בננות - בלוגים / אמיר אור / אפוקליפסה 4: עשה זאת בעצמך
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

אפוקליפסה 4: עשה זאת בעצמך

 

 אפוקליפסה כבקשתך (4)

[הקש לקריאה מההתחלה]

 

הדתות הפגאניות – גם ה"פרימיטיביות" במרכאות וגם המפותחות – נתפסו על-ידי התרבות המערבית כ"מפגרות" או בלשונם של המיסיונרים – כ"כופרות ברוחני שבאדם". בדתות אלה הרמוניה עם הטבע הייתה ערך דתי ואתי, אך לאחר דורות של ניצול ודיכוי פיזי ותרבותי, תרבויות פגאניות (כמו סין, יפן או הודו) אימצו את הדגם הדורסני של הכלכלה והתעשייה המערביות, ולעיתים אף ביתר קיצוניות.

זהו מהפך יסודי. תרבויות אלה, אימצו את תפיסת העולם 'המנצחת' של מדכאיהן לשעבר; תרבויות שבתובנה הבסיסית של דתותיהן נתפס היחס אדם-עולם כיחס של כלים שלובים: הכל מחזורי, וכל מה שנלקח יצטרך להינתן חזרה בדרך כלשהי. בתפיסה שבה האלוהות מגולמת בבריאה, האדם הוא תא באורגניזם הקוסמי הזה, והאל אינו פוגע בו אלא במידת ההכרח הטבעי, שהרי האדם הוא חלק ממנו.

אבל אם נמשיך את המטאפורה הזו של תא ואורגניזם, אין ספק שבתפיסה זו דווקא יש לנו ממה לפחד: מעצמנו.

במובנים רבים התרבות המודרנית – ממערב ועד מזרח – מתנהגת כמו מוֹשבת תאים סרטניים, הנלחמים באורגניזם שמאפשר את עצם קיומם. תרבות שמתעלמת מן הקשר הסימביוטי שבין האדם לעולמו, חותרת לקראת שואה אקולוגית בלתי נמנעת, לקראת סופה שלה וסוף עולמה.

חייזר אקראי שהיה צופה בנו היה אולי תמֵהַּ איך אפשר להתנהג באופן כה אירציונאלי. אנחנו נזר הקוצים של הבריאה, ולכן מותר לנו הכל. אבל איפה הפחד? הפחד הבּריא, הטבעי? הרי כולנו יודעים לאן מובילים המעשים האלה.

התנהגות שיטתית הרסנית כזו מניחה מקום לחשד שברובד הפסיכולוגי-אמונתי של תרבות המערב, ברובד הציפייה, אסון אפוקליפטי נראה מובן מאליו. במובן זה "שיבת המשיח" של ייטס נראית כביטוי לנבואה המגשימה את עצמה, וכל התנהלותנו נראית כמין ניסוי גלובלי בהגשמת ציפיות במובן הציני ביותר: אם להאמין למטיפי יום ראשון בטלוויזיה האמריקאית, גם שואה אטומית היא בעצם רק מלחמת גוג ומגוג, קרב אַרמָגֶדוֹן של חזון יוחנן, או השד יודע מה. וכך גם ביהדות – "חבלי משיח" הם שואה עתידית אבל שואה שרק מקרבת את הגאולה.

האפוקליפסה היותר מפחידה היא אולי מנגנון ההשמדה העצמית, מנגנון שהתרבות עצמה מפתחת ושוקדת על שיפורו. בעניין זה אמר איינשטיין, שאין לו מושג באיזה נשק יילחמו במלחמת העולם השלישית, אך ברור לו שברביעית ישתמשו באבנים ובמקלות.

 הבשורה על פי תיאופילוס:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=19987&blogID=182

 

114 תגובות

  1. חנה טואג

    מאמר טוב ,אמיר,מסכימה עם כל מילה ,וזה בדיוק מה שהקבלה גורסת ההרמוניה שבטבע נהרסת על ידי האדם הפועל נגד הטבע ,מנצל והורס את האורגניזם שממנו באה חיותו.
    האלוהות היא הטבע היא בתוכו חלק ממנו ,רק האדם שהוא נזר הבריאה נוהג כנזר קוצים
    צודק כי טבעו מקולקל, הוא צורך וזורק צורך יותר ממה שהוא צריך ,לעומתו חיה אוכלת רק בשעת רעב. הרצון לקבל שלו אינו יודע גבולות.
    כשיתקן את מדרגות חי צומח מדבר שבתוכו זה יקרין על העולם שמסביבו באותן קטגוריות ממש
    נקווה שעם גל ההתעוררות הרוחנית כיום בארץ ובעולם , נזכה לגאולה ללא ארמגדון או גוג ומגוג
    ויתקיים בנו "אחישנה" – זרוז הזמנים

    • אמיר אור

      הלואי, חנה. שני תאומים מתרוצצים בבטן העולם הזה.

      האם ההבחנה האריסטוטלית (צומח חי מדבר) עדיין משמשת את המחשבה הקבלית?

      • אמיר אור

        על ענייני אברהם אבינו, על פשט ועל דרש של קריאתך, עניתי לך ב"אפוקליפסה 3" http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=19649&blogID=182

      • חנה טואג

        לפי הקבלה ,אמיר , האדם הוא עולם קטן כל העולמות כלולים בתוכו: דומם ,צומח חי מדבר ,והיה אם יתקן את המדרגות -האבחנות הללו בתוכו – יתוקנו גם מחוצה לו בגשמיות
        אדם מתוקן משמע עולם מתוקן ,גם מבחינה אקולוגית
        האם תוכל להביא את התפיסה האריסטוטלית מענינת אותי ההשוואה

        • אמיר אור

          חנה, זה פשוט – החלוקה הזו של התודעה האנושית לנפשות ברמות שונות – צומח, חי ומדבר – היא של אריסטו. הוא המקור. ממנו הגיעה לאבן רושד ולרמב"ם והלאה – וגם לקבלה.

          • חנה טואג

            תודה אמיר היקר
            היכן בכתביו זה מופיע ,אפשר ציטטות? אם זה לא מכביד
            זה חשוב לי כל ההצלבות האלו
            זה מוכיח שזו באמת האמת ,אין בילתה

          • אמיר אור

            חנה, אריסטו עוסק בנפש האדם החל מסוף הספר הראשון (י"ג) של האתיקה הניקומאכית שלו ומתחילת הספר השני. הוא מבחין שיש בנפש חלק אירציונלי שכולל נפש צמחית שבה התנועה והתזונה ונפש חיה או 'משתוקקת' שבה התחושה וההשתוקקות, וכן חלק רציונלי, נפש שכלית, שבה המחשבה.
            הפונקציות של השכל (nous) מתחלקות הלאה (ידיעה מול ארגון, חכמה מול שיקול דעת) וכו'.
            בהמשך הוא בוחן את הדרכים להשיג מחשבה ופעולה טובה, והעניין די מורכב, אבל מעניין :)

          • חנה טואג

            תודה רבה רבה

  2. ענת לויט

    לכל אורך הקריאה במאמר המרתק מעלה שוב שאלתי את עצמי את השאלות הרגילןת, למה ככה? למה נזר הבריאה כה מקולקל – נזר קוצים על ראש עצמו קודם כול, למה כה הרסני, קודם כול כלפי עצמו. ובד בבד כבר עלו בי גם התשובות שהשכלתי לשמוע דוגמת אלה שחנה טואג מעלה. וכן, אף פעם זה לא לגמרי משכנע אותי למה דווקא כך המנגנון האנושי פועל לאחר שהושלכנו מגן העדן. האם אין עוד דרכים לניהול עולמנו האנושי זולת חורבן חוזר ונשנה? ונניח שכדי להיטהר ולתקן ולבנות עולם טוב יותר וגאולה אז נו דרך הביבים, למה דווקא ככה – השאלה הזאת מטרידה גם למקרא שורותיך, ותשובה לא רק שאין אלא אם להתייחס לסיום באותה אמירה של איינשטיין, אזי יצאתי אני בכאוס פנימי מוחלט. למה? שהרי יש בו כדי לקעקע אפילו את רעיון האבולוציה. לא הרס לשם התפתחות ושדרוג אלא כדי להחזיר הכול לבראשית, לנקודת האפס. והשאלה זועקת יותר מתמיד – למה ככה?

    • חוה זמירי

      לאמיר,

      שילוב של מילים ותמונות יוצרות אפקט מהמם. נראה, שבמספר מילים אתה מסכם היטב את אפקט הפחד.

      העובדה שדתות פגניות מאמצות דתות ושיטות של מדכאיהם – יש לה מונח "ההזדהות עם התקפן" בפסיכולוגיה, זה אולי סאדו-מזוכיזם – במשמעות הפסיכיאטרית הקשה והחולנית ביותר -(לאו דווקא מבחינה מינית).

      נדמה לי שנבואתו של אינשטיין חוזרת למצב של אידיאליזם – היינו למצב הבראשיתי – שהיו אנשים,
      שלא היתה טכנולוגיה,
      שהיה בכלל עולם.

      קאדפי מועמד עכשיו בבית הדין של האג למשפט על פשעים נגד האנושות –
      אוסיף על שאלותיך – האם לבובות נדמינו. אז מה, על הדרך הוא טבח אלפים מבני עמו, הפציץ אותם, וכל זאת, כאילו עסק באיזה משחק מחשב.

      באשר אלינו, איני רוצה לתפוס צד, אבל יש תנועות מחאה – רק אולי שעינינו טחו מראות.

      השאלה היא אם אנחנו חוזרים לאיזה מיתוס שהעולם יאותחל מחדש, או שיגיע אל סיומו המוחלט.

      מעבר לחור שחור אחד גדול – לא יהיה מאומה. שומכלום – פשוט כלום
      לא הר ולא אדם!!!

      חוה

      • אמיר אור

        חוה, אני לא בטוח שהזדהות עם התוקפן כבעל הכוח והשליטה היא סדו מזוכיזם. זה לא עניין מיני, ואף לא עונג מקבלת סבל או גרימתו, אלא פשוט פרשנות מוטעית לרצון להיות חזק, בשליטה, בצד הנכון של ההישרדות.

        המיתוס של "אתחול העולם מחדש" קיים במחשבה ההודית, שם העולם עובר בארבע פאזות מקיום מושלם להידרדרות והתפרקות מוחלטת, נהרס, נבנה מחדש, וחוזר חלילה.
        גם אצל הסטואים היתה תיאוריה של כליה ובריאה חוזרות – העולם כלה באש ואז מתחיל שוב להיווצר וכל ההיסטוריה חוזרת על עצמה בדיוק מוחלט. חזרה נצחית.
        בתקופה המודרנית היה זה ניצשה שחזר על הרעיון הזה שלהם.

    • אמיר אור

      ענת, למה ככה? – אין לי תשובה.

      למה כל כך הרבה הרס בעולם? כי בצלמנו ובדמותנו אנחנו בוראים את עולמנו, ואנחנו שרוטים ומקולקלים וטרם באנו על תיקוננו.

      אבל ה'למה ככה' שלך הוא מעבר לזה. למה אנחנו מקולקלים? מה קרה?
      למה נפרדנו? איך נפלנו? מי התקלקל שהחל לקלקל אחרים ואיך?
      הילל בן שחר, לוציפר, נשמה.

  3. אמיר אור

    מאת: ידידי
    תוכן המסר: הי,אמיר

    "בעניין זה אמר איינשטיין, שאין לו מושג באיזה נשק יילחמו במלחמת העולם השלישית, אך ברור לו שברביעית ישתמשו באבנים ובמקלות."

    בניגוד להבטחתי, אני אספר לך עוד משהו מצחיק שספק אם אתה יודע על אפוקליפסה, אתיקה, מוסר והעם הנבחר:
    ב-1939 גב' Lise Meitner שגורשה לשודיה העבירה תוצאות מחקר שלה(n=3) לנאצי Otto Hahn.
    היא רצתה פרס נובל בכל מחיר (Hahn קיבל אותו, אבל היא לא. כל אחד היה מבין משמעות-chain .(reaction
    Enrico Fermi (אמו יהודיה) פיצה את עצמו בגילוי מסה קריטית. וכל זה – משחק ילדים להסתיר מכלל אנושות. במקום יהודים נכנסו להיסטריה ופרנויה. שני צוציקים, Leo Szilard ו-Edward Teller בערב אחד שכנוע את Albert Einstein (אחרי דקות מחשבה מעמיקה ותוך תחושת אחריות) לפנות מידית ל-F. Roosevelt. הוקם פרויקט. בגרמניה הוקם פרויקט דומה. ראש פרויקט שם היה אוברשטומפירר SS וחבר מפלגה נאצית, אבא של מכניקה קוונטית W. Heisenberg. אבל מיתבורר ש-Heisenberg סתום, פתאום לא מבין שגרפית יותר זול ממים כבדים.
    היהודי Fermi עוד התבדר בחישובים האם אטמוספרה תדלק. אמת, שאחריHiroshima
    Fermi התאבד. אבל Teller לא נרגע עד שבנה צעצוע ללא הגבלת הספק-אפוקליפסה כבקשתך.

    בברכה
    ידידי

    • חוה זמירי

      לידידי,

      ממה שבדקתי כותבים גרפיט בט' סופית.

      ואנריקו פרמי לא התאבד, נכון שהגילויים שלו הובילו להפצצה על הירושימה ונגסקי ב1045, ואולם פרמי מת ממחלה בארה"ב בשנת 1954.

      היה אולי נוח להראות אותו כבעל מצפון שטרף את נפשו בכפו לאחר השמדת שתי הערים, ואולם הוא דווקא המשיך לחיות עד שחלה עוד עשר שנים וקצת.

      לגבי דבריך הנוספים – אבדוק.

      תראה כחובב מתמטיקה מושבע כדאי שתזהר בפרטים הקטנים, ועדיף שלא תעסוק בתרכובות למיניהן. פתרון של נוסחאות בשיטה שלך באמת עלולה להיות מאוד מסוכנת. אתה יודע אות אחת לא במקום, או מספר שגוי ופוף… אנחנו באפוקליפסה הבאה.

      תמזוג לך איזו כוסית ויסקי – ככה כולנו נהיה יותר בטוחים!!!!

      חוה

      • חוה זמירי

        תיקון טעות

        צ.ל. 1945.

        חוה

      • אמיר אור

        מאת: ידידי
        תוכן המסר: שלום, חוה

        "לגבי דבריך הנוספים – אבדוק."

        סביב מאורעם גדולים ואנשים גדולים בונים מיתוסים on-line. לך תדע מה היה באמת ומה ספרות/שירה. גם על Heisenberg יש סיפור דומה:
        נכנס צוציק למשרדו, בלי אגו, בלי אמביציות, סה"כ רצה להראות שהוא בסדר. מציג חישובי בליע של גרפיט. Heisenberg לא מאשר פרסום. Heisenberg לא מאפשר הצגת העבודה בסמינר. Heisenberg זורק אותו מהמכון עוד באותו יום.
        כמובן שחישוב היה מדויק.

        אני מודה לך על נכונות לבדוק אותי. אבל למה כזה אנטיקה? יש לי משהו יותר עכשווי וסקסי:
        חישובי connections על S-שבע, מה זה בחורה פרועה!

        בברכה
        ידידי

  4. חנה טואג

    אמיר אני רוצה להודות לך על הבמה שאתה נותן אצלך בבלוג לדעות ,רעיונות ולשיח אמיתי תבורך
    זהו בלי ספק ערך מוסף תרבותי רוחני
    לבלוגיה השתוקית שלנו

  5. גליה אבן-חן

    מענינת מאד התאוריה האומרת כי מלחמת העולם השניה והשואה הסתיימו, כי מראש הן נוצרו למען חורבן סופי, כפי שאתה כותב "המתינו לשואה קוסמית" במילים אחרות מדובר בהרס עצמי של מדינה.
    פרופ' הר סגור ז"ל הסביר באחת מתוכניותיו את הגורם לסוף מלחמת העולם השניה בטפשותו של היטלר. אני נוטה לקבל יותר את התיאוריה המובאת כאן כי אני לא חושבת שאדם טיפש יכול ליצור מפלצת אנושית כה גדולה.
    מעניינת גם ההשלכה האקולוגית על תקופתנו, הרס עצמי כלל עולמי במובן האקולוגי.
    העם היהודי נחשב מזה שנים רבות עם בעל תכונה דומיננטית של הרס עצמי. נשאלת השאלה האם מדינתנו על כלל תושביה בעלת הרס עצמי? האם מה שמניע אותנו הוא הרס עצמי? אני חושבת ששאלה זו נשארת פתוחה, ולכן גם אתה נמנעת מלעסוק בה.

    • חוה זמירי

      לגליה,

      מאוד מוזרות בעיני התיאוריות הנ"ל ואסביר: השואה היא נגזרת, היא חלק בלתי נפרד ממלחמת העולם השנייה. אין כל אפשרות להפריד בין השניים.

      לגבי השואה נאמר, כי מטרתה היתה לקבץ את היהודים אל מדינה משלהם – על השאלה, מדוע היו צריכים ללכת כצאן לטבח ששה מליון יהודים. תירוץ מאולץ – אבל הוא קיים.

      על הנטייה להרס עצמי, מדובר כבר בחורבן ירושלים על-ידי הרומאים בסיפור על קמצא ובר-קמצא. על שנאת חינם. גם ישעיהו טען כבר, כי מהרסיך ומחרבייף ממעיך יצאו.

      על טפשותו של היטלר לא שמעתי, אבל ידוע הוא על הרצף ההיסטורי, שהשתלטות על מדינות ועל שטחים טיבה להסתיים, בין היתר מחוסר אפשרות באמת לשלוט על שטחים גדולים ברחבי העולם.
      כך קרסה האמפריה הרומית, האמפריה הערבית, זו העותומנית ואפילו האמפריה האנגלית שהשתרעה על שטחים יותר גדולים.

      אבל היטלר היה אולי טיפש שלא למד מנפוליאון בונפרטה, שנכשל גם הוא בנסיונותיו להשתלט על ארצות באירופה גם היטלר וגם אחרים כשלו בשלג של סיביר, בתנאי המלחמה.

      באופן יחסי למה שהיטלר עולל, הסיפור נמשך יותר זמן, מכיוון שאף אחד לא רצה להאמין על עצם הפתרון הסופי – על השמדה גורפת והמונית בגז. כך או כך לא יכלנו לצפות שהיטלר באמת יקבע את שלטונו בעולם? חלק מן האנושות עדיין נשארה שפוייה.

      ובהקשר להרס העצמי, אפשר להפסיק זאת באחת על ידי הקמת תנועת מחאה גורפת. אבל היהודים כבר אימצו מזמן את הדימוי של השה לעולה – של הקרבן.

      אני באמת הייתי רוצה לראות מישהו כאן מחברי בננות שקם ועושה ולא רק מדבר. (אמיר דווקא עושה)וצודקת חנה טאנג יש משהו שתוקי בבלוגיה הזאת – אבל ממתי אומנים הם אלו שיצרו שינויים או איזה שהם מהפכות, כאשר הם עדיין אינם מבינים שספר פרושו העברת מסר – ידע נאור יותר לציבור ולא איזה לופ של סחרור עצמי.

      ולא איני מתכוונת אליך – חלילה. האומן אמור להיות מוליך, מראה דרך – המשוגע בשפתו של אמיר אור בעצמו – ולא זה הנתון בשאלות האינסופיות אם מה שיצרתי הוא שווה = סימן שגם אני שווה.

      איני מתכוונת לפגוע, אלא מבקשת רק לחשוב מחדש ומחדש מהו באמת תפקידה של האמנות.

      חוה

      • חוה זמירי

        לאמיר,

        אתמול, כמדומתני, בלונדון וקירשנבאום, הביאו מישהו שמתמחה בטקסי קבורה טיבטיים, הוא טען כמוך, שבעיניהם האדמה קדושה, וכן גם האש – המת הוא טמא ולכן אין לקרב אותו אל האדמה, ולא לשרוף אותו.

        אז איך יקברו את הגוף הטמא. השיטה היא מגעילה בתכלית הגועל, גורסים את עצמותיו ואת בשרו של המת ונותנים אותו למאכל לנשרים. ובכן הראו את הנשרים השבעים ואיך שהם מתקשים להתרומם ולעוף לאחר שהגוף הגרוס בבטנם, לגבי הריח ובכן הטענה היתה שהשדה מריח כמו איטליז בקר.

        מכיוון שהייתי אחרי מקלחת חמה ראיתי מזווית העין את השדה וזה היה דוחה בתכלית הדחייה, אבל גם מעניין.

        שמעת על זה?
        אנחנו יצורים די משונים בני האדם?

        לפי צורת חשיבה שכזאת האפקוליפסה כבר כאן!!!

        חוה

        • חוה זמירי

          אמיר,

          האם הותרת אותי בדד להתנגח במערכה????

          האם עם הצופים במחזה, אתה מעלה או מוריד ו/או שניהם יחד את התפאורה?
          אתמהההההה:))))))

          חוה

        • אמיר אור

          חוה, לא ידעתי שיש מנהג כזה גם אצל הטיבטים.
          בדת הזורואסטרית המתים נעזבים במגדלי הדממה, ה"דאכמה", ונאכלים על ידי נשרים, אבל בעבר היו שגם השאירו את הגופות למאכל כלבים.

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            כתבתי לך אתמול, אבל כנראה זה נעלם.

            הרצתי מחדש את התכנית של לונדון וקירשנבאום.

            ב- 21 במרץ יוקרן סרט בסינמטק על מנהגי קבורה טיבטיים והודיים. הבמאית נדמה לי היא מזרח אסייתית.

            ובכן, לדברי החוקר – יעקובסון שמו – אין שום קשר בין הקבורה הזראוטואית לבין זו הטיבטית-הודית. לונדון העלה את השאלה, ואכן בפרס היו נוהגים לשים את המתים במקומות גבוהים, על משטחי מתכת אפילו כדי שלא יבואו במגע לא עם האדמה שהיא קדושה, ולא עם האש שגם היא קדושה ואכן הזכירו שהמת הוא טמא במלוא הטמאות – ולכן השאירו אותו גם במגדלים הגבוהים שלא יבואו במגע עם החיים ועם הקדושה. הסיבה בין היתר היתה, אכן, אקולוגית.

            מכיון שאין כל קשר, הרי העיקרון שמנחה את הקבורה הטיבטית היא:

            1. לדאוג לעופות אוכלי נבלות וטריפות למאכל ולתזונה. יתרה מכך – רעיון החמלה לעופות אוכלי נבלות.

            2. להנכיח את ארעיותו של הקיום האנושי בפני הצופים. כל טיבטי חייב לפחות פעם אחת לראות מחזה קבורה שכזה.

            התנהלותו של טקס קבורה הוא מבחיל למדי:
            פושטים את עורו של המת, מבתרים אותו לנתחים. מרסקים את העצמות עם צ'מבה – שהבנתי שזאת חיטה. ובכל האיטליז בשר הזה באמת מאכילים את הנשרים – שאחר-כך קשה להם להתרומם – בעוד בני משפחה צופים במחזה.

            לשאלה, כאשר הנשרים היו מתרוממים ועפים – אם הם היו חוזרים – ובכן הם היו חוזרים.

            קולה של הקריינית בסרט הוא נעים ודרמטי יחסית למראות.

            אז אם זה מעניין אותך, לך לראות את הסרט, כאמור בסינמטק.

            לעזאזל, כתבתי את זה אתמול בלילה. שיט, לאן זה נעלם?

            על כל פנים מביאה בפניך עודפעם.

            חוה

          • חוה, תודה. זה נשמע כמו הכנות לקובה…

            בנוסף לחשיבה האקולוגית (כי מהטבע באת ואל הטבע תשוב) יש בבודהיזם גם הרצון לטפח אי היצמדות לגוף, ולכן, אני מניח, הדברים נעשים לעין כל.

            מעניין מאוד, אך לצערי לא אוכל לראות את הסרט בתאריך ההוא.

          • חוה זמירי

            לאמיר שלום,

            הכנות לקובה? זה כבר עוד יותר מגעיל.

            ממה שאני ראיתי בזווית העיין את הנשרים המפוטמים המתגודדים, סלח לי, זה דוחה ברמות על.

            ההסבר שלך, כנראה באמת טיבטי – אבל הוא לא מתאים, כנראה, להשקפת העולם שלך – כי בלי היצמדות לגוף איך תמצה את החיים?

            DARLING אני לא הזמנתי אותך ללכת איתי לסרט:))))) אני חשבתי שזה יעניין אותך. אני לסרטים כאלה לא הולכת בתכלית הלא הולכת וזהו,. (מקווה שלא נעלב)

            אבל, אולי בכל זאת, אם אתה כבר בתל-אביב למה שלא תעשה גיחה לשם צפייה תוכל לראות את כל הפרטים.

            תגיד, מאיפה ירון לונדון מכיר את הדת הזראתואית בכלל?

            טוב, עכשיו אני הולכת לראות סרט, שנקרא מכאן והלאה, על נשמות ועל תקשור עם נשמות. את הסרט עשה קלינט איסטווד.

            אבל, תראה, הרצתי את כל התכנית לאחור….. לא ראו את הפנים של לונדון וק. מה שהיה מאוד מעצבן. ורשמתי עבורך את כל הפרטים.

            חוה

          • אמיר אור

            חוה, אין שום בעיה למצות את החיים בלי היצמדות לגוף. להפך.
            ההיצמדות מגבירה את הפחד לאבד את הגוף, ולכן מונעת ממך להיהנות ממנו באופן שלם. לכן –
            בעודך יודעת שהגוף אינו את, היהני ממנו כל עוד הוא ברשותך.

            ובקשר לסרט – פשוט לא אהיה בארץ.

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            הנח, אני בהחלט בתקופה מאוד לא טובה בחיי. האמת, שכאשר לא העלית פוסט – חשבתי שכבר באמת עשית גיחה.

            ההתנגדות שלי להיצמדות לגוף – שוב, כנראה מקורה באבי. איך לא.

            אני רואה אותו עכשיו, אמנזיה כמעט מוחלטת. שבר באגן, לא שולט בגוף שלו, והוא נאבק לחיות. זה לא יאומן – אבל תמיד חשתי באינטואיציות שלי שאבי מפחד מהמוות – פחד מוות.

            את הקשר בינינו, איך לא, נתקה אשתו השנייה,
            בעניין הזה דפוסי התנהגות:
            אבי נישא בשנית בדיוק לאותו סוג של אישה – רק יותר רעה. אמי ניצולת שואה – פשוט היתה אינפטילית ברמות על, את הנזק שהיא מעוללת – אני חווה על היום.

            בחתונה השנייה של אבי פשוט בכיתי – אנשים היו בטוחים שזה היה מקנאה – מה פתאום. אני ייחלתי לאבי – מישהי בוגרת, כאשר הוא צרח בכסף שלי אני יכול לקנות הכל – גם אישה יותר צעירה ממני בעשרים שנה.

            ואגב תיקונים – אתם תסיקו את המסקנות – או אתה בעצמך – מאז נישא לה – חלה כבר בסרטן הערמונית, ארבע מעקפי לב בבית חולים תל-השומר, ועכשיו הנפילה הזאת.

            כל פעם הוא ניצב ממש מול המוות במו-עיניו.
            מכאן, וגם ממקרים אחרים די היסקתי שיש שם משהו למעלה שמכוון את הדברים, שיש משהו כזה של שכר ועונש.

            למה אני לא מפחדת מן המוות – אני מרדנית – תמיד החלטתי שלא אהיה דומה להורי. ואני עושה דווקא.

            וכמו שענת לויט כתבה על אביה – גם אני יכולה להתוודות – עם הורים שכאלה, ללא תמיכה שנים על גבי שנים. מה הרבותא הגדולה הזאת. מה שנשאר לי הוא הידע – וגם את זה מנסים לקעקע כאן בהבחנות כמו בין יוצרת לחוקרת – ושאר כאלה וכאלה.

            מה זה משנה – אני רכשתי משהו שלהם לא יהיה לעולם – זו גאוותי וזו נחמתי בעוניי.

            עכשיו, אמיר, יש לך תשובה, מה זה לגדול בבית עם הורים עשירים?
            עדיף הורים.

            ועוד מילה, זה מאוד אפנתי היום כבר להודות שההורים שלנו לא באמת היו משהו. והלך הדיבר "כבד…. למען יאריכון ימיך."
            לכבד – בסדר, תאמין לי ואני עוד פריאירית.

            אני רק רוצה שמישהו יענה לי איך בשביל תאוות בצע מרחיקים בין בני משפחה, בין הורים לילדים, זה לא יאומן.

            אמונה, יש לי את שלי האישית, רק מתוך התבוננות בחיים.

            סליחה, על שהתשובה קצת התארכה.

            חוה

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            הנח, אני בהחלט בתקופה מאוד לא טובה בחיי. האמת, שכאשר לא העלית פוסט – חשבתי שכבר באמת עשית גיחה.

            ההתנגדות שלי להיצמדות לגוף – שוב, כנראה מקורה באבי. איך לא.

            אני רואה אותו עכשיו, אמנזיה כמעט מוחלטת. שבר באגן, לא שולט בגוף שלו, והוא נאבק לחיות. זה לא יאומן – אבל תמיד חשתי באינטואיציות שלי שאבי מפחד מהמוות – פחד מוות.

            את הקשר בינינו, איך לא, נתקה אשתו השנייה,
            בעניין הזה דפוסי התנהגות:
            אבי נישא בשנית בדיוק לאותו סוג של אישה – רק יותר רעה. אמי ניצולת שואה – פשוט היתה אינפטילית ברמות על, את הנזק שהיא מעוללת – אני חווה על היום.

            בחתונה השנייה של אבי פשוט בכיתי – אנשים היו בטוחים שזה היה מקנאה – מה פתאום. אני ייחלתי לאבי – מישהי בוגרת, כאשר הוא צרח בכסף שלי אני יכול לקנות הכל – גם אישה יותר צעירה ממני בעשרים שנה.

            ואגב תיקונים – אתם תסיקו את המסקנות – או אתה בעצמך – מאז נישא לה – חלה כבר בסרטן הערמונית, ארבע מעקפי לב בבית חולים תל-השומר, ועכשיו הנפילה הזאת.

            כל פעם הוא ניצב ממש מול המוות במו-עיניו.
            מכאן, וגם ממקרים אחרים די היסקתי שיש שם משהו למעלה שמכוון את הדברים, שיש משהו כזה של שכר ועונש.

            למה אני לא מפחדת מן המוות – אני מרדנית – תמיד החלטתי שלא אהיה דומה להורי. ואני עושה דווקא.

            וכמו שענת לויט כתבה על אביה – גם אני יכולה להתוודות – עם הורים שכאלה, ללא תמיכה שנים על גבי שנים. מה הרבותא הגדולה הזאת. מה שנשאר לי הוא הידע – וגם את זה מנסים לקעקע כאן בהבחנות כמו בין יוצרת לחוקרת – ושאר כאלה וכאלה.

            מה זה משנה – אני רכשתי משהו שלהם לא יהיה לעולם – זו גאוותי וזו נחמתי בעוניי.

            עכשיו, אמיר, יש לך תשובה, מה זה לגדול בבית עם הורים עשירים?
            עדיף הורים.

            ועוד מילה, זה מאוד אפנתי היום כבר להודות שההורים שלנו לא באמת היו משהו. והלך הדיבר "כבד…. למען יאריכון ימיך."
            לכבד – בסדר, תאמין לי ואני עוד פריאירית.

            אני רק רוצה שמישהו יענה לי איך בשביל תאוות בצע מרחיקים בין בני משפחה, בין הורים לילדים, זה לא יאומן.

            אמונה, יש לי את שלי האישית, רק מתוך התבוננות בחיים.

            סליחה, על שהתשובה קצת התארכה.

            חוה

          • ענת לויט

            אני מזמינה אותך לקרוא את הפוסט שאכתוב בקרוב על הקשר ההדוק, הדוק מאוד בין גוף לנפש להורים. אין מה לעשות בגלגול הזה אנחנו כנראה יחידה אחת הומוגנית – גוף, נפש, הורים בחייהם ובמותם היינו אך. אבל היום אני יודעת שיש תיקון – לגוף, לנפש ולעוולות ההורים. וכמו שכתבת, הכסף של הורינו הוא עוד תעתוע שטני. המים שנדרשים כדי להשקות נשמת ילד כראוי כדי שיפרח כראוי – עלותם פחותה ביותר אך תמורתם לא תסולא בפז, תרתי משמע. (באנלוגיה, אפילו ראשינו המופקרים הבינו לאחרונה כי אל להם לגעת בתעריפי המים יותר מדי.)

          • ענת לויט

            צ"ל היינו הך… סליחה ומחילה גם על זאת

          • חוה זמירי

            ענתי,

            אני מצטערת, אבל אני כל כך מפוצצת מכעס, שאני אפילו לא יכולה להתרכז במה שאת כותבת. אני יודעת רק את מה שכתבתי.

            מכיוון שאבי עדיין בחיים, איני יכולה לכתוב באותה הפתיחות שהייתי כותבת אלמלא ארעה אותה הפגישה החד-פעמית הזאת – ואולי גם חבל עליה.

            היא פתחה הרבה פצעים ישנים, הרבה כעס, ללא המשכיות – כמובן שהמונעת היא אישתו השנייה.

            אביך ירד מנכסיו – אבי מאוד עשיר, הבת שלו שרתה כל החיים שלה בעוני, וכך גם גדלה את ילדיה.

            ועדיין, גם אחי, גם אימי, כולם רוצים לקבע אותי באותו המקום של הקרבן שהייתי כאשר הייתי קטנה. כאשר איני מסכימה הם פשוט אינם מבינים – וברור לך שהם מרגישים שהם הכי בסדר בעולם.

            בינתיים אני בריאה – אבל כל אחד מהם נושא את מטעני הכעס שלו ומכאן שמעגלי הרכילות הולכים וגדלים הולכים וגדלים.

            אני תמהה עד כמה טיפשים אנשים יכולים להיות.

            הבטחתי לך, אני עוד אכתוב על זה – אבל את רואה שאני פשוט מפוצצת מכעס.

            ברשת מתחילים לעלות ניצנים של וידויים שמסתבר שלא כולם אוהבים את ההורים שלהם.

            אם הייתי במצב שלך – כלומר אחרי – אני מקווה שהכל ישתחרר ואוכל לכתוב באמת מה שאני חושבת.
            ואת יודעת מה, אין הקלות ואין הנחות בעניין הזה – פשוט אין.

            בבקשה לא לגרד לי בפצעים – מאז שאני בחיפה – אני מנותקת מרצוני אל תוך העולם שלי. לא מכניסה אנשים כמעט הביתה.
            וזהו.

            חוה

            אני מבטיחה לך שאני את החשבון הנוקב עוד אעשה. אני חושבת שאת פשוט אינך מודעת לכמה אני באמת עדינה ביחסי עם אנשים וכמה אני רגישה – למרות שלך זה נראה ההיפך לחלוטין.

            ולא אוסיף.
            חוה

          • ענת לויט

            א. לא בכדי נכתב בעשרת הדיברות כבד את אביך ואת אמך – ולא אהוב אותם… וגם זאת למען יאריכון ימיך (ולא נניח ימיהם). ועל כך ניתן להוסיף את האמרה כבדהו וחשדהו. אני מרגישה חוה היקרה שאת בשעת מבחן לעצמך. מה פירוש? מניסיוני אדם למד עד כמה הוא חישל עצמו רק כשמזדמן לו לעמוד מול אש. ואת כרגע כך אני מרגישה בהחלט תחת אש. רק לאחרונה ובזכות דברים מופלאים שאני חווה הבנתי שיש אפשרות פשוט להגיף תריסים – מנגנוני הגנה קוראים לזה. ולא לתת לאש לחדור. לא לחזור בשום אופן לסרט שכבר היית בו. לא הסביבה תשתנה אלא את! הבידוד ששתינו נתונות בו הוא הדרך הכי טובה לחצות שעות שכאלה (אגב, בניגוד למה ש"מטיפים" לנו. חברותא היא גם ובעיקר לפעמים פיזור וביזור אנרגיות חיונית. והווירטואליה ויחד עם זאת הרגש שמופעל גם בה בהחלט מאפשרים לי ליישם עוד אמרה – אל תדון אדם עד שלא תהיה במקומו. אני נוטה לך רגש חם, חוה. וכן, היו בינינו "קטעים" שאולי במציאות הלא-וירטואלית היו מקשים על שתינו. אבל מבחינתי זה קיים בי לגבי כמעט כל אדם כיום. לכן החלטתי להנעים את זמני על ידי פינוק עצמי בלבדיותי. הזולת הממשי הוא לא אחת יותר הפרעה מהפריה.

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            כתבתי לך אתמול, אבל כנראה זה נעלם.

            הרצתי מחדש את התכנית של לונדון וקירשנבאום.

            ב- 21 במרץ יוקרן סרט בסינמטק על מנהגי קבורה טיבטיים והודיים. הבמאית נדמה לי היא מזרח אסייתית.

            ובכן, לדברי החוקר – יעקובסון שמו – אין שום קשר בין הקבורה הזראוטואית לבין זו הטיבטית-הודית. לונדון העלה את השאלה, ואכן בפרס היו נוהגים לשים את המתים במקומות גבוהים, על משטחי מתכת אפילו כדי שלא יבואו במגע לא עם האדמה שהיא קדושה, ולא עם האש שגם היא קדושה ואכן הזכירו שהמת הוא טמא במלוא הטמאות – ולכן השאירו אותו גם במגדלים הגבוהים שלא יבואו במגע עם החיים ועם הקדושה. הסיבה בין היתר היתה, אכן, אקולוגית.

            מכיון שאין כל קשר, הרי העיקרון שמנחה את הקבורה הטיבטית היא:

            1. לדאוג לעופות אוכלי נבלות וטריפות למאכל ולתזונה. יתרה מכך – רעיון החמלה לעופות אוכלי נבלות.

            2. להנכיח את ארעיותו של הקיום האנושי בפני הצופים. כל טיבטי חייב לפחות פעם אחת לראות מחזה קבורה שכזה.

            התנהלותו של טקס קבורה הוא מבחיל למדי:
            פושטים את עורו של המת, מבתרים אותו לנתחים. מרסקים את העצמות עם צ'מבה – שהבנתי שזאת חיטה. ובכל האיטליז בשר הזה באמת מאכילים את הנשרים – שאחר-כך קשה להם להתרומם – בעוד בני משפחה צופים במחזה.

            לשאלה, כאשר הנשרים היו מתרוממים ועפים – אם הם היו חוזרים – ובכן הם היו חוזרים.

            קולה של הקריינית בסרט הוא נעים ודרמטי יחסית למראות.

            אז אם זה מעניין אותך, לך לראות את הסרט, כאמור בסינמטק.

            לעזאזל, כתבתי את זה אתמול בלילה. שיט, לאן זה נעלם?

            על כל פנים מביאה בפניך עודפעם.

            חוה

      • גיורא פישר

        אני יודע שאני נופל למלכודת כשאני בא להגיב על שאלתה של ד"ר חוה זמירי- בר "מה תפקידה של האמנות".
        על "אמנות" ניתן למצוא סיכום הגון למדי כאן
        http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA
        אבל השאלה שנשאלה היא שאלה רומנטית באופיה וניכר בה שנשאלה על ידי חוקרת ולא יוצרת.
        כי היוצרים (גם אם לא תמיד יודו בכך)פועלים מפני שהיצירה גורמת להם עונג (גם עם היא עוסקת בעניינים כואבים) וזה גם הקריטריון אצל מי שצורך את האמנות, הוא צורך אותה כי היא בדרכה, גורמת לו עונג.
        ולהבהרה: בביטוי "עונג" אין הכוונה שהיצירה חייבת להחניף, לדגד ולגרום למשתמש בה "הרגשה טובה", אלא לגרום לו להרגיש שהפיק משהו מהיצירה שצרך.

        זה תפקיד האומנות.

        • חוה זמירי

          לגיורא היקר,

          מה אתה רוצה ממני? חוקרת? יוצרת?
          אני לא יודעת ליצור לינקים, אבל א'ליבא הדברים שלך, מציעה לך לקרוא את המאמר עיקרון העונג של פרויד.

          אני לא צריכה את ויקפידיה כדי לדעת שיש כל כך הרבה תיאוריות על תפקידה של האמנות.

          אז מי יותר שווה? גיורא?
          האמן, החוקר, היוצר?

          או האדם. אתה בשירה שלך גם הרי מוליך תהליך מסויים שאנשים עוברים – אז מה נזכרת להתגולל עלי?

          מצטערת, אני לא מתכוונת ליפול למלכודת שאתה טומן לי. התשובה טמונה בתשובה שלי עצמה.

          יש הבדל ביני לבינך כבני אדם?

          ועל תפקיד האמנות למדתי מן המנחה היקר שלי לדוקטורא, שהוא גם אמן ואתה בעצמך מוקיר אותו – פרופ' אורציון ברתנא.

          הוא שתמיד אמר לי "חוה, אם אתה לא תעסקי בספרות, את פשוט לא תהיי". הוא שלימד אותי מה תפקידה של הספרות. לומר אמירה, להעביר מסר. ככה חזר ושנה. ואני את דבריו הפנמתי.

          אורציון ברתנא, פרסם ספרי שירה רבים ומעולים וגם כתבים בפרוזה וגם מחקרי ספרות וגם פילוסופיה.

          בברכה,
          חוה

          • גיורא פישר

            שלום חוה
            לא באתי להתגולל עליך, ובודאי לא לבטל את חשיבות חקר הספרות.
            רציתי רק לומר, שיש דברים ש "זר לא יבין".
            עם כל הערכתי לפרופ' ברתנא, הדברים שהבאת בשמו בקשר ל"תפקיד האומנות": " לומר אמירה, להעביר מסר" הם סתמיים ומתאימים לכל פעולה אנושית.
            בהערכה
            גיורא

          • אמיר אור

            גיורא, אני מסכים אתך ש"לומר אמירה, להעביר מסר" הוא מה שאנחנו עושים בכל דיבור ולכן, למרות שהוא חל גם על האמנות לא יצלח כהגדרתה.

            עם זאת גם מה שכתוב בויקיפדיה עם כל ארכנותו, עדיין לא מספק. "שם כולל לפעילויות האנושיות שאינן נעשות על פי תבנית פעולה קבועה, מחייבת ומוגדרת מראש, אלא נתונה לשיקול דעתו, פרשנותו ויצירתיותו של האמן ומתבססת על כשרונו המיוחד. עם זאת, יכולה להעשות (ולמעשה אכן נעשית) על פי כללים ובמגבלות (לעתים חמורים), שבמסגרתם מתבטא חופש היצירה של האמן".
            זו הגדרה שמניחה את המבוקש, וכדי לבחון אותה עלינו להחליף את המילה 'אמן' ב'אדם' ו'יצירה' ב'פעולה'. ואז נגלה… שהיא חלה גם על רחל המרכלת למשל, או על שחקן במשחקי מחשב.

            עם זאת, זהו תנאי הכרחי גם אם אינו מספיק. כך גם העונג שהצעת. יש להניח שאנשים היו נמנעים מאמנות אילו גרמה להם סבל, אבל כמובן אין בזה די כדי להגדיר את האמנות או אפילו כדי ליצור אמנות ראויה.
            התייחסתי לזה בהרחבה ברשימה "הקורא עונה ליצירה" http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182
            מה שדרוש ליוצר אינו הגדרה, שהרי הוא כבר יוצר, אלא אבני בוחן וכיוונים.
            מה שברתנא אומר מתאים למה שכיניתי שם 'אמנות לשם דיאלוג' ואילו מה שאתה אומר מתאים למה שכיניתי שם'אמנות לשם סיפוק עצמי'.

          • גיורא פישר

            שלום אמיר
            הבאתי את הערך מהויקיפדיה כדי להצביע על מגוון התשובות לשאלה "מה היא אומנות". אך לא זו הייתה שאלה שהציגה חוה.
            היא שאלה "מה היא מטרת האומנות". וכמו שציינתי – התשובה (לעניות דעת) היא לגרום עונג ליוצר וכך גם לצורך האומנות.
            כמובן, זו לא תשובה רומנטית ,הקושרת את האומנות לקידמה, טובת האנושות, הקרבה וכו…
            אבל ,זה סוד קיומה.

          • אמיר אור

            גיורא, אתה צודק – בעוד שבוויקיפדיה מדובר בהגדרות לאמנות, השאלה בעצם היתה מה "תפקידה" של האמנות.
            בזה בדיוק עסקתי בהבחנה בין "אמנות לשם דיאלוג" מול "אמנות לשם סיפוק עצמי" (="אמנות לשם אמנות"). ההגדרה השנייה של מטרת האמנות עונה ל"לגרום עונג" שציינת – ובעיניי, כפי שהסברתי שם בהרחבה, תנאי הכרחי אך לא מספיק.

          • חנה טואג

            ויש והאמנות מתעתעת בכל ההגדרות האינקלופדיות האלו גם יחד- היא גורמת עונג ויוצרת דיאלוג ומעבירה מסרים (ולא בדרך דידקטית כמובן)
            ולגבי זו אמנות במיטבה רוב הקלאסיקות הגדולות הן כאלו זה מה שמשאיר אותן בקאנון הספרותי מאות בשנים

          • חוה זמירי

            לגיורא ולאמיר,

            לא היה אחד מהוגי הדעות שלא עסק בתפקידה ובמטרתה של האמנות. ניטשה, למשל, טען שהאמנות היא נצחית, באשר היא מספרת את תולדות האנשות דרך היצירה האמנות. היא נותרת גם לאחר מות האמן, ומכאן, גם עלה הפלפול בדבריו של אריסטו. אם לא היו נותרים כתביו, האם הדיון הזה יכול היה לצאת לפועל?

            אינני בטוחה שניטשה התכוון דווקא לשירים שלך? אולי הוא התכוון דווקא לשירתו של אמיר אור, בשיר מספר 1 או בקובץ "שיר"? ואולי זו הסיבה מדוע אני מתלהבת משירתו של אור?
            היו רבים אחרים שדברו על מטרת האמנות. קבוצות רבות של אמנים כמו הסוריאליסטים, למשל, הוציאו מניפסטים, להנהיר את פועלם האמנותי – אנדה בריטון שהיה המוביל שבהם הוציא מניפסט שכזה.

            האם לזרם הסוריאליסטי בציור, בפיסול, או בכתיבה אין לו מטרה? האם המטרה שלו היא הסיפוק העצמי.

            כל תנועת מחאה, כל תנועה צריכה שתהיה לה אמירה להעביר לציבור – היא צריכה להיות די מתומצתת, כלומר כמו ססמת פרסומת למשל – שאחרת הציבור הנאור במחוזותינו יכול לפספס אותה.

            אם אתה רואה את עצמך כמפיק עונג מן היצירה ותו לא? יערב לך ויבושם לך, הרי שאתה עוסק באמנות לשם סיפוק יצרים מאוד בסיסיים אצלך – ואזי למה שהקהל יצרוך את מה שאתה כותב? אתה מצמצם את מטרת האמנות בכללותה – האמנות הגדולה – כמו האסלה של דושאן באמצע המוזיאון, או פסלו של רודן "האדם החושב" האם אי אפשר לצמצם לכדי אמירה אחת את התפקיד של שתי הדוגמאות שהבאתי. כאשר מדברים על אמנות – לא רק זו הוורבלית.

            כמו כן, אתה שוב מבחין ביני לבינך – אני היוצר השואב סיפוק מאמנותי – לעומתך, שאינך יודעת להפיק כל יצירת אמנות.

            זוהי אמירה שמגיעה ממקום של אגו וגם ממקום של קרתנות מאוד גדולה.
            האם הגשמת את עצמך שאמנותך תעשה לה כנפיים ברחבי העולם? תהדהד ותערער את אמות הסיפים כמו "המונה ליזה"

            ומאין לך שאני איני מפיקה עונג מן המחקר, ומן הידע, שהרי לפי דבריו של אמיר אור לפי אריסטו פעולת הידע, או קניית הידע והיכולת להפעיל אותו היא שלב די נעלה בהתפתחות של האדם.

            ניסיתי להרגיע אותך באמירה שכולנו בני אדם אני ואתה. אבל אתה חשת ואצת אלי ויכוח.

            ולשם מה גיורא, אני איני רואה את העונג שאתה מפיק מכתיבה כמשהו שאני איני מסוגלת לחוות, גם איני חושבת שזהו העיקר שביצירת האמנות. סארטר כבר אמר שאמנות שאינה מתפרסמת אינה נחשבת לאמנות. שהרי חוץ משיריך שהתפרסמו אולי שירים אחרים אפילו אינם נחשבים לאמנות.

            כך או כך, אכן נדרש דיאלוג עם קורא ועם חברה – או שמא אתה אינך מבין מדוע את יוצר אם אתה מצמצם את השירים שאתה כותב להפקות עונג – אם כן, זהו צורך אגואיסטי, קרתני, נרקסיסטי לחלוטין.

            אני מבינה שבכך אתה רואה את עצמך נעלה ממני? לאן אתה חותר גיורא לפאשיזם, לגזענות? מה בדיוק רציתי להגיד בתיוג הזה שאתה מתעקש עליו – מוסר אדונים ומוסר עבדים?

            אתה לוחץ את עצמך בכוונה למקומות שבהן תספוג ביקורת ואחר-כך אתה מתלהם.
            ידוע לי שאתה די אוהב חיזוקים חיצוניים לדבריך או לשיריך – מאין תקבל אותם אם לא מן הקהל שקורא.

            כדאי שתלמד להבחין בין סיבה לבין מסובב או לחשוב באופן שיוויוני.

            חוה

          • גיורא פישר

            שלום חוה
            אין לי שום כוונה להגרר לעלבונות שאת כדרכך מנסה להטיח.
            ניסיתי להסביר לך שיש משהו שכל הוגי הדעות שבעולם לא יוכלו להרגיש אם הם לא יוצרי אמנות.
            אני שמח שהבאת כדוגמא את המונה ליזה, ודרכה אסביר את כוונתי.
            כתבת כך:

            "האם הגשמת את עצמך שאמנותך תעשה לה כנפיים ברחבי העולם? תהדהד ותערער את אמות הסיפים כמו "המונה ליזה"

            המונה ליזה היא דוגמא מצוינת מכיוון שמדובר ביצירה שיש בה הכל חוץ מ"מטרה".אין בה שום מסר מהפכני כזה או אחר, אין בה גם שום חדשנות בצורת ההבעה ובטכניקה שבה השתמש ליאונרדו.
            היצירה שהוזמנה כנראה על ידי סוחר, לא נמסרה למזמין. ליאונרדו המשיך לעבוד עליה כל חייו, לא נפרד ממנה, רצה לשפר אותה עוד ועוד.
            רק מי שעוסק באומנות היוצרת , מכיר את הדיגדוג בקצה האצבעות או בראש, כשהוא מרגיש שיש סיכוי שגברת מוזה קופצת אליו לביקור, את התהליך של היצירה שיש בו עונג (למרות ההתלבטויות) ואת התחושה הנהדרת כסיימת ליצור משהו שנראה לך מושלם. ולאחר מכן ,הצורך והרצון הבלתי נגמר שהיצירה תחזור ותפקוד אותך.

            אפשר לחקור ולבדוק ,אילו צרכים נפשיים ממלאת היצירה , ומדוע יש כשרוניים יותר וכאלה שפחות.
            בסדרת המאמרים שלו כתב אמיר יפה על המקום שהיצירה פוגשת את המשתמש בה. לא אחזור על כך ,אבל האומנות עונה גם על צורך נפשי של המשתמש בה.

            המטרה של יוצר האמנות (וכך של האמנות פרי יצירתו) היא ליצור יצירה אומנותית מושלמת.
            את העונג (או התסכול) הוא מפיק מתהליך היצירה ומהתוצאה הסופית.
            וכל היתר -זו רומנטיקה שמטרתה להאדיר ולהשגיב את האומן.
            מה היא יצירה מושלמת, איך קובעים? כל אלה הם עניינים של טעם, תקופה וכו..
            דרך אגב, המונה ליזה החלה להחשב כיצירת מופת רק במאה ה19 ,כלומר, קרוב לשלוש מאות שנה לאחר יצירתה.

            קטונתי, אבל מי יודע?
            בואי ונפגש עוד שלוש מאות שנה
            גיורא

          • חוה זמירי

            לגיורא היקר,

            אלהים שהדי, שאיני יודעת מה אתה רוצה ממני? אם נעים לך תהליך היצירה שיהיה לך לבריאות.

            הנושא הוא בכלל אפוקליפסה.

            אם אתה טוען שליאונרדו דה וינצ'י לא חולל מהפך באמנות, לא השפיע, לא קידם. הדיוק המופתי בחיוך של המונה ליזה לא היה סוג של השראה לציירים אחרים.

            אני באמת לא מבינה מה אתה רוצה ממני.
            ולמה צריך לעשות את ההבחנות.
            לגופו של עניין – דוקטורט מצריך כתיבת עבודת מחקר שצריך לחדש בו. כתבתי 538 עמודים שהיוו שני כרכים שלמים. לא היה בזה מאומה מן היצירתי – חוץ מן המחשבה שלי, הידע שלי, צורת הביטוי האופיינית רק לי.

            מעבר לזה כתבתי עוד ספר – פרוזה – לדאבוני כי רב שניהם נזרקו לפח.

            כאשר אני מדברת על תנועות מחאה – אני מדברת על הצורך הדחוף לשנות את הסדרים החברתיים כאן – הבינאישיים כאן. בארץ שלנו.

            אחד העם, למשל, עשה את זה כמסאי, בצורה נפלאה והשפיע על מהלך שלם בהיסטוריה.

            מעבר לזה אני באמת לא כל כך מבינה על מה הויכוח.

            ועוד משהו גיורא,

            אני לא הייתי מאחלת לעצמי לחיות 300 שנה. ממש לא. גם ככה בבוקר אני די נקרעת מן המיטה אל המציאות שבחוץ.
            אז למה לבזבז את הזמן במריבות או בעלבונות באמת.

            חוה

      • אמיר אור

        מאת: ידידי
        תוכן המסר: לחוה ולך

        "אבל ממתי אומנים הם אלו שיצרו שינויים או איזה שהם מהפכות"

        נו,באמת! ד"ר לספרות!
        מה עם א. סולזניצין, ב.פסטרנק, א.ווזנסנסקי, י.ברודסקי, והגדול מכולם VLADIMIR VYSOTSKY.
        אני הייתי שם כאשר אחריהם קמו על הרגליים 18000 סטודנטים של אונ' St. Petersburg, ערשת ממסד שלטוני ברוסיה במשך דורות. ולא עזר כלום – לא בתי משוגעים ולא בתי כלא. היה ברור גם לקומוניסטים שסוף הגיע. גורבצ'וב רק מימש את התהליך.

        בברכה
        ידידי

        • חוה זמירי

          לידידי,

          הייזנברג באמת קיבל פרס נובל על "עיקרון אי-הוודאות". בעיקרון זה הוא פתח דרך לא רק לפיזיקה, אלא גם להתפתחויות בעולם הפילוסופיה. יחד עם זאת, ממה שהבנתי אינשטיין היה היחידי שויתר על אזרחותו הגרמנית ועבר לפרינסטון, הוא גם היה היחידי שטען שיש לפקח על הנושא של ביקוע האטום – ובנייה של פצצות גרעיניות למיניהן. מוחו של אינשטיין עדיין שמור והוא נמצא בארץ – כנראה בהקפאה עמוקה.

          לגבי סולז'ניצין, ויסוצקי ואחרים. את סולז'ניצין קראתי בגיל מוקדם יחסית, והיה לי ידיד אנתרופולוג שצילם את התהפוכות שעבר הנוער ברוסיה כתוצאה מתנועות מחאה.

          אבל, גם מותו של הצאר בשנת 1905 והמהפכה הבולשביקית ב-1917 שלוותה בשפיכות דמים שלא היתה כדוגמתה בהיסטוריה במלחמות שבין הבולשביקים לבין המנשביקים – בסיכומו של דבר הובילו לדיקטטורה. מפלגה אחת, ודיקטטור אחד. אמיר הזכיר את סטלין, ומה עם מסך הברזל שמנע כל קשר עם המערב של חרושצ'וב.

          אז היתה תנועת מחאה, גם הקומוניזם התפורר ויש מקדונלד ברוסיה, אבל עדיין יש את פוטין, ופוטין עושה בדיוק מה שכל דיקטטור רוסי אחר עשה לפניו – רק יותר בשקט. אגב, בעיני פוטין הוא חתיך הורס. (מה לעשות).

          גם היום אין שום בעיה להעלים אנשים ברוסיה – לקבור אותם בשלג ללא משפט, וולא דין וללא חובת הדיווח.

          כאן מגיעים לשאלה- האם לעמים מסויימים יש אופי-גניוס מסויים. כמו שאנחנו היהודים אולי מתאפיינים בשנאה עצמית ובהרס עצמי, כאמור למעלה.

          לגבי האמנות הרוסית – בעיני אין כל עוררין שהיא אמנות פנטסטית ואדירה ביופייה. אגב, אני מעדיפה דווקא את צ'כוב.
          וכמו שקיקרו היה אומר בסוף כל נאום "קרתגו צריכה להיחרב".

          אני אתחיל להגיד "ביבי וחבר מרעיו, בעיקר ביבי נתניהו צריך ללכת הביתה".

          אנחנו לא צריכים מנהיגים שבעים שלא רואים את הציבור ממטר – זוהי תנועת המחאה הקטנה והאישית שלי – אין לה מאומה עם האמנות.

          בברכה לכולכם
          חוה

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            הזדהות עם התקפן לקוח יותר מלימודי המגדר.

            סאדו מזוכיזם הוא מושג הלקוח יותר מן הפסיכולוגיה.
            לא טענתי לזהות בין המושגים הללו.

            התרבות ההודית אכן מרתקת, אבל אני אפילו לא דברתי על אתחול מחדש.

            דיברתי על הכחדה מוחלטת – כמו תום תקופת הדינוזאורים – תום תקופת האדם.

            אבל בתרבות המיתוסים אנחנו חייבים להשאיר לעצמנו איזו תקווה, שהעולם יתחיל מחדש.

            אז ככה, בלי תקווה ובלי שום כלום!!!

            נאדה, במקום לתקן את מה שאי אפשר לתקן – למשל רכבות תחתיות שירשתו את הערים הגדולות.

            כמה אנחנו הישראלים נאורים וחכמים – דבר אלמנטרי לטובת הציבור הישראלי לא השכלנו לעשות.

            מ'כפת לאלה שנושאים בוולווים, ובשאר מכוניות פאר. להיות עשיר – לא לראות את אלה שאין להם או לפחות לראות אותם כקוריוז שעבר בדרך.

            אז למה שלא תהיה באמת אפוקליפסה?????

            נומי, נומי, לכולכם.
            חוה

          • מאת: ידידי
            תוכן המסר: הי, אמיר

            לחוה:

            "אז ככה, בלי תקווה ובלי שום כלום!!!"

            "מ'כפת לאלה שנושאים בוולווים, ובשאר מכוניות פאר. להיות עשיר – לא לראות את אלה שאין להם או לפחות לראות אותם כקוריוז שעבר בדרך.
            אז למה שלא תהיה באמת אפוקליפסה?????"

            Here you go:

            http://www.cnn.com/2011/LIVING/03/06/judgment.day.caravan/index.html

            שבת שלום

            ידידי

    • אמיר אור

      גליה, אני חושב שהדחף להישרדות חזק יותר. למעשה הרס עצמי הוא לא פעם שיקול מוטעה שמטרתו הישרדות, אבל מוביל להפך ממנה. את אומרת ש"העם היהודי נחשב… בעל תכונה דומיננטית של הרס עצמי". מעניין עוד יותר לראות מהו השיקול המוטעה שבאמצעותו מתבצע הרס עצמי: חמדנות.

      אותו דבר קורה לנו לא רק במישור הפרט (שחיתויות מצד אחד או השתלטות הטייקונים על משאבי הכלל מצד אחר) אלא גם כמדינה. רצינו לקחת הכל – את האדמות, את המים, את כוח האדם – ולתת לא כלום או כמה שפחות. זה לא עובד וכל מה שסירבנו לתת בטוב אנחנו בסופו של דבר נותנים לא בנדיבות אלא מכורח. הגלגל מתהפך, וכל מה ואיך שאנחנו עושים לזולתנו הוא המטבע הקשה שבו מחזירים ויחזירו לנו.

  6. חנה טואג

    זה מתקשר נהדר לתניא (חסידות)והקבלה מדהים הדמיון
    ואקרא בקישורים שצרפת
    שוב תודה
    אני אוהבת את השיח הזה ותרומתו

    • אמיר אור

      חנה, בוודאי שזה מתקשר – הרי כולם שאבו מאריסטו – הרמב"ם, אבן רושד ותומס אקווינס במישרין, ואילו מורים מאוחרים כמו שניאור זלמן שאבו משלשלת מאמצי התפיסה האריסטוטלית ביהדות לדורותיה.

      אריסטו היה המורה הגדול לבסיס הפילוסופיה של ימי הביניים – הן היהודית, הן הנוצרית והן המוסלמית.
      היו ששאבו גם מאפלטון ומהניאופלטוניזם (כמו אבן גבירול ב'כתר מלכות') אבל אריסטו משל בכיפה.

      • חנה טואג

        מאז השיח הזה אני צוללת בחומר פילוסופי אריסטו גנוסטיקה השפעות כאלו ואחרות זה פשוט מרתק
        על השפעת אריסטו על רס"ג רמב"ם אבן גבירול ידעתי אבל דברים חדשים פשוט מרתקים לגבי

        • אמיר אור

          מאת: ידידי
          תוכן המסר: לחנה:

          "מאז השיח הזה אני צוללת"

          אם במקום תשחי, תגיעי מדיאלוגים של פלאטו ל-Dialogue on the Tides.
          לדעתי, עוד יותר מרתק.

          ידידי

        • אמיר אור

          מאת: ידידי
          תוכן המסר: לחנה:

          "מאז השיח הזה אני צוללת"

          אם במקום תשחי, תגיעי מדיאלוגים של פלאטו ל-Dialogue on the Tides.
          לדעתי, עוד יותר מרתק.

          ידידי

        • אמיר אור

          חנה, אם בקבלה מדובר, הגנוסטיקה היא אכן מקור חשוב, שממנו התפיסה של הקבלה את עצמה כדרך הידע, ממנו גם הרעיון של דבולוציה של הקיום (שבירת הכלים, הניצוצות הכלואים ועוד) והעולם שכנגד (קליפות, סיטרא אחרא). אך לא פחות מכך הקבלה חבה לניאופלטוניזם עם התיאוריה של ההיפוסתזות (=ההאצלות) העומד בבסיס עשר הספירות.
          אגב, גם הניאופלטוניזם קיבל בתורו את רעיון ההאצלה מהזורואסטרים, שהם המקור המתועד הראשון לתורה זו.

  7. הי אמיר,
    עשה זאת בעצמך ואפוקליפסה כבקשתך מסכמות בעצם את עניין הסופניות. אם גורלו של כדור הארץ להתנגש במטאור שיהפוך אותנו לאבק כוכבים עדיין אין לנו ברוס ויליס שיטוס ויסיט אותו ממסלולו, ולא משנה כמה "טובים" נהיה, בום אחד ושלום עולם.
    לדעתי, אין מה לחיות בפחד מסופים כאלה כי החיים הם עכשיו, ואת אי ידיעת העתיד ניתן לבחור לחיות כיתרון או כחיסרון על פי אופיו של אדם. (יתרון כדעתי, שכן לו הייתי יודעת את האסונות העתידים להתרחש עלי, על אהוביי או על עולמי הייתי מבלה את שארית חיי באבל על העתיד ,וחיסרון בכך שלמרות שיתכן שעוד אלפי שנים הסדר יעמוד כנו והעולם כמנהגו ינהג, יש אנשים שחיים בפחד מתמיד ובנוסף יש גם כאלה המנצלים את הפחד והופכים אותם לעדת מאמינים משותקים מוחית, שמנותבים לפי חפצו של מנהיגם).
    ולכן "כבקשתך" מעיד על כך שפחדי האדם הובילו להיווצרות הרעיון ו"עשה זאת בעצמך" זה הכשרון של האדם לקרב את הקץ בעצם התרחקותו מהקול הפנימי היודע את הנכון מבחינת הטבע.
    אני אישית בעד להתקלח בנהרות ולכבס בנחל לקושש עצים למדורה בשביל חום ובישול ויותר ירוקה מזה אין בי, כי המחשבה על זיהום הנחל (אם כולם יכבסו בו) או השמדת יערות הגשם (אם כולם יעברו למדורות), שולחת אותי לרעיון שבו אף אחד לא מתקלח ואת האוכל אוכלים נא וזה הגבול שלי… ובכלל, אני חיה כמו כולם עם גז חשמל וסלולארים מעשנת את ריאותיי ואפילו לא עושה ספורט.
    נראה לי שאני אפוקליפטית לעצמי כמו רוב הסביבה, כך שבקצב הזה, בריאות הגוף ושלמות הנפש במצב סכנה עוד לפני סוף העולם כעולם.

    • אמיר אור

      סיגל יקרה, "עשה זאת בעצמך" ו"אפוקליפסה כבקשתך" מסכמים אפוס אנושי של הרס עצמי, אבל כמובן חלים גם על המיקרוקוסמוס, על חיי כל אדם שסופם די ידוע: כליון הגוף.
      אני מסכים איתך שאין טעם לתת לפחד למשול בחיינו, ובכל זאת לא תמיד קל להתמיד בפרספקטיבה היאה. פגעי גוף והגבלות גופניות, אובדן של אהבה, חסכונות, עבודה, מפעלים והשגים – כל אלה הם איומים מצטברים על הישרדותנו, ומעוררים אותנו לתגובה: FIGHT OR FLIGHT חלים גם על הנפש.
      סוף העולם ובכלל סופניות הוא בסופו של דבר סוף אניות: סוף האני – והשאר – תפאורה.

      • אתה כותב:"לא תמיד זה קל" ולדעתי זה אף פעם לא קל, פשוט אדם מציב לפניו שתי אופציות : לחיות בפחד ובסבל או להתגבר, והבחירה הבריאה היא להתמודד עם מה שבא בין אם מתוך אומץ ובין אם מתוך הידיעה שהאופציה השניה גרועה יותר.
        ולהתמיד בפרספקטיבה זה בכלל בלתי אפשרי לדעתי, ה"מכות" הנוחתות עלינו הן לרוב בהפתעה ודי טבעי שאדם יאבד שיווי משקל, אבל עיקר החשיבות בעיניי הוא לשים במרכז את הנכון ולתקן את הסטיה מעת לעת.

        • ואגב, עם רשימת האסונות שפרטת אני מסכימה מלבד עם אחת…אובדן האהבה. אפילו אם מישהו מת, או אם קשר חזק מסתיים, האהבה לא נגמרת שם, היא מחליפה מצב צבירה, וכל עוד האוהב חי האהבה יכולה להשאר קיימת באדם, ומושאי האהבה לעולם לא נגמרים תמיד יש הזדמנות לצרף ללב עוד אהבות ולהרחיב אותו. את זה למדתי כשנולדו לי ילדיי וגיליתי שאהבות שוכנות זו לצד זו ודבר לא נגרע מאהבות אחרות פשוט זכיתי בהתרחבות הלב.
          כך שכל שאר הדברים הם אסונות שאינם בשליטת האדם אבל אובדן אהבה זו בחירה ואם ניתן אז למה לבחור באובדנה?

          • סיגל, ב"אהבה" התכוונתי לסיומה של מערכת יחסים עם אדם אהוב, אבל את מדייקת את מילותיי ומבחינה היטב בין האהבה לבין מושאה – (האהוב או האהובה)

            את צודקת לגמרי בקשר לאהבה. למרות שלפעמים, לפרק זמן או לחיים שלמים, כשלאחר פרידה או אכזבה הכאב הרגשי קשה מנשוא – אנחנו גם סוגרים היטב את סגור ליבנו, ואומרים לאהבה לא מעוקצך ולא מדובשך.

          • אפשר לומר לאהבה לא מדבשך ולא מעוקצך, אך לדעתי זה משפט מגננה שפשוט נועד לאפשר לזה שנפגע להתחזק, ואין מצב (שוב, לדעתי) שאדם מתחזק ואז מחליט באופן בריא-נפש לחיות בלעדיה.
            ולמה אתה מתכוון שמכות אינן בלתי צפויות? נכון שלפעמים יש רצף ארועים שיכול לרמוז על הכיוון, אבל לפעמים הסדר שונה, קודם מגיעה איזו מכה ורק לאחריה אפשר להתחיל להסביר אותה ולפעמים אפילו את הסיבות שגרמו לכך.
            אבל יש דבר מעניין, שניצנים לדיון אני מזהה בין התגובות, הנושא שלפעמים מכה היא גמול או עונש…ואני יכולה להבין מאיפה אדם לוקח את ההגיון הזה, ולא פעם כשנחתו עלי מכות יכולתי לשמוע מחשבות של אנשים שכנראה "מגיע לי" ופעם חבר שממש החשבתי כל מילה שיצאה מפיו אמר לי על משהו שקרה לי:"זה כנראה עונש על…" וזוכרת איך שנבהלתי לרגע, אבל לדעתי זה תופס כשאין יכולת לחשוב לבד וצלול. אמנם דברים שקורים, כשהם כבר קורים, הם אינם בשליטתנו, אבל רעיון העונש הוא מחליש ביסודו, ואין בו שום תועלת או סמן דרך שיאפשר התמודדות עם מכה. את הכוח להתמודד ניתן למצוא רק בזוית האופטימית, כשאדם עדיין לא רואה את השיפור אבל הוא יודע שהוא יגיע.

          • סיגל, אני מסכים איתך בקשר ל"לא מעוקצך", וכמובן המצב הבריא הוא להתחזק ממשבר ולשוב לאהבה, אבל להוותם, קורה שאנשים נפגעים כה קשה שאינם חוזרים.

            אשר למכות – כלל לא התכוונתי לומר שמכה היא עונש – משהו בסגנון האינסטנט קרמה, או השגחה אלוהית אישית לוחצת (בשני המקרים משהו שקורה לנו שלא בשליטתנו).

            התכוונתי לומר את ההפך הגמור – שאנחנו כן בשליטה ולכן כן באחריות וכן ביכולת לשנות או לפעול אחרת. שאנחנו כוללים יותר מהמחשבות שאנחנו מודעים להן, ושיש לנו יד ורגל ב"מכות" הללו במובן זה שאנחנו יוצרים אותן או מקרים את עצמנו על דרכן מסיבותינו שלנו.

            "מכות" כמו גם "טובות" הן בבואה של אמונותינו על עצמנו ועל העולם. אם אני מאמין שכסף הוא בעיה, כסף יהיה בעיה. אם אני מאמין שאני לא ראוי לאהבה, לא תהיה לי אהבה. ולהפך, כמובן.
            אני חושב שאנחנו יוצרים מצבים – אם כדי ללמוד משהו, אם כדי לעצור את עצמנו מלהזיק, ואם כדי ליצור שינוי שבמודע אין לנו אומץ לשנות.

          • א. קשה להתמצא ביער התגובות
            ב. מניסיון חיי שלא חדלו אאף לרגע להאמין ב"אהבה", "אהבה" היא בסך וקודם כול השיעור האולטימטיבי ללמוד את ועל עצמנו. מי שמרים ידיים, פשוט עף מהבית ספר הכי חשוב.

          • הי ענת ושוב
            א. את צודקת
            וב. את צודקת
            בקיצור הסכמה מקיר לקיר לי עמך
            :)

          • ענת, אנשים אומרים אהבה ומתכוונים לילדים, אומרים אהבה ומתכוונים לשוקולד, אומרים אהבה ומתכוונים לעצמם, אומרים אהבה ומתכוונים למין, אומרים אהבה ומתכוונים לרכוש, אומרים אהבה ומתכוונים לקנאה, לדיכוי, לשנאה…
            כשאומרים "אהבה" מתכוונים לכל כך הרבה דברים – אולי לבית הספר עצמו.

          • אכן, אהבה יכולה להיות הרבה דברים, אבל עם כל הכבוד לשוקולד, לא בטוחה שהוא אוהב שאני נוגסת בו ומכלה אותו ולדעתי הוא ממש לא אוהב אותי ולא משנה כמה אהבה תהיה לי אליו וכמה סבלנות וטיפוח ואפילו אם אנשק אותו חמש פעמים ביום, מתישהו אאלץ לנגוס בו. אז נדמה לי שאפשר לעבור מאהבה לדברים לאהבה שבה מעורבת מערכת יחסים בין אם ילדים ובין אם מערכת בין שני אנשים שנפגשו לפרק זמן. בניגוד למערכת היחסים החולנית עם השוקולד וחבריו, במערכות יחסים עם בני אדם שיוצקים לתוכם את אותה אהבה שאין מילים שיגדירו אותה אלא מעשים, ניתן בהחלט לרכוש ידע ששום בית ספר לא יכול להעניק.
            ורק שאלה קטנה, אמרת:"אומרים אהבה ומתכוונים לקנאה, לדכוי, לשינאה" אשמח אם תרחיב כי לא מצליחה לחבר ביניהם.

          • אמיר אור

            סיגל, טוב מאוד שאת לא מצליחה לחבר ביניהם. אבל הבחור שמכה את החברה שלו שהסתכלה על החבר שלו עושה את זה (מבחינתו) בגלל שהוא אוהב אותה.
            אז לדוגמה, מרוב אהבה הוא יכול, נגיד, לא להרשות לה לדבר עם X, או לא לצאת בלעדיו לשום בילוי, חוג, או פגישה, וגם להכות אותה כשהיא עוברת על "חוקים" שקבע, אם לא למעלה מזה.

          • אמיר אור

            סיגל, טוב מאוד שאת לא מצליחה לחבר ביניהם. אבל הבחור שמכה את החברה שלו שהסתכלה על החבר שלו עושה את זה (מבחינתו) בגלל שהוא אוהב אותה.
            אז לדוגמה, מרוב אהבה הוא יכול, נגיד, לא להרשות לה לדבר עם X, או לא לצאת בלעדיו לשום בילוי, חוג, או פגישה, וגם להכות אותה כשהיא עוברת על "חוקים" שקבע, אם לא למעלה מזה.

          • חוה זמירי

            לענת, וגם לאמיר

            היתה איזו טענה שאני שרויה בחשבון נפש. לא מיני ולא מקצתיה, אין לי שום חשבון נפש שאני זקוקה להגיף דלתות וקירות.

            מעבר לכך, חשבון נפש שוטף עושים תדיר, כמעט על כל דבר ועניין. אבל חשבון נפש ספציפיפי – לא ולא. מנגנוני הגנה יש לי מדבר אחד בלבד מסוג של התאהבות טוטאליסטית- או הרעלת הורמונים או אפילו חישובים על זוגיות.

            מכיוון שאני לא נמצאת בחשבון נפש, ודווקא מסירה מנגנוני הגנה עם וידויים כאלה ואחרים – רובם די מצונזרים – אני תמיד תמהה על טבע האדם. אם לא בא לי לצלול לאסונות כלל עולמיים, אני שומעת ומתרשמת, ומכיוון שהחיים גם כך אינם גן-עדן כאן בעולם הזה – אני נכנסת אליהם ויוצאת בזהירות רבה.
            ענת, המצב שלי ושלך שונה בתכלית השינוי, את חשבון הנפש שלי עם המשפחה שלי עשיתי כבר מזמן – עכשיו אני רק מגיבה. והאמיני לי שגם להם התגובה שלי לא תמיד נעימה, מכיוון שלמדתי לעמוד על שלי. גם בקשר לגברים, די עשיתי חשבונות נפש מזמן – מכיוון שהנושא בא לי די בקלות במשך חיי – יכלתי להשתמש בהם בצורה די זורמת ואפילו לשחק משחקים פה ושם ולעצב עמדות ולא לקחת כל גבר חולף בחיי כל כך ברצינות. ככה אני מסוגלת להיכנס להתאהבות ולצאת ממנה ללא כל פגע, געגוע או כמיהה כלשהי.

            מה נשאר, אמיר, להשתמש בגוף שלי? כל זמן שהוא ברשותי?

            לא כל כך מבינה למה אתה מתכוון.
            יש כמובן היסטוריה של מה שעבר עליו על הגוף שלי ברשותי, אבל אלו דברים שקשורים בצנעת הפרט,

            ובכל אופן למה התכוונת?

            חוה

          • אמיר אור

            אני מתכוון לאו דווקא לעונג מיני, חוה, אלא להנאה מכל מה שהוא מאפשר – כל זמן שאנחנו בתוכו והוא בריא יחסית. אפילו ללכת, להביט, לחוש את הרוח על העור, טעם בלשון, שובע, חמימות וכו'. זה נראה לנו מובן מאליו, אבל זה לא…

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            דווקא בפוסט הזה כתבתי על התמוטטות שהיתה לי בעקבות כתיבת הדוקטורט ועבודה מאומצה.

            שווה בנפשך, ששוב אינך יכול לעמוד על הרגליים, אינך יכול לעשות פעולו שביום יום, קניות, הליכה, דאגה לצרכיך האישיים.

            הגוף שלנו נראה לי, אנו זקוקים בראש ובראשונה לתפקוד יומיומי. הנאות הגוף הפיזית – באות לאחר מכן, וגם בגיל יותר מאוחר.

            חוה

          • אמיר אור

            בלי ספק, חוה, הגוף הוא קודם כל לתפקוד בעולם הפיזי. אבל בעצם התנועה בו – אפילו בהליכה פשוטה – אפשר למצוא הנאה כשלא מתייחסים אליו באופן אוטומטי.

          • בא לי להגיד בצרפתית העילגת שלי את המילה בדיוק כי זה נשמע יותר סקסי. בדיוק. אהבה היא מילה. כל השאר אוקייני ואנחנו או שנטבע או שנניצל. והכי טוב עולם חדש בלי המילה הזאת. מה דעתכם על ההברקה?

          • לא בטוחה אמיר שמה שכתבת מתלבש עלי כנכון מוחלט. דעתי יותר נעה בין זה שיש דברים שיש לנו עליהם שליטה לבין הדברים שכמה שנרצה שיקרו הם לא יקרו ולא בגלל שאנחנו לא רוצים מספיק אלא בגלל שמה שאנחנו רוצים הוא לא מה שאנחנו באמת צריכים וחושבת שמי שמצליח להתכוונן מדוייק בין הרצונות לבין הצרכים שלו מצליח ליצור את הקסם הזה ולהשיג את מבוקשו. ואתן דגמא…נניח והייתי רוצה מאוד להיות ספרית עיזים, אני בטוחה ששום עז לא היתה מגיעה להסתפר אצלי וזה לא כי אני לא מאמינה בכוח המשיכה שלי כלפי עיזים ולא בגלל שאין לי אומץ לעשות שינוי מודע ולהחליף מקצוע אלא שאם יש לו לאדם יכולת הקשבה פנימית הוא יכול לזהות צליל פנימי שמכוון אותו: "צאן זה לא חשבי שוב":)

          • אמיר אור

            סיגל, נכון שהצרכים שלנו הם הרצונות היותר חזקים שלנו, אבל לא דיברתי על רצון אלא על אמונה במשהו לגבי עצמך והעולם, כמעט ברמה של החלטה לחיות מציאות כזו או אחרת.

          • ענת לויט

            אני מתנצלת על ההתערבות בדיון, אבל קשה לי שוב להתאפק מלהתייחס למילותיך אמיר – האמונה או הבחירה בלחיות מציאות כזאת או אחרת. זה קלע בול לאחת התחושות הקיומיות העמוקות שלי זה שנים. לא מציאות, ניסחתי זאת לעצמי – כי אם קליטה פרשנות ותגובה למציאות. לשלוש אלה יש בפנינו אולי אינסוף דרכים. אבל למצער, כך אני חשה שנים רבות, הבחירה באיזו דרך להתייחס אינה בידינו. היא נקבעת ומוכתבת לנו משחר היוולדנו. ומכאן שרובנו מתים בלי להתוודע לשלל ערוצי התקשור עם המציאות שנותרים קבורים בנו מיום בואנו לעולם הזה ועד לכתנו ממנו. הדרך היחידה להרחיב את מנעד החיבור עם "המצאויות" השונות היא להשתחרר עד כמה שאפשר מההשפעות הראשוניות ביותר – ההוריות קודם כול – על צמיחת הגרעין. ההתייחסות הפרשנות והתגובה הן שיוצרות עבורנו את משמעות המציאות שסביבנו, והרחבתה היא מסע חיים כשל אסירים מבטן ומלידה.

          • אוי שאני מסכימה עם שניכם אבל כדי להכנס מכאן לתוך הדיון העמוק אני אאלץ לבוא חשבון עם הוריי, כי יש קשר בין מי שאנחנו ומה שאנחנו מאמינים או לא מאמינים על עצמנו במקום ההתחלתי הזה ענת כפי שאמרת. וכבר הגעתי לשלום שמאפשר לי שלווה במערכת הזאת וכבר הבנתי שאם אבנה את ה"סיפור" שלי באופן מסויים הוא יאפשר לי לנשום בלי אסטמה, אז בעצם כדי להכנס לדיון אני אצטרך להכנס לתוך העצמי הזה באופן שיאפשר לכם לומר לי דברים אחרים שאולי יהיו נכונים יותר ברמה הפילוסופית של הדיון אבל עלולים להזיז אותי מהקיבוע שלי שבניתי לי כקביים…אז :) אז…אני רק אהנהן שכנראה אתם צודקים ואעבור מכאן בסיבוב ישיר לאפוקליפסות…אז ככה: אחד הדברים המנחמים שמצאתי במוות של אנשים קרובים הוא שהם מתו לפני שסוף העולם העולם הגיע. וכך למשל ככשאני מאוד מתגעגעת לסבי האהוב אני תמיד מכינה רשימה של אסונות שסבי נמנע מלחוות אותם עקב מותו…כמו למשל רצח רבין, ביבי בשלטון, השריפה בכרמל צונאמיים, רעידות אדמה והתפוצצויות כורים אטומיים. הוא עלה לארץ, הקים ישוב, רעה צאן, גדל ילדים ואז רקד בחתונתי ראה את נכדו הבכור והיה מאושר. אין טוב מללכת אחרי ימים שמחים בהרגשה שהכל טוב ואפשר לנוח. אלו אנחנו שנשארים מאחור שנותרנו להמשיך לראות את הדברים האיומים שקורים פה ובעולם, אלו אנחנו שממשיכים לחוות קשיים, ואלה אנחנו שנשארנו מאחור עם תפקיד שומרי העתיד. ומן ההוה אל העתיד אני מאמינה שמה שתלוי בנו תלוי בנו ומה שלא לא.

          • אמיר אור

            סיגל, ודאי שיש קשר, אבל יש תועלת מוגבלת מאוד בחשבונות עם ההורים שבפועל. האתגר הנתון לנו הוא לסדר את העניינים עם ההורה שבפנים, לפרוק את המטענים שבפנים, ולא ליצור נוספים בחוץ.

            ואשר למי שהלכו, אולי לא כולם הולכים לאותו מרחק אני חושב. אני חווה למשל את סבתי האחת (ז"ל)כנוכחת, ואילו את השנייה (ז"ל) כנעדרת לגמרי.

          • חוה זמירי

            לענת,

            לא חייבים תמיד לנוע על הכל או לא כלום, בין השחור לבין הלבן. לשם כך צריך את החופש, את חירות הדעת, לבחור מה אנחנו לוקחים מהם ומה לא, לדעת לברור מה שלנו ומה שלהם. מי אנחנו ומי הם.

            לשם כך יש צורך של מודעות ושל חופש בחירה, ושל הידיעה שאנחנו משוחררים ויכולים להרשות לעצמנו כל מיני דברים.

            לעניין הזה אפשר גם להשתחרר מסטריאוטיפים חברתיים, ומנורמות כאלה ואחרות – כמו אהבה – כפי שאת מגדירה אותה.

            אבל צריך חוש הרפתקנות לעניין הזה, כל אלו יכולים להרחיב את מינעד החוויות בחיים. וכמו שאמר רבי נחמן מברסלב,

            העיקר לא לפחד כלל.

            חוה

          • העיקר לא לפחד כלל זו תכלית התכליות. תכלית המסע. לא קל חוה ליישם זאת.

          • ענת, אני לא בטוח שזה המקום להרחיב, אבל דומה שההשפעות הראשוניות לא מסתכמות בהורים. איננו טבולה ראסה. ועם זה יש דרכים לשנות את אמונותינו על המציאות (קליטה, פרשנות ותגובה) מן המקום האוטומטי של העבר לכאן ועכשיו תבוני בנקודת זמן חדשה. נכון שלא פעם על כל עשרה צעדים קדימה הולכים שמונה אחורה, ובכל זאת המודעות ניתנת לפיתוח ואיתה השליטה בחיינו.

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            ובאותן האמירות שלך בעצמך, ואולי בשל יום האישה הבילאומי, שאצלנו אין לדבר עליו בכלל, מכיוון שהמצב כל כך עגום, ואולי לפרקים גם הדוגמאות שאתה מביא.

            גבר שמכה את חברתו, או את אישתו, מכיוון שהיא הסתכלה על מישהו, או דברה עם מישהו/מישהי ואפילו אוסר עליה לדבר עימו הוא גבר אלים בהגדרה. ממש כך.

            אשה/נערה או נקיבה שנשארת עימו מטעמים שונים שנעים מפחד – מה יגידו שאני בלי חבר, או אני אוהבת אותו כל כך, כי הוא מקנא בי, ואפילו אני לא יכולה ללכת מכיוון שאני מפחדת – בעצם נותנת יד לאלימות שלו כלפיה.

            אישה שמודעת לעצמה, לא תתן לאף גבר להתעלל בה. כמו שאמרת מהו שם המשחק – מודעות, כבוד לגוף שלנו ולנפש שלנו.
            מודעות תבונית, למידה, שינוי דפוסי התנהגות – כדבריך עצמך – יביאו לשינוי מוחץ גם של התנהגות הגברים – אבל קודם לכל למיגורן של תופעות כאלה.

            לשם כך, ושוב אני נאחזת בדבריך – צריך להבין היטב את המילה אהבה. נכון, אנחנו נשים, ואנחנו מאוד אוהבות לאהוב, ולפעמים אולי אפילו מאוהבות באהבה עצמה, אבל גבר שמקנא לאישה עד לדיכוייה לא באמת אוהב אותה, אולי הוא אוהב את עצמו יותר ואולי הוא לא אוהב את עצמו בכלל. זה מאוד עניין של כבוד עצמי

            וכאן יש את ההיזדהות עם התקפן. הגבר התקפן אולי נתפס חזק – ואם אישה נמצאת איתו היא חוסה תחת כנפיו של החזק.

            זה לא באמת תהליך מודע, מכיוון שבמודעות אנחנו יודעים שמדובר בחולשה שאינה יודעת גבולות להתעלל האחד בשני מסיבה כלשהי. אלא, אולי בזרמים תת-מודעים.

            אז לשם כך, באמת צריך לא לפחד. צריך לעבוד על מודעות עצמית וצריך גם לא לדבוק באהבה עצמה. אתה רואה, כאשר השתחררת מזו ששווה – לא היו לך אהבות אחרות כהנה וכהנה?

            זוהי תפיסה די דטרמיניסטית לאישה להכניס לראש שלה שגבר שמסוגל להזיק לה הוא האביר על הסוס הלבן, אולי בגלל הקשר, ואולי בגלל איך שהוא נראה. לדאבוני הרב – פגשתי יותר מידי נשים שכאלו – וטענתי את זה כבר – ואולי זה שווה אפילו פוסט – אבל אתה עם רגל אחת בחוץ:)))

            שינויין של נורמות חברתיות הוא תהליך של למידה שחשוב מאוד לעבור אותו ולהתפתח בהתאם. גם לא הייתי רוצה לחזור אחורה לתקופה של הורי, שבכלל לא התגרשו. שנשים ישבו בבית ובישלו.

            לשם כך יש צורך בהתפתחות גורפת, בפקיחת עיניים, בבדיקה של המילייה בה אנחנו מצויים, וגם בבדיקת עצמנו. אני עצמי בבלוג שלך עברתי תהליכים כאלה. באתי, פרשתי, התבוננתי מן הצד, חזרתי – איני רואה בכך כל פסול.

            אישה משוחררת, אינה בהכרח אישה שאינה אוהבת – נהפוך הוא היא אוהבת ממקום יותר נכון, יותר אולי בריא גם בבחירות שלה עצמה.

            זוהי, אגב, אחת הסיבות מדוע צמצמתי את היקף החברות שלי. אני כבר מעדיפה לדבר על פוליטיקה בחברה של גברים, מאשר לדבר על מתכונים, על פגישות, ועל בגדים, ולשמוע שוב ושוב על אהבות כאלה ואחרות.
            ולכן, אני מעדיפה לראות גם יחסי אהבה כסוג של משחק – רציני אמנם – אולי כמו שחמט – אבל עדיין לא לצלול לתוכם נר, מבלי תקומה.

            תבונה, בדיקה ומודעות הן מילות מפתח.

            אשמח על תגובתך,

            אגב, בדקתי את רמות הוידוי שלי בבלוג הזה וראיתי שהן אינן קריטיות בכלל. כדרכי, התעדפתי להתמקד בידע.

            חוה

          • אמיר אור

            חוה, אין ספק שהתופעות שמניתי אינן אהבה, ואלימות היא בוודאי הגילוי הקיצוני ביותר של היפוך המשמעות. גם אשה שחושבת שמקנאים לה = אוהבים אותה עושה טעות חמורה. אהבה לחוד, וכל השריטות שאדם, (וגם אדם אוהב) בא איתן – לחוד.

            "תבונה, בדיקה ומודעות הן מילות מפתח" – חותם על זה.

          • ענת לויט

            הנושא שהתגלגלנו אליו מהאפוקליפסה אכן קיים לעצמו ומורכב וטעון ויכול לאכלס ספר עב כרס אז לא ארחיב מעבר לזאת. אמיר, אולי משום שבשנות חיינו הראשונות מודעותנו מוגבלת ביותר אין אנו מודעים למה שהוא הכי הגיוני בעיני – שורשי נשמתנו כתינוקות ללא כל מנגנוני הגנה וסלקציה נטועים בבית הורינו. זה לא טיעון שעניינו חריצת דין או הטלת אשם אלא עובדה. ואותה ספיגה חושית בעיקרה היא מלאי הכלים הראשוני והמשמעותי ביותר שלנו לקליטת העולם שסביבנו. כך בעיני. ועוד דבר. אי פעם הוכתרתי כבעלת מודעות נדירה. אני מגייסת זאת לכאן לא מטעמי ציון עצמי מתייהר אלא לצורך אחד בלבד. מודעות היא חרב פיפיות שאין חדה ממנה. כוחות הנפש ולו בעיני חזקים מכל מודעות. נפש שאינה יכולה להכיל את ממצאי המודעות יהיו מפותחים ונרחבים ככל שיהיו – היא המנצחת, ואז המודעות המשוכללת נעשית לא יותר ממקור אדיר לתסכול. אבל מתוך היכרותי אותך בחושי בלבד, עלי להעיר אולי את העיקר לבוקר זה – מעבר לכל דיון מילולי מפרה יש מה שנקרא אישיויות שונות. איזון שונה בין מרכיבי אישיות שונה – שלך ושלי רק כדוגמה. והאמת, אני לפעמים ככה מרחוק מקנאה בך, קנאה חיובית כמובן על שהצד התבוני שלך כה איתן ושולט.

          • ענת יקרה, הדיון הזה משיק לפוסט על המוות שהעלית אצלך. אין ויכוח שלשנות הילדות השפעה רבה מאוד עלינו. כשאמרתי שאיננו באים הנה טאבולה ראסה התכוונתי לומר שהעבר שלנו מתחיל הרבה לפני הלידה הנוכחית, וההיסטוריה של הנשמה מתבטאת במי שאנו ובבחירות שאנחנו בוחרים בחיינו.

            וכן, ודאי יש נשמות שונות, אבל האישיות אינה אלא כלים ולבושים. במובן זה אדם יכול להשתנות ביותר במהלך חייו.

          • אעשה כל מאמץ ללכת ברוח מילותיך האחרונות. אני רצינית.

        • כן, FIGHT OR FLIGHT חל גם בין אדם לעצמו, ואולי ה'מכות' שניחתות על אדם אינן כה שרירותיות או בלתי צפויות.

    • מאת: ידידי
      תוכן המסר: Hola, Amir

      לסיגל:
      "אם גורלו של כדור הארץ להתנגש במטאור שיהפוך אותנו לאבק כוכבים עדיין אין לנו ברוס ויליס שיטוס ויסיט אותו ממסלולו"

      לא צריך שום ברוס ויליס. בלי קשר למילים ברוסית, שימי לב לתמונה מס' 18:

      http://bigpicture.ru/?p=109729#more-109729

      עצם קיומה, היא מדברת שאם יש צורך, ניתן להוריד אותו בעזרת צעצועים של E.Teller.

      לילה טוב, חלומות נעימים, חלומות פז.

      ידידי

  8. אמיר אור

    חנה, נמחקה לי השרשרת הזו, אך בתגובה לעניינך בגנוסטיקה אענה שוב: אם בקבלה מדובר, הגנוסטיקה היא אכן מקור חשוב, שממנו התפיסה של הקבלה את עצמה כדרך הידע, ממנו גם הרעיון של דבולוציה של הקיום (שבירת הכלים, הניצוצות הכלואים ועוד) והעולם שכנגד (קליפות, סיטרא אחרא). אך לא פחות מכך הקבלה חבה לניאופלטוניזם עם התיאוריה של ההיפוסתזות (=ההאצלות) העומד בבסיס עשר הספירות. אגב, גם הניאופלטוניזם קיבל בתורו את רעיון ההאצלה מהזורואסטרים, שהם המקור המתועד הראשון לתורה זו.

  9. אמיר אור

    מאת: ידידי

    תוכן המסר: הי,אמיר

    ידידים יקרים,
    אתם מוזמנים לקחת חלק בערב לרגל צאת תרגומי למשוררת הגדולה, מרינה צווטאיבה. הספר מתמקד בעיקר במסותיה בענייני אסתטיקה ואתיקה, כתובות בסגנונה המיוחד של המשוררת , ויש בו מבחר משיריה בתקופות שונות, ראיון עם יוסיף ברודסקי, בעל פרס נובל, עליה ועל השפעתה עליו ומקומה בספרות הרוסית והעולמית, רשימות שלי על חייה ועל הייחוד של מסותי ועוד.
    אני מצרפת את המודעה של "צוותא" על האירוע, שבו ישתתפו מיטב המרצים והאמנים, ומקווה מאוד לראותכם בו.
    להתראות,
    רנה ליטוין

  10. מאת: ידידי
    תוכן המסר: הי, אמיר

    משהו חדש:

    http://www.googleartproject.com/c/faq

    לדגמה

    http://www.googleartproject.com/museums/met/the-harvesters

    אז מי צריך אפוקליפסה?
    Enjoy yourself

    ידידי

    • באמת מדהים כל היופי הזה, ומדהימה גם רוח האדם המספרת מבעד לאמנות את סיפורה.
      האמנות יושבת אי שם באמצע – בין האתיקה לאסתטיקה.
      האפוקליפסה שייכת למערכת הסיוטים האתיים שלנו.

      • למילים לפעמים – מצרף מסוים ולך תדע מה – יש יכולת למלא את הים הפנימי שלי להיות ולו להרף רגע גבה גלי. מה שכתבת לידידי עשה לי את זה. לא יודעת למה. אולי מכסימום דיוק ועומק במעט מילים? נפלא. וכן גם סדנת ההעשרה של ידידנו.

        • אמיר היקר, תראה מה קורה בעולם הטבע כאילו נוקם את נקמתו על הקלקול והנזק שגרמנו לו,הוא משתולל מזעם
          חוסר ההרמוניה וחוסר התיקון שבנו משתקף בו:
          כוורות נגועות בוירוס וננטשות על ידי הדבורים
          צדפות נגועות בהרפס (אני שומרת את הכתבות)
          בעלי חיים עם מופרעות פסיכולוגית גשמים שאינם בעיתם
          רעידות אדמה צונמי ושאר נגעים
          אלוקים ישמור!
          כל זה קראתי בעיתונות
          כל זה ראי לקלקולים שלנו
          ובכל זאת אמיר היקר
          שתהא שבת רחומה
          אמן

          • חנה יקרה, להבדיל מכוורות נגועות וירוס או צדפות נגועות הרפס, האם את חושבת שרעידת האדמה והצונמי הם תוצאה של התנהגותנו?

            בשבת הייתי בפסטיבל השירה בשדה בוקר והטבע במלוא הודו ההרמוני והלא נגוע בידי אדם היה גם מנשב ומקפיא עצמות :)

          • חוה זמירי

            ברבורים, ברבורים, ברבורים.

            במה הקבלה יכולה לעזור לי להבין את העולם הזה. לא בא לי להתעסק במיסטיקה.

            המדינה הזאת נגועה מכף רגל ועד ראש בחיי היום יום.

            הקבלה היא עוד כלי לידע, היא אינה פותרת בעיות והטבע? מי אנחנו שנדע למה דברים קורים כמו שהם באמת קורים. המיסטיקה שגם היא תוצרת של הגות אנושית בסיכומו של דבר – לא תפתור מאומה.

            וגם אנחנו לא. והטבע? כאשר נרקומן מתלבש על נערה צעירה פולש לביתה חונק אותה למוות וגונב את כספה. מה ההסבר לזה.

            הרוע האנושי, חיפוש אחר עזרים כדי להתמודד עם היום יום שאותו בסיכומו של דבר צריך לתקן.

            אני רוצה הסבר – למה חצי עולם שפוי ומציפה אותו סופת צונאמי וחצי עולם מסומם וחוטא בהיבריס.

            כהות חושים לאנושי. אבל מוחלטת.

            חוה

          • חוה
            שאלות חשובות שאלת
            האדם לא יוכל לומר כוחי ועוצם ידי אפילו מעצמות על טכנולוגיות כיפן כאין נדמו מול התפרצות הטבע ,ולמרבה האירוניה הכורים הגרעיניים שבנו היו להם לרועץ – אירוניה טראגית
            ולא חצי עולם לוקה בהיבריס אלא העולם כולו מההיבריס הזה כל הסבל
            התפרצויות טבע כאלה מחזירות לנו איזה שהן פרופורציות לגבי יכולותינו האמיתיות
            או יותר נכון מגבלותינו
            המדהים הוא שבו זמנית צפינו בקילקולים מצד אחד מחבלים פלסטינאים שאין להם אלוהים המשספים גרונה של תינוקת וחפים מפשע
            ומהצד השני תזכורת מצד הטבע הממקם אותנו מחדש על מפת "הפיילה" שבה אנו חיים
            ראית איך כל הספינות והמכוניות הממותגות שנחבטו בזרם כמו צעצועים
            זה מה שאנחנו: "תוגת צעצועיך הגדולים"
            ההיבריס מעבירנו על דעתנו
            מגדל בבל מודרני כל פעם צץ מחדש ונהרס מחדש
            הלוואי שנלמד ענווה ואהבה
            אמן

          • ועוד משהו חוה
            הדספלינה היפנית בחינוך דיכאה נפשות רכות של תלמידים הקריבה אותן על מזבח ההישגיות והמצוינות הפכה אותם לרובוטים של מצוינות והכל על מזבח הטכנולוגיה והקדמה ,את יודעת שתלמידי בית ספר תיכון ביפן לא עומדים בנטל ומתאבדים לא פחות מהסקנדינבים
            זה דיכוי מצד אחר
            שום טכנולוגיה ושום קדמה לא תוכל לטבע ובכלל זה רוח האדם המבקשת משהו אחר
            איך הרחקנו לכת
            מעצמנו

          • חוה זמירי

            לחנה,

            ברשותך, אספיד קודם לכל לגיורא לשם. ולא רק ברשותך, אלא גם ברשות אמיר אור.
            שכן, לאחרונה, קצת התכתשו השניים. אבל, גיורא לשם תדיר פרגן לאמיר, וידע אותי על חשיבותו כמשורר.

            מותו של גיורא לשם שוב מציף אותי בכל כך הרבה שאלות – למה דווקא הוא. הוא שלבסוף נרקמה בינינו ידידות כל כך יפה. והוא חיכה לי שאגיע לקפה תמד, ואני שלא הגעתי – אבל הוא הסכים לשמש לי במה.

            בינינו, אני חושבת שגם שרלי כבר היום היתה מתרצה לי, אבל לא איני רוצה בלוג משלי. בכל אופן, אני שואלת – למה דווקא הוא? הוא שבר צלע, ובגילו הצלע בחזיהו כנראה לא התאחתה. ואני שואלת למה דווקא הוא?

            מישהו יגיד לי "הוא לוקח רק את הטובים אליו". גי מה כבר אפשר לענות.

            את צודקת חנה, היה לי קשה להיכנס לשני האסונות שהיזכרת. היה שישי שבת ולא היה לי כוח לטראומות כל כך גדולות – שרק הדגימו את הפוסט הרביעי הזה בסדרה – כמה אנחנו קרובים לאותה אפוקליפסה – ואכן – שיא הסימבוליות היא אותם הכורים הגרעיניים, המקור לאנרגיה ממנה שאבה יפן את כוחה. אלה שהייזנברג, פרני ואינשטיין שהוזכרו כאן – כל כך עמלו לפתח – את האנרגיה הגרעינית.

            וכאן, אותם המחבלים, שאפילו בשכם, נאמר שרצח ילדים נוגד בכלל את הדת האיסלמית.

            היתה לי חנה, ידידה מאוד טובה שהתעסקה בקבלה. והפכה אותה לדרך חיים. היא בשעתו גם לקחה שיעורים אצל ימימה. לאחר שסיימתי את כתיבת התיזה – התמוטטתי בבת אחת ונשכבתי על המיטה. לא יכלתי לעמוד על הרגלים. לא הבנתי מה קרה לי.
            אותה ידידה היתה מדברת איתי בטלפון שעות על גבי שעות – על הגנה, ועל קבלה, ומאידך טופלתי בכדורים, כאשר ניסו עלי תרופות מתרופות שונות.

            מאומה לא עזר. לא דברי הקבלה, ולא התרופות. הייתי לבד בבית, הורי לא ראו אותי ממטר. ופשוט צווחתי מרוב בעתה.
            בשנה שלאחר מכן, לקחתי על עצמי שתי משרות בהוראה. היחידה שהיתה מגיחה להאכיל אותי מידי פעם היתה זהבה חברתי.

            אל תכעסי עלי, על הכעס שלי, חנה. אני נזקקתי לקבלה כדי לכתוב על ספרו של קניוק "היהודי האחרון" שכן הוא היה שזור ארמזים קבליים בשמות, וגם במוטיבים וגם באותה השאלה שבה הוא מסיים את ספרו האם פניה של המדינה הינם לאוטופיה או לאפוקליפסה – האם באמת נארוז את המזוודות אל עבר הדוד סאם – כאשר סמאל, הוא שמו של השטן – ואולי נשאר כאן.

            מה שלא נעשה, חנה, ככל שלא נתפתח, טכנולוגית, תמיד תישאר אותה השאלה של הנפש – אותה השאלה של האתיקה.

            בסיכומו של דבר התאוששתי מן המיטה, וכנראה שהיה זה סוג של דיכאון עקב כתיבה ועבודה כה מאומצים, לרבות הטיפול בשני ילדי.

            אני יודעת שאיני מקדשת מאומה מן החיים, ובכל אופן אני חיה ובריאה בכל שנותיי.
            טפו, טפו, טפו…

            יכול להיות אולי שמחכה לי איזה תפקיד, שאיני יודעת עליו. את זה רק הזמן יגלה.

            שלך
            חוה

          • אמיר אור

            חוה, את מזכירה נשכחות בהחלט לא נעימות, אבל איני אדם נוטר, ומסתבר שגם גיורא לא היה כזה. מאז נפגשנו פעמיים שלוש בקפה תמר והחלפנו ברכות שלום בחום.

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            יש לי זיכרון טוב,
            ולכן הייתי חייבת לבקש את רשותך להספיד את גיורא מכיוון שהבלוג הוא שלך.

            אם אכן כך הוא הדבר – אני שמחה על כך.

            ולגופו של עניין הפוקליפסה, הרי היא כאן, ומתרחשת כבר כאן, מול עינינו.

            חוה

          • חנה, גם בעניין זה, אני לא חושב שיש לנו זכות לבקר את היפנים. הם אינם מחנכים לרובוטיות אלא למצוינות ולהתחשבות בזולת, שני עניינים לא שליליים כלל.
            ההנגדה שלך בין טכנולוגיה וקידמה לבין רוח האדם די מוזרה.

          • יש משהו מאוד לא אנושי בעיני בדרישה שלהם למצוינות בחינוך קראתי הרבה מאמרים על אחוז גבוה של מתאבדים בקרב בני הנוער היפנים, כאלה שלא עמדו בלחץ
            יש משהו שנראה לי לא אנושי במשמעת הנוקשה שם כמורה לשעבר אותי אותי זה מחריד
            יש לזה מחיר

          • ועוד משהו קראתי את הכתבות באינטרנט בערוצי החדשות וצפיתי בתמונות המזעזעות המכמירות לב מאתרי האסון ,ואנשים פשוטים שם סוף סוף דיברו , הם אמרו שזרקו אותם לכלבים לא טרחו לפנות את הזקנים בכפרים המצויים בסכנת קרינה אמרו להם :תנקו את עצמכם לבד
            ככה הם נראים משוטטים בין ההריסות רעבים והלומים למצוא את יקיריהם
            לא על האנשים הפשוטים הקטנים אני מדברת אלא על השלטון והמשטר
            המראות קורעים את הלב והאדם הקטן לא נחשב

          • חנה, נכון, הרף המוצב בפני נוער יפני הוא גבוה, בעוד שאצלנו מורידים את דרישות הבגרות עד למטה מדרישות הסקר ז"ל כדי לעגל ממוצעים.
            יש משהו מעורר כבוד וקנאה במשמעת העצמית של הנוער היפני, כמו גם בחינוך שלהם לערבות הדדית ולהתחשבות בזולת, בעוד שאצלנו מחנכים ל'אינדיבידואליזם' תחרותי דורסני.
            אם מדברים על חינוך ירוד להחריד הרי זה בחצרנו שלנו.

          • אני בעד שביל האמצע
            זה חינוך למצוינות ומצוינים ומה עם הבנוניים ?
            קראתי כתבות קשות על התאבדות בני נוער ביפן בגין הדרישות הללו שלא לדבר על שעות הלימוד הארוכות בעיני זה לא אנושי

          • אמיר אור

            חנה, אני מכיר מעט את יפן, אבל קרוב יותר מהעיתון. זה כמו שאוהבים לכתוב על מלון הקפסולות שלהם (תאי שינה). העיתונות מבודדת מצבי קצה ועושה מהם עיקר.

            והבינוניים? גם הם ממצים כך את הפוטנציאל שלהם. שעות הלימוד בתיכון ארוכות ביותר, כי הם בעצם לומדים כבר את החומר של האוניברסיטה כדי להתקבל (!) לעומת זאת באוניברסיטה, חוץ מאלה שפונים למחקר הם כמעט לא עושים כלום חוץ מלקנות בגדים, ללכת למועדונים חברתיים וליצור קשרים, וכמובן לחפש בני/בנות זוג. ההורים מממנים והם גם עובדים בעבודות זמניות ומבזבזים כספים לא יאומנו על בגדים ובילויים. בקיצור, קיטנה לכמה שנים עד שייכנסו למסלול העבודה התובעני.
            בקיצור, התמונה די מורכבת ו… מרתקת.

          • חנה, נכון, הרף המוצב בפני נוער יפני הוא גבוה, בעוד שאצלנו מורידים את דרישות הבגרות עד למטה מדרישות הסקר ז"ל כדי לעגל ממוצעים.
            יש משהו מעורר כבוד וקנאה במשמעת העצמית של הנוער היפני, כמו גם בחינוך שלהם לערבות הדדית ולהתחשבות בזולת, בעוד שאצלנו מחנכים ל'אינדיבידואליזם' תחרותי דורסני.
            אם מדברים על חינוך ירוד להחריד הרי זה בחצרנו שלנו.

          • חנה, מה ההיבריס שבקידמה וטכנולוגיה? למה מגדל בבל? הספינות החבוטות נשאו סחורות שאנשים ייצרו.
            האם את רומזת שהיפנים נענשו על משהו על ידי מישהו?

          • בכלל לא חושבת על עונש האלוקים לא מעניש
            בני אדם מענישים זה את זה בהתנהגותם.
            רק שמידי פעם עובר בי הרהור עצוב שהאדם על אף כוחו ושיכלולו הוא עדין חסר אונים לנוכח כוח עליון החזק ממנו נקרא לזה איתני הטבע (והטבע כידוע זה אלוקים בגימטריה ) תפיסת "כוחי ועוצם ידי" מוכיחה את חדלונה שוב ושוב על במת ההסטוריה
            טכנולוגיה שמשתמשים בה להרע היא מעין בומרנג למשתמשים בה
            הכורים הגרעיניים אף שהשמוש בהם במקרה זה לצרכי אנרגיה חשמלית הם אלה שלמרבה האירוניה "גומלים" לאדם
            אגב לדעתי אסונות בעולם מצביעים שוב ושוב על הקשר בינינו דרושה אחדות וערבות גלובלית בכפר הגלובלי הזה שנקרא עולם ,שכן השפעת האסון היפני בלי ספק תורגש בטווח הרחוק ואולי אף הקצר בכל העולם- אפקט הפרפר

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור