בננות - בלוגים / / לעזאזל היופי והשיר הזה
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

לעזאזל היופי והשיר הזה

 

 


לעזאזל היופי והשיר הזה
 

יום א.
 
יָצָאתִי עִם סַל יְרָקוֹת וּפֵרוֹת מִמֶּרְכַּז קְנִיּוֹת, מֵאֲחוֹרַי
בָּחוּר גָּבוֹהַּ בַּהֲלִיכָה שֶׁל סוּס אָצִיל פָּסַע -נָקַשׁ
עַל עֲקֵבָיו. "סְלִיחָה" לָחַשׁ, "יֵשׁ לְךָ דַּקָּה בִּשְׁבִילִי", שָׁאַל.
נִעְנַעְתִּי בְּרֹאשִׁי לְאוֹת שֶׁל הַסְכָּמָה. "אֲנִי מֻבְטָל, חֲבֵר
קִבּוּץ לְשֶׁעָבַר, פֻּטַּרְתִּי מִמִּפְעָל, הֶעֱדִיפוּ סוּס צָעִיר
עַל חטיאר, מָכַרְתִּי מְכוֹנִית, הַבַּיִת מְעֻקָּל, הַתְרָעוֹת
מִמְּקוֹרוֹת וּמֵחֶבְרַת חַשְׁמַל, מִתְגַּלֵּחַ וּמִתְרַחֵץ שֶׁיְּלָדַי לֹא
יִתְבַּיְּשׁוּ בִּי בַּקַּבְּצָן, אָז אִם יֵשׁ לְךָ רַק מַשֶּׁהוּ, כֶּסֶף קָטָן,
לְלֶחֶם וּלְקֻפַּת חוֹלִים בִּשְׁבִיל מִרְשַׁם". מִצְטַעֵר, מִלְמַלְתִּי
יֵשׁ לִי רַק אַשְׁרַאי וְהִסְתַּלַּקְתִּי, אַרְנָקִי הָיָה מָלֵא
מִלִּים רֵיקוֹת. אָז לַעֲזָאזֵל הַיֹּפִי, לְגֵיהִנֹּם הַשִּׁיר הַזֶּה,
זַיִן עַל מִלִּים לוּלְיָנִיּוֹת הַפּוֹסְעוֹת מַעֲדַנּוֹת עִם מוֹט
אִיזוּן, יוֹדְעוֹת, כָּל כָּךְ יוֹדְעוֹת עַל חֶבֶל דַּק לִרְקוֹד
מִלִּים  אֶצְלִי נוֹפְלוֹת עֲכְשָיו בְּלִי רֶשֶׁת בִּטָּחוֹן
 
 
יום ב.
 
לְיַד תֵּבַת הַדֹּאַר פָּגַשׁ אוֹתִי אִישׁ מִן הַיִּשּׁוּב, אָמָּן,
עֵינָיו כְּבוּיוֹת, גּוּפוֹ רוֹפֵס, יָדָיו צְנוּחוֹת פָּנָיו מְכֻרְכָּמוֹת.
הַשֶּׁמֶשׁ בְּזֶנִיט קוֹדַחַת, מְמִיסָה כָּל הִגָּיוֹן. "מַה שְּׁלוֹמְךָ
הַיּוֹם" אֲנִי שׁוֹאֵל. וְהוּא בְּקּוֹל מִשְּׁאוֹל, כְּאִלּוּ לֹא עוֹמֵד מֶטֶר
עַל יָדִי, "זֶהוּ זֶה הַסּוֹף, הַבַּיִת מְעֻקָּל, אֵין פַּת לֶחֶם
בְּבֵיתִי, הָרֹאשׁ עוֹפֶרֶת יְצוּקָה, אֵין כּוֹחַ, אֵין פַּרְנָסָה,
רוֹצֶה לַעֲבֹד, לֹא יָכֹל, הָרַסְתִּי אֶת עֲתִיד בְּנוֹתַי, נוֹשֵׂא
עֵינַי, רַק חֹשֶׁךְ, וּמֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי", וְכָךְ חֲצִי שָׁעָה עוֹמְדִים בַּשֶּׁמֶשׁ
הַקּוֹפַחַת, הָרוֹתַחַת כְּבִישׁ נָמֵס, שֶׁמֶשׁ שְׁחוֹרָה מְפַיַּחַת, הַשָּׁמַיִם מַעֲלִים 
עָשָׁן, בָּאֹפֶק עוֹד שְׂרֵפָה. אָז לַעֲזָאזֵל הַיֹּפִי, לְגֵיהִנֹּם
הַשִּׁיר הַזֶּה, לַבִּיּוּב מִלִּים מְדֻיָּקוֹת וּנְכוֹנוֹת, לוּלְיָנִיּוֹת
עַל חֶבֶל דַּק מִתַּחַת גַּג, יוֹדְעוֹת, כָּל כָּךְ יוֹדְעוֹת, שֶׁלִּי נוֹפְ
                                                                            ל
                                                                               וֹ
                                                                                ת
 
     


יום ג.
 
אמרתי, יחשבו שהכותרת נגנבה מדליה רביקוביץ,
שיחשבו אמרתי פעמיים, כי טוב, זה כתוב.
ופתחתי מעטפה מהמוסד לביטוח לאומי:
"ג.א.נ – הנדון – גימלת נכות מעבודה – פגיעה
ביום 23/5/2005 . (עצב פגוע, כף יד ימין, אצבע האמה).
הבסיס לחישוב הגימלה, טבלה ובה
פירוט דרגות הנכות על פי קביעת הועדה –
סוג הועדה – אחוז הנכות – מתאריך – עד תאריך.
הקצבה לחודש זה היא: 0
מתחת, מהות ההפחתה: ביטול מענק.
יתרת החוב: 23,607 ₪.
עוד אני קורא וזה בא עם עוד מעטפה:
סעיפים כנ"ל ותוספת: נוספו להפחתה 1,301 ₪
את יתרת החוב 24,908 ₪, עליך להפקיד עם קבלת הודעה זו
לזכות חשבון המוסד לביטוח לאומי, בכבוד רב,
פקיד תביעות, ענף נפגעי עבודה.
אני מרים ראשי למעלה לבחור, לאמן מן היישוב,
לשני בתים מתמוטטים ומוסיף לעזאזל,
לעזאזל אומה עם ביטוח שכזה, מישיר עיני,
מה נותר, תהום קורא נפשי לתהום תשיב. 
והיופי והשיר, מילים פורחות חסרות ניקוד
מילים נופחות, תווים חיים מתמוטטים. חבל
  
חבל שלא למדתי משפטים. לעזאזל

 

 

48 תגובות

  1. מוישלה, בועט בקרביים. לעזאזל כל המלים והניקוד, ומה שווה היופי אם עוד זה מדבר וההוא בא.
    אקרא ואגיב שוב – זו היתה תגובה מהירה מהבטן.

    • מוישלה/למירה

      תודה על הבטן והקרביים, מירה.
      שם זה נמצא – ג"ונתן סוויפט כתב, שכשמקלפים עורו של אדם יפה הוא כבר לא כל כך יפה, זה שיר מקולף או שיר על בני אדם מקולפים.

      • זה גם שיר על בני אדם מקופלים ,אסור שיתקפלו ,גם אם המילים הן גשר רעוע על פני תהום יש בהן הרבה נחמה ,הן המעקה

        • מוישלה/לחנה

          חנה יקרה ואת ממשיכה כל כך יפה להניח לי מעקה ולבנות גשר נחמה.
          איזה יופי שאת כאן לראות את הקיפול ולא להיבהל ולהירתע, לראות את הגשר הרעוע של המילים ולא ליפול ממנו, אלא להציע נחמה.
          תודה:)

  2. חזק ומרגש מאוד מאוד
    כתיבה לוהטת, מפעימה

    לעזאזל היופי הזה
    אבל מזל שהוא קיים

    • שיר מהבטן של החיים, שם המילים היפות והלוליניות נאלמות ומתגלות בחוסר האונים שלהן אבל היופי הזה נחוץ כדי לשרוד את כל זה ולהפוך את כל החיים הבלתי נסבלים האלה לשווים משהו שיר חזק נוגע בחיים עצמם ,וגם אם נדמה שהשירה היא סוג של לוקססוס ,דובדבן שבקצפת לנוכח המולת החיים וכאבם , אסור להפסיק לשיר

    • תודה סמדר, תגובתך כשמן בעצמותי אשר בלב הסערה.
      נכון, מזל שהוא קיים.

  3. כשהבטן הומיה, מלים הן אויר, פירות סרק, קומפרסים של לעג ונפיחה; אין למדינה ביטוח עבור כבוד האדם. הזעם מתפרק מתוך הכתוב, ועדיין, משה, נצרכות מלים כדי לבטא אותו, או לפחות כדי שאני אקרא.

    • לבנה, היטבת לחוש ולבטא. והמילים אכן נחוצות גם כדי לבטא את חולשתן. ועם את מבטיחה להמשיך לקרוא, ככל הנראה אני אמשיך לכתוב:)

  4. אבל השיר יפה כל כך. לעזאזל האומה. לעזאזל העיר.
    אשוב ואגיב מאוחר יותר.

  5. דווקא למדת משפטים, משה.
    הרכבת אותם טוב טוב שיכאב לנו.
    🙂

    • משה/לשחר-מריו

      מי כמוך יודע שחר – מריו כמה כואבת הרכבה של משפטים שהם לפעמים גם אנשים מפורקים.
      תודה!

  6. שלושה ימים, שלושה כאבים, ומה בשאר הימים? כאבים ומילים וחוסר אונים, רק היופי הוא אולי נחמה מועטה לנפש רגישה כמו שלך, שירך חודר מבעד לעור,מואס בהעמדת פנים, ישיר, ועם זאת בכל זאת יפיפה.

    • חני – הו כמה הייתי זקוק לתגובה זו עכשיו בבקר זה, קריאתך קלעה באופן רגיש ומדויק לתוהו בו נכתב השיר, ואף לראות בו את האבסורד והפרדוכס היוצר גם הוא יופי. תודה מאד-מאד.

  7. סבינה למירה

    אני אוהבת את הנסיון להכניס חומרים כאלה לשיר, אבל לא אוהבת את הטלת האשמה בכל על ה"אומה" כמו שכל כך מקובל היום.

    יכול להיות שהטקסטים האלה עוד ירגעו לשירים.

    • יפה, חזק, מכאיב… תודה.

    • משה/לסבינה

      סבינה, הלא שירים האלה וכותבם מסוגלים לעמוד מול הביקורת, אבל אני מבין שבשעה 03:15 כבר לא היית מספיק ערה כדי להבחין שהכותרת מופנית למירה ולא אלי.
      אני מציע לך לקרוא את הטקסטים האלה שוב במצב ערות, בעיון נוסף תראי שהטקסטים האלה מואסים בהעמדת פנים, מרגישים את חולשתן של המילים לנוכח כאבי החיים, כפי שהבינו זאת היטב המגיבים, ויחד עם זאת, הכותב ככל הנראה לא יכול בלעדיהן. רגישות לאנשים ולכאבם סבינה, חשובה לא פחות מרגישות לכינרת.

  8. איריס קובליו

    מוישלה
    לצערי מכירה את עניני בטוח לאומי באופן מגוכך ביותר, כשבאתי להצהיר (בהמלצת רואה החשבון שלי) על הפסדים מהיוגה ולתדהמתי הסתבר שאני צריכה להשאיר שם כמה אלפים. אז השארתי ומכרתי את הפסנתר שלי כדי לסגור את המינוס.
    הכל לטובה.
    וגם מסכימה עם שחר. לא היית צריך ללמוד משפטים. אין משפטים מדוייקים משלך. המילים שלך הם הנשק השמיימי שלך. קבלת מתנה מהיקום. אל תבעט בה. תוציא עוד ספר. ועוד ספר. אתה תקבל בחזרה את מה כביכול הפסדת, כביכול בחוסר אונים. ואל תשכח, יש לך חברים.

    • מוישלה/לאיריס

      איריס יקרה
      ריגשת בתגובתך החברית.
      ומילות ההערכה שלך על מתנת המילים.
      לפעמים המילים הן מרכב לאהבה, לפעמים הם כלי נשק ולפעמים הן מתרוקנות, או שאין בהן כדי להכיל את החיים ואז הן חלשות ורעועות. ולפעמים אפשר לבעוט. הבעיטה היא הבעת חוסר אונים וייאוש מהמילים לנוכח מפגש עם אנשים מקולפים ומקופלים. נדמה לי שהטקס נמצא על המתח הזה שמנסה לבנות מבנה יציב על גשר רעוע. נוציא עוד ספר ולא שוכח שיש חברים:) תודה

  9. מוישלה,
    אני מקווה ששככו מעט הכעסים והחרפות מאמש, כך שאפשר לדבר קצת פואטיקה (בלי שום קשר לביטוח לאומי).
    אחת הדילמות המעניינות שהשיר מעלה היא הגבולות בין שירה לפרוזה (ימים א ו-ב בשיר שלך) והגבולות בין מציאות לעולם האמנות (שירה, פרוזה).
    זה לא שיש לי בעניין הזה תשובה חד משמעית, אבל לדעתי עצם השאלה הופכת במובן מסויים את היצירה ליצירה אמנותית. (תסלח לי רגע שאני קופצת לדבר אחר – אבל הסוגיה האם הפילוסופיה של המדע היא חלק מהמדע או שייכת לעולם אחר כבר הוכרעה – פילוסופיה שייכת עפי"ר למדעי הרוח. יחד עם זאת, יש עיסוק גם בתוך המדע עם הגבולות שלו; דוגמא אחרת – ותימחל לי הבאליות – מרסל דושאן עם האסלה וכל זה או דוד אבידן עם מזשיר).
    אבל בחזרה אליך – הקטעים של יום א ויום ב הזכירו לי מבחינת השאלה הנ"ל שירים של קארבר, שמותח יפה את הגבול בין שירה לפרוזה. לעומת זאת, היום האחרון (יום ג) באמת מעלה שאלה לגבי ההבדל בין דיווח עובדתי לשיר. אני כותבת את הדברים הללו אחרי שחשבתי רבות ומודה לך:
    1. על עצם העלאת הסוגיה
    2. על פתח שפתחת (לי) לעסוק בחומרים יותר יומיומיים, מכאן ומעכשיו, ובאופן הרבה יותר קרוב למציאות (וללכלוך).
    3. הרעיון הפרדוקסלי – אני-כותב-שיר על-מה-שלא-יכול-להיות-שיר-ומוסיף-ואומר-ששיר-זה-דבר-מיותר – הוא רעיון שהופך את הכתיבה עצמה לשיר, ולפחות לסוגייה פילוסופית מעניינת.
    מרוב שכתבתי אני לא יודעת אם זה ברור בכלל:)
    נ.ב. האם יגיעו ימים ד-ה-ו?

    • מוישלה/למירה

      מירה יקרה
      תודה על התגובה המושקעת, דיון משמח את ליבי.
      חשבתי שכבר אתמול דיברתי פואטיקה, דווקא בגלל שערערתי על הפואטיקה.
      חוץ מזה אם תתבבונני היטב ביום ג" תראי שזה לא רק דיווח על ביטוח לאומי
      אלא יש בו רבדים עמוקים יותר. אם כי גם הדיווח הוא די עמוק עם החרדה הקיומית שבתוכו
      ויש בו דיאלוג על התוהו והתהום

  10. מוישלה,
    ומרוב שדיברתי שכחתי לומר שהרבדים הנוספים הקיימים גם בבית/יום ג עושים את זה שיר. כן… קראתי את פעמיים כי טוב, ואת עוד זה מדבר וההוא, ואת התהומות, ואת הללמוד משפטים, ואת הבתים הנופלים על כפל המשמעות…
    וראיתי את אימת היומיום שהיא מעבר לביטוח הלאומי. אגב, עצם זה שמדובר בביטוח חיים זה נפלא – מבחינה פואטית לא יכול להיות יותר טוב, גם אם לא התכוונת – איזה ביטוח ואיזה (חרה) חיים!

    • מוישלה/למירה

      מירה,
      "היטב, היטב חרה לי" תודה!
      מובן שהכוונה לפרדוקס הטמון במילה ביטוח לאומי וביטוח חיים.
      בכלל כל הטקסט הוא פרדוקס הבוחן את המרווח בין החיים למילים שיכולות לבטא אותם.

  11. מוישלה ידידי היקר,

    קודם כל אני לחלוטין מבין לאותה הרגשה איומה של חוסר צדק וחוסר אונים מול אותם כוחות נטולי מוסר ורגש מולם אנחנו עומדים לעיתים קרובות מדי במישור החומר הנורא הזה. כל מטרתם היא להביא אותנו לשעבוד לזמן ארוך עד כמה שאפשר ע"י שימוש בכל הצורך וכל הרגש האפשרי של האדם. במודע או לא. וכמה שהמוסר נמוך יותר כך הם מצליחים יותר. הם אלה אותם "להוטים" של חורחה לואיס בורחס שמוכנים להקריב כל קורבן אפשרי למטרה אנוכית עיוורת שלהם שבסופו של דבר משמידה אותם בעצמם. הם מתחילים מעסק קטן ומסיימים בעסק גדול שלפעמים קוראים לזה מדינה. לא נהיה כוללניים יותר מדי, אך הבעיה הגדולה מכל היא כאשר השקפות מסוג זה מקבלות נופך מדיני, אירגוני, חברתי וכוי ביוזמתם של אותם להוטים לספק את האגו והשאיפות האישיות הגדולות. איני רואה שום פתרון חוץ מאחד בלבד – רמה מוסרית גבוהה עד כמה שניתן של מנהיגי העם, של מחנכים ואנשים פשוטים בכל רמות הקיום. זאת מטרה ראשונית ואדירה של כל המערכות הקיימות, ללא ההבנה הזאת אנחנו נידונים לאבדון כולנו.
    אני מבין אותך. תודה לאל, עדיין יש אנשים שמרגישים זאת. מבקש את רשותך להקריא את השיר הזה בהזדמנות הקרובה. אני נותן נדבה לקבצנים. אם יש לי. הרבה פעמים זהו מקצועו, הוא עובד, אני עובד, ובסך כולנו בתפקיד. אני לא אגיד לו – לך תעבוד. הוא בחר בחיי דלות מחוסר ברירה או אולי מברירה חופשית. מי ייקח לאדם את חופש הבחירה? אפילו הקב"ה לא עושה זאת. אני גם יודע שחלקם אמיתיים, חלקם משקרים קצת וחלקם משקרים לגמרי. זאת לא בשליטתי כלל. אז תן קצת, אם יש לך.
    בינתיים נשתה קצת צוייקה, או כמו שכותב א.ס.פושקין(תרגום מיידי מילולי):

    נשתה זקנתי הטובה
    של נעוריי האומללים,
    נשתה מצער, היכן הגביע?
    קצת נשמח את הלב.

    • הוי גרא, גרא היקר
      הצויקה שלך עם הארומה של פושקין משמחים ומרחיבים לב. גם שפריץ הולך.
      היכן הגביע?
      תודה על התבוננותך העמוקה.
      שמח שאפשר במסגרת זו גם לדון בצד האפל של הלבנה.
      גם אני נותן נדבות ותורם. אבל המקרה הספציפי הזה היה הזוי. שינה את מערכת הקואורדינטות להתמצאות. תאר לך אדם שנראה כמוני וכמוך ללא כל הסממנים המזהים קבצן, זה הדבר שיצר אצלי את התחושה של חוסר אונים, חוסר ודאות שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי. פתאום ראיתי במראה את עצמי שם.
      בודאי שאני נותן את רשותי לך לקרוא.
      לחיים!!

  12. משה איזה שירים עצובים. כל כך נכוים. זה מזכיר לי מה שפנחס שדה צטט מדברי אימו: מי שמתחיל את יומו בשיר בוכה בלילה. לצערי נראה לי שגם אנ נפלתי בשבי השירה. או שבעצם כדברי ויסלבה שימבורסקה, היא הייתה לי מעקה למנוע את נפילתי. טוב שהיא הייתה שם. ודגם אני לאחרונה מתחרטת שלא למדתי משפטים. זה מזכיר לי את דודתי הטובה שפעם צעקה לי מחלון המכונית, לאחר שהורידה באוניברסיטה, כשהייתי בשנה שלישית בלימודיי בפקולטה למדעי הרוח.
    "תגידי להם שטעית, ושאת רצה ללמוד משפטים, את בכיתה הלא נכונה."
    נו, נשאר רק להתפלל ולהילחם על פרנסה.

    • משה, סליחה על טעויות הכתיב בתגובה הקודמת. כנראה שנחפזתי לכתוב ולא לקרוא.

      • תודה חגית
        תיארת יפה נפילה שהיא גם מעקה, ואני בשירים שלעיל הוספתי למעקה ו" כי לפעמים היא גם מועקה ובו בזמן גם מרפא.
        ולעזאזל טעויות הכתיב כשכוונת הלב היא כנה ואמיתית:)

  13. בכל מקרה, כל הכבוד על השירים האלה. הם אנושיים.

  14. מירי פליישר

    מוישלה עצוב ואין מילים מעבר לשלך.
    מקווה שלפחות אצלך מצאת עורך דין לעזרה. על מנת לשרוד נאלצים להסב עיניים מסבל האחרים , או שפשוט מלאה הסאה שלנו ולא נותר מקום. פעם היתה גמילות חסדים . פעם היינו ערבים זה לזה. צורב

    • מוישלה/למירי

      הי מירי חשבתי ששכחת אותי:)
      ושוב מזל טוב!
      את המתח הזה בין היופי והיכולת לשורר לבין תחושה עמוקה של ייאוש מהמילים ניסיתי להעביר על ידי בעיטה במוסכמות של מה זה שיר. ונכון, עצוב וצורב, ובאופן אישי אני אמצא פתרון – אבל על הערבות והסולידריות והגמילות מה יהא עליהם ועלינו.

      • מירי פליישר

        מוישלה מעבר לנהרות הסמבטיון של הזיעה הניגרת השנה יותר מתמיד לא אשכחך. חיכיתי לאורך רוח שלי לקרוא טכסטים בועטים מוצהרים מראש האמצעות השם. גם אם אתמהמה לא אוותר לקרוא בתשומת לב דברים שלך.
        ומה שפה- חומר למחשבה ארוכת טווח.
        ואשר לשפת השיר ועיצובו – לא מספיק מבינה אבל מבינה מספיק בשביל להעריך גם את פריצות הדרך אפילו בבית ג אולי אפילו במיוחד. נקרא אצלי קפקאי . ואי הניקוד הפתאומי מראה שחשבת על הכל.

  15. מצחיק כנה ובועט , גם בעצמך ואת זה אני אוהבת.

    אני אוהבת שירה שמראה גם את חוסר המושלמות שבנו.
    דרך אגב , יש עודף אנשים בפקולטה למשפטים, הארץ הזאת סתומה תרתי משמע.

    • משה יצחקי/לאביטל

      תודה אביטל – גם לי היו היום קינות על חורבן הערבות והסולידריות.
      המשפטים מתפקדים בכפל משמעות – גם פקולטה למשפטים, אבל גם משפטי דיבור וכתיבה. כשהמילים מתרוקנות צריך מחדש ללמוד איך לבנות משפטים

  16. סיגל בן יאיר

    יפה שבירת השורות וגם התחושה ה"אִיובִית" שמתגברת בכל שורה. הסוף דווקא מצחיק או איך שמאיר אריאל כתב פעם "אבל כמו שאנחנו צחקנו לא בכינו שנים".

  17. מוטי גלדמן

    משה, תמיד חשבתי שהשירה צריכה לפתוח
    את עצמה לכל – לכל יופי ולכל מחסור.
    חשבתי שאסור שהפואטיקה לא תותאם לעכירות האינסופית הטרגית של החיים.והנה אתה חושב כמוני ואף עושה זאת.

    • משה יצחקי/למוטי

      תודה מוטי – העניין שווה דיבור,
      לפעמים היופי והעכור שלובים זה בזה כמו שהראית יפה בצילום השחפים והלבנית בירקון.
      ויש ימים ומציאות עכורים נטו
      ויש ימים יפים
      והשירה יכולה וחייבת להכיל את כולם

  18. פרוזה-פואטית-מחאתית ברמת הכלל דרך תיאור הפרט ומצוקותיו. פוגע היטב וקולח בקריאה.

    • משה יצחקי/לאיציק

      תודה איציק על קריאתך הפרטית המצביעה על ההיבט הכללי הנוגע לכל אחד.

  19. סערת הנפש עוברת היטב, מוישלה, והסיפורים-שירים עוברים חזק וכמעט מפחידים (הכל כאילו יכול לקרות לכל אחד).
    בעיקרון אני מסכים עם גרא.
    ואולי גם בחברה אתית לגמרי, החיים הם לא חברת ביטוח. כל מיני מפגעים – משפחתיים, נפשיים, ואחרים צפויים לקרות.

    • מוישלה/לאמיר

      אכן אמיר, זו החוויה שהניעה את היד הכותבת – זה יכול לקרות לכל אחד, אין חסינות. החיים אף פעם לא היו חברת ביטוח, בשום חברה, אבל חברה יכולה ליצור מערכות הגנה ועוגנים שמי שנזרק מצנטריפוגת החיים לשוליים או לתהום, יוכל לחיות שם בכבוד מינימלי.
      והתחושה של אובדן העוגנים הללו, ובמיוחד מוסדות מדינה האמורים לתת איזה ביטחון – לוקחים ממך כסף כל החיים, הם אלה שלעיתים רבות מערערים את מעט הביטחון שקיים. ותודה על תגובתך.

  20. הי משה, פעם גם אני ניסיתי לכתוב מתוך המצוקה המקוללת הזאת. בסוף הבנתי שאין טעם.
    הנה שיר אחד ישן בשבילך ממני. לא ברמה של שיר בעיניי, אבל טוב שלא למדת משפטים. חורכי הדין הם הכי נוראים בעיניי מכל בני האדם. (אה, וגם השוטרים). השיר נכתב בעקבות שיחה עם עורכת דין ותסכול נוראי שלא ידעתי בזמנו איך לפרק אותו.

    בָּסוֹף נִכְנַעַת לַזֶהוּ.
    הָכָּל נִקְטַע בַּזֶהוּ
    וְאֵין הֶמְשֶךְ.

    בָּהַתְחָלָה אֲנִי שוֹאֶלֶת:" זֶהוּ?"
    מְנָסָה לְהַרְחִיב: "הַדְפוּקִים הַיִינוּ וְנִשָּאֶר"?

    כְּבָר אָז עָנִית שֶכֵּן.

    -"וְדָוִיד? וְדָוִיד מוּל גָלְיָית לֹא נִיצַח?"

    חָתַכְתְּ ,שֶאֵין טָעָם וְלֹא טִיפָּת סִכּוּי .
    אָז אוּלָי לֹא הֵבַנְתְּ
    אֶת דָּוִיד לֹא הִכָּרְתְּ?

    " הַקְשִיבִי ,
    הַקְשִיבִי לָנְּשָמָה אוּלָי אֶזְכֶּה לִרְעִידָה.
    הַבִינִי,
    הַבִינִי מְצוּקָתִּי עָל דָּמִי הָנִּשְאַב לְלֹא יוֹשֶר."

    תַּקְלִיטֵךְ הָשָּרוּט לֹא רוֹעֵד
    רָק חוֹזֶר וְחוֹזֶר וְחוֹזֶר וְאוֹמֶר
    לְוַתֶּר.

    "אָךְ אָתְּ, שֶלָּמַדְתְּ דִינִים, מָה עִם צֶדֶּק?
    מִילָה זָרָה? מִילָה גָּסָה?"

    אָז הִטַּחְתְּ בִּי :"מִילָה מוּל מִילָה".

    לֹא חָשְתְּ,
    לֹא נָמַסְתְּ,
    לֹא בָּכִית.
    גּוּף גָּדוֹל מוּל גּוּף קָטָן
    עִם צָד דָּק
    גּוּף קָטָן נִשְבָּר.

    זֶהוּ?
    זֶהוּ.

    • משה יצחקי

      סיגל תודה מקרב לב על שירך שנכתב מתוך מצוקה. זה בהחלט נוגע בי. אני מקווה שנמצא פתרון לאותו הדבר שבגינו כתבת את הדברים בדם ליבך.
      לא יודע אם הייתה לך פליטת קולמוס, אבל היא נהדרת: חורכי דין:)))))
      ודבר אחרון: אינני תמים סיגל, אני יודע ששיר, במיוחד לא בימינו הוא משהו שיכול להעיר ולעורר או לבקוע חומות של אטימות. אבל גם פורקן של הנפש יש לו חשחיבות לא מעטה לנוכח חורים שחורים. אגב שני השירים הראשונים אינם מדברים עלי, השלישי כן. ולבסוף: וזו סוגייה שדנתי בה עם גיורא פישר, בסיפור שכתבתי בפוסט האחרון יצרתי מרחק אסתטי ורגשי מהסיפור האישי שלי ולכן, הייתי רוצה שההתייחסות לא תהיה חמלתית כלפי, אלא כמו בסאטירה – אם יש לסיפור איכות סאטירית לעורר את המחשבה בסוגייה העקרונית, חברתית, אנושית וגם עד כמה הסיפור הזה מדבר אל הקורא ומהדהד בו.
      הייתי שמח לו היית מתייחסת בפוסט הקפקאי לנקודות אלה. (לא לוחץ) בכל מקרה תודה מקרב לב על שהדהדת לי את שירך.

השאר תגובה ל משה יצחקי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי