְאוֹת
אֵין סוֹף פָּנַי בַּנִּקְרָה הַלְּבָנָה.
כַּף אֵשׁ נִפְקְחָה לִשְׁלֹף טְפָרֶיהָ, זִנְּקָה שַׁלְהֶבֶת
יָהּ מִמַּפָּל צָלְלָה עַל מַיִם רַבִּים גָּבְרָה כִּלְבִיאָה,
צָרְפָה בְּפָנַי אוֹתִיּוֹת מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב בִּתְכֵלֶת
שְׁמָהּ 
שְׁלֹשָה יָמִים נָכוֹן הָיִיתִי, מָנוּעַ מִגֶּשֶׁת, מִדַּעַת  
אִשָּׁה. גַּשׁ, לָחֲשָׁה, אַל תִּירָא, גַּשׁ גָּעֲשָׁה וְנִגַּשְׁתִּי
עַד כַּף הָאֵשׁ, עַד כֵּף הַתִּקְוָה,  עַד הָעֲרָפֶל
לְקַדֵּשׁ.
הוּא זִנֵּק לִקְרָאתִי מִנִּקְבָּה אֲפֵלָה וַאֲנִי הֵסַרְתִּי
כַּפּוֹ הַמְּלוּחָה מִפָּנַי וְקָרָאתִי לַצּוּר בִּשְׁמֵךְ.
 
כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא סָבְבוּ  נָשְׁבוּ יִלְלוּ הָרוּחוֹת וְחַצְבוּ
בִּי שְׁמֵךְ, שֶׁהִמְלַכְתִּי אוֹתָךְ עַל פָּנָיו, שֶׁקִּדַּשְׁתִּי   
אוֹתָךְ בִּלְשׁוֹנִי, שֶׁקִּדַּשְׁתְּ אוֹתִי בִּשְׂפָתֵך מַעְיָן
שֶׁנֶּחְתַּם בִּי מֵאָז מְפַכֶּה כַּדִּין בְּגוּפִי
 
וְהַיָּם בַּנִּקְרָה עוֹנֶה לִי כְּעֵד:
"שְׁמַע", בְּאַלְפֵי קוֹלוֹתָיו

 

39 תגובות

  1. מענין בעיקר השמע בסוף , שנקשר לי עם שמע ישראל, היום לחשתי את המילים בבדיקה רפואית לא נעימה והכאב חלף .

    שמע..

    • אביטל, אלמלא מה שקדם לשמע, לא היה צריך שמע. ונקשר בהחלט נקשר, שמח שהכאב חלף.

  2. מקסים. נשמע כמו לילה "קדוש" עם אישה מקודשת ל…אחר.
    :0)

    • תודה סיגל, הייתה בלילה הזה קדושה, והיה אחר ויש כאן יותר מנמענת מקודשת אחת. שמע 🙂

  3. מוישלה, שיר חכם ויפה שיכול ללכת למקומות שונים – ברובד הגלוי יש פה כנראה אהבה אסורה, משיכה לאשה המנועה מן הדובר. אגב, אם אני כבר הופכת את זה לקומקרטי, אני רואה את ראש הנקרה ואת הים והגלים והנקרה הלבנה ואולי את השקיעה או לפידים בלילה שצובעים את המים והגלים כמו לשונות אש).
    ברובד האחר, אני רואה פה דיאלוג בין הדובר (ואולי הדובר הוא אחד מיני עם – כלומר העם היהודי) הנע בין אלהים והתורה. הנמענת היא התורה. על פי הפרשנות הזו נתפס הטקסט כעוסק במעמד הר סיני (אם זה במישור הציבורי) או במעמד משמעותי אישי (כמו טקס בר מצווה). יש בבית הלפני אחרון "כל הלילה…" את המפגש בין שתי הפרשנויות, ובאופן כללי, בשתיהן אפשר לראות את המתח בין רוח לחומר, בין מעשה למלה, בין מציאות לדמיון. יפה הסוגיה הפילוסופית-אקזיסטנציאליסטית – האם הבחירה במלה (בתורה, באשה, בלשון) היא, באופן משונה בחירה דווקא בגשמי על פני הבחירה באל – ברוח? המלים, באמצעות הלשון, מוגשמות פה ונהפכות לדבר עצמו, והתורה היא המעשים.
    נו, טוב, דיברתי יותר מידיי. מוישלה, שיר נהדר. היה שווה לחזור מן הים:)

    • וואו, וואוו מירה, איזו תגובה מושקעת. טוב לה למציאות הקונקרטית להישאר בנקרת הצור ולחזות במראות, כמראות לנפש. ואני מקווה שהשיר אכן נושא אתו את הרבדים ולא נופל מהצוק מהמשקל ומהתרגשות. תודה

  4. מירי פליישר

    נפלא מושיקו!

  5. משה, איך קידשת בחול, אני שומעת את הרוחות, הגלים,גש גש אני אומרת, וראה איזה שיר, כמו תפילת אהבה ותשוקה,

    • שיר יפה כולו קסם של התגלות קדושה עם מוטיבים יהודיים קבליים משהו: כף האש שנפקחה ..שלהבת יה …צרפה בפני אותיות מעשה חושב.. קשר של קדושה שבינו לבינה שנהגה תחילה באותיות שמה של האהובה ונחווה נספג ומחלחל אחר כך בגוף, כיף למי שמקדשים אותה כך, מוישלה

      • מוישלה/ לחנה

        תודה חנה על קסם התגובה ועל הקריאה הרואה את יסודות הסוד בנגלה. האות היוצרת גוף ומגע והתקדשות – ההתקדשות נושאת עמה גם כאב, אבל
        אכן כיף למי שמקדשים אותה כך:)
        שבת שלום

    • תודה חני, אוהב את הקריאה והשמיעה שלך השוזרת לשיר עוד חוליה במחרוזת התפילה והתשוקה

  6. היי מושלה
    כיף לקרא אותך… השיר יש בו משהו מעבר לחיים, שיר גדול, ניראה שהגודל מפיג את הכאב שיש בסיפור.
    להתראות טובה

    • הי טובה, תודה, גם מעבר וגם מאד בחיים, לפעמים מפיג לפעמים נשארת ערגה, אבל ככה זה בחיים לא?
      מתי המופע הבא? תעדכני.

  7. נהדר, חזק כמו איתני הטבע…

  8. זה טוב כשהטבע בא לעזרת משוררים, יונק מהם את הסבל שמתיישב בליבם המפרפר בתשוקות אסורות, מנקה, מרגיע, מתמיר למילים, צרופים מרטיטים, אוחזים ומהודקים, בשיר יפיפה ומרגש.
    טוב שיש בעולם שירים.

    • מוישלה / לאיריס

      איריססס
      איזה תיאור פלסטי נפלא על מערכת יחסים סימביוטית בין הטבע לכותב. הטבע כיונק כאב מן הגוף והלב המפרפרים בתשוקתם. כמו איזה כוסות רוח היונקות את הכאב. זהו שיר בפני עצמו. טוב שיש בעולם קריאה רגישה כזו. תודה או שמא multsumesk

  9. מוישלה, לא בטוח שהבנתי את כל הסיטואציה, אבל השיר ולשונו מכניסים לאווירה של התקדשות.

    • מוישלה / לאמיר

      אמיר, יש רגעים מסויימים שגם אני לא מבין את הסיטואציה שמתרחשת כולה בהוויה סוערת ומכשפת.
      שמחתי שחשת את אווירת ההתקדשות בלשון:)

  10. איזה ליל אהבה חושני, "שקידשתי אותך בלשוני, שקידשת אותי בשפתך", ואלוהי השניים נמצא קרוב מאוד ומספיק רחוק. שמע ישראל על השיר הזה.

  11. מחול איתנים עוצמתי ויפהפה, משה
    רותח ומעודן ומפעים.

  12. מכשף.

    • ואיזה תמונה חדשה יפה עם האבטיח.

    • יעל, תודה, תודה, שמח שכך חשת

      • למשה,
        בִּי שְׁמֵךְ, שֶׁהִמְלַכְתִּי אוֹתָךְ עַל פָּנָיו, שֶׁקִּדַּשְׁתִּי
        אוֹתָךְ בִּלְשׁוֹנִי, שֶׁקִּדַּשְׁתְּ אוֹתִי בִּשְׂפָתֵך מַעְיָן
        שֶׁנֶּחְתַּם בִּי מֵאָז מְפַכֶּה כַּדִּין בְּגוּפִי

        כי מים רבים לא יכבו את האהבה ב א" רבתי.
        יש אוירה מכשפת, והכאב בשורות שציטטתי. לא כך יש להבין את השיר, משה?

  13. כף אש נפקחה לשלוף יופיה.
    שיר גועש-שואג טֶרֶף מראות.
    אתה הרי
    משורר.

  14. משה
    אני אתחיל מהסוף, ומההתחלה.
    שלוש השורות הראשונות משתקפות בשתי השורות האחרונות, בקריאתי, שכן שאגת הים נענית באלף קולות (מה שבוודאי לא יכול להיות לחישה) – ואין סוף פנים הולכים יחדיו עם אלף קולות בנקרה הלבנה.
    המראות נותנות עדות למתרחש בהראותן אותו.

    אז כבר תחילת השיר וסופו סוגרות את השיר במן מעגל שתחילתו וסופו הם רק חלק מהתהליך.

    אני רוצה הייתי לקחת את הטקסט דווקא לכיוון הכמעט תנכי, לאו דווקא מפני הברור מאליו – "יה", "שמע" ו "אל תירא" אלא דווקא בגלל השילוש המוצנע בטקסט

    (כמובן ש:) "שלשה ימים נכון הייתי" אבל גם "גש געשה וניגשתי" "עד כף האש, עד כף התקווה, עד הערפל לקדש", גם ישנם "סבבו נשבו יללו הרוחות" ואחרון חביב "שהמלכתי אותך… שקידשתי אותך… שקידשת אותי…"

    לא ארהיב עוז להבין מהי ההתגלות, אך הטקסט בעיני מתעסק בהתגלות, בזמן בו הדובר נמצא במעין טראנס, רטרוספקטיבה אל העבר הכי עמוק.

    הטקסט מצד אחד מאוד עצמתי ואולי אפילו מאיים לעיתים – אבל העצמה מתגמדת בעיני, כאשר הדובר הסיר כפו המלוחה מפניו – כאילו הייתה מטרד ולא כאילו זינקה עליו… כאילו אז כבר מוכן הדובר להתמודד מול כף האש.

    אני רחוק מלהבין פשרו של ההטקסט, מחד כאילו נפתרה ההתמודדות בסופו של הבית השני, הבית השלישי והמסיים מחזיר להתחלה – האם שוב רטרוספקטיבה או שמא הבטחה..?

    אבל לעיתים אין צורך להבין
    פשוט לטבוע בטקסט
    ולשמוח על היותו

    • עמרי תודה – ההבחנות שלך עצמן הן גילוי והתגלות. הקריאה שלך את הטקסט היא טראנס. המקום שלך זה שירה וספרות –
      בוא כבר.
      ונכון אמרת הניסיון להבין עד הסוף עלול להרחיק אותנו מהדבר בעצמו. אבל אנא, אל תטבע, צלול, המרא, שמח.
      שמח על היותך.

      • אני נחרד מכמות הפעמים בהם כתבתי "כאילו"
        אני אבדוק, גבי הבוא… בתחילת חודש הבא מה קורה ומה מאפשרים לי, ולפי זה אנסה…
        אני שמח על היותי ולטבוע בתוך שירה זו הטביעה ממלאת החיים ביותר – ללא כאילו

  15. שכחתי להביא כפשט את עניין החתונה…

השאר תגובה ל אביטל מהבלוג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי