בננות - בלוגים / / שפה שקרמה גוף 55: קאנא-שיבּארי
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

שפה שקרמה גוף 55: קאנא-שיבּארי

 

  

שפה שקרמה גוף

 

 

55:  קָאנָא-שִיבָּארִי

 


לילה אחד התעוררה אקיקו בבהלה גדולה. 

    אקיקו, מה קרה?

    קאנא-שיבא-רי !   

          ???

           קאנא-שיבארי !

      

ביפן כל אחד יודע מה זה קאנאשיבארי: אתה מתעורר בלילה, ער לגמרי, אבל אתה לא יכול להניע אבר. ביפנית יש לזה מלה.

מילולית, פירושה הוא 'אסור בשלשלאות', אבל מנין החומר שממנו נוצקה השלשלת הזאת? יודעי ח"ן גורסים שבמקורו היה זה מין דיבוק שקשור לעולם הרוחות, אבל ביפן קאנאשיבארי קורה גם למי שאיננו יודע את זה.

 

אפשר שראשיתה של תמונת השיתוק הזו טבועה כבר במיתוס העתיק, בימים ההם, שבהם האלים שוטטו עדיין על הארץ:

פעם אחת הגיע אל הסערה אל ארמונה של אחותו, אלת השמש אָמָה-טֶרָסוּ, בשעה שסבבה את סיבובה היומי במרומי השמים. הוא מוטט את הגדרות, טינף את החדרים, אנס את המשרתות, ושתה לשוכרה עד שנרדם.

כשחזרה אלת השמש, היא לא האמינה למראה עיניה. בצער וזעם עברה  מחדר לחדר עד שלבסוף מצאה את אחיה שוכב שיכור במיטתה. היא שלפה פריפת ברזל מבין קפלי שמלתה, נשפה עליה, והשליכה אותה עליו. האל נעור בבת אחת, אבל לא היה מסוגל להניע אבר. הוא היה אסור בשלשלאות ברזל בלתי נראות שלא ניתן להתירן. אָמָה-טֶרָסוּ עזבה לבלי שוב את ארמונה ההרוס, וחומות של אש סגרו עליו לעד. עידנים על גבי עידנים נותר שם אל הסערה לבדו, מוטל אין אונים בכבליו הסמויים מן העין.

קאנאשיבארי.

 

או שמא השתרש העניין רק מאוחר יותר מסיפור עלילותיו של השוגון הָרָאשִיָאמָה, שזרועו העניקה לו שלטון, אבל גם המיטה עליו מוות של חרפה.

הָרָאשִיָאמָה החל את דרכו כפיאודל בלתי חשוב מן הצפון, אבל נבואת אוראקל שנמסרה לו בצעירותו הפכה את שאפתנותו לאמונה שהגשימה את עצמה: הוא התגלה כאסטרטג מחונן,  ובגיל שלושים ושמונה כבר שלט ביפן כולה. האוראקל גם ניבא לו ששום אויב לא יצליח להפתיעו, והראשיאמה שבטח בנבואה הכביד את עולו על הארץ ושלט בה ביד ברזל. הוא בזז כפרים, טירות ומקדשים, ואפילו ארמון הקיסר, צאצאה האלוהי של אלת השמש, לא ניצל מידו החמדנית.

לאחר עשרים שנה, כשציפור מפלצתית חלפה בשמי אֶדוֹ והפיאודלים המורדים של הדרום הקיפו את העיר, השוגון האמין עדיין בדבר הנבואה לא חשש מכלום. צבאות נאמניו היו צפויים להגיע עם שחר, ומי כמוהו ידע איך פעם אחר פעם התהפך מזלו לטובה ברגע האחרון וכנגד כל הסיכויים. לעת ערב שתה בשלווה תה לצלילי הביוָה, וכהרגלו פרש לחדריו עם אחת הפילגשים. אבל בחצי הלילה התעורר הָרָאשִיָאמָה ושמע את אויביו נכנסים אל הבית.

מחשבתו מיהרה אל חרבו, אבל זרועו לא נשמעה לו. הוא רצה להזעיק את המשמר, אבל לא יכול היה להשמיע הגה. כמרותק בשלשלאות שכב שם בלי נוע, ער לגמרי, בעודו שומע איך המורדים מתגנבים פנימה וממיתים את השומרים. ער לגמרי ראה אותם הורגים מול עיניו את כל בני משפחתו, אבל לא היה מסוגל לזוז ממקומו, אפילו לא כשראה את החרב נוחתת על צווארו שלו. 

קאנאשיבארי.

 

או אולי מקורה של התופעה אכן היה בסיפור רוחות שאבד, אבל לא אספר אותו. כי מצד שני אולי מעולם לא היה שום מיתוס ולא סופרה שום אגדה. כך או אחרת, קאנאשיבארי הפך לממשות, למוטיב של עלילה מנטלית חוזרת, והעלילות האלה עברו מפה לאוזן, מחיים לחיים, עד שתמונת המחשבה הפכה למקום מנטאלי בהיר לכל:

קאנאשיבארי.

 

איש לא היה מוגן עוד. לכל אחד היה עלול לקרות קאנאשיבארי, ועכשו כל אחד גם ידע זאת.

ואפשר שלהפך: עכשו, כשהכל ידעו את המלה, גם מימושה בפועל הפך לנחלת הכלל. הכל ידעו שיש בעולם קאנאשיבארי, וזה היה עלול לקרות לכל אחד.

 

לקרוא למשהו בשם הוא לדעת אותו. לדעת הוא להיות מוגן, לדעת הוא לשלוט. אבל האם המלה באמת מרפאת, או שמא היא דווקא המחלה? האם ממשות כלשהי מצריכה מלה, או שמא להפך, המלה היא שמקיימת את התופעה? במקומות שמאמינים בשטן, יש לו קיום. במקומות שלא יודעים עליו, הוא איננו מסוכן לאיש.

שפה היא רשת של חורים שחורים וחורים לבנים, מסננת של יש ואין:

עולמות נבלעים במלים ועולמות נובעים מהן.

 

 

 

הקודם:  ציירי המחשבה

 

הבא:    כזה כאילו
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11638&blogID=182#res149316

 

מההתחלה

119 תגובות

  1. תמי קאלי

    אמיר, שוגון הראשיאמה יצא, קם, מהמילים שלך ויכולתי לראות אותו ואת מה שקרה לו, כמו סרט, בשבילי.
    קאנאשיבארי- לא ידעתי על התופעה הזו של הקיפאון אבל חשתי את ההרגשה הזו הרבה פעמים בחיי.
    כמו שכתבתי בכתום ובכחול, החידלון שגורם לחוסר תזוזה לשיתוק, עד מוות…
    מסכימה איתך לחלוטין שלקרוא למשהו בשם הוא לדעת. לדעת זה להיות מוגן, לשלוט בהווה כדי לרתום אותו כעגלה אל סוסי החיים.
    שפה היא באמת רשת שממנה עולמות נבלעים ונבראים.
    התענגתי מהקריאה ומהמחשבות כאן.

    • אמיר אור

      תמי, ייתכן שמקור החוויה הוא בתודעה במצב חופשי,, כשאיננה בגוף הפיזי, אך אינה מבינה זאת ומנסה לשווא להפעילו.

      קראתי את הכתום והכחול, והקשר הזדקר מיד לעיניי. כתבתי לך גם שם.

      • תמי קאלי

        נראה לי שאתה צודק. כש"נקודת המאסף" מיחוץ לגוף התודעה מתרחקת כמו עפיפון קשור בחוט. העפיפון משתולל ברוח בחופשיות אבל החוטבקצה השני מקובע.
        לפעמים החוט דק ואין תקשורת תקינה בין התודעה לגוף. רק כאשר החוט נקרע יש סיכוי לחדירה של מה שנקרא "דיבוק"
        אבל זה בכלל לא דומה לקאנאשיבארי.

        • אמיר אור

          תמי, לא חושב שקאנאשיבארי הוא דיבוק בכלל. זו תופעה שונה.

          • אספר לך שנהגתי במכונית במעלה רחוב צר. ראיתי מולי משאית כבדה מתקרבת. ידעתי שאני חייבת להיצמד למדרכה, כמה שניתן. אבל לא יכולתי לזוז. נעמדתי קפואה, מביטה במשאית גוררת אותי כמה מטרים עד שנעצרה. אין לי הסבר למה קפאתי במקומי למרות שיכולתי לצפות מה יקרה ולמנוע את זה.
            כך נראה קאנאשיבארי, לא?

          • קיפאון, שיתוק. כן. קאנאשיבארי מתייחד להתעוררות כזו, ללא נסיבות פיזיות שתואמות את החוויה (כמו המשאית במקרה שלך) אבל אולי זהו כל ההבדל. מתאים.

      • או שהחלק הלא מודע חזק מהמודע, והוא המשפיע על הגוף. מנגנון הגנה, תמרור אזהרה, שאומר לגוף: "הגזמת – אני לא עומד לרשותך בתנאים אלו".

        • :))))
          לרוב בשעת סכנה הגוף מוצף אדרנלין ובאופן אינסטינקטיבי האדם פועל:
          FIGHT OR FLIGHT
          המצב שבו פחד משתק הוא מנגנון של הדמיית מוות (ויש בע"ח שכמוצא אחרון מעמידים פני מתים לנוכח טורפים) אבל כשהאויב הוא משאית זה כמובן לא יכול לעזור 🙂

          • לא טענתי שיכול לעזור בעניין המשאית.
            אני גם לא בטוחה שבמקרה של המשאית מדובר בקאנא-שיברי..

            לפני קצת יותר מחודש "זכיתי" לצפות בתופעה שגם היא לא בדיוק קאנא-שיברי, אבל גם לא עונה לעיקרון ה-Fים.

            חבר איבד את ההכרה בזמן דרינק תמים (תחילתו של דרינק) מתוך התקף חרדה.

            זה אותו גוף שאומר: "עד כאן".

            זה כנראה כן עונה על עיקרון ה-Fים בכך
            שהמנגנון גורם ל"בריחה" מנזק וודאי, שהוא מזהה בהשארות במצב אקטיבי.

            יתכן שבמקרה של הראשיאמה ידעה נפשו (גרעינה הפנימי) את הביזיון שבמעלליו, והיא שהכניעה אותו; אמרה לו: "עד כאן".

          • תמי, מסכים עם הפרשנות שלך לגבי האראשיאמה: האדם לא פעם מגן על החברה מעצמו. כל כך הרבה פושעים נתפסים לבסוף באופן די טיפשי, שההסבר מתבקש. עד כאן 🙂

          • הפרשנות היא של האלמונית..

          • הי די טלטלתם אותי עם השירים מאקיקו ואליה. שירים טובים, עם דראמה רגשית שמשתמשת בדראמה שיצרתי אני כאן במיתוסים, אבל אקיקו היא אשתי לשעבר…

          • אמיר, קבל התנצלות. המיתוסים והשירים שאתה מעלה הם רבי השראה. תודה על כך.

          • תודה בקמץ.

          • אין שום צורך להתנצל. זה אני שהכנסתי הנה את אקיקו בלי שערכתי שום היכרות איתה, וישר אל גוב היצירתיות 🙂

            שמח על הגירוי היצירתי ועל השירים.
            אולי אפילו אביא בהמשך כמה שירים שלה…

          • מבחינתי יתקבלו בברכה.

          • מתנצלת אמיר, לא היה לי מושג והשיר פשוט עשה לי חשק מוזר לענות לו, לא יודעת מה עבר עלי… לילה טוב

          • הי, כבר אמרתי שאין שום צורך להתנצל. שאפו על היצירתיות, והשירים יפים 🙂

          • תמי קאלי

            זה מזכיר לי מקרה הפוך: היום תפסו אישה בת 95 שנהגה במהירות 135 קמ"ש. לשוטרים הסבירה שהיא חייבת לשים את הבשר שקנתה במקרר…:)
            אבל אני מבינה שישנם מצבים אצל בני אדם מוסרים שיגנו על החברה מפני עצמם, זה נדיר אבל קיים. (ולמעשה אתה מגיב לאלמונית שהיא לא אני)

          • אמיר אור

            צודקת :))))) זה ממש פשע לקלקל בשר טוב. עם נהיגה כזאת מת לפגוש אותה (על הכביש).
            וברצינות – חושב שלא מדובר באנשים "מוסריים" אלא בכולם. יש גבול כמה עבירות יכול אדם להכיל בלי להתפרק.

          • תמי קאלי

            הנהגת הזו למזלינו מצחיקה כרגע..:))

            אוהו..תתפלא? …כבר ראיתי עבריינים סידרתיים ללא איסורי מצפון, חלקם ממלאים את בתי הכלא, חלקם חופשיים..
            ובל נשכח את אותם "מדכאים". אבל זה דבר שלא כל יום ארצה להודות בו. זה לא ממש מפרגן לרוח האדם….
            אני מאמינה שמוסר (לא הדג מוסאר) הוא ערך עליון שכדאי שיהיה לכל אדם אבל במציאות זה לא תמיד כך.

          • אמיר אור

            טוב, אז נתנחם בינתיים במוסאר. הולך נפלא עם לימון והרבה שום חי.
            "איסורי מצפון" – מבריק!
            ברור שמסלול הנזק של פושעים יכול להיות ארוך ופוגע ביותר, אבל ההסתכלות שלי כרגע היתה על מה שקורה להם לבסוף ולא על נפגעיהם.

          • תמי קאלי

            גמני מדברת רק עליהם עצמם לא במי שפגעו. עבריינות באה מתוך חוסר יכולת להבין גבולות ולכן אין לעבריין דין ולא דיין.
            הם לא כמוני שמרססת בשרותים בספרי שמזיק לאוזון ואחר כך יושבת ממתינה לעונש…:)

          • :)))

  2. אמיר,

    הוספת פה עוד מושג של "יבוא יפני" שמצריך "פעמיים עיון" לפחות.

    שאלה:
    איך מושג זה מתממשק,אם בכלל, עם "הדיבוק" היהודי? והיכן שניהם מתמקמים בזמן ההסטורי? אני מניח שהם רחוקים,ושהיפנים הקדימו אותנו,כרגיל.

    אם תוכל להרחיב,אשמח.

    • עזרא, "מתממשק"? 🙁
      השאלה למה אתה מתכוון.
      ה"דיבוק" הוא מונח חדש יחסית ביהדות, ובמובן של אחיזת רוח מת בדם הא חדש יחסית גם כמושג. עד הרנסנס לא נשמע ולא נזכר.
      פשיטא, תורת הגלגולים, עם הנשמות הערטילאיות שאינן מוצאות להן גלגול ותיקון היא עניין מאוחר בקבלה, ושורשו לא ביפן, אלא בתורות פיתגוריות, ניאו פיתגוריות והרמטיות שחלחלו באירופה אל הנצרות המנצחת ודרכה הגיעו גם ליהדות.

      לעומת זאת אם לא מדובר ברוח מת, הרי ש"רוח רעה" ביעתה כבר את שאול, ואולי יש לראות בה גלגול מוקדם של הרוחות הטמאות והשדים שגירש ישוע בברית החדשה.
      במובן כזה של POSESSION תפיסות אלה הן אוניברסליות וקדומות מכל מקורותינו הכתובים. מקורן בשמאנים השבטיים (באירופה, אפריקה, ואסיה) שקראו לישויות רצויות להיכנס אליהם וגירשו ישויות לא רצויות מאחרים. ישנן עד היום דתות כמו המקומבה והקונדומבלה בברזיל, שהדיבוק השמאני הוא יסודי בפולחנן.
      דת השינטו ביפן רוויה ביסודות שמאניים מסוג זה. איננו יודעים מתי ואיך החלה, כי אין ביפן "היסטוריה" ומקורות כתובים מלפני המאה השביעית. זו היא דווקא תרבות חדשה יחסית.

  3. קוראת אורח

    יפה מאד
    האם אפשר לקבל קישור או מידע לגבי המקור המדוייק של הסיפור בגרסה הזו?

    • לא, לצערי אי אפשר… לפחות לא באופן מלא.
      חלקם הראשון של שני הסיפורים אמיתי (אפשר למצוא את הראשון ב"קוג'יקי" ואת השני ב"הייקה מונוגטארי") אבל את ההמשך טוויתי בעצמי לצורך הספקולציה בדבר מקורו של ה"קאנאשיבארי" 🙂

  4. תַּלְמָה פרויד

    ממחיש את האמרה ש'ידע הוא כוח'. וכשיש שם לדבר, יש יותר שליטה (וההיפך). כתוב ברהיטות ובצלילות גבישית, אמיר ובנוי לתלפיות 🙂 אהבתי מאוד.

    • מאמר מאלף ועשיר , אמיר , לא סתם אמרו חכמינו חיים ומוות ביד הלשון, ולא סתם נברא העולם מעשרה מאמרים- למילים יש כוח לברוא מציאות ולהנכיח אותה. הן הצינור דרכו נושבת המחשבה, ומחשבה הנהגית במילים יוצרת מציאות . תודה על מאמריך , אמיר

      • בעוג, חנה.

        אילו עשרה מאמרים? שבבראשית? ככל הזכור לי, לפי ספר יצירה בעשרים ושתיים אותיות ש'שקלן חצבן והמירן', אבל אני מבין שיש גרסה אחרת?

        ואין ספק, מלים בוראות, גם אצלנו, הקטנים 🙂 המציאות מתעצבת מבפנים החוצה.

        • בעשרה מאמרות נברא העולם עשרה מאמרות הם עשר הספירות, אמיר ,שמצד אחד הן כיסויים המנתקים את ספירת מלכות(עולם הזה המצוי בחושך בהסתר)מספירת כתר ומאפשרים לה להתקיים במצב הגרוע ביותר בחושך בהסתר, ומצד שני מספקות למלכות השפעות שונות שבאמצעותן היא יכולה להתקן ולהגיע לכתר דרך 10 המאמרות מלמטה למעלה.והכל כוחות שבאותיות ובמילים, לפי הקבלה האותיות הן כוחות הרוחניים

          • תודה על ההבהרה חנה.
            התכוונת לעשר ההאצלות – המתוארות כ"כדורים" (=ספירות) ביהדות או "היפוסטאזות" בניאופלטוניזם שממנו נשאבה התפיסה הזו.
            המיוחד בתפיסה הקבלית הוא שאלה גם "מאמרים".

    • תלמה, אין ספק. "ידע הוא כוח" ואם נוסיף לזה שידע שגוי הוא חולשה, ניישר קו עם יסודות התרבויות החשובים, מהוודות במזרח ועד הפילוסופיה היוונית במערב.

  5. דפנה שחורי-

    אמיר זו תופעה מבהילה שחוויתי לצערי פעמים לא מעטות בחיי: מצב של עירות, התודעה ערה ואתה לא יכול לזוז
    ממש אזוקה בשלשלאות. אי אפשר להניע אפלו מילימיטר מאיבריך. זה סוג של גיהנום

    אגב גם לשבי זה קורה ולא פעם אחת
    אפילו התייעצנו פעם שתינו על התופעה עם מנהל מעבדת השינה בחיפה נדמה לי

    • דפנה, מקווה שנפתר לך. זה נשמע לגמרי מפחיד.
      והנה יש לזה גם שם עם מסורת מפוארת, ותרבות שלמה שבה זהו עניין מוכר.
      מה אמרו לך? מעניין מה המנגנון הפיזי המופעל בשעת קאנאשיבארי.

  6. מירי פליישר

    יפה ונכון לעניות דעתי המצטרפת.
    חשבתי על סיפורי הגלגולים הדרוזיים והטיבטיים . הילדים הם גלגולים של מישהו מהכפר אצל הדרוזים או מישהו שהמשפחה מכירה.
    אצל הטיבטים,מנהיגים רוחניים. הם הולכים לחפש את הילד המורה הבא,אצל המאמינים ולא חשוב איפה הם מתגוררים. אפילו באוסטרליה.
    ואני? יכולה להיות גלגול רק של המשיח. פעם נזירות במנזר בקלקיליה הבטיחו זאת לאימי שעברה שם עם אבי והיתה בהריון עם אחותי. אני חושבת שהתכוונו אלי……..
    מה שאני מנסה להגיד שאמונות והגשמתן הן פרי תרבות,שפה,מסורת . ז"א שפה , מדוברת,מסופרת עוברת במשפחה בשבט,בעם.
    ואת זה נדמה לי אתה אומר.כאן.

    • אמיר אור

      מירי, חושב שגלגולים עדיין לא שויכו לעולם הדיבוקים, אחוזי הרוחות וכו', אבל במובן רציני אנחנו עצמנו מין רוח שנכנסת אל גוף ואוחזת כל פעם באיזה פרימט מסכן אחר, ואולי ראויים בעיניו לכינוי דיבוק…

      יודע שהתכוונת לומר פה משהו אחר בדוגמה הזו, אבל בעצם אני חושב שהסיפור של הדרוזים והטיבטים הוא דוגמה לידיעה ממשית, ודווקא האמונה שהחיים בגוף הזה חד פעמיים היא אמונה פיקטיבית מעצבת ממשות בדומה לאמונה בשטן 🙂

      • מירי פליישר

        נפש רוח גילגול או דיבוק כולם בלתי נתפסים רציונלית . כנראה .

        • אמיר אור

          למה לא נתפסים רציונלית? יש מקרים שדרוזים, הודים וטיבטים זוכרים את חייהם הקודמים לפרטי פרטים. פשוט אין אמונה חוסמת.
          מה יותר רציונלי בלהאמין שאנחנו רק גוף והתודעה היא תוצר של פעולות חלבונים?

          • וזאת שאלת השאלות של כל הפוזטיביזם והרציונליות לכאורה של תרבות החומר המערבית.

  7. חני ליבנה

    מענינת באמת השאלה אם המלה מרפאת או יוצרת את התופעה, גם וגם, לא? ובקשר לקאנאשיברי, חוויתי את זה עכשיו יש לי לזה שם, זה ירפא את זה, יגרום שלא תחזור התופעה, או להיפך? ימים יגידו

    • חני, מושג משריש או מעצב חוויה, לטוב או לרע.
      כולנו יודעים שמץ מןהחוויה של "פתאומית לעד" – משהו שתמיד נראה חדש ורענן בזמן אמיתי. אבל עד שאלתרמן לא נתן לזה מלים – לא היו.
      הבה ונשריש מושגים כאלה 🙂

      • כ"פתאומית לעד" אני מוכרחה לציין שהחווייה כל כך יותר גדולה מהמושג, מההגדרה, מהמילים..
        יתכן שההגדרה המילולית היא למתפעם מתופעה (או מייחל לה) אך למי שחווה – למי שהוא התופעה – ההגדרה יכולה להיות הרבה פחות משמעותית. (אולי בגלל זה נוטים לכתוב אחרי, ולא במהלך, התאהבות)
        למרות ש"פתאומית לעד" זה מדגדג, זה מקסים (האמת, שלא תמיד) ומרחיב את הלב (האמת שלא תמיד), זה מצמצם כמושג.
        אני יכולה לשפוך תכן למושג אבל אין לי צורך בכך.
        למרות הכל, המושג מהנה לי, ואני שמחה
        שמישהו (אלתרמן) הגה אותו. למרות הכל, ובזכות אלתרמן, אנחנו יכולים עכשיו להתדיין במושג, כי נהגה.

        • לא להתבלבל. אלמונית פתאומית לעד.

        • "פתאומית לעד", אין ספק שהחוויה היא ממשות מסדר גבוה יותר. המלה היא רק מסמן, אבל "מסמן" הוא כפתור הפעלה שאם לומדים להשתמש בו, יכול להנכיח חוויה בעוצמה זו או אחרת.
          כשאין מלה אין כפתור כזה. אין אפשרות לתקשר, ואפילו כשמדובר בחוויות ששני אנשים מכירים מנסיונם: בלי ה"פתאומית לעד" הם זקוקים להמון מלים כדי לתאר ולחלוק בהן.
          תשומת הלב של שפות שונות ותרבויות שונות על המציאות מדהימה לעתים בשונותה. דברים בסיסיים כמו ההבחנה בין צהוב לירוק אינם קיימים בשפות מסוימות, ולהפך – הבחנה בין ספירת דברים עגולים לדברים מאורכים יכולה להיראות לנו משונה ומיותרת. המציאות הרבה יותר אלסטית ויצירתית מכפי שנדמה: ההצבעה היא כבר פילוח העולם להתנסותנו בו.

  8. ישנו סיפור קאנאשיבארי מיתי שמגיע מיוון, אלא ששם לא דובר על שלשלאות אלא רשת חוטי ברזל דקיקים, מעשי אמן, בה קשר היפסטוס בשנתם את אפרודיטה וארס, אשתו הבוגדת ומאהבה

    • קוראת אורח

      בשנתם? חחח… הפייסטוס קשר את אפרודיטה אשתו וארס מאהבה באמצע מעשה האהבה שלהם

      • אמיר אור

        קוראת אורח, אני חושב ששניכם צודקים חלקית לגבי הפרשה המביכה הזאת. זהו קאנאשיבארי די מילולי, אבל אם אני זוכר נכון, הרמן צודק בקשר לעיתוי. הפיסטוס הכין רשת ציידים מנחושת, ואמר לאפרודיטה שהוא הולך ללמנוס. היא קראה מייד לארס, והם התעלסו בכיף. רק בבוקר כשהתעוררו מצאו את עצמם לכודים ברשת.
        מה שנכון הוא שהם נתפסו ככה עירומים במיטה, וכל האלים באו לצחוק להם…

    • הרמן, זהו קאנאשיבארי מילולי לחלוטין מבחינת מובן המונח. ממש כבל אותם יחד, ועוד עירומים לעיני כל 🙂
      אבל זה נכון רק ברמת המטפורה, לאמיתו של מצב הם פרפרו שם היטב…

  9. מיכל עלמה

    במצב חלימה לפעמים האימה והמידע המגיע לחולם מתוך חלומו חזקים יותר מאשר במצב ערות. לפעמים במצב חלימה
    ושינה תחושת החיים והמוות חזקה יותר במצב של ערות.

    כתבת:
    "שפה היא רשת של חורים שחורים וחורים לבנים, מסננת של יש ואין:
    עולמות נבלעים במלים ועולמות נובעים מהן".

    יפה רעיון השפה שחלקים ממנה תת מודעיים וחלקים ממנה מודעים, כמו
    בחלום ובמצב ערות, כמו ביום היוצא מתוך הלילה ולהפך. מחושך לאור מאור לחושך.

    • תודה, מיכל. חושב שחלום היא מציאות מסדר אחר, חופשית יותר ביכולת החוויה ומעזה יותר, אבל לא נבדלת מהערות ברמת המודעות.
      בדרך כלל המודעות שיש לנו בכל אחד מהמצבים האלה די דומה ברמתה…

  10. גם הסיפור גם ההגיגים מושכים ומהנים
    מחכה לכזה כאילו 🙂
    אמיר , שמחתי לבקר בבית הליקון ולראותך ולו להרף
    מקדש מעט עשיתם לשירה
    כל הכבוד !!!

  11. רונית בר-לביא

    אני אוהבת את השאלות שאתה מצייר בסוף הקטע. אני חושבת שכאשר מגדירים וקוראים בשמות, אנחנו נוטים לייחס הרגשות שונות שלנו לאותן הגדרות.

    לפעמים הרגש הטהור הוא אמורפי ולא ברור. פשוט לא ברור. אבל אנחנו רוצים להרגיש שליטה. "לדעת" כביכול מה קורה. וכאן מתחיל הסבל.
    בדיוק קוראת על זה בבודהיזם.

    מאז המצאת הריטלין וכל האובר-ידע על ההיפר אקטיביים, "כולם" חולים ב ADD ומחלקים ריטאלין לכמויות אדירות של אנשים, ואת חלקם הורסים בכך.
    שיימנו את הבעיה, לא הקלנו על הרבה מהאנשים, אלא רק החמרנו.

    אבל זה לא אומר שהמלה או ההמשגה לבדן גורמות את הנזק: אני חושבת שההתחלה היא תחושת מועקה או איזשהו כאב לא ברור ולא מוסבר. עליו מולבשים המושגים או המילים, לעיתים זה יכול להקל ולעזור, תחושת ה"ידיעה" הפיקטיבית הזו, ולפעמים היא יכולה להרוס. כמו עם הגנות אחרות.

    • רונית בר-לביא

      במובן הזה, השפה משרתת את ההגנות שלנו, ולא יוצרת אותן לדעתי.

      אנחנו נשתמש במילה מסויימת או בשיום, אם הם משרתים אמונה מודעת או לא מודעת שלנו, ולא ההיפך, לדעתי.

      קודם יש הרגשה ואמונה פנימית, עוד לפני המילה והמחשבה, בזמן המחשבה כבר יש מילים, וכשהן יוצאות החוצה, זהו, אבוד לנו ..

      • אמיר אור

        רונית, אמונה היא כבר משהו עם תוכן, והרגשה היא משהו שנלוה למחשבה או תמונה בראש.
        נכון שהשפה (תמונות ומושגים) מתחילה לפני הדיבור, וגם נכון שהאמת לא פעם דורשת מדרג של הבנה ושל הכלה רגשית.

    • רונית, נכון, אלה שני קצוות הספקטרום הזה.
      יש ידיעה פיקטיבית ולכן מזיקה. יש בה אשליה של שליטה.
      אבל יש גם ידיעה לא פיקטיבית, ולכן משחררת. יש בה שליטה ממשית.

      ברור שכשמדברים על ADD, על תורת הגזע, או על דיבוק, מייצרים סוגסטיות המוניות שליליות.
      דרך תמונות מחשבה ומלים שמאמינים בהן התודעה מייצרת מציאות.

      • רונית בר-לביא

        רק אמיר, שים לב:
        יש ידיעות פיקטיביות שלא בהכרח מזיקות, לפעמים ההיפך. הכל תלוי בעיתוי.

        ודאי שבסוף, בקץ הימים, תהיה רק אמת.

        ידיעות "פיקטיביות", הגנות, לעיתים כשמן כן הן, מגינות. לטובה.
        חלק ממה שמאפיין חולה נפש הוא היעדר ההגנות.

        ישנן הגנות או שקרים או תיחומים שבהחלט טובים זמנית ועוזרים מאד לאדם.

        אולי כשהוא יגיע לשלב אחר או תקופה אחרת בחייו, יוכל לוותר על התחימה ההיא.
        אבל בפירוש, הגנות בגבולות הסביר,
        הן טובות.

        • מסכים אתך, רונית. גם לאמת יש מדרג – של הבנה ושל הכלה רגשית.
          בידיעה פיקטיבית אני מתכוון לשקר ממש. היא לא אמת במדרג מתאים, אלא הסחה ממנה, יצירת אמונה סובייקטיבית במשהו שאין בו ממש.
          שקרים, גם אם נדמה שהם מגינים, יוצרים מחלות חדשות משל עצמם.

  12. ולכן אין לך מדד להבנת שפת אמך עד אשר תעמיק חקר בשפה (כשער לתרבות) אחרת.

    והפוסט שלך מצייר יפה את המחשבה.

    • תודה, שחר. אכן פריסתו של העולם לפרוסות די שונות בשפות שונות אינה ניתנת להבנה עד שטועמים מהן.

  13. התודעה והנפש הן המגדירות ממשות.

    הממשות לא חייבת להיות מילולית.

    המילים מסייעות בתיקשורת , בהגדרות.

    הממשות יכולה להקלט ממציאות חיצונית או/ו להברא מתהליכי נפש ו-MIND.

    השטן, למשל, נברא כביטוי לפחדים מסויימים, ועונה על צרכים נפשיים.
    בנוסף, תמיד ניתן ל"שטוף" מוחות ונפשות שמוכנים להשטף, אם בגירוי חיצוני או פנימי.

    לדעת זה לא להיות מוגן.
    לפני האכילה מעץ הדעת היינו מוגנים – מי שלא מודע, לא יודע, חי בגן עדן (אולי של טפשים אבל עדיין).
    מנגנון ההדחקה וחוסר הידיעה הם די מוצלחים; הבעיה היא כשמנגנון ההדחקה נסדק.

    אין ספק שגוף ונפש קשורים ומקרינים אחד על השניה ולהיפך. לכן הגדרות מילוליות וחווייתיות בתודעה יכולות להשפיע לכל כיוון (הגנתי, מחלתי) תלוי בתהליכי הנפש.

    • אמיר אור

      אלמוני/ת יקר/ה, MIND ותודעה – היינו הך (ותהליכי הנפש מתרחשים כמובן בתוכה).
      השפה שאני מדבר עליה היא שפת התודעה, בין בדיבור או בכתב ובין במחשבה.
      להיות מודע ולדעת את מה שבתודעה לאשורו, הוא להיות עם פחות טעויות, ולכן – מוגן יותר.
      האכילה מ"עץ הדעת טוב ורע" היא הולדת היכולת להפעיל אתיקה, ולהפעיל אתיקה פירושו להפעיל שיקול דעת, לא?
      דעתי היא, שהדחקה היא מנגנון אחד הנובע מפעולות תודעה מוטעות (בדומה לחרדה ללא סיבה או לבעיטה בכלב כשיש תקר בגלגל).
      מנגנוני הדחקה אינם דרושים כשיש מודעות למקורם ולשיקול המוטעה שחרתו בנפש.

      • "אנושי אנושי מדי"
        אתה יודע איך ניטשה סיים את חייו.
        זה ה"כח" של ידע ללא גבול, ללא תיעול מספק וללא יכולת הדחקה.

        • דרך אגב, נדמה לי שגם אלת השמש הבינה את זה (אלי, אלי מדי..) ולכן במיתוס המקורי סירבה לצאת מהמערה – קאנא-שיבארי.

        • ככל שאתה עף יותר גבוה אתה נופל יותר עמוק…
          אפשר לומר שהמחלה הפיזית שפקדה את ניטשה היא שהביאה אותו לאן שהביאה, אבל בעיניי סוף חייו של ניטשה מצביע בדיוק על מגבלות הידיעה שלו.
          מה שלא הוטמע, לא הובן רגשית או פשוט לא נחקר די צורכו. מבחינה זו אני חוזר להבחנתו של סוקרטס שאין ידיעה "מופשטת". או שזה שלך באמת או שלא.

          • אמיר, האם את באמת חושב שאת הכל ניתן להבין ולהכיל רגשית?

            והאם אתה מוכן בבקשה להרחיב קצת כדי שהידיעה את הבחנתו של סוקרטס תהיה פחות מופשטת? מה זה אומר שלך באמת (האם יש כזה דבר לדעתך? במדע למשל "שלך",אמת,ידע, זה בעצם זמני- עד שלא הוכח אחרת) "או שזה שלך באמת או שלא" – האם יש התייחסות להקבלה בין "שלך באמת" ועמדת שליטה וכח? אשליה של כח?

          • צ"ל אתה כמובן

          • "שלך באמת" הוא בלי ספק מקום של שליטה. ושליטה בחייך בכל מידה ותחום היא דבר נפלא. כן, שליטה, – אותה יכולת מושמצת של הניו-אייג'. גם היכולת "להניח" לשליטה של הצנזור הפנימי שלנו היא סוג של שליטה עמוקה.
            סוקרטס סבר שידיעה של ממש אינה יכולה להיות תיאורטית: לשיטתו, אם אתה חושב שהרעיון "עדיף לסבול עוול מאשר לגרום עוול" הוא רעיון נפלא שאתה מבין לעומק ומסכים אתו, אבל לא מתאים לחייך, כי אז הוא אינו חלק מידיעתך. ידיעה תיאורטית אינה ידיעה.

          • נראה לי ש"הוכחנו" במובן מסויים את טיבו וכוחו של מנגנון ההדחקה, שהוא בעצם מצב של חוסר הלימה בין אני-לא-יודע (תאורטי,תודעתי) לאני-יודע (מעשי, חוויתי) שמאפשרים "זה-לא-שלי".

            אתה בעצם אומר שניטשה ידע שאינו יודע ולכן בעצם היה במצב של אי ידיעה (אמיתית) וחוסר שליטה מבחינת סוקרטס, לא?

            אז נשאלת השאלה מה קורה כשלא ניתן להגיע למצב של ידיעה (אני יודע,רוצה ולא יכול)? האם שליטה מלאה אפשרית?

            הסתבכתי?

          • כן, לפי סוקרטס אינך יכול לנהוג הפוך ממה שאתה יודע. זה לא עניין של שליטה – פשוט אין סיכוי שאם אתה יודע שתיכווה אם תכניסי יד לאש ואתה לא מנסה לצלות אותה לארוחת הערב – לא תעשה זאת.
            הסייג היחיד הוא היכולת. גם אם ברור לך שעליך לחבק את הבא בשערי ביתך, אבל אין לך ידיים, לא תוכל לעשות זאת.
            אבל חוץ ממגבלות פיזיות ומחלות (ניטשה היה אגב חולה בשלבים מתקדמים של עגבת בסוף ימיו)מה יגרום לך בכל זאת להכניס את היד לאש? שיקול נגדי הרסני, גלוי או נסתר, שגם הוא חלק מידיעתך וכדאי שתעמת אותו כדי להבהיר לעצמך מה אתה יודע ומה לא.

          • הי אמיר, בעצם לא מצא חן בעיניי הפוסט הזה למרות שלא חוויתי קנאשיברי לשמחתי. אבל לתגובה הזאת אני יכולה להצטרף בתגובה משלי אז אגיב רק למה שכתבת עכשיו. לא מסכימה שרק מחלות ומוגבלויות מונעות מאדם לגעת באש. יש סקרנות ויש התמכרות ואלו שתי חמודות מצד אחד ושתי סכנות מצד שני וכמו שכבר הבהרתי לא פעם בנושא התאהבות זה קורה וקורה וקורה לאדם כל פעם מחדש כמו בשיר של דניאל סולומון: "אהבה, פתאום היא מתפרצת כמו להבה, היא שורפת את מה שהיית היא שורפת את מה שתהיה, אהבה" (והוא בטח מתכוון להתאהבות).
            ואיך קאנאשיבארי התחברה אצלך לשפה קורמת גוף לא הצלחתי להבין אבל זה כנראה בגלל שמראש לא מצאו חן בעיניי האגדות וסיפורים הנלווים אליהם ובטח לא שניסיתי לדמיין איך אדם מרגיש כזה קורה לו במציאות…אמא'לה מפחיד.
            ואגב שמח אצלך ב-וודקה טלפון:)

          • ראיתי את החגיגה. צפוף שם ליד חורי ההצצה 🙂
            קאנאשיבארי מתקשר לשפה, בזה שמרוב שיש מושג, זה קורה יותר לאנשים שם.
            ובקשר ל'לגעת באש' ברור שאת צודקת, אבל סקרנות והתמכרות הן בדיוק מסוג השיקולים הנגדיים שאני מדבר עליהם.
            TELL ME ABOUT IT :)))
            אם יודעים שאש זה לא טוב על היד, אז יודעים, ובכל מצב אחר יש שיקולים סותרים.
            טוב, נלך לבדוק אם נשארה וודקה…

    • חוה זמירי - בר

      תיאוריות, תיאוריות וציטוטים על גבי ציטוטים. קביעת מסמרות. אני רק רוצה לדעת אם פגשת את השטן פנים אל פנים, או את האל. אם מישהו גילה לך שהשטן קיים או לא קיים. תקראי לזה כוחות אופל, תקראי לזה הסטרא אחרא, תקראי לזה אנרגיות שליליות. צורת חשיבה מודרניסטית שמעידה שמי כתב סבור שיש לו מונופול על הידע ועל העולמות שמעבר והאדם במרכז הבריאה. לעשות פסיכולוגיזציה שכזאת מיקומים מיטסטיים. טוב אני ממש מקנאה. אני יוצאת מתוך הנחה שאני לא יודעת מאומה ושיש הרבה שנסתר מפני. זה משאיר מקום לתהליך של למידה לאורך כל החיים.

      • על הצורך שלך בלמידה – שונה מזו שלמדת עד היום – אני מסכימה ביותר.

      • פגשתי דברים שלא היית מעלה בדעתך 🙂 וכן, יש לי מונופול – על הידיעה שלי. כשאתה יודע (להבדיל מ"מאמין") איש לא יוכל לקחת לך את זה, ושום תיאוריה – מודרניסטית, פוסט ושמוסט – לא תצלח כנגד החוויה.

  14. אקיקו את שומעת?
    זו השתיקה הגדולה.
    היתה פה סערה
    ואנסה. השמש רותחת.
    מישהו ניסה להמיסה.
    אקיקו את שומעת?
    השמש קלעה שיערה השחור
    של סערה שיכורה.

    • אני שומעת.
      השמש.
      השתיקה.
      הסערה
      אתה
      זה אתה שלא שומע
      אותי

      • השמש כלאה בול…

        • אמיר אור

          השמש הזאת עובדת בדואר כנראה, אבל השירים מקסימים.
          אקיקו אמנם כתבה שירים אחרים לגמרי, אבל אלה בהחלט עומדים ברמתם בכבוד.

  15. אמיר, האם שמת לב כמה קרובה השתיקה לשיתוק? (כמובן שכן..) השתיקה הגדולה ההיא (קדשה, התמסרות טוטאלית) לשתיקה הגדולה הזו?

    אלו הם תעתועי הנפש

    בין מרפא וחולי

  16. חוה, אני מניח שאת מתייחסת למיתוס על אלת השמש ואל הסערה.
    האמת שרק ראשיתו מעוגנת במקורות ואילו סופו (תגובתה של אלת השמש) היא המצאה שלי לצורך הספקולציה על מקור ה'קאנאשיבארי'. במקור האלה מסתגרת במערה ומסרבת לצאת החוצה. אין שמש והעולם חשוך.
    בסופה של הדראמה הכוהנת אוזומה מצליחה להצחיק אותה במחול זימה סליזי במיוחד, והיא מתרצה לשוב ולצאת.
    כמו שחשדת יש למיתוס קשר לגבריות ונשיות, אבל גם לעונות השנה ולטקסי פריון ומיניות.

    מעניין שקשרת את אל הסערה לדיקטטורים ורוצחים מפורסמים (ולפעמים גם מהוללים – הרומנים חושבים עד היום את ולאד לגיבור לאומי, כשם שמונגולים מכבדים לגמרי את זכרו של ג'ינגיס חאן).

    האסוציאציה שלך למאגיה – שחורה או לבנה :)- היא במקומה בעיניי. שפה היא אכן מאגיה בפעולה. יצירת מציאות מן התודעה אל העולם.

    ואשר לתפיסת האשה לעומת הגבר… נדמה לי שיש מגוון שלם של גברים ונשים ביצירתי. ואף אם נלך מן היצירה אל היוצר – חושב שהאני הוא רפובליקה. אבל נראה שיש לך דיעה משלך בעניין 🙂

    • חוה זמירי - בר

      חיכיתי לתגובתך על האסוציאציות שהעלה אצלי הסיפור שלך, וסוף סוף היא אכן הגיעה. הנושא של האל רע וביתו איזיס המתקשרים למרפא וחולי לא היה ידוע לי, אבל יפה שהמשכת לספר אותו. אגב בהקשר זה בסיפור הראשון יפה היתה בעיני תגובתה של האשה שסגרה את דלתות הארמון ויותר לא שבה אליו. כאשר מדברים על גבריות ונשיות הרי זה בוודאי קשור לאמא אדמה לשאלות של פריון, אם כי לא זה היה הכיוון שלי – אתה העלית אותו.

      ובכן, מה שעולה מתגובתי ואחדד אותו יותר היא השאלה הנוקבת של המוסר שספק אם מיתוסים מתייחסים אליהם. אכן נסיך טרנסילווניה באמת הפך לגיבור לאומי (בניגוד להיטלר) יש עריצים בהיסטוריה שנזכרים לחיוב על-אף אכזריותם הברוטלית ואחרים המשמשים כדוגמא לכוחות אופל ושחור. מה שעולה מסיפור המיתוס שלך בברור = הסיפור שאתה הבאת שהקאנ-שיבארי היווה בעצם עונש על אכזיות. העריף לוקה בה והוא נאלץ לראות כיצד הוא בא אל סופו מבלי יכולת לעשות מאומה. היינו עולה שאלה השכר והעונש.

      המקום שאליו אנחנו הגענו – ואף אתה בתגובתך שלא תמיד ב"מציאות" (פ"מ) יחסית, סובייקטיבית וכו' הדברים אכן מתרחשים כך.

      אגב נשיות, שוב אני נמשכת אל המיתוס של אריך נוימן על האם הגדולה, בדרך שהיא מוצגת בסיפור שהבאת. על ההצחקה של האלה, ובכן זוהי מניפולציה חמודה להפליא שמראה שלפעמים אפשר לפעול גם בדרכים אחרות מעבר לטוב/רע, אשה/גבר, עריצות/מות וכו'. השאלה של המוסר באמת שווה התייחסות מה תפקידו של המיתוס.

      לגבי המאגיה – נתלית ביונג שדבר על תופעת השאמניזם והתת-מודע הקולקטיבי.

      הגבתי, אבל כל אלו בבחינת פתיחת שיח בראשיתי שהוא מעניין לסיפור שהבאת.

      אגב, תפיסת גבר ואישה אז "אתה הרפובליקה" ובכל אופן לא הייתי מתייחסת לנושא אצל כל כותב אחר, יש משהו מאוד עכשוי ומאוד מגוון וריבודי בתפיסות אצלך שנמשכות למן המיתוס ועד לבכחנליות של ימינו, לכן ההתייחסות אצלך יכולה להיות מעניינת.

      ולא, אני לא החוקרת, סתם העלית רעיון וסליחה על אורך הדברים.

      • "על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי" של נוימן הוא בעיניי ספר יסוד להבנת גברים ונשים כאחד (ולא בטוח שהמין הפיזי באמת מחלק חלוקה של ממש ביניהם).
        אלת השמש היפנית, אמה טרסו (ולא אל, כמו ברוב התרבויות!) מגיבה באופן שאינו מתעמת עם אלימות, אבל האם זה באמת מה שמפריד נשים מגברים?

        אני חושב שהעניין עם אלימות ועם עריצים כמו הראשיאמה או ולאד הוא שבסופו של דבר הם מגינים על החברה מפני עצמם. חושב שטבע האדם טוב מיסודו, ולכן פושעים מכשילים בסופו של דבר את עצמם בדרכים המטופשות ביותר. וזה חל כמובן גם על עבירות קטנות הרבה יותר, כשהרצון לתקן את עצמך מסתיים לא פעם לא בתיקון ממשי, אבל לפחות בעצירה שנראית כמו הענשה עצמית: במשפחה, בין בני זוג וכו'.
        חושב שהאחריות של הצד השני היא כן להתעמת עם עריצות, ואם אפשר באופן מתקן.

        • חוה זמירי - בר

          לאמיר,
          טוב, התייחסת לבעיית המוסר, ואני רוצה לשלוח אותך לתגובתי על השיר הקודם. שונא אותך אהובתי.

          על תגובתך כאן אצטרך לחשוב קצת יותר צלול, יותר עמוק, (ולא, לא יותר כחול) לגבי נוימן אני מסכימה אתך.

          • בדיוק מהסיבה שארוס ויצירה הם מאותה המשפחה (בזה דיוטימה צדקה לגמרי) "יותר עמוק" הוא תמיד גם "יותר כחול". אבל מה שלא תמיד מובן הוא שלכחול יכולים להיות גם ביטויים אמנותיים, אינטלקטואליים, ואסתטיים לגמרי 🙂

          • חוה זמירי - בר

            ה ערתי כבר שיצירה/יצירתיות כרוכים אחד בשני. אדם שאין בו יצר לעניות דעתי הוא עקר מבחינה של יצירה ובריאה תרתי משמע.

            ראיתי שלא קראת עדיין את התגובה שלי. החלטתי לומר כאן כמה דברים. הבטחתי לך לקרוא את מלחמת המינים – קראתי!!! איזה עומס על המוח אלוהים ישמור. לא תירגע איני שוללת. כאחד שמתייחס לאהבה וליצר די הרבה מה לך כי תלין? מה היא שריטה אחת על איבר המין לעומת הזדווגות של שבע, שמונה שעות והאמרה למחוזות עילאיים של הנאה. אם אני מתבדחת – כן. אגב, אם חווית המין של הגבר היא כל כך טראומטית, האם ניסית את שיטת הטנטרה. אם אינך מכיר אגלה לך בהזדמנות. אבל אתה בוודאי מכיר.
            אגב, ההר הזה בו מחליפים מן כל שבע שנים – אתה יכול לגלות לי איפה הוא זה לא נראה לי עונש, זה נראה לי לחיות את החיים בכל עצמתם.

            טוב בוא נהייה רציניים. בחלק מן הדברים אני מסכימה אתך, כמעט לחלוטין. בשפה שלי נראה לי, כי אכן החברה על הנורמות שלה ועל המסרים התקשורתיים בהם היא מפציצה את שני המינים בסוגים שונים של מסרים יוצרים סטריאוטיפים קשים מנשוא לכל אחד מהם.

            אבל משהו "גנבת" מן המאבק הפמיניסטי. הטענה העיקרית היתה אילמות הנשים לאורך דורות. נשים כמעט לא דברו, לא כתבו ולא נשמעו. גברים יצאו למסעות, חוו הרפתקאות. וכמה קשה זה היה לשתוק. והרי התיאוריה של פרוייד על ההיסטריה של האישה היא תלויית תקופה. מה נותר לאישה לעשות למשוך את תשומת ליבו של הגבר בו חפצה "לעשות לו עיניים" לדפוק איתו בירה, וודקה, ג'ין אנד טוניק על הבר. מה תעשה המסכנה. במקרה הטוב היא זרקה כפפה, שלחה מטפחת והתעלפה. ההתעלפות היתה דרך נהדרת למשוך תשומת לב של גבר ושל הסביבה – מיד היו מביאים לה מלחי הרחה ותשומת הלב הופנתה אליה. לא – עדין לדבר היא לא יכלה. נשים בחברה הזעיר בורגנית היותר אמידה – אלו שרצו למרוד נשלחו לטיפול אצל פרויד כמו אנה או, כמו דורה ועוד אחרות. היינו תפיסת המינים היא אכן תלויית תרבות – אבל בעיקר ציפיות החברה נכון לתקופה מסויימת.

            אחד הדומאות המעניינות ביותר במחקר הוא הספר האישה האילמת בעליית הגג. כן, אישתו של רוצ'סטר. ג'ין איר הינה דוגמא לספרות שנכתבה בתקופה הויקטורינית את האישה המשותקת, המשוגעת, האילמת הסתירו בעליית הגג. היא המקבילה של ג'ין איר. היא המקבילה לאלמות הנשים בכללותן. לוסי איריגרי מדברת על כך רבות. בסיכומו של הסיפור שרלוט ברונטה שאולי הקדימה את זמנה היתה חייבת לתת לסיפור סוף שיתאים לתקופה ר'וצ'סטר וג'ין איר נשאים לבסוף – אבל רוצ'סטר לוקה בעיוורון כעונש על שעולל לאשתו אותה כלא בעליית הגג.

            אם נעבור לספרות העברית, היכן היו נשים בשעה שביאליק על שפתו המעובה פרסם שירים. הן לא למדו במדרש – שהרי ההשכללה נשללה מהן לחלוטין או שהן היו בעזרת הנשים, או כתבו למגירה.

            הזכרתי גם את קריסטבה מבחינה זו נשיות/גבריות הן בעיה לשני המינים עצם הדיכוטמיה מונעת כל מפגש.

            חלק מן הפתרון לאישה היה להתחיל לדבר. לוסי איריגרי ממליצה לדבר וכמה שיותר לדבר. הי בנות זה לא סימן לפטפטת. הדיבור מנכיח את הקיום הנשי בחברה.

            מה עשית אמיר אור יקירי? הפכת את היוצרות הפכת את הגבר לאילם? לא הגזמת קצת מי כתב את האיליאדה והאודיסאה. מי כתב את המדינה של אפלטון, מי היה בוקצ'יו, מי היה שקספיר, פלובר, דוסטוייבסקי קאמי -ג'ון סטיואט מיל, ניטשה, שופנאאור ועוד ועוד…… איפה אתה מוצא דיבור של נשים. בעוד שהגבר יצא למסעות למד לשפד ראשים, נלחם באיתני הטבע מובי דיק אפילו ספרים של מרק טווין מה עשתה האישה.

            האם לא תהית לכמה נשים מיוחס שיגעון, הרי וירג'יניה וולף היא דוגמא מצויינת, מכיוון שאכן אחת האפשרויות של האישה לחרוג מאותן הנורמות החברתיות היתה להשתגע.

            מתי הופיעה דבורה בארון, רחל, ומה אומרת רחל בשירה אל ארצי רק עץ נטעו ידי, רק שביל, לא פארתי ימי בעלילות גבורה. האם היתה כאן בחירה או לא? האם יש אולי דרכים מתוייגות לנשיות ליצור, לברוא.

            טוב, אז לקחת מאיתנו את השתיקה ואימצת אותה אל חיק הגבר. לא אני לא אהפוך את ביתך עליך, אם תבגוד בי אני אבגוד בך בחזרה, כל השירים של זהבה בן, חוה אלברשטיין, אלכסנדר פן אכן מקבעות תפיסות שיש להתשחרר מהן – האישה שמוכנה לקבל את הגבר בכל תנאי, לחילופין הגבר, שישרוף את ביתה של האישה עליה באם תעז לבגוד בו.

            אבל בינינו לבין עצמנו הימים האלו חלפו עברו, אם כי מקצת מן הסטריאוטיפים נשארו. לגבר קשה לעמוד בציפיות של החברה ושל האישה ובכלל.

            תתפלא אחרי כל הברברת הזו אני מסכימה אתך לחלוטין. מה הפתרון – האם להיכנע תמיד לתכתיבים שנוחתים עלינו מלמעלה או שבד' אמותינו בשקט בשקט לברור לנו מה מתאים לנו, מה נוח לנו, לאמץ לנו גישות יותר נוחות וכן גם לבכות (לא ממליצה על זה כל כך, אלא אם כן יש בזה משהו משחרר ותראופויטי – לזה צריך הרבה ידע, ולהבין שהדמות האישית שלנו הרבה פעמים מתעצבת ממסרים חברתיים, תרבותיים, הרבה מודעות, והרבה פתח לבחירה אישית. כבר הסכמנו
            אנחנו לא עדר.

            אגב, באמת אם קשה לך אז תשתולל, תתהולל, תשים את השכל בצד ותנסה את הטנטרה – המלצה חמה לכולם.
            חוה

          • חוה, אכן אין לי ספק שהשתיקה דהיום היא של הגברים דווקא, ולא באופן כולל אלא בדיוק במישור של יחסים בין המינים. הם במלכוד – לא יכולים להרשות לעצמם להיראות חלשים או נחותים במשהו, ולכן שותקים.
            אבל מכיוון שאנחנו מסכימים כמעט בכל כאן ואני צריך לצאת לערב של אלונה דניאל בהליקון, לא אאריך, ועל תגובתך השנייה אענה בהמשך.

            מה שכן, מפתיע אותי העניין שלך בטנטרה. עסקתי בזה בשנותיי בהודו, ובמגירתי ספר שלם על הטנטרה שעליי באמת להשלימו כבר ולהוציאו (ואני לא מתכוון לטנטרה רק כמדריך עזר למין – זו פילוסופיה, פסיכולוגיה ודרך חיים מרתקת).

          • חוה זמירי - בר

            הכחול מיוחס לשכל, לחכמה לבינה.
            האדום, השחור ליצר לאל היין, למשתאות והולליות למיניהן.

            תגיד, עוד לא שמת לב שאני יודעת די הרבה – בהקשר לטנטרה. איך – לא שהיתי רק במחוזות הספרות.
            מילה אחת, אחת,……?

          • אמיר אור

            חוה המפתיעה, האמת שלא, לא שמתי לב. הרי לא שוחחנו על זה.

            אם השקעת את עצמך בענייני אידה ופינגאלה, שיוה ופרוואטי, פאנצ'ה טאטוה וכו' אולי גם קראת את תרגומי לויגניאנה בהאייראווה? 🙂 ואת ודאי יודעת את ההבדל בין דרכו של הסדהאקא לבין ספרות ה'טנטרה' של הניו אייג'.

            ונ.ב. קטן לגבי הקורקטיות – האמת שאני זוכר את הריאיון שם בקטמונים, אבל זה עדיין לא מתחבר לפנים וזיכרון של השיחה.

          • חוה זמירי - בר

            לא השקעתי את עצמי בכלום, רק חוויתי מבחינה אנטומית.
            השאלה היתה אם לא שמת לב להרחבת הידע בכלל. האמת, החוויה היתה מפעימה. גם הפרטנר היה לגמרי לא רע.

            לגבי הקטמונים, והרי נפגשנו גם בתל-אביב ודברנו גם לא מעט בטלפון. זה שאתה לא זוכר ולא משייך זה פשוט נהדר בעיני. אני לא יודעת איך אתה נראה היום. התמונות אינן משקפות בדרך – כלל באופן כללי אני יודעת מי הנמען. מתגבשת גם איזו דיעה לגבי טווח הידע שלך. בצורה כזו – אתה יכול לראות אותי, לקלוט את הטון רק בהקשר של הכתיבה. גם כאן אני מוצאת מעצורים. אבל אצלך? שחווית דברים בכל – הרבה אינטנסיביות. העניין הוא ההענות לזרימה של הכתיבה.

            אגב, מכיוון שאני מתיחסת לכמה בלוגים, עדיין לא קבלתי תגובות על שאלות שעלו.

            אתה מאמץ את מוחך לדעת איך אני נראית, מי אני ובהתאם לכך לכתוב? מחמיא לי האמת.

          • אמיר אור

            חוה, נראה לי שאנחנו מתכוונים לדברים שונים, אבל גם אנטומיה יכולה להיות די עמוקה, ובוודאי מהנה בכיף.
            וברור שאני מנסה לחבר את חוה שכותבת כאן להיכרות ורושם ממפגש פנים אל פנים בעבר 🙂

          • חוה זמירי - בר

            שמתי לב, האמת שהיה לי קשר עם מישהו בשם יובל, הוא היה מנחה סדנאות בראש פינה (נדמה לי) יש לו קול עמוק ואני לא זוכרת איך הוא הגיע אלי. אבל הוא היה נוהג לצלצל אלי לדבר איתי ולהגיד לי שהוא אוהב אותי בשלב כזה או אחר של השיחה.

            הטנטרה, באופן עקרוני לא כל כך מעניינת אותי ולא אני לא הייתי בהודו והיא גם לא מושכת אותי. כן הייתי בארה"ב, ובאירופה. גם לא רעיתי צאן – אני פשוט לא הטיפוס. רוחניות ופנימיות בעיני הם דברים שאני לא רוצה לזרוק אותם על תורה כזו או אחרת. ולכן מבחינה אנטומית מכיון שהפרטנר היה די מיוחד, הוא היה גבר די גדול – כזה שיכול לעטוף גבוה ושרירי – זה היה כיף, הוא גם היה מין איש העולם הגדול וזה נמשך כמעט שעתיים ככה.

            עצם העובדה שאינך מצליח לראות אותי זה טוב. לא זורקת רמזים ושום דבר ושום כלום.

        • חוה זמירי - בר

          טוב, אני מוכנה להרים את הכפפה. ראשית לגבי אילת השמש. עצם העובדה שהיא ידעה לנעול את מפתחות הארמון לזרוק אותם ולהשאיר את האל למותו – הרי שדפוס התנהגות כזה הוא דפוס שיודע לחתוך דברים, להעמיד אותם על מקומם, לקבל החלטות. דפוס ההתנהגות הזאת הינו ישיר וחד-משמעי. הוא יוצר חוצץ נגד תפיסה של אישה תלותית, משברית וכו'. זה לא ההבדל בין גברים לבין נשים, אלא בין דפוסי התנהגות, אשר מיוחסים לגברים ולנשים.

          כל מה שאני מעבירה כאן הוא ידע שהועבר אלי מלמידה מבלי לנקוט עמדה.
          מקובל לחשוב שגברים יותר אמונים על קבלת החלטות, אבל מאבקים של פנים מול פנים, גם מעצם החינוך שלהם וגם ממהלך החיים שלהן. כאשר דברתי על סוגים של נשיות. בוודאי שיש נשים שיודעות להתנהג כך. השאלה היא שאלת הרוב – על אלו דפוסי התנהגות אמונים נשים ועל איזה גברים. אין כאן שאלה של הבדל בין גבר לבין אישה אלא של חינוך, של נורמות, של חברה, של מחוייבויות למינהן במהלך מכלול החיים.

          באשר לאתיקה. ההערצה לשליטים עריציפ פעמים רבות נובעות מרצון להזדהות עם התוקפן ועם החזק ואולי לדמות לו. אף אחד אינו רוצה להתפס כחלש. זו אולי הסיבה שחלק מן הרודנים נתפסו כגיבורים לאומיים במהלך חיים. בל נשכח שוואלד בעצם פתח את מיתוס הערפד – הדרקולה שלעולם אינו מת, ושאיש אינו יודע היכן הוא קבור.

          באשר לשאלות של אתיקה – מה זה בעבור החברה כולה? הרבה אנשים אוהבים כוח לשמו, וכסף לשמו, הרעיון של הפושעים שמדירים עצמם בכוונה מן החברה כדי לשמור עליה נכון אולי לפדופילים, לאנשים שבעצם הם חולים. איני מקבלת את תפיסת האתיקה לחלוטין. היא נראית לי מאוד נאיבית. צר לי אבל הרבה מאוד אנשים יחצו כל גבול אפשרי כדי להשיג את מטרתם, אם ישירות ואם מאחורי הקלעים. אם היו אכן כל כך הרבה תפיסות אתיות – לא היו כל כך הרבה מלחמות לאורך ההיסטוריה. כל כך הרבה עריצים ורודנים.

          ואם אמרת שאתה לא דמוקרט גדול, אכן נשאלת השאלה, מהי דמוקרטיה. בהקשר זה כדאי להזכיר את הספר המיתולוגיה של הדת של בתאי – הפרק הראשון שלו, לפיו הוא טוען, כי בעלי חיים רוצחים והורגים לצורך טריטוריה ומזון. אנשים לצורך ההיבריס. הפרק הזה כשלעצמו הוא מאלף.

          אבל, איש באמונתו יחיה.

          • חוה, הידע מרשים, ולידע אין סוף, אבל קדימה, תנקטי עמדה, כמו בקשר לבירה:)

            את הסוף הזה כאמור יצרתי אני. כדגם נשי גברי המיתוס המקורי מחמיא פחות.

            אשר לעריצים, את צודקת. לא פעם אלה הקורבנות שרואים בעריצים דגם מנצח, לכוח ושליטה. ר' מה שקורה באפריקה כשוך הקולוניאליזם, ובמידות אחרות לגמרי אפילו במערכת השחיתוקרטית שלנו.

            אם דמוקרטיה היא כמובנה המילולי שלטון הרוב ותו לא, הרי זה לא מספק. אפשר לתמרן אנשים, לשמור אותם בחוסר מודעות אזרחית, בבערות, וגם בנורמות עברייניות. גם היטלר עלה בדמוקרטיה.בהשוואה ל"דמוקרטיה" האיראנית המודל של סינגפור נראה עדיף.

            כשמחברים לזה חינוך והשכלה ראויים, זכויות פרט ומעוטים, חופש דיבור ועיתונות, סייגים על מונופולים וקבוצות אינטרסים וכו', זה כמובן נראה כבר יותר טוב.

          • חוה זמירי - בר

            נקטתי עמדה והיא ברורה. לא הסכמתי אתך בנושא האתיקה. טענתי היתה שלעריצים במהלך ההיסטוריה לא היתה כל אתיקה להמונים, נהפוך הם השתמשו בהם, ושפכו בהם נחלי דם בשם דת, בשם אידיאולוגיה, או בשל האגו של עצמם ההיבריס. (סטלין). לגבי היסטלר – קיימות שתי דוגמאות בהיסטוריה חופפות לעריצים (להבדיל אלפי הבדלות) לאופן הדומה בהם עלו לשלטון – יוליוס קיסר והיטלר. יוליוס קיסר ברפובליקה הרומית, אותה חיסל תוך כדי משטרו עד לאוגוסטוס. והיטלר בשנת 1933 – כמובן שהנסיבות היו שונות בתכלית.

            לגבי מה שנעשה בארץ – והרי זה נושא מאוד כאוב – אני יכולה לומר רק דבר אחד – אם הנתק בין בעלי השררה (קשה לי לקרוא להם מנהיגים) ובעלי ההון, כמו דנקנר, תשובה, לבייב ואחרים – אבל בעיקר לכנסת ולממשלה – הם שאפשרו את הפער האינסופי בין היחיד לבין הנבחר (עוני ועושר הם משתנים)
            אם הפער הזה לא יצטמצם, הרי ספק בכלל אם נשרוד.

            אבל כאן אנחנו נכנסים לשאלות של פוליטיקה (אותי מאוד מעניין) ואין זה המקום.

            אז אל תתפרע, תשאר במחוזות היצירה.
            אלא אם תכתוב שיר שמשליך על פוליטיקה, איזו תרומה לנחשלות שלנו ולבערות, אזי אפשר יהיה להגיב.

          • אמיר אור

            תודה שקראת אותי לסדר, חוה. דברי את על פוליטיקה, ואני, נו טוב, לא אתפרע 🙂

          • חוה זמירי - בר

            הי אמיר,
            נחיתה רכה לך, ונעימה.

            ואכן, ראיתי שהבאת בפני הכנס שיר שעסקינן בפוליטיה. ואולי שם המקום להגיב.

            כרגיל, אני עם הקפה (השני).
            וחשבתי ובהעדרך, גם על שירי האהבה שלך, וגם על תפיסות האתיקה, הפוליקה ושאר נושאים שונים.

            מצטייר משהו ואני איני יודעת אם להגיב או לא?

            מה דעתך יקירי? מחמל נפשי, משוש חיי ועיני, אעלה אותך על ראש שמחותינו ויגונינו, כי מה רבו עוונותינו, כי אנחנו הרי נגזרנו לנו מקדמא דנא?

            אה?

            אולי אכתוב זיר אהבה/זימה

          • הי חוה, קפה שני זה מצוין ולהגיב ודאי אפשר.
            אציץ מה כתבת בענייני פוליטיקה, ועניתי לך גם למעלה.

            ושיר (או זיר) אהבה/זימה? מה צריך להבין מהלוכסן הזה?

            בינתיים כתבת לי צרור חמים שנשמע יותר כמו לשון תפילה 🙂

          • חוה זמירי - בר

            בגלל הקפה של הבוקר נפלו טעויות כתיב. באמת אני קמה ואני לא ממש רוצה להתעורר.

            מה שבאמת היה זה איחולי הנחיתה הרכה, ואחר- כך נסחפתי ואולי אפילו כתבתי על "נהרות בבל שם ישבנו ובכינו". אם אתה שליח של רצון טוב, אני על עוונותינו כבר לא יודעת לסנגר – אין מילים בפי בכל מובן שהוא.

            טוב, שיר זימה – אז יש גברים שאני מריחה אותם, שאני נוגעת בהם וזהו – זה מה שעושה לי את זה. כמובן גם הכושר, או הכושר – אבל על זה כבר דברנו לא?

            כרגע אני בכלל בהתנזרות – אז מה אני מדברת. כי הכל מילים.

          • חוה, כל הכבוד על הדיבור הישיר והלא מתכנס, אבל מה קרה שאת בהתנזרות? זה נדר או משהו? כי אם כן, זה לא אמור לכלול מחשבה דיבור ומעשה? 🙂 ואם ברצינות, אשמח להבין.
            טוב, לא אכנס פה להבדלים (כושר, כישרון, כישורים והכשרה), ורק אוסיף קלישאה לתיאבון –
            נפש שמחה בגוף שמח 🙂

          • חוה זמירי - בר

            הבנתי שיותר מאוחר, החלטת ששמח בוודקה והלכת לראות. מפתיע אותי. מצד אחד, אתה כותב שאני חושפת יותר מידי דברים על חיי. מצד שני, כאשר אני מעירה משהו על עצמי – אתה רוצה לדעת למה.

            בסיום של וודקה כתבתי משהו, אבל אומר לך כאן בוא נשכח ממה שכתבתי.

            יש לי תחושה, וזה נכנס לאיזשהו דיאלוג, שככל שאני מבקשת שתגיד… תגיד משהו, איזו מילה משהו – אתה נסכר. גם ההתבדחות הצינית על חורי ההצצה – מחזקת את התחושה הזאת.

            מגיע איזשהו שלב שבו אתה שותק ואז צריך להגיד לך אני רוצה כל – כך.

            נשאלת השאלה, אם זו טקטיקה ביחסים שבין גברים לבין נשים. או שזו מגבלה, כשל? אגב, זה שזור לאורך כל הכתיבה שלך.

            ומכיוון שאין לדמות אותך ביחסים בין נשים לבין גברים, מכיוון שאלו שאלות של מיומנויות, דפוסי התנהגות שנרכשו ואפילו אולי סוג של מנגנון הגנה. תראו – עד כאן אני מוכן שיגיעו אלו. ומכאן ואילך אני רוצה להיוותר בשלמות אחת.

            ומכיוון ששמח שם בוודקה אומר זאת כאן. בכתיבה שלך מופיעה תופעה די דומה. ולא, לא צריך להסביר לי על זה. והבה נחלק אותה לשירה, או למסה.
            בשירים שלך מופיעה הרקעה לאיזשהם גבהים של שנינות, של ידע, של יכולת עשייה במילים – בחלקם. ואזי אצלי לפחות מופיעה תחושה של עצב. למה, כי המילים מצליחות לגעת.

            לעומת זאת, יש שירים שאינם נהירים, מכלילים מאוד – אתה קורה לזה ששירים אלו יכולים להתפרש לכמה משמעויות. בעיני יש בהם מין דלות חומר שכזאת, או חוסר רצון להתחייבות באמירה עד הסוף. בפוסט הזה למשל, שהוא מקסים עד שאתה מסיים בכוח של המילה.

            למה אני מתכוונת. קראתי רק שיר אחד שלך שבעיני הוא מושלם. אלוהי היהודים. השאר או שאינם מתחייבים עד הסוף, אינם נהירים, או שלבסוף מופיעה איזו תפנית שמוזילה את השיר לחלוטין במקום להרקיע אל שיאו.

            כנ"ל בשיר שלך על המילים. איני זוכרת את שם השיר. אבל בבוקר עוטפת אותו סוג של אירוטיות (זקפה מוקדמת) או סתם. בזה באמת שאיני מבינה הרבה. בלילה השיר הופך להיות רומנטי, מיני.
            אבל, השיר הזה, או הפוסט הזה זה לא בדיוק שיר, זה מזכיר יותר איזו פואמה קטנה בפרוזה. גם במקום הזה יש איזו תחושה של החמצה. אני איני יודעת למה. תדיר יש לי תחושה שהמקום נכון. או שלקראת הסוף במקום להגיע לקטרזיס יש נפילה. או שבפואמה עצמה על הפוטנציאל שלה יש החמצה משהו.

            איך זה מתקשר לאתה חסר לי כל כך כמשל היה. יש משהו שמונע מללכת עד הסוף עד השלמות. האם אתה מפחד שמשהו יגע בך עד הסוף.
            שתלך עם הדברים שלך עד הסוף.

            לגבי המסות – אקצר רק ואומר. למה אינך כותב על דברים שאתה יודע. קראתי היום מיתוס בראשית על שני חלקיו. הלשון במיוחד – השפה סליחה – בחלק השני היא נהדרת. אבל בסוף משהו נקטע. משהו שם נשאר לא גמור. כאשר בראשון אתה מתעסק באונס הטקסט העברי. כאן היה המקום לפתח את המסה ולהביא מראי מקומות – זהו בדיוק המקום בו יש לך ידע – אבל אתה לא הולך עד הסוף.

            את החגיגה האמיתית וחלילה איני מזלזלת במאמר הראשון – הגעגוע למשמעות. רואים בעליל – אני לפחות שאין לך מספיק ידע תיאורטי בנושא. וחבל – אם אינך יודע – אל תכתוב. לקאן ודרידה אינם הפוסט. האם הבאת למשל את התיאוריות של אומברטו אוקו ופול דה מאן מארה"ב על נקודות העיוורון שבטקסט, או האם אתה מכיר את הכתיבה של רולאן בארת, באתי, בודריארד, לאיוטרד, בורדיה, ברגר, ואחרים. התיאוריות על הניו – היסטוריצזם – למשל. כאשר אתה אומר שלל תיאוריות זה לא בדיוק מספיק. אחר – כך אתה עונה לי בתגובה צינית שלקאן אינו הכל וזה נכון, אבל אנשים החלו לכתוב בשפה הלקאניאנית, כמו זיזוק למשל בספר "ברוכים הבאים למדבר של הממשי" הציטטה מן הסרט מטריקס. הפוסט הוא לא רק פוסט – הוא אינטרדיסיפלינריות שלמה, שמדברת על מות האידיאולוגיות הגדולות, על משבר ההיררכיות ועוד דברים.
            עצה לי אליך, אל תכתוב מסה תוך שימוש במונח שאינך יודע עליו מספיק. זה ניכר בתפרים של הכתיבה שלך. ניהליזם ורלאטיביזם בהחלט שאינם מספיקים.

            ולמסה האחרונה שקראתי שהרי היא שומטת מתחת לקרקע כל מיני רעיונות שמתפתחים אצלך בדיעבד. אבל מה שהפריע לי במיוחד. היה לך איזה רעיון תכתוב עליו, תכניס אפילו גוונים אישיים איך אתה מרגיש כגבר בתקופה שבה האישה חותרת לשיוויון. אתה לא עושה את זה.

            אתה מסתמך על מראי מקומות מאד נמוכים, מכאן ששוב המאמר לוקה בחסר. מה עוד שצריך באמת – אם כבר בחרת במראי מקומות להביא יותר מהם ויותר עדכניים.[

            אז ככה במקום להסתלבט, אתה אומנם מלמד שירה. ומשתתף בכנסי שירה ואולי עבודתך אכן קודש. אבל יש מקום לשיפור.

            ולסיום – האם יש קשר בין האדם אמיר אור שתוחם גבולות סביב עצמו באמת – אבל באופן אישי הוא מאוד פתוח וחביב לכל נפש. לבין הבלמים שהוא מותח בכתיבה של השירים שלו. לעניות דעתי יכלת להרקיע הרבה יותר מה עוצר אותך אמיר? מה עוצר אותך עד שמרגישים את החסר הזה?

            וסוד ההצלחה שלך – האם אלו יחסי ציבור מצויינים שלך עצמך, המראה שלך שבאמת מלבב נשים. החקר של המיתוסים שמעט מאוד יודעים עליהם.

            ואני חוזרת ואומרת לך תכתוב על מה שאתה יודע. כמו ששאלתי אותך על כל המיתוסים. ואם אתה בקי בפילוסופיה קלאסית, או מודרנית תכתוב עליהם, האם אתה חושב שהופעת הפוסט שלל את החשיבות של דה קארט, קאנט, הגל, שופינהאור ואחרים, או אפילו ניטשה שכל פעם אפשר לגלות אותו מחדש? לא.

            היכן שאתה יודע ובקי במיטבך על זה תכתוב, ואל תנהה אחר אופנות מתחלפות – למה לך להתגלות בערוותך ובחולשתך? ואחר כך לכתוב פוסט שמוסט?

            וכן, אלו הדברים שחסרים לי כל כך בכתיבה שלך, שאותם אני מחפשת ולא מוצאת. את הראשוניות שלך, את המיוחדות שלך, שאני יודעת שיש בך.

            אגב, מה דעתך על נוכחות המוות בתוך החיים מבחינה מיסטית? מה אתה יודע על זה.

            מקווה שאינך בהלם, או שהשבתתי לך את כל החגיגה בוודקה – אבל יקירי שלי – הזדמנת את זה ולמען האמת – אתה זקוק לזה.

            לגבי ההתנזרות שלי, כבר אמרתי טוב לי ככה, שקט לי ככה. לכל דבר יש עת וחפץ תחת השמים.
            מה שכן אפשר לומר שבדבריה של אקיקו נטבע מטבע לשון חדש "אתה חסר לי כל-כך"?

          • חוה, כל כך הרבה על כל כך הרבה – אענה לך כסדר דברייך.
            לא כתבתי שאת חושפת יותר מדי ואין לי ביקורת על זה, אלא אמרתי שאני לא רוצה לחשוף כמוך. אנחנו לא יושבים בבית קפה, אלא על במה, ואין לי דחף כזה.
            את מתפלאת למה אני שואל על חייך? כי דיברת עליהם, וזה אכן מעלה (כמו שהתכוונת) סימן שאלה. אם אני לא מתייחס, יש לך טענות, ואם אני כן – יש טענות אחרות 🙂 מה יהיה?

            עניתי לך בוודקה, אבל מוכן לשכוח. אפילו לא אשאל למה, למרות שהתייחסתי.

            ומה, מה את מבקשת שאגיד כאן? זו בלוגייה ויש גבול לשיח הזה, הציבורי, מבחינתי. אז למה את מצפה? מה מעניין אותך כאן? מה את רוצה, בעצם?

            לגבי השירים קשה לי להתייחס. ולא רק מפני שאת מדברת בהכללה (אין לי מושג על איזה שירים מדברת בדיוק) ועל בסיס אקראי (הרי לא קראת את כל שיריי אלא אם הבנתי נכון, ספר אחד ומה שבטור שלי פה)- אלא גם מפני שאני עצמי לא עומד מאחורי כל שיריי, ובמבט דיאכרוני אם משהו מאפיין את הכתיבה שלי הוא מסע למחוזות עניין חדשים וחיפוש אופן הביטוי המתאים להם. זזתי הלאה.

            המבחר של השירים פה מותאם לבמה. כך גם ה"מסות". זה לא המקום למאמרים אקדמיים עם מראי מקום (וחלק לא קטן מהמסות עובּד בדיוק כיוון הפוך, מרשימה מחקרית לדיבור בגובה העיניים הציבורי). לגבי מיתוס בראשית הבחנת נכון שהוא נקטע. החיבור המקורי ממשיך בערך פי שלושה ממה שפורסם פה. לגבי "הגעגוע למשמעות" – שוב, הוא אינו מחקר בפוסט מודרניזם (שאני אכן בור לידך בצד התיאורטי וההגותי שלו) אלא בתרגומו למשחקי הכוח החברתיים-תרבותיים באמנות ובדיבור על אמנות. את זה, אני חושב, אני דווקא שומע טוב מאוד. ניהיליזם ופופוליזם בשירות משחקי כוח הם בהחלט קודקודי הציר שעליו נעה העגלה הזו.

            ושוב ביחס לשירים – לא חושב שאת מבינה מה מעניין אותי כיום. קראת את "פנים" אבל מאז התפרסמו ספרים אחרים שמתוים דרך. האם קראת למשל את "שיר טהירה"? את "שיר", "יום" ו"מוזיאון הזמן"? (השניים האחרונים קשורים אגב לשאלתך על " נוכחות המוות בתוך החיים מבחינה מיסטית").

            מסוכן לזרוק דברים בלי ממש להכיר, אמרת.

          • ועוד מלה לגבי ה'פוסט-שמוסט', ממה שכן קראתי (וברור לי כל מה שהם אומרים על מות האידיאלוגיות וכו') זה משעמם. ואת זה אני דווקא אומר כמי שחיפש בעבר בפילוסופיה תשובות. אילו היו הולכים למסקנות המטפיסיות של ריבוי הממשויות (=הנראטיבים) זה היה יכול להיות מעניין. אבל הם נעצרים בחטטנות. האחרונים, לטעמי, שדיברו ברמות הראויות של סקרנות אנושית היו ווייטהד והאבארד. אבל איש לא מתענין בהם כיום. עדיפה הספרות המטפיסית הקלאסית.

            אבל גם את זה כדאי לקחת בקלות הראויה. מה שאת מפרשת אצלי כציניות הוא בסך הכל הומור קליל 🙂

          • חוה זמירי - בר

            על השאלה העיקרית לא ענית לי. את הספר פנים בכלל שכחתי, מכיוון שזה היה מזמן וקראתי כל כך הרבה חומרים אחרים.

            אומר רק מילה אחת. טענתי בעיני עומדת. זוהי ביקורת ולא דו-שיח ביני לבינך. זה מה שאני חושבת שאינך הולך עד הסוף בשירים שלך, למרות שנראה שאתה הולך יותר מאחרים.

            ולכן, לא ענית על שאלה אחת. מה יש באמיר אור שאינו באמת מרקיע עד הסוף. מדוע הנפילה.

            אם אתה התאכזבת מן הפוסט – אני מצאתי בו עולם ומלואו. זה כמנובן קשור לידי. ואגב, מדברים על התיאוריה – אבל אפשר להשתמש בפואטיקה, ובמאפיינים של הפוסט – שצמח דווקא מן האכיטקטורה.

            לגבי החשיפה. הסכמתי איתך שאין זה המקום לחשוף. אבל אצלי יש תעתולוגיה כזאת, נראה שאני חושפת, והרי כמוך זה רק לצורך השיח הציבורי. אני די אוהבת לזעזע – וראה איזו שמחה נהיתה לך בוודקה.

            האמת, די חששתי מן התגובה שלך – אבל עמדת בכך יפה. לא הייתי משנה מילה, אולי באמת הייתי קוראת יותר, מפענחת יותדר, בודקת מוטיבים, אלמנטים חוזרים שמופיעים בגבולות הידע במסות אל דרך השירה.

            אבל, זה לא מאמר ביקורת – זוהי ההתרשמות, ואכן בכמה מקומות הסכמת איתי. לכתוב על הפוסט כשיח שמיועד לציבור במונחים מתחום הפילוסופיה ולא לדיק. האם אתה חושב שהציבור יצלח את זה? אני לא. ונניח שיש לך גרופיס שאומרים אמן אחר דבריך – ואכן מתרשמים שזה הפוסט – הרי שאתה חוטא בהתעית הציבור. אני לעולם לא הייתי מתיימרת.

          • חוה, איך אענה לך? אלה המחשבות שלך, ואת אולי אפילו מאמינה בהן, אבל לא חושב שהן קשורות אליי.

  17. טובה גרטנר

    היי אמיר
    כמו שעתבת -אין לדעת-
    בתוכי אני יןדעת שכל פעם שאני מדברת על משהו… עוד משהו קטן שלא ידעתי, או הבנתי קודם… משהו נירגע, נירגע את הפעם הבאה.
    עד ששוב משהו נובע
    להתראות טובה

  18. שירית קופה

    לאחר ימים רבים בלי-בלוג היה מרענן לקרוא. כמה
    מגוון ומעניין. אין לי הרבה מה להגיב כרגע ,
    אבל יש לי קוריוז לתרום. שיחה ביני ובין בעלי היחיד שיחיה. אני מתמרמרת על המילה בעלי. אחר כך מודה שיש הנאה לפעמים בלהיות "שייכת" לו.
    הוא אומר מה התלונה ? זו את שקוראת לי בעלי.
    אני לא קורא לך רכושי. אני קורא לך אישתי.אני אומרת- גם זה גרוע- אני אישתך כלומר אני באתי מאישי. הוא אומר אז למה אני זה שבא , נכנס אלייך, אם את זאת שיצאת ממני? אני עונה, טוב אולי כי אתה רוצה להכניס לי בחזרה את כל הצלע…
    מיתוסים..והקאנאשיבארי כבודו במקומו מונח, ראוי להתייחסות פחות מבודחת..

    • אמיר אור

      שירית יקרה, בספרו "העברי הקדמון", העלה אביגדור המאירי את ההשערה שהמלה 'בעל' היא כיווץ של "בא על" ומכאן בעילה ובעולות, ואילו משמעות הרכוש היא דווקא משנית…
      בעצם גם כשאומרים "אישי", "רעייתי" או "בן/בת זוגי" כינוי הקניין ('שלי') כבר מובלע בביטוי.
      אין כל רע בקניין, ואפילו משחקים משותפים ב'צלע' הם סוג של קניין הדדי. השאלה היא כמובן עד אנה – האם זהו רכוש משותף? בלעדי? במובן מיני? אינטלקטואלי? כלכלי? וכו'.

      אגב, "צלע" פירושו גם צד, וזה לא רחוק ממיתוס האנדרוגינוס הקדום, שלפיו אדם (שהיה גבר-אשה) פשוט נחצה לשניים: "בראשית הי(ת)ה אלוהים אנדרוגינוס" –
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3719&blogID=182

      ובינתיים המשיכו לנסות ולאחות את מה שנחצה שם. אין מה להתלונן, לא? 🙂

  19. איריס קובליו

    קאנאשיבארי- איזו מילה מכשפת. אשתמש בה הלילה

השאר תגובה ל דפנה שחורי- ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור