בננות - בלוגים / / וירג'יניה וולף: מות העש
צרת רבים
  • עינת יקיר

    ילידת 77, חיפה. זוכת תחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת 2000. ספר ביכורים, "עסקי תיווך", יצא ב-2002; ספר ילדים (תרגום מרוסית), "זבובה זמזומובה", יצא ב-2006; רומן, "מרכז בעלי מלאכה", יצא ב-2007. עורכת בהוצאת מפה. מנחה סדנאות כתיבה. כותבת רשימות ספרות ל"TIMEOUT" תל אביב  

וירג'יניה וולף: מות העש

"באומניבוס אני יושבת תמיד ליד הכרטיסן ומנסה לגרור אותו לספר לי מה פירושו של דבר – להיות כרטיסן. ובכל חברה שאני מוצאת עצמי, אני מנסה לדעת מה פירושו של דבר – להיות כרטיסן, להיות אם לעשרה עם שלושים וחמישה שילינג בשבוע, להיות סוכן מניות בבורסה, להיות אדמירל, להיות פקיד בנק, להיות תופרת, להיות דוכסית, להיות כורה, להיות טבח, להיות זונה. כל מה שנמוכי המצח עושים מעניין ומפליא אותי יותר מכל, משום שבהיותי גבוהת מצח, איני מסוגלת לעשות את הדברים הללו בעצמי".
כך וירג"יניה וולף ב"מצח בינוני", אחד הטקסטים המבריקים בקובץ המסות, הרשמים והמכתבים שלה "מות העש", שראה זה עתה אור בתרגומה המצוין של כרמית גיא.
הטקסט הזה, שנכתב כמכתב, יועד לעורך ה"ניו סטייטמן" כתגובה לביקורת שהתפרסמה על אחד מספריה.
שלוש אירוניות חבויות כאן, כרוכות זו בזו. אירוניה אחת היא עצם התגובה השנונה, העניינית-לא עניינית, של וולף, לביקורת שנכתבה עליה, שאורכה, יש להניח, כאורך הביקורת עצמה, ואולי אף עולה עליה. כבר במעשה הארכני הזה, הטרחני לכאורה, יש מן המענה החריף והדוקרני של וולף למאמר שככל הנראה חטא לה; אירוניה שנייה נעוצה בהערת השוליים של הטקסט הזה, וזו לשונה: "המכתב נכתב, אך לא נשלח ל"ניו סטייטמן"". כך, כל המעשה הזה ירד לכאורה לטמיון, לאחר שהושקע בו ככל הנראה מאמץ רב (בפתיחה לספר כותב לאונרד וולף, בעלה של וולף ועורך המבחר הזה של "מות העש", כי כל החיבורים של וולף נכתבו ושוכתבו בקפידה יתרה: "דומני שווירג"יניה וולף מעולם לא שלחה מאמר לכתב עת כלשהו בלי לשכתב אותו שוב ושוב"). המכתב לא נשלח, "נגנז" רגע לפני היוולדו, נכחד עוד בטרם הגיח; והוא שמוביל אל האירוניה השלישית, הגלומה בעצם המילה "מכתב". האם באמת מכתב כתבה כאן וירג"יניה וולף? לפנינו טקסט החותר תחת הבינונית האפרורית, החנפנית, חסרת ההשראה, שהיא היא גבהות המצח ונמיכות המצח האמיתית: "האם אתה חושבים", פונה שם וולף אל נמוכי המצח, "שסיפור חייכם כמות שהם קטנוני ועלוב מכדי שייחשב ליפה? האם משום כך אתם מעדיפים את הגרסה בינונית המצח של מה שהם [בינוני המצח – ע.י] מכנים ברוב חוצפתם האנושות האמיתית? – תערובת של אדיבות ורגש מודבקת בזוהמה דביקה של מקפא רגל עגל?". באותה נשימה יכולנו לקרוא לטקסט הזה מסה, רשימה, ביקורת, סיפור. ואם מכתב – מי הנמען למכתב כזה? גבוהי המצח? נמוכי המצח? וולף עצמה? עורך ה"ניו סטייטמן"? אף אחד מהם? וזו האירוניה השלישית של וולף: לקרוא לדבר בשם, ולא למלא את הייעוד שבשמו, לחתור לא רק תחת הבינוניות, אלא במובלע תחת המושג "מכתב" – לא לשלוח, לא לפרסם, ובכך להבטיח לטקסט הזה נצח אחר, לא פונקציונאלי, פתוח, המתגלם כאן.
ולא מפתיע הוא. שהרי וולף עצמה חתרה כל העת להזיח את ייעודן של מילים – כמטונימיה לכל דבר, גם לזֶהוּת – ממקום אחד למקום אחר, רחב, מופשט, כזה שבה בעת מכיל ומקיא הכל מתוכו. "המילים הן הנושאות באשמה", היא כותבת בטקסט "אומנות" מ-37". "הן הפרועות ביותר, המשוחררות ביותר, חסרות האחריות ביותר. הבלתי ניתנות להוראה ביותר. אתה יכול, כמובן, להדביק אותן ולמיינן ולסדרן על פי האלף-בית במילונים. אך המילים אינן חיות במילונים; הן חיות בנפש. אם רצונך בראיה לכך, חשוב כמה פעמים ברגעי רגש עז, כשאנו זקוקים יותר מכל למילים, איננו מוצאים אותן. […] כיצד נוכל לשלב מילים ישנות בסדר חדש כדי שישרדו, כדי שייצרו יופי, כדי שיאמרו את האמת?", היא שואלת, ורגע לאחר מכן קובעת את העובדה שתחרוץ לעד את הרעד החי בכל מעשה-מילים שלה: "יש מכשול בדרך, מעצור בהוראת המילים".
וירג"יניה וולף היא המעצור בהוראת המילים. כמה יפה היא מדגימה כיצד הוראות ברציף ובקרון הרכבת ("עוברים את כיכר ראסל", "אין להתכופף מבעד לחלון") הופכים בין רגע נטרף לשירה צרופה. בכל מקום שבו בוחרת וולף לעמוד מתרחש רגע המעבר הזה של המילים ממצב צבירה של הוראה למצב צבירה של חירות, ובחירות הזו פוגשים רחובותיה הקרים של לונדון את התודעה המפוזרת, המפרקת. כאן פוגשת הביוגרפיה את הבדיון וגבוה המצח את נמוך המצח.
רגע שבוחרת וולף לעמוד בו, מדרכה או אדם, זוכה לחסד מבט חם וחומל, שבקצה לשונו זכר טעמה של אירוניה, משום שהמאבק של וולף, הסף שממנו היא נשמרת, הוא הסף המפתה אותה כל כך – סף ההיכבלות. הנטייה היא כל הזמן להיסחף, להיטמע, להיכבל אל חיק הסנטימנטאלי, המתרפק, הנרדם. וישנם הרגעים שוולף צוללת ממש אל העוצמה הסנטימנטאלית הזו וכמו טובעת בה. למשל כאשר היא חוזרת וחורצת את הקשר הוודאי הבל יינתק בין המילים לנפש. בכל חריצה כזו של הצירוף "כי המילים חיות בנפש" הולכת וולף ומתרחקת מן האופק הביקורתי, לכל הפחות הספקני, המהסס. כך גם בטקסט "שוטטות ברחובות", המגולל את התנהלותה הסהרורית של וולף בגוף ובנפש בחיפוש אחר רכישת עפרון עופרת. נדמה שלונדון כולה הופכת כר נרחב להניח עליו את הראש, ווולף מניחה, ומניחה, שוב ושוב ושוב, אך ברגעים האחרונים והצלולים היא תאמר: "את יכולה לחדור מעט לכל אחד מהחיים הללו, די כדי שתהיה לך האשליה שאינך כבולה לנשמה אחת, אלא יכולה להלביש עצמך למשך רגעים ספורים על גופם ונשמותיהם של אחרים".
וולף על פי רוב היא חוצת הסף ושומרת הסף של עצמה. המודלים האמנותיים שעמדו לנגד עיניה, שהיו השראה רבת רושם, יכלו לשרת אותה באופן חלקי בלבד, גם משום היותם גבריים ברובם, אך בעיקר משום שוולף, כבעלת דופק רגיש מעין כמותו, כבעלת כישרון נדיר של צלילה אל ערנות מתמדת, עמדה על סף הגילוי הזה, הניכר בכל טקסט וטקסט שלה, של טריפת המערכות. והדבר הסב לה צער כמו אושר, נמיכות מצח כמו גבהות מצח, עצלות מהורהרת כמו חריפות עפרון עופרת – אותו עיפרון מר שהיא רוכשת בסוף טקסט אחד ונשבעת בשמו (שהופך בינתיים לעט) לדקור למוות את מי שיעז לכנות אותה "בינונית מצח". כי מזה פחדה, והפחד הזה הופך אותה לחכמה, לאנושית, לאכזרית: חכמה להבין את הרצון להיות לא כבולה לנשמה אחת; אכזרית לדעת את האשליה שבו; אנושית ליפול לעיתים אל כיסי הסנטימנטאליות המנחמים. ובעיקר חמקמקה. חמקמקה לקורא כמו לעצמה. ואותו עצמי מתפצל ונפתח לתפארת ב"ערב בסאסקס: הרהורים במכונית": מתפצל לעצמי "להוט ואינו שבע רצון", ולעצמי "תקיף ופילוסופי" ולאני – "צד שלישי שהכריז עתה על קיומו", היא מצהירה לא בלי נימה של אירוניה, משום שאל הסדק הזה נדחק מיד "עצמי הרביעי (זה המסתתר, רדום לכאורה, ומזנק לפתע בהיסח הדעת)", ולאחריו יש עוד אני אחת, "העומדת בראש החברה", זו המבקשת סיכום, "לאסוף את עצמנו; עלינו להיות לאני עצמי אחד", ולכשהדבר מתרחש – הגוף, עוד ישות, "ששמר עד כה על שתיקה", פוצח בשירה.
אך הזהויות המתפצלות חוּצה-פנימה מתממשות בשיאן בספרות שלה. לכן הניסיונות העיוורים הנעשים לפרקים להעמיד את וולף על במות "מכובדות" ומצמיתות, הורגים בהתכוונות גסה את הניסיון העדין, השברירי והעקשן הזה שלה, בין אם הן נקראות "ספרות נשית", "בשורת הפמיניזם" ברוח "חדר משלך" – טקסט שהסב לה נזק כמו שהועיל לה, בשל היותה מזוהה יותר מכל דווקא איתו – או זיהויה החיוור עם קוטב הדיכאון, מחלת הנפש וכיוצא באלה זיהויים, המקבעים באופן מקומם את דמותה העשירה, החריפה, הנועזת, המהפכנית (ודי להזכיר את ייצוג דמותה הדל כל כך בספר "השעות" ובעקבותיו בסרט).
הוצאתו לאור של "מות העש" יכולה לכן להיות ברכה, רק אם הספר הזה ייקרא כהעשרה מרחיבת דעת למעשה הספרותי של וירג"יניה וולף. באופן העשיר והביקורתי שבו היא רואה אדם בפועלו ובמרחבו הפיזי והמטפורי: יהיו אלה הכומר וילקינסון והקפטן ג"ונס, גברת גריי הקשישה או הנרי ג"יימס; יהיו אלה מכתבים, ביוגרפיות, ספרים או החיים עצמם; יהיו אלה סאסקס או מלחמת העולם השנייה. זהו מאמץ נדיר בהישגו לטרוף מערכות, כי רק לאחר הטריפה מתרחשת הקפיצה הגדולה. כך, בכותבה על הצרעה בשמים – הגרמנים הטסים מעל אנגליה – היא תדרוש מיד את הצרעה שבתודעה. כך, אל מרחביו החבויים-הגלויים של הנרי ג"יימס היא תגיע מתוך אפלולית מרחביה החבויים-הגלויים של הקתדראלה. "יש סיפורים שחייבים לספרם מדור לדור, גם אם אין לנו דבר חדש להוסיף עליהם", קובעת וולף ב"לא אחד משלנו", מאמר ביקורת על ביוגרפיה של המשורר פרסי ביש שלי, "אלא בזכות איכות משונה בהם, שעושה אותם לא רק סיפורו של שלי אלא גם סיפורנו אנו".
קביעה זו, הרגשנית במקצת, התרה בדבקות קדחתנית ונוגעת ללב אחר אותה הוראה של איכות משונה ומבקשת להקים דרכה את דמותו, בבואה אל הפרוזה של וולף משלימה את המעגל ושם מתרחשת הקפיצה הגדולה, המשמעותית כל כך של וולף. שם החירות העמוקה המעמידה יצירות כמו "מרת דאלוויי" (1925), "אל המגדלור" (1927), "הגלים" (1931), או ספרה האחרון של וולף, שהתפרסם חודשים ספורים לאחר מותה ב-1941, "בין המערכות".
בשבוע הזה, שבו נפטר הסופר והמתרגם אהרן אמיר, "מות העש" שולח אל הפסקה החותמת את הספר המופתי הזה שתרגם אמיר ב-81" (וראוי היה אם יצא לאור שוב), המעמיד את וולף אולי כסופרת המופלאה ביותר של המודרניזם. שם הדיבור של וולף לא חדל אף פעם לכדי הצהרה, שם הסף הוא תמיד ערנות פעורה, נדרכת, נבנית. ומנגד, במקום שבו עומדים – לא חדלים לחצות אותו:
"אַייזה שמטה מידה את התפירה שלה. הכיסאות הגדולים המחופּים רָמו ועָצמוּ. וגם ג"יילס. וגם אַייזה לנוכח החלון. החלון היה כולו שמים בלי צבע. הבית שוב לא היה בו משום מחסה. רד לילה בטרם ייבּנו כבישים, או בתים. רד הלילה שבּו צפו שוכני-מערות מאיזה מקום גבוה בין הסלעים.
ואז עלה המסך. הם דיבּרו".


וירג"יניה וולף | מות העש | תרגום: כרמית גיא | הוצאת כתר | 220 עמ" | 84 ₪

* התפרסם במוסף הספרות של עיתון מעריב

5 תגובות

  1. לילך גליל

    עינת, קראתי הבוקר במעריב, התרשמתי והתעשרתי. תודה.

  2. שחר-מריו

    עינת,

    בראבו. קראתי גם אני את הביקורת שלך אתמול בעיתון. מרתק ומפרה. "מות העש" נכנס לרשימת ה"יש לקרוא". תודה!

    אני חולק עלייך באשר לקביעה אחת, והיא בנוגע ל"קיבוע" דמותה של וולף במדיום החזותי, דרך הסרט "השעות" (שמבוסס על ספר בשם זה של מייקל קנינגהם).

    דווקא "השעות", לטעמי, מצליח להיחלץ מהעוול, שנעשה לוולף ב"זיהויה החיוור עם קוטב הדיכאון, מחלת הנפש וכיוצא באלה", כפי שהיטבת לאבחן.

    זאת משום שוולף מיוצגת בסרט הן באופן ישיר (על ידי השחקנית ניקול קידמן) והן באופן עקיף (בגילומה של השחקנית מריל סטריפ, שמשחקת יום בחייה של מרת דאלווי, שהיא בעצם יציר כפיה של וולף).

    ובעצם גם השחקנית השלישית, ג"וליאן מור, משנה את "עלילת חייה" מתוך מטרה להגשים את עצמה, משום שהיא מושפעת מיצירתה של ווירג"יניה וולף.

    ולכן, "השעות" מצליח לחמוק מהזיהוי המקובע והחיוור של וולף, מכשלתם של רבים. ב"השעות" יש מקום דווקא לזיהוי הנכון שלה כדמות עשירה, חריפה, נועזת, מהפכנית.

  3. מעניין ומעשיר עד מאד. רק חסר לי מרכיב הכרחי לטעמי בדיון על וירג"יניה וולף – הפמיניזם.

    • הי אורי, תודה, ורוצה להבהיר: בכוונה התעלמתי ממרכיב הפמיניזם, כפי שעולה גם מהמאמר עצמו, כי נמאס לי שוולף מזוהה בעיקר עם הפמיניזם, על חשבון גדולתה כסופרת. אז זה היה מעשה מכוון.

  4. ביקורת מרגשת בפני עצמה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לעינת יקיר