בננות - בלוגים / אמיר אור / אפוקליפסה 3: אשמדאי, גיהינום, משיח עכשיו
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

אפוקליפסה 3: אשמדאי, גיהינום, משיח עכשיו

 

אפוקליפסה כבקשתך (3)

[הקש לקריאה מההתחלה]

 

האפוקליפסה הזורואסטרית לא כללה שואות אקולוגיות. זו היתה חזות קשה, אבל אופטימית, ול'סרט' הזורואסטרי היה סוף ידוע מראש: גורלו של הרע נגזר כבר ברגע הבריאה. תוצאותיו הוכרעו עם יצירתו של עולמנו כזירה לקרב בין הטוב והרע, כלומר, ברגע שהוגבל המאבק בחלל ובזמן. לכן, ההיסטוריה של העולם הובנה כהיסטוריה קדושה, שבה לָעולם נועד תפקיד מרכזי במאבק האלוהי בין הוֹרמַזְד לבין אהרימאן, בין הטוב לבין הרע. מקץ תשעת אלפים שנה מיום הבריאה ינצחו כוחות האור: אז יגיע ה"סאוֹשַנט" – המשיח – והמתים יקומו לתחייה ולמשפט, להיבחן במבחן המתכת המותכת. הרע יושלך מן העולם, ולאחר טיהור מוסרי ואקולוגי העולם יתחדש, והאנושות והטבע יעברו לקיום פיזי-רוחני שלם יותר.

 

הסיפור בוודאי נשמע לכם מוכר מגלגוליו היהודיים והנוצריים, אבל מושגים אפוקליפטיים כמו "יום הדין", "חבלי משיח" והשלכת הרע אל "החושך החיצון" הם מושגים זורואסטריים במקורם. גם רבות מדמויות האופל המפחידות שלנו הגיעו משם, כמו ה-devil, שהוא הדֶמון הזורואסטרי, הדַייוה, או גם אשמדאי שלנו, שאינו אלא אַיישְמה-דֶוָה הפרסי, שד הזעם והחרון.

 

כל אלה הגיעו מבבל עם היהדות על כידוני צבא כורש, ועד אז לא היתה בדת העברית הקדומה שום תורת קץ. המונח המקראי "אחרית הימים" אינו מדבר בכלל על קץ ההיסטוריה והעולם, אלא פשוט על זמן רחוק, כמו בברכת יעקב לבניו, "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט 1). הפחדים של הדת העברית היו אישיים ושבטיים, ולא הרחיקו מעבר לנסיון החיים הקונקרטי: הפחד משיעבוד והפחד מפני המוות. רק מאוחר יותר, בנבואות הנביאים, מופיע מימד אסכטולוגי בציפייה לעתיד אידיאלי ש"יחדש ימינו כקדם": תחילה רק בציפייה לישועה חברתית-פוליטית בהנהגת מלך צדיק מבית דוד, אבל אחר כך, תחת השפעות זורואסטריות והלניסטיות, התפתחו גם ציפיות אסכטולוגיות ואפוקליפטיות של ממש, שקיבלו את ביטויָן המלא יותר בספר דניאל ובספרות החיצונית (עזרא 4, ברוך 2 וחנוך 1).

 

בשונה מהיהדות, הנצרות נוסדה מלכתחילה ככת בעלת אופי אסכטולוגי. זו היתה תקופה שבה התגברו ציפיות אפוקליפטיות משיחיות ביהדות, ציפיות המתבטאות גם בכתבי כת קומראן, למשל. האקלים האסכטולוגי ששׂרר בכיתות הגנוסטיות ובנצרות הקדומה שימש בתחילה כמנוף רדיקלי ("היכונו לביאת המשיח!"), אך כשהתברר שהעניין מתמהמה, נדחה סוף העולם והנצרות עברה לפאזה חדשה. עם זאת, המשפט ביום ה' נתפס עדיין כמשפט כל הדורות, כך שהפחד האפוקליפטי שימש כלי יעיל הן לכפיית כללים אתיים והן לחיזוק שליטתה הפוליטית של הדת. יחד עם פחד הגיהינום שימשו גם ציפיות אסכטולוגיות כשוט מוסרי וכמנגנון פסיכולוגי של הפחדה, שהופעל על המאמינים ושהועבר מדור לדור באמצעים חזותיים וסיפוריים שונים, כדוגמת ה"Dies irae" ("יום החרון") המפורסם של תומאס מצ'לאנו – טקסט מאיים המבשר לנו על עתיד שכולו חיל ורעדה: "quantus tremor est futurus!" – איזו אימה עתידה לבוא!

עם זאת, מעניין לראות שההפחדה היתה מבוקרת ומתוּעלת, ושגם ביהדות וגם בנצרות ריסנה הדת המוסדית את הטמפרמנט האסכטולוגי-משיחי שלוּוה תמיד ברדיקליוּת מאיימת. "משיח עכשיו" נתפס תמיד כאיוּם שעלול לגרום אנרכיה ואובדן שליטה, והכרזות על סוף הסדר העולמי לא התקבלו בעין יפה על-ידי מי שניהלו את הסדר הזה. הממסד הנוצרי עצמו דיכא בסופו של דבר כל מגמה רדיקלית בנצרות, וגם אצלנו, שבתאי צבי, יעקב פרנק, וכמה משיחים זוטרים יותר שבישרו על קץ הדורות, שילמו על כך ביוקר, לעיתים בקיצם שלהם. ובסופו של דבר, לאחר כל הרדיפות, כשתנועות רדיקליות כמו השיעה, החסידות או הכיתות הפרוטסטנטיות התמסדו, הן עצמן הפכו לממסדים שנלחמו במגמות הרדיקליות החדשות שנוצרו במרחב ההשפעה שלהן. ככה זה כשהכוח בידיך…

 

המשך :
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=19712&blogID=182

 

68 תגובות

  1. שלום אמיר
    בעת לימודי באוניברסיטה לפני מליון שנה, נחשפתי ולמדתי את הנושא. הסקירה הברורה והממצה שלך, מחזירה
    לי את הדברים ובודאי מאירה באור מיוחד את הנושא לאלו שלא עסקו בו מעולם.
    שבת שלום
    גיורא

  2. משיח! משיח! משי-אח ! אי אי איי אייי !

    מעניין מאד אמיר ומאיר (עיניים)
    שבת שלום

  3. מירי פליישר

    מרתק החיבור זאתה עושה בין התרבויות. נושא שהיה חביב עלי מאז ומעולם. תודה!

  4. למרות שאי אפשר להתעלם מהניצנים הבאים לידי ביטוי בפסוקים הבאים:
    http://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%94'

    • משום מה הקישור שהבאתי לא עבד.
      הנה נסיון שני:
      http://tora.us.fm/tnk1/nvia/yom1.html

    • גיורא, אין ספק ש"יום ה'" מככב בדברי הנביאים, אבל ראשיתו בחזות היסטורית מדינית במהרה בימינו ולא באחרית הימים (במובן של ישעיהו, לא של יעקב).

      הניצנים האסכטולוגיים בישעיהו משכנעים דיים, ובהמשך, עם הולדת היהדות, אכן צמחה לה שם אסכטולוגיה מורכבת ומפוארת. איך אתה רואה את זה?

  5. אמיר,
    מאמר מרתק,
    אולי יש בו למתן את האווירה האפוקליפטית השוררת כאן

    מחכה להמשך,
    דבי

    • תודה, דבי. לא בטוח שיש בו כדי למתן את האווירה. החשש של רבים הוא שאנחנו אכן מתנהלים לנו בשאננות בימי פומפי האחרונים. נראה לך שאלו חששות שווא?

    • תודה, דבי. לא בטוח שיש בו כדי למתן את האווירה. החשש של רבים הוא שאנחנו אכן מתנהלים לנו בשאננות בימי פומפי האחרונים. נראה לך שאלו חששות שווא?

    • אמיר אור

      ובעצם לא רע פה, בימי פומפי האחרונים

  6. אבנר אריה שטראוס

    מה שריקי אמרה:-)
    וממשיך לעקוב, שבת שלום חברים.

  7. מאמר מעניין מאוד, אמיר. ומיהו משיח שקר בכלל? הרי השקר של האחד הוא אמת צרופה של האחר. ודמויותיהם של 'משיחי השקר' מרתקות בעיניי, מה לעשות :). דוד אלרואי, תלמיד חכם ואיש מעניין, ושבתאי צבי על כל מוזרויותיו – כל אחד מהם גבר-גבר (האמת, שבתאי צבי כנראה לא….). נו, ואת שפינוזה לא רדפו?

    • 'מיהו משיח שקר בכלל?' שאלה מרתקת, תלמה.
      האם זה משיח שנכשל? נראה שלא. שמעון בר כוכבא נכשל, ולא נזכר כמשיח שקר. הליובאוויצ'ר לא הביא עדיין גאולה אבל לחסידיו זה לא מפריע.

      למה דוד אלרואי ושבתאי צבי? כי הם לא זכו לתמיכה מן הדת הממסדית, או איבדו אותה. שבתאי צבי ויעקב פרנק חצו את הגדר, בעוד שבר כוכבא היה בן טיפוחיו של ר' עקיבא, ולא עסק כלל בתיאולוגיה. מעניין לא פחות להשוות אותם (ואולי גם את שפינוזה) לבעש"ט שלא היה רחוק מלמצוא את עצמו מחוץ לגדר, אם כי מעולם לא הכריז על עצמו למשיח.

      אבל מה זו בחינת ה'גבר גבר' שהעברת אותם?:)

      • אמיר, אני שמחה שאתה שותף לדעה שהשאלה מיהו משיח שקר – מרתקת. ותשובה צינית אפשרית, ולא היחידה כמובן: משיח שקר הוא מי שהממסד הדתי אינו חפץ ביקרו. חד וחלק. ודוגמאות הרי לא חסרות. אפשר כמובן להחליף 'ממסד דתי' בכל ממסד אחר ולהתייחס אל 'משיח שקר' כאל מטפורה. שבתאי צבי התאסלם באחריתו וגרר אחריו אנשים שנהו אחריו. נו, מה יותר 'שקר' מזה? אבל, עמים/קהילות/קבוצות שהתייהדו (הכוזרים, למשל), הרי גילו את האור :). והאמת מתעתעת משני עברי המתרס.
        ו'מבחן הגבר-גבר': דוד אלרואי על פי מה שעולה מסקירת תולדותיו, היה תלמיד חכם, בעל ידע, כריזמטי, בעל כושר מנהיגות ואף ייחסו לו כוחות על טבעיים (שסייעו לו להימלט מן הכלא?) והוא היה גם מין מהפכן, שקרא למרוד בשלטון המוסלמי. בקיצור, מין צ'ה גווארה כזה הוא מצטייר לי :). אבל אולי זה בדמיוני הפרוע. ושבתאי צבי מרתק בפני עצמו. ומכיוון שהרכילות ההיסטורית מייחסת לו פגם באיבר המין והימנעות לפיכך מנשים (למרות שנישא מספר פעמים) – ולא 'פרישות דתית' לשמה, הרי שב'מבחן הגבר-גבר' שהזכרת הוא אולי מפסיד נקודות. ועם זאת, דמות מרתקת, מנהיג שגם אחריו נהו המונים ותורתו שרירה וקיימת אם אינני טועה, עד היום במקומות מסוימים בעולם. כפי שנאמר ברישא: ה'שקר' של האחד הוא אמת צרופה של האחר.

        • אמיר אור

          תלמה, לא זו בלבד שאני מסכים איתך, בעיניי משיחי השקר הם קודם כל מנהיגי הממסד הדתי, רוצחי הרוח. אני לא רואה שום קשר בין הותיקן או הרבנות הראשית לצמא ולחיפוש רוחניים. אני רואה ממסד מדכא, כוחני, וחומרני ביותר בכל תאוותיו.

  8. מאמר מרתק מאוד מחכה להמשך

    • אגב גם הקבלה וגם החסידות רואות בדור שלנו כדור אחרון-דור אחרון לגלות ולפרוד וראשון לגאולה, דור זה בשל חספוס ועביות נשמותיו(ראה מה קורה מסביב בארץ ובעולם ובעיקר בתחום המשפחתי
      וגם סדרי הטבע מתהפכים וזוהי רק ההתחלה)
      נקרא "עיקבתא דמשיחא" משום שנשמות הדור הזה נגזרו מעקבו של האדם הקדמון, הכולל את כל נשמות האנושות לפני הניפוץ של החטא הראשון
      היות ואנחנו מעקבו של האדם הקדמון החספוס והאגואיזם שלנו ענק ולא יודע שבעה
      אנחנו טעונים תיקון אם נלמד תורת הקבלה – שיטת התיקון תתקיים בנו "אחישנה" – קרוב הגאולה וזרוזה
      לא נתקן – בעיתה תבוא הגאולה בעיתה בתום 6000 שנות בריאה ( עוד מאתיים ומשהו שנה)
      באמצעות יסורים נוראים מה שנקרא אצלך יום הדין,והוא אשר נאמר- תקנתם שבירתם
      נקווה שלא נחזה בזאת
      ותתקיים בנו ועלינו מידת הרחמים אמן

      • לאמיר,

        מה שאנכתוב עכשיו הוא גם בבחינת הרהורים ווידוי. סרטר אמר שהזולת הוא הגיהינום "בדלתיים סגורות", אחר-כך זה התפתפתח לעובדה שהגהינום נמצא בתוכנו. זה ככה נדמה לי מבחינה יותר פילוסופית אקזיס.

        ברור שתנועות כמו זו של שבתאי צבי, ואפילו ישו מגיעות בעת של מצוקה. ככה ההיסטוריה אומרת. נדמה לי שהזכרת כמה מושגים = אחרית הימים בישעיהו או ביואל מבחינה חיובית, יש גם אחרית הימים שתסתיים בשואה מוחלטת בדיוק כמו הטוב והרע.

        אתה יודע מה? אם הייתי צריכה היום לבחור דת, אולי הייתי בוחרת בנצרות – בגלל העוגב, הלטינית, יצירות האמנות וכו'….. באשר לתחיית המתים – לא נראה לי כל העסק. מי שמת שימות וימצא מנוחה נכונה – שגם הוא מושג ביהדות דווקא, שיתגלגל, בפרפר, בגולם, באיש אחר – רק שלא יעלו כל העצמות האלה ויתחילו לשקשק לי במרחבי הארץ, כי נדמה לי שרק מזה אני אמות מרוב פחד.

        התחיה של ישו כמובן שונה מתחיית המתים ביחזקאל לז'.

        תראה, או תראו – מה שרציתי להגיד הוא שאני דווקא מאמינה שכוחו של השטן עלי אדמות הוא יותר חזק מזה של האל. בין היתר, מכיוון שהוא נמצא מעבר לכל כך הרבה רקיעים. וגם אני חושבת שאנחנו בעצמנו מכתיבים די את גורלנו.

        טוב, אני די פסימית היום, ובכלל כל זרמי הדת למיניהם תמיד גרמו יותר נזק מאשר דברים חיוביים.

        טוב, לא רוצה להשבית שמחות לאף אחד.
        חוה

        • אמיר אור

          חוה, מסכים איתך שחברה שבעה אינה זקוקה למשיחים. ובקשר לנצרות – המממ… זו לא דת אחת אלא רבות. איזו נצרות? קתולית? פרסביטריאנית?יוונית אורתודוקסית? אנגליקנית? קופטית?
          אף מלה רעה על העוגב, האמנות וכו', מצד בריאות הנפש הייתי חושב פעמיים. מן הפח אל הפחת.

          יחזקאל ראה חזון, אבל באמת לקחו את המטפורה שלו כאילו זו מציאות עתידית.

          ואשר לשטן – נו, את גנוסטית נסתרת כנראה, אם כי את גם אומרת שאנחנו מכתיבים את גורלנו (וזה כבר יותר אופטימי).
          יום שמח שיהיה

          • חוה זמירי

            אמיר היקר, או אמיר היקר,

            אתה יודע כתבתי לאיריס וגם לענת לויט שפעם, אבל פעם…. ממש בהתחלה הייתי דלוקה עליך, אבל זה עבר לי. תתמהה למה אני מספרת לך את זה ודווקא עכשיו.

            עת פרסים היא לנו היום. כל אחד זוכה בפרס – אבל האמת, הייתי מחלקת לך פרס על מפעל חיים, על כתיבה מושלמת ועל ענווה גדולה. לא דקחת, לא נאבקת, רק רצית לחיות חיים גדולים ואני איכזבתי.

            לשאלתך, הדת הנצרית – לא הקתולית, לא הפרוטסטנית, רק הייתי רוצה לראות את ישו עושה איזה נס. ולו אחד קטן. אחד, שיבצע איזו תחייה REJURECTION, אם תעיתי באיות – אנא תקן אותי ושיחזיר איזה קצת אהבה לדור התועה הזה שכולו אינטרסים וזולתי מאומה.

            מה שאמרתי, היה מטבע שחוק עד אימה בקשר לעוגב, ליצירות האמנות. אבל בוא נראה מה היה לנו אצלנו – עוד פוגרום, עוד גירוש, עוד שואה, עוד ציציות ועוד טלית ועוד זקנים, וברוך שלא עשאני אישה.

            לגבי יחזקאל, ככה הוא ראה את השלדים מסתובבים, קמים על עצמות גפיים ועפעפיים.
            חברה שבעה? אנחנו איננו חברה שבעה, אנחנו חברה שקצת מצייצת ציוצי מחאה, כאשר איזו קבוצה של אוליגרכים מבצעת בנו את זממה – יום, יום ושעה.

            למה כתבתי את שכתבתי בהתחלה – גם כי זה עבר לי, וגם כי באמת הייתי מעניקה לך איזה פרס על כתיבה מושלמת.

            תראה, הרבה שרבטתי, כי אם אכתוב מה אני מרגישה באמת, יאשימו אותי בשנאת נשים ואדם.

            אז למה לי כל הצרות האלה.

            אגב, אלו שמכתיבים את גורלם הם דווקא אלו שלוקים הכי הרבה בחוסר מודעות עצמית. אה, שם בעולם שבחוץ.

            יום שמח? שמח?

            מהפה שלך לאלוהים :))))))

          • אמיר אור

            חוה יקרה, נס? בבקשה
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3506
            "אלו שמכתיבים את גורלם הם דווקא אלו שלוקים הכי הרבה בחוסר מודעות עצמית" – למה את מתכוונת?

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            את ה"נס" הזה אני עוד מכירה היטב. לדעתי, זהו אחד השירים היפים שבין שיריך, ודווקא אצלו עצרתי כאשר כתבתי עליך. הדברים עוד שמורים במסמכים שלי.

            למה אני מתכוונת, חטא היוהרה, ההיבריס האנושי. אנשים נענשים ואינם יודעים על מה. זוכר את העשייה למעגלי החיים שלנו, ושל אחרים? רוב האנשים חיים כסומים בעולם הזה – לא במשוואה של "על העיוורון" הספר. אלא הרבה יותר גרוע. קורים להם דברים קשים וחמורים. הם חיים, כאילו כפאם השד. אבא שלי נהג להגיד "בכסף שלי אני יכול לקנות הכל". זהו מין סוג של יוהרה, גם היופי, גם ההתנשאות וגם מגלומניה של סופרים ומשוררים ואמנים וכו,.

            הם נענשים בעודם בחיים, במחלות קשות, בעמידה מול איוולתם. כן, אני מאמינה בשכר ועונש ובמצפון, אם הוא ריק או מלא.

            דוסטוייבסקי בספרו האחים קרמזוב שואל, אדם מבוגר אם לקה, כנראה שחטא. אבל ילד, תינוק עולל שמת, או נשחט – מה חטאו ומה פשעו?

            אני מאמינה שאי אפשר לעשות רע, מבלי לקבל רע בחזרה. כי לפתח רובץ החטאת. הבעיה היא שאנשים נענשים ואין הם יודעים על מה, מי שמסתכל מן הצד יודע על מה – על קלקול של חשיבה.

            אין לי אלא להמחיש את דברי בדוגמאות, ואת זה אינני רוצה.

            נכון, החיים מלאים ביסורים – אבל יש כאלו שאנחנו גרמנו לעצמנו – ואלו שהם בשל הקיום עצמו.

            תראה, בעצם מבחינה אונטולוגית איני יכולה לענות, אני חושבת שאנחנו צריכים להתמודד בצורה הכי ישרה עם דברים.
            בדקתי את הנושא של הגנוסטיקה – אני לא חושבת שאני גנוסטית – אני רק חושבת שהרבה מאוד אנשים הם פשוט חסרי אחריות אלמנטרית – לא לאחרים ולא לעצמם. בעיני זה פשוט נורא.

            חוה

          • אמיר אור

            חוה, מסכים איתך שאחריות היא שם המשחק. לקיחת אחריות היא המעשה האתי הבסיסי, שבלעדיו אין פעולה עצמאית אלא רק פעולה שבתגובה; אין חזון אלא רק חלום בהקיץ. לכן, הכחשת זכותנו לאחריות ולהיסמכות על עצמנו היא לא פחות מהכחשת כבודו ויושרתו של האדם. הכחשת זכותו של אדם לאחריותו ולחזונו היא הכלי העיקרי ליצירת עבדוּת מנטלית וייאוש. אם אינך מאמין ביכולת שלך ליצור, להשפיע ולשנות דברים, לא נותר לך אלא "לזרום" עם הזרם האסקפיסטי של רוח הזמן, לחיות את הרגע ולסחוט מהחיים כל טיפה בטרם יירד היום.

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            ראה המשך דברי למטה.

            מה אומר ומה אדבר – ניסחת את תשובתך אלי יותר טוב ממני.

            אצלי הכאב הוא חזק דיו, וגם יצר החיים למצות, לנסות ולעשות – אין זה אומר שלמעט כשל כזה או אחר – אתה יודע למה אני מתכוונת – איני לוקחת אחריות. יום יום ושעה ושעה – וליצור – עוד אצור.
            אני בטוחה בכך.

            אגב, איך היה אתמול עם קניוק – הייתי בעין הסערה – אבל קניוק הוא אחד הסופרים שאני יותר מעריכה – אם כי דרכו להערכה – גם לא היתה קלה. לקניוק אגב, היו חיים מרתקים ונקווה שעוד יהיו לו.

            חוה

          • אמיר אור

            היה מלא מפה לפה ויורם היה במיטבו. ממש הצטערתי שהדברים לא הוקלטו.

      • חנה, אולי הכוכב הזה הוא באמת מין כלא לפושעים, אמנים ומטורפים, אבל למה תיקונם צריך לבוא בייסורים גדולים? האל לא מכיר שיטה טובה יותר?

        • אמיר תיקון אינו עונש אלא דרך לפקוח עיניים אל האור הכלא הוא בראש שלנו בעקבות תפיסת מציאות מעוותת שלנו בגלל ההסתר וההעלם
          היסורים נובעים מהאגו הענק שלא יודע שבעה שלא בא אף פעם לסיפוקו
          הוא ירגע רק במילוי רוחני אמיתי והדרך לכך אם לא ברצון אז בדחיפה מאחור

          • אמיר אור

            חנה, גם כלא במיטבו היה צריך להיות בידוד לשם תיקון.
            ובקשר לייסורים – לא חושב שיהודים בשואה למשל או מעוני האינקוויזיציה סבלו בגלל האגו שלהם.
            זו בעיניי דרך לא ממש משכנעת לצידוק הדין, כי אין בה עדיין הסבר של ממש לא לייסורים הגדולים שאת צופה שיבואו, ולא לאלה שהיו.

          • חנה טואג

            אמיר ,קטונתי מלדעת ,יש דברים שנסתרים מאיתנו כולל נושא השואה. בפאזל הזה שנקרא עולם או חיים אנו מכירים רק רכיב אחד בקושי ולא את התמונה המלאה,
            היות ואנחנו מצויים בחושך ,בהסתר תמונת העולם והמציאות שלנו מעוותת ,
            לכשנפקח עיניים נדע שחיינו בעולם מדומה אותו תפסנו רק באמצעות חמשת חושינו המוגבלים ,ואולי אז נבין ש"המר" במודוס אחר ובחוש אחר הוא "המתוק "ולהפך ושהיסורים הן נתיב נשמתי מצרף הקבוע מראש לצורך איזושהי מטרה נעלמה מעינינו המוגבלות.
            לאר"י הקדוש יש ספר הנקרא "שער הגילגולים" לפיו כל נשמה באה לכאן עם נתיב תיקון משלה
            קטונתי מלדעת
            רק מאמנת את עצמי לחשוב למעלה מן הדעת שמטרת הבריאה היא להיטיב עם הנבראים
            איך?
            מה?
            למה?
            כמה?
            קטונתי
            מנסה לגרש את השכל הצידה
            רק רוצה להעיד מעט מנסיוני
            שחכמת הבדיעבד לימדה אותי ,שכל מה שנראה לי רע בזמן אמת פעל לטובתי ויש הרבה דוגמאות באמתחתי
            אני מאמצת את ההתבוננות הזאת על נסיוני מהעבר כדי לחשוב כך.
            ועדין רב ההעלם על הנגלה
            כל עוד המסע הזה נמשך, אמיר
            מי הבטיח לנו גן עדן של ורדים?
            לנשק את מי שכתב את הקלישאה המפוארת הזאת

          • אמיר אור

            חנה יקרה, במקום ש"קצרה בינתנו" ולהבנה האנושית אין שלטון, תם השיח ושום הסבר לא יצלח עוד – כולל זה שנתת (שזהו תיקון והייסורים לטובה, רק שאיננו מבינים זאת).
            אוי לאומרים למתוק מר ולמר מתוק, כי הטענה הזו מובילה לניהיליזם.
            מה שנותר הוא רק "להאמין" כלומר, לא לדעת אבל לדכא את הספק. ואפשר להאמין במה שהצעת, או באותה מידה להאמין בהפך הגמור של זה. בכל מקרה, בעיניי האמונה הזו היא נסיון ליצור ביטחון במקום שאין, על גבי תהום של אי ידיעה.
            גם בעיני החיים פה הם מין בית ספר לתיקוננו, אבל אם לפעמים הם קצת גן של שושנים, זה גם בסדר :)

          • הי אמיר,
            גיחת לילה רק בכדי להגיב על תגובתך האחרונה…אולי "אבוי לאומרים למתוק מר ולמר מתוק", אולם אפשר להנות מהמתוק ולומר למתוק מתוק, ולמר, שיש סכוי שיצא גם מעז מתוק. בקיצור, לא יודעת מה מוביל כך לניהילזם, אבל בטוחה שבעברית הולם השם "חשיבה חיובית", ולדעתי, כוח האמונה בסוג חשיבה שכזה הוא עצום, ועוזר לרחף מעט מעל למכשולים שבדרך.
            לגבי עניין בית הספר לתיקון, אני חושבת פחות על תיקון הנשמה ויותר על ללמוד מהנסיון, ורואה איך זה עובד בחיים…מי שלא לומד מה"מכה" שהוא מקבל חוטף אותה חזקה יותר ומי שלומד ומחליט שפעם אחת מספיקה לו, יעדיף ללכת בדרך שונה מהקודמת, ואם טובה היא, הוא כבר ידע, (כאן נכנסת לאמונה פרטית שלי שהיקום גם שולח לנו סימנים, אבל אניח לזה כרגע) וזה לא אומר שהוא יהיה חסין מכשולים מעתה, כי מאלו יש תמיד, אלא שהפעם יהיה באמתחתו ארגז כלים נכון יותר שיאפשר לו להתגבר על המכשולים באופן קל יותר.
            ושוב, השינוי והלמידה מתוך המכשול, על פי אמונתי, פותחים נתיב חדש להזדמנויות חדשות, וככל שזה חזק יותר יש לזה גם יותר השפעה, לפעמים אפילו לדורות…ראה יציאת מצריים:)

          • אמיר אור

            סיגל, אני חושב שכשמתחילים לערער על ערך האמת של הדברים ולומר שהכל יחסי, ובעצם הדברים שווים בערכם (כי אי אפשר באמת להעריך אותם) מגיעים לניהיליזם ואובדן ערכים.
            ללמוד מהנסיון הוא כמובן אלף בית של לימוד, בין אם מתקנים את הרכב ובין אם מתקנים את החיים או הנשמה.
            הזדמנויות חדשות הן גם סיכון כמובן, אבל גם חידוש, ופה אני בעצמי מתחיל להיות יחסי, כי כל כך הרבה תלוי בפרטים:)
            מה בקשר ליציאת מצרים?

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            ממרום נסיוני, איני בטוחה שהחיים כאן הם בית ספר לתיקון. נראה לי שזה סוג של סנטמנטליזם רומנטי כלשהו.
            מי אמר שכולם מתקנים את עצמם?
            הרבה אנשים שאני מכירה עושים את אותם המשגים שוב ושוב, ואלו אינם משגים פחותי ערך – הם פוגעים באנשים אחרים, בילדיהם, בחברה כולה.
            ואחר-כך ביום כיפור הם צמים, וגם "מתפללים".

            זה מצחיק?
            אולי גם אני לוקה באיזה סנטימנטליזם מכיוון שברי לי שאנשים אלו חווים גהינום יותר גדול בחייהם, ואין לי ספק שלאחר מכן הם טסים בטיסה ישירה וללא עצירות ישר אל גהינום של ח….
            גם למעלה.

            אם אני מאמינה בגן עדן למעלה? זה מצחיק, כאילו מה זה גן עדן? גהינום אנחנו עוד יכולים לתאר לעצמנו, אבל באילו מושגים נתאר את גן העדן?
            אלו של השור והליוויתן?

            או אולי נחשוב על סוויטות יוקרתיות במגדלי יוקרה, שהרי לפושעים ושרים ולשועים דמינו ורק לא לברק – שיקחהו השד.

            או אולי נחשוב במושגים של יכטות מפוארות ומטוסי סילון ושל פריז בלילה, או אפילו איזה פאב אפלולי בגריניץ', ויליג, או במרכז מנהטן, או בשדרות מדיסון?

            אפשר לחשוב על איזה קזינו עם שיחים ערביים באנגליה, יהיו כאלו שישחשבו על אשראם בהודו – אולי אתה למשל?

            בעיני מצטייר גן עדן, לא כמקום פיזי אלא כמקום רגשי- נפשי, שבו יהיה ים של אהבה, מצד אנשים שהיתה לי הזכות לפגוש כמו סבתי זכרונה לברכה, או הסבתא שלא יצא לי לפגוש – גם היא זכרונה לברכה. מקום של איחוד רגשות (לא אורגיות – כמובן).

            לסיום אם עלי לחשוב על בית ספר לתיקון – אני חושבת שיש לחשוב על תיקונים חברתיים גלובליים – ואולי דווקא אצל היהודים הישראלים שהם מן הלוקים הגדולים מאוד.
            וכמו שהמילה סגולה מתרגמת באכדית או באשורית למילה עבד. הרי שאנחנו עם של עבדים. חברה לא הצלחנו ליצור, אחווה ושיוויון בוודאי שלא.
            ואהבה אין על מה לדבר.

            אם אני לוקה בשנאה עצמית יהודית – לא ולא. באשר לאל שאנחנו כ ו ל ם מאמינים בו, כאשר לא נתקן את עצמנו כחברה
            הערכים, הנורמות, מטבעות לשון שחוקות מלהכיל – לא יהיה כל בית ספר לתיקון עצמי – רק הפתאים נדמה לי מאמינים בו.

            אגב, אם רע ומר לי כן?
            אם יצא לי תיקון מזה?
            לא!!!!!

            אני לוקה באיוולתם של אחרים, בתאוות הבצע שלהם, בקטנוניות שלהם, בחייהם הקטנים והמרושעים – כל אלו נגעו בי כספחת ופגעו בי על הדרך בה נתקלו בי, ובה ראיתי אותם.

            צר לי, נדמה לי שאני כבר מתחילה לדבר כנביאה, ולכן לפעם הזאת
            אדום

            חוה

          • אמיר אור

            חוה, גם אם החיים האלה הם "בית ספר של תיקון" זה לא אומר שהתלמידים מצליחים במידה שוה או אפילו קולטים שהם בבית הספר :) חלק לא מבוטל פועל על פי אותם דפוסי חשיבה מקולקלים ויוצר עוד פעולות טעונות תיקון.

            יום הכיפורים הוא מטפורה עצובה ל"תיקון" אבל אין בו ערך אא"כ הוא משמש מנוף לשינוי פנימי אמיתי, שינוי שבעקבותיו התנהגותו ופעולותיו של אדם עם עצמו והסובבים אותו משתנים באמת.
            ה"תיקון" ניצב מולנו כאתגר מתמיד, בכל רגע, בכל מחשבה, בכל מעשה.

            אהבתי את תיאור גן העדן והגיהינום שלך. גם אני חושב שגיהינום וגן עדן הם מצבי התודעה. וגם הסבל הפיזי מקורו בתודעה. ושניהם יחסיים: יותר אהבה, שלוה, התלהבות הנפש ובהירות – או להפך.

            בהחלט אפשר לתאר גיהינום בסוויטות יוקרה כמו גם גיהינום במשכנות עוני. וגם את גן העדן. לא בתפאורה איכותם.

            אפשר לחזור עם הגיהינום וגן העדן לשאלה המפורסמת של סוקרטס: האם מוטב לסבול עוול מאשר לגרום עוול?

            עדיף כמובן לא זה ולא זה. השריטה היא שריטה, וגם הקורבן של היום הוא המקרבן של מחר (ר' אפריקה הפוסט קולוניאלית או אפילו ישראל)ולזה בדיוק אתיחס בפרק הבא של ה"אפוקליפסה".

            ודאי, יש גם תיקון קבוצתי, אבל יסודו בתיקון הפרטים. הגוף לא יבריא אם תאיו ואיבריו לא יתוקנו.

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            הפעם התארכה תשובתך אלי. זה מעניין.
            יורם קניוק אגב, מבחינה של מודעות לאומית, הוא בשיאו. החשבון שלו עם גרמניה לא תם, בכלל לא תם. וזה די טוב, לדעתי – אם כבר דברת על מלחמת העולם השנייה – תורת הגזע, דמדומי אלים וכו'.

            כאשר קראתי את המיתוס של סיזיפוס היתה לי הארה ברמות של היסטריה. זה היה האקזיס בשיאו שהיו לו שני שלבים – האחד של סארטר וקאמי, והשני שבא לידי ביטוי במחזאות האבסורד של בקט. מה דעתך על "מחכים לגודו" – אגב, המסה שלך. לידתו של העניין בכלל בניטשה שאמר "אלוהים מת", השלב הבא היה, כאמור, " האדם מנסה להבין עולם שאינו בר-הבנה" – כמובן שזה היה עדיין המודרניזם – אבל לי היה זה כאילו משהו פגע בי כמו ברק. סיזיפוס ללא משפט האלים – שנעקרו כליל מן הסיפור – הוא האדם שנידון לגלגל את האבן ממרום ההר ולאחר מכן כאשר היא נופלת, הוא נאלץ לחזור על פעולה זו שוב ושוב.

            באדם המורד ניסה קאמי לדבר על סוג של תשובה לעקרות הזאת והוא מדבר על הנוף, שהאדם הוא חווה בדרכו זו.
            כפי שאני מכירה אותך – היית אומר
            "השיר הזה יהיה שירה של מאה אחרת"
            הלא כן? אני כותבת מן הזיכרון ומפנה את האצבע אל השיר מס'1 שלך.
            את הגהינום אתה מטיב לתאר בשיר "השיירה" ובעוד שירים רבים שלך, שכתבת.

            עוד מעט קט יום האישה הבינלאומי? מה נשים בארץ יודעות בכלל על פמיניזם. ובכן, אני פמיניסטית לא קטנה, גם את זה אתה יודע.
            אז מה היה לנו בערב בו רציתי להגיע להרצאה של קניוק. התלבש עלי כאן מישהו בחיפה והחל לסחוט ממני כספים, על עבודות שביצע או לא ביצע. הוא הטריד אותי יום ולילה ולא הניח. פניתי לבעלי לשעבר והאחרון פשוט צחק עלי. "הוא סוחט אותך" הוא צחקק. אבל זה לא היה בכלל מצחיק. הוא העיר אותי מתוך שינה בדרישה לכסף, הוא התקשר ללא הרף, הוא ניצב על דלתי וכמעט פרק אותה.

            ובאותו הלילה "שדבר קניוק" לאחר שכבר קיבל חלק מן הכסף, בא ועקר את כל עבודת הצנרת והותיר אותי ללא מים, תוך שהוא גונב מכספי.

            האיש הוא ענק, הוא ברברי והוא ונדליסטי בהתנהגותו. הזמנתי אינסטלטור אחר, ומסתבר שלא היה כל בסיס לדרישת הכסף שלו. הזמנתי משטרה בפעם השנייה, והגשתי תלונה. ישבתי בבית מסוייטת ומפוחדת. אפילו ביקשתי שיספקו לי איזה בריון שיעזור לי. אתמול דברתי עם עורך הדין שלי וסוף סוף הוא הגיב לעניין.

            זו תשובתי אליך. זו אינה פעם ראשונה שקורים לי דברים כאלה. ככה הוצאה ממני גם הדירה.

            נשאלת השאלה מול בריונות ישראלית ובפירוש זוהי ישראלית – מה יכולה אישה לעשות.

            אסכם את תשובתי אליך. ברי לי שעל דברים מעין אלה אכתוב. נתקלתי בכך על ימין ועל שמאל. עושק הזקנים, רצח הנשים, ניצול כספי ומיני – לכך אני מתכוונת בתיקון חברתי.
            ואיך אתקן את עצמי, אולי אהפוך להיות שרירנית? ברור שלא.

            לשם כך אמיר, יש צורך בתיקון חברתי גורף. איני מצפה שאנשים שמוחם ריק וכוחם בידיהם ובאלימותם יעברו כאן איזה בית ספר לתיקון ואפילו מינימלי. חמור מכך בעיניהם זהו סוג של הצלחה.

            נדמה לי שזהו מאפיין מאוד חזק שלנו של החברה הישראלית, של הקפיטליזם שאימצנו לנו, על תדמיות לא לנו.

            מעניין אותי, מה תהיה תשובתך לעניין הזה. האם נשיר "אנחנו לא פראיירים" ומה זה יעזור?

            בברכה,
            חוה

            יש צורך בתיקון מוסרי-חברתי ובחריש כל כך עמוק שבאמת אולי זכרותו השקופה של ישו תהא הנס האמיתי על המים……

          • אמיר אור

            חוה, אני לא חושב שיש טעם ב"תיקון חברתי" בלי תיקון אישי תחילה. בד"כ מי שעושה מהפכות בסופו של דבר רק מחליף את הבסטיליה בגיליוטינה, ואת הצאר בסטאלין. התיקון היחידי הוא ברמת היחיד. בחינוך, בהדרכה רוחנית, בהשכלה.
            ראוי להילחם על תנאים אופטימליים לזה, ועל חברה ערכית, אבל לא כיפה על הראש ולא צבעי הניו אייג' ימנעו שחיתות או צביעות. רק הפנמה אישית של אתיקה ועבודה רוחנית יכולה למנוע את השחתת הרוח.

          • אמיר אור

            מאת: ידידי
            דואר אלקטרוני:
            תוכן המסר: Hola, Amir

            "גם אם החיים האלה הם "בית ספר של תיקון" זה לא אומר שהתלמידים מצליחים במידה שוה או אפילו קולטים שהם בבית הספר. חלק לא מבוטל פועל על פי אותם דפוסי חשיבה מקולקלים ויוצר עוד פעולות טעונות תיקון."

            "דידי, היה לי בית ספר, אבל מאז שסגרתי אותו השמש בהירה יותר :) לחיים"

            זה אותו בית ספר?

            ידידי

          • ענת לויט

            קשה לי להתאפק מלכתוב רק זאת: בבוקר נתקעתי בדיוק באותם משפטים שידידך מצטט, וחשבתי – אמיר עד כמה אני מזדהה עם כל אות בדיוק באותו ציטוט שמביא כאן ידידך. אז הנה ידידך מרמז לכך שהכול בצחוק. פותחים בית ספר סוגרים – מה זה משנה איזה בית ספר זה. אולי באמת הדרך היחידה לעשות תיקון היא לצחוק על הכול – על תלמידים על המורים על המקולקלים ועל המתוקנים על המשיח ועל אשמדאים למיניהם, כי החיים מה זה קצרים וכל כך טריוויאלים שבא לבכות. עדיף לצחוק. ואמיר, תפתח שוב את בית הספר לשתייה. אין לי ספק שידידך ישמח להביא לך את השמש עד לשם.

          • אמיר אור

            הצחוק יפה לבריאות, ענת, אבל אינו בא במקום תיקון מה שטעון תיקון.
            בית ספר לשתייה היה אחד מאותם עניינים טעוני תיקון.

          • ענת לויט

            מסכימה איתך במאה אחוז. חבל שיש רק מאה בביטוי הזה.

          • ענת לויט

            אפרופו תיקון וצחוק יפה לבריאות. יש כל מיני סוגי צחוק שיפים לבריאות. אתה מכיר את אותו צחוק שיפה לצוחקים ולא יפה כלל לשומעיהם? קרי, אדם אחד פוגע באחר ואחר כך אומר לו בצחוק מתגלגל – סתם צחקתי איתך…. זה מה שנקרא כיסוי תחת של אלה שלא יעשו לעולם שום תיקון. התיקון אפשרי רק ברגע שאדם מפסיק לצחוק על כל העולם ומתחיל לצחוק על עצמו צוחק כנגד אחרים. והצחוק מהסוג הזה ממנו הכי פוחדים אלה שאינם מכירים באמיתותו של ביטוי אחר – צוחק מי שצוחק אחרון. ובעניין זה הדברים האחרונים בתגובתה של חנה טואג על התיקון והמתקנים – מדויקים בעיני.

          • אמיר אור

            הציטוט המדויק היה בתגובה להזמנה שלך לשתייה כדת:
            "ידידי, היה לי בית ספר לשתיה, אבל מאז שסגרתי אותו השמש בהירה יותר:)
            אבל כן, בחשבון אחרון זה אותו בית ספר. בית הספר לשתייה הוא כיתה קטנה בתוך בית הספר הגדול של החיים. לטפל בגופך כראוי הוא חלק מהלימוד.
            לחיים :)

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            נדמה לי שענת ו"ידידך" שמשעמם להם כל אחד בנפרד, נכנסו לכאן כדי לטפל בנפשות שלהם באופן הדדי, וחבל שהם גוררים אותך לדו-שיח של סרק בתווך ועוד בבלוג שלך.

            ידידי הנכבד,
            חזרת להיות טרול? אולי תפתור את מערכות היחסים הבלתי פתורות שלך, מחוץ למערכת, ומעבר לזה – אתה יכול להשתכר עד זוב דם, זהו בדיוק הגהינום שלך, בבית הספר הפרטי שלך.

            חוה

          • ענת לויט

            מה שכתבת חוה היקרה זה על גבול לשון הרע. לא לעניין. אני מאמינה שאמיר אינטליגנטי רגיש ובוגר דיו כדי להסתדר עם תגובות המגיבים בכוחות עצמו האני העשיר שלו ואמות המידה שלו לגבי טוב ורע.

          • חוה זמירי

            לענת,

            את לא מצפה שאענה לך? נכון?
            עדיף שלא.

            חלק מן התשובה היתה מופניית גם לידיד, תני לו לענות בעצמו.

            חוה

          • חנה טואג

            אמיר חככתי בדעתי אם להגיב
            אבל הייתי חייבת, נראה לי שלא ירדת לסוף דעתי במושג מר ומתוק
            רציתי רק לציין שבתפיסת המציאות המוגבלת שלנו ובעיוורון שבו אנו מצויים אינינו מבינים או רואים נכוחה את הכוחות המפעילים את המציאות שלנו, ויש ומושגים מסוימים הנתפסים בעינינו כמרים וכואבים באים להצמיח אותנו ואז יוצא מתוק מעז, או יתרון האור מהחושך ,כלומר שנדע להבחין באור על רקע החושך, הרוע והגלות, וזה מתקשר ל"בית ספר" שעליו אתה מדבר
            החוויות הללו הן בגדר שיעורים ותיקונים מגילגולי חיים בהווה ומגילגולי חיים בעבר
            לימוד שיטת הקבלה הוא לדעתי הדרך היחידה לפיתוח מודעות ווהענקת כלים לתיקון הזה
            אין היא מעודדת לבטל את האגו כמו בבודהיזם, דבר שהוא בלתי אפשרי ,אלא לרכב עליו ולנהל אותו ,לתעל אותו למטרות יותר אלטרואיסטיות

          • אמיר אור

            חנה יקרה, ודאי שלעיתים יש לנו טעויות שיפוט קיצוניות. אשמח אם לשיטתך תתני כאן דוגמה ל"מושגים מרים וכואבים" שהינם מתוקים בעצם.

            אשר לטענה שהקבלה היא "הדרך היחידה (!!!)לפיתוח מודעות ווהענקת כלים לתיקון הזה" –
            על מה את מבססת אותה? האם ניסית את כל שאר הדרכים? האם את בטוחה ששיטת הקבלה לא מטעה?

            הרי לדברייך "שבתפיסת המציאות המוגבלת שלנו ובעיוורון שבו אנו מצויים אינינו מבינים או רואים נכוחה את הכוחות המפעילים את המציאות שלנו". האם בטוח שזה לא כולל ברמה זו או אחרת גם אותך ואת מורייך?

            אשר ל"אגו" ייתכן שאני מסכים איתך, אם כי עלינו לברר קודם למה מתכוונים במילה "אגו". אם זו תחושת הנפרדות שלנו, הרי שרפואת האני היא בהכירו את עצמו כאני גדול יותר, בלתי נפרד: אני כולי שאין לו זולת.

            אבל אם ב"אגו" את מתכוונת לשרירות הלב ואנוכיות, הרי אין זו כלל ישות נפשית או רוחנית. במילים אחרות, אין ברשותנו מין יצור כזה ששמו "אגו". זהו רק שיקול דעת מוטעה של התודעה שלנו, טעות בהבנת מהות האני והעולם.

          • חנה טואג

            חווית כאב הכרוכה בפרידה מסביבה אנשים מתגלה בדיעבד כחוויה מצמיחה
            ארועים טראומטיים בדיעבד היו טריגר לצמיחה
            והקבלה יונקת ממקורותנו היא לא מפליגה לתאוריות מופרכות אינה מבקשת מהאדם את מה שאינו יכול לעשות(כגון ביטול האגו)
            וכן התנסיתי בבודהיזם(מדיטציות ,שעורים)
            ושאר תאוריות מופרכות של העידן החדש כל אלה לימדו אותי להבחין בין עיקר לטפל
            ולא לרעות בשדות זרים כי השדות האלה מתעתעים אבל משהו טוב בהם בכל זאת הם מדריכים אותנו אל האור
            בבחינת יתרון האור על החושך
            לכן אני אומרת בהומור: הודו להשם כי טוב
            בזכות הודו רבים חוזרים הביתה אל הרוחניות היהודית במובנה הרחב
            אני מוצאת בקבלה ובפנימיות התורה תניא למשל,את התשובות לשאלותי וחשה שהן אמיתיות ונובעות ממעין טהור של קדושי עמנו , אבל מודעת מאוד לקשיים שבדרך,בגלל אותו רצון לקבל אנוכי שלי שלנו הנמצא בהופכיות הצורה לבוראו שהוא שפע של נתינה
            שיטת התיקון דוחה ומרחיקה אנשים שלא התעוררו עדין ,כי זה מערער את כל אותו מגדל קלפים רעוע עליו בנו את עולמם המבוסס על כוחי ועוצם ידי,על
            האני הגדול שאין בלתו

          • חנה טואג

            למילה נפרדות יש שני היבטים
            הנפרדות הנובעת מהיותנו שונים לכל אחד היופי והגון שלו כל אחד יחיד ומיוחד ואין דומה לו
            והנפרדות במשמעות של פרוד שנאה וניכור וזה פרוד הנובע מאגו אנוכי שתלטני ובולעני הבא על חשבון רמיסת הזולת
            תחושת הפרוד הזאת מדומה משום שבועום אינסוף כולנו נשמה אחת שהתנפצה עקב השבירה
            כשתיפקחנה עינינו אל האור הזה בגמר תיקוננו נוכל לחוש בחווית הביחד וזוהי משמעות ואהבת לרעך כמוך כל אחד יחיד ומיחד אבל כולם ביחד רשת אחת של נשמות(וזה דווקא דומה לבודהיזם)

            אני לא אומרת שאין כלום בתורות המזרח הם צאצאיו של אברהם ,ילדי הפילגשים שאברהם נתן להם מתנות כששילחם לדרכם כוחות כשף אבל מצד הטומאה והקליפה
            מה שיפה להם לא מתאים לנו ששרש נשמתנו אחר -ישראל
            ישר-אל
            אבל אבו סטינו כל כך מהדרך

          • אמיר אור

            נו נו, חנה, ילדי הפילגשים:) והרי ואברהם וישראל כלל לא היו יהודים.
            (זהו אנכרוניזם. היהדות הגיעה לעולם בבבל, ובהשפעת הדת הפרסית).

            לא שצריך להגן על הבודהיסטים (אילו מהם? יש תת דתות כה שונות בתוך הבודהיזם, לא פחות מאשר בנצרות למשל) אבל צריך לומר שלנשמה אין עם ודת, ואפשר בהחלט שבגלגול אחר היית סמוראי בודהיסטי או עורכת דין נוצריה.

            ובכל זאת אני מסכים איתך לגבי האחדות שנשברה, שהיא הגעגוע הבסיס שכל אחד מאיתנו חש.
            בכל זאת, עוד לא הבנתי מהו אגו בלשונך. יש אגו "אנוכי שתלטני ובולעני" ויש שאינו כזה?

          • חנה טואג

            לא אמיר נולדנו יש מאין עם רצון לקבל שהוא לא רע ולא טוב הוא פשוט בנוי מטבעו לקבל את האור כמו תינוק היונק משדי אמו באופן טבעי
            רק שהרצון הזה במשך ההסטוריה ובעקבות השבירה התקלקל והתעבה ונעשה בולעני ורומסני על חשבון הזולת אותו יש לתקן לא על ידי ביטולו ,אלא על ידי תיעולו לפסים של נתינה
            אני מתכוונת לאגו המקולקל לרצון לקבל למען עצמו בלבד והמטרה מקדשת כל אמצעי!
            אלה שנהו אחר אברהם העברי נקראו "עברים" הוא לימד אותם את האלוהות הוא היה המקובל הראשון ומיוחס לו "ספר היצירה" עברי , משום שהוא היה מהעבר האחד באמונתו והפאגנים מן העבר השני ,ומובן יש הסיבה הגאוגרפית,ויהודי משום שהיה יחודי באמונתו
            חלק מילדי פלגשיו לא הלכו אחר שיטתו לכן פיצה אותם במתנות וביכולות רוחניות אחרות שמקורן מקליפות הטומאה.
            אני בכל זאת שמחה שיש משהו משותף,
            אותו געגגוע לאחדות אבודה גן עדנית
            שבת יפה

          • חנה טואג

            צ"ל: געגוע, הגעגוע משום מה יצא מגועגע כל כך:)

          • אמיר אור

            חנה, לא חושב שנולדנו "יש מאין". באנו, כמו כל ברייה עם הרצון לשרוד, שבלעדיו שום ממשות אינה יכולה להתקיים.
            שוב, את חוזרת על המילה "אגו" כאילו יש בזה הסבר או הוכחה לקיומו של משהו כזה, אבל עדיין אין לי מושג למה את מתכוונת ב"אגו". כנראה זהו שם נרדף למה שאת מכנה 'רצון לקבל למען עצמו בלבד'? רצון כזה הוא כמובן טעות חמורה בהבנת המציאות, ויש לתקנו, אלא שזה לא כל כך קל. ככל שאדם טועה יותר הוא מנסה יותר להצדיק את הטעות.

            אשר לדרש שאת דורשת על אברהם ועל "עברי" – יש בזה יופי ספרותי, אבל לא שום אמת היסטורית (לפי המקרא – מי שבא מעבר הנהר, ואולי קשור היסטורית לח'בירו ולאמורים).

            אברהם עובד את אל [ואת] עליון (אלוהויות עבריות-כנעניות ידועות) ומקבל את סמכותו הרוחנית של מלכיצדק, כוהנם.

            אפשר לייחס לאברהם אבינו את "ספר יצירה" (למרות שביקורת הטקסט מורה שזהו חיבור מאוחר, מהמאה העשירית צפונה) וגם את ספר הזוהר, את מורה נבוכים, את 'החטא ועונשו' ואת 'האדם המורד'. למה לא?

            אין לי שום בעיה עם הדרש כז'אנר בדיוני-פילוסופי, חוץ מאשר ההתנשאות האתנוצנטרית המופרכת שיש בנרטיב הזה.

          • חנה טואג

            אמיר גם את יציאת מצרים ניתן להפריך על ידי תאוריה מדעית של גאות ושפל
            בדרך דמי מדעית הבה ננתץ את כל המיתוסים שלנו
            לאחרהנצחון של אברהם במלחמה נגד המלכים להצלת לוט גם מלכים אחרים מכירים באלוהי אברהם שהוא לא אל כנעני רחמנא ליצלן

          • אמיר אור

            חנה, לא חושב שנולדנו "יש מאין". באנו, כמו כל ברייה עם הרצון לשרוד, שבלעדיו שום ממשות אינה יכולה להתקיים.
            שוב, את חוזרת על המילה "אגו" כאילו יש בזה הסבר או הוכחה לקיומו של משהו כזה, אבל עדיין אין לי מושג למה את מתכוונת ב"אגו". כנראה זהו שם נרדף למה שאת מכנה 'רצון לקבל למען עצמו בלבד'? רצון כזה הוא כמובן טעות חמורה בהבנת המציאות, ויש לתקנו, אלא שזה לא כל כך קל. ככל שאדם טועה יותר הוא מנסה יותר להצדיק את הטעות.

            אשר לדרש שאת דורשת על אברהם ועל "עברי" – יש בזה יופי ספרותי, אבל לא שום אמת היסטורית (לפי המקרא – מי שבא מעבר הנהר, ואולי קשור היסטורית לח'בירו ולאמורים).

            אברהם עובד את אל [ואת] עליון (אלוהויות עבריות-כנעניות ידועות) ומקבל את סמכותו הרוחנית של מלכיצדק, כוהנם.

            אפשר לייחס לאברהם אבינו את "ספר יצירה" (למרות שביקורת הטקסט מורה שזהו חיבור מאוחר, מהמאה העשירית צפונה) וגם את ספר הזוהר, את מורה נבוכים, את 'החטא ועונשו' ואת 'האדם המורד'. למה לא?

            אין לי שום בעיה עם הדרש כז'אנר בדיוני-פילוסופי, חוץ מאשר ההתנשאות האתנוצנטרית המופרכת שיש בנרטיב הזה.

          • חוה זמירי

            לחנה בעיקר,

            את מציינת שבאנו לעולם עם רצון לקבל.

            יש אנשים שיש להם גם רצון לתת. בנתינה לעיתים קרובות יש אולי סיפוק יותר גדול מאשר בקבלה.

            אבל אליה וקוץ בה, אלה שבאמת מתרגלים לקבלה, ואז הם מצפים שיקבלו אותם בכל תנאי ובכל מצב ולאורך דרך ארוכה עד שהם שוכחים שבצד השני יש מישהו אחר – זה שנותן. ואז כאשר בבת אחת המשחק הזה נפסק – הם פשוט לא מבינים מה הם עשו.
            הם מתחילים להתחבט עם עצמם ולהצדיק את עצמם – ופתאום הם לא תופסים למה פתאום הפסיקו להבין אותם.

            דברים מטבעם צריכים להיות הדדיים ברמות האפשרויות. לחשוב שאנחנו רק רוצים לקבל – משבית אותנו, הופך אותנו מפונקים וכאלה שחושבים שמגיע לנו הכל.

            זהו לופ שבסיכומו של דבר הופך להיות מאוד מכוער – אלא אם כן מפסיקים אותו בזמן.

            לגבי ספר היצירה – הכרתי אנשים שמשועבדים לספר הזה – ברמות של מסטיקה וזה הופך אותם לדפוקים לחלוטין בכל מובן.

            לגבי אברהם אבינו, מכיוון שלא היינו שם כל הסבר ארכיאולוגי, תיאולוגי, היסטורי יכול להיות קביל.

            הרצון לקבל לא מוביל ישירות באופן תדיר לחמסניים ולרומסים – רצון לשליטה בזולת יכול להוביל לזה – מכל סוג שהוא.

            רק רציתי להוסיף את הראייה שלי.
            ואגו בסיכומו של דבר מגיע ממקומות מאוד נמוכים, חלק מהם החברה מטפחת, על כל פנים זוהי בועה, סוג של אשלייה שמבט מן הצד הופך אותו למאוד מגוחך ונלעג – האגו. לצורך זה יש כמובן צורך בתובנות לגבי טבעו של האדם בכלל ובפרט.

            חוה

          • חנה טואג

            היי חוה
            רצון לשלוט הוא אחד הניואנסים של הרצון לקבל כלומר הצורך בכוח ובכבוד
            ונכון יש הרבה אנשים עם רצון לתת ,אבל צריך לבדוק באמת מה מסתתר מאחורי הרצון לתת לא פעם הנתינה נובעת מאינטרסים אגואיסטים של שמור לי ואשמור לך.
            הנתינה האמיתית היא נתינה שאין בה צפיה לתמורה במובן הכי נקי שיש וזו לצערי מדרגה מאוד גבוהה שצריך להשקיע הרבה יגיעה כדי להגיע אליה
            ואת ספר היצירה כמו כל ספר קבלה לא לומדים לבד אלא עם קבוצה ומורה.
            ורק רצון לקבל אגואיסטי ומקולקל מוביל לנצלנות ורומסנות לא לחינם נקרא עולמנו ג'ונגל אנושי , אני לא המצאתי את המושג
            שבוע טוב לך

          • חוה זמירי

            הי חנה,

            בהזדמנות הזאת, אענה גם לך וגם לאמיר – שכתב לי בצהרים. אפשר אגב, להמשיך את הדיאלוג הזה באפוקליפסה 4.
            זה קצת מצחיק, כי איזה שעתיים אני בודקת את הערך אפוקליפסה דרך הנבואות של חזון דניאל ואחר-כך עברתי לחזון יוחנן, ובסוף הגעתי לדמותו של אנטי-כריסט.

            אז ככה,
            אמיר חלק עלי שיש צורך בתיקון אישי כדי להגיע לתיקון חברתי ובמשחק מילים מזהיר של בסטיליה וגיליוטינה – צארים וסטלינים למיניהם אמר בעצם מה שדרידה מנסה להגיד – שהתקופה משתנה, אבל המשוואה של דיקטטורים/המונים אינה משתנה.

            אירועים כמו המהפכה הצרפתית קורים אולי פעם אחת בהיסטוריה. נכון, הנרי השמיני ערף את ראשה של אן בוליין בגליוטינה – הייתי גם באורווה בטאור בלונדון היכן כל זה התרחש. ונכון, היו תקופות שחורות כאשר קיסרים ערפו ראשים. היו גם תקופות שגברים העלו נשים על המוקד – כאלו שסומנו כמכשפות. וגם היו תקופות כמו אלה של סטלין ומקארתי – התאום שלו באמריקה.

            נשאלת השאלה, ואני באמת תוהה, האם אפשר לתייג כל אדם כרוחני? האם יש כל כך הרבה אנשים שהם אנשי רוח – כלומר הומניים, אנושיים, שיש בהם רוח? אדורנו כבר כתב על שכבת הבורגנות שהיא רחוקה מן הרוח הגדולה של הפיוט.
            אולי בתקופה של פייסבוק, וקניונים אל לנו לצפות שיהיו כל כך הרבה אנשים רוחניים.

            אני כמובן מבינה את משאלת ליבו של אמיר, שהוא אכן איש רוח- שהיחידים הם נאורים מספיק, בלי חינוך או עם חינוך לעשות תיקון עם עצמם – אבל בעניין הזה אני חולקת עליו. הישראלים באופן חד פעמי לוקים עוד יותר בחוסר נימוס מוחלט בחוסר ידיעה של דפוסי התנהגות אלמנטריים ציבוריים – כמו אפילו לעמוד בתור. לבקש מהם לעשות תיקונים אישיים זוהי הפלגה מוחצת.

            לגבי ספר היצירה. יש לי אותו בבית. פעם קניתי ואפילו ניסיתי לקרוא – חנה, ודוקא יש לי גישה לקבלה וכו' ולא הצלחתי להבין כלום. זה גם לא היה מרתק כדי שאתאמץ. אבל נתקלתי פעם במישהו שבנה מזבח, וקיר שלם מוסתר מאחורי וילון ברוח ספר היצירה. גם כאן לא הבנתי מאומה – אבל כנראה שיש נשמות קשות יום ומעונות שחייבים להקים להם אייקונים ולסגוד להם – ברוח פגאניסטית אפילו.

            ולגבי נתינה ורצון לשליטה – אני רואה בהם שני דברים נפרדים.

            בחברה שלנו נתינה ללא גבול נתפסת הרבה פעמים לפרייריות. אין זה אומר שאין בנמצא אנשים עם רצון נתינה. אני באופן אישי מאוד אוהבת לתת – אבל, מצפה שבשלב מסויים לא יקבלו מאומה כמובן מאליו. אלא, אם כן מדובר בבני משפחה קרובים.
            הבעיה כפי שטענתי שאנשים שמתרגלים לקבל פעמים רבות שוכחים לראות שבצד השני יש מישהו אחר, הם אינם בודקים את עצמם, את רמות המודעות שלהם – הם כל כך שקועים בעצמם ובחייהם – שהזולת הופך עבורם מין סוג של מראה לאישיות שלהם הם – ושם הם מבקשים לקבע אותו.

            לגבי רצון לשליטה – לא מסכימה שזהו רצון לקבלה. זהו רצון לכוח, להיות במרכז, הסיבות לכך יכולות להיות רבות – הרבה פעמים זוהי דוקא בעיה של רגשי נחיתות, היטלר שרצה לשלוט על כל העולם – לא רצה לקבל, הוא גם לא רצה אינטרסים – הוא פשוט רצה לשלוט על כל העולם. נכון ובעניין הזה – זוהי בעיה של אגו – מנופח של תחושה של אני ואפסי עוד, או שאם אשלוט אהיה חזק יותר מאחרים בבחינת מוסר אדונים ומוסר עבדים.

            יש קבלה שהיא מאוד חיובית. יש נתינה שהיא גם מאוד חיובית – כאשר אלו מתהלכים על קו המיצוע (האמצע) אולי גם החברה תתקון, עד אז

            נפתח כאן דיון פשוט ענק בהיקפו ולי לא נותר אלא לאחל לך
            שבוע טוב
            חוה

          • חנה טואג

            אגב אמיר על ילדי הפלגשים של אברהם תוכל לקרוא בבראשית פרשת חיי שרה פרק כ"ה
            אברהם משלח את ילדי הפילגשים קדמה(מכאן עמי המזרח ואמונותיהם)
            מעם יצחק ומעניק להם מתנות את המתנות מפרש ר"שי ככוחות רוחניים שעד היום אנו עדים להם בעמי המזרח(הודו טיבט ועוד…)
            למה שילח אותם לדרכם כי מיצחק יקרא לו זרע אנחנו צאצאיו וממנו יוולד יעקוב הוא אבי האומה שלימים יקרא ישראל במשמעות ישר- אל
            אברהם הוא המונוטואיסט הראשון אב עמים רבים אבל רק מיצחק יקרא לו זרע- אנחנו
            אין מנוס וזה שסטינו מהדרך
            עדין לא מטשטש את אילן היוחסין שלנו

          • אמיר אור

            חנה, דווקא את עניין הנתינה הבלתי מותנית הזו למדתי בזמנו במזרח, וגם השתדלתי לקיימה, אבל ברבות השנים הבנתי שאמא תרזה לא עושה כל כך טוב בדוגמה שהיא משמשת.

            לפעמים נתינה כזו היא סיוע בהשחתה ובניוון של המקבל כפי שחוה שמה לב, ולפעמים זוהי עבירה שמבצע הנותן על עצמו. זה טוב לתת, אבל לא בכל תנאי. צריך לשים לב מה הנתינה גורמת.

          • חנה טואג

            לא לסוג כזה של נתינה אני מתכוונת

          • אמיר אור

            חנה, אני מכיר לא רע את התנ"ך, אבל הבדל עקרוני בין הקריאות שלנו הוא שאני קורא את הפשט דרך עין של ביקורת המקרא, ואילו את התרגלת לקרוא רק דרש, וחושבת עליו כאילו הוא פשט הכתוב.
            רש"י הוא כמובן דרשן.

            אגב, את העריכה מחדש של הטקסט הקדוש של הדת הקודמת למדו מייסדי היהדות עוד בבבל מן הזורואסטרים, ואילו את שיטות הדרש והגימטריה למדו רבותינו, שחיו בתרבות ההלניסטית, מהיוונים (קיימים מדרשים כאלה לאליאדה ולאודיסיאה למשל).

            המקרא ברובו הגדול הוא קדם-יהודי, ותמיד היווה בעיה ליהודים. לכן פירשו אותו בלי סוף עד שהפכו אותו על פיו לכל עבר, לעיתים ביצירתיות מדהימה ופוריה ביותר.

            באותו אופן כמו היהודים פירשו גם הנוצרים (שהיו ככלות הכל כת יהודית) את התנ"ך, ופירשו את עקדת יצחק כהטרמה של הצליבה ואת שיר השירים כדיבור בין האל לכנסייה.

            בפשט הדברים ייתכן שהכתוב המקראי הוא מיתוס אטיולוגי (כלומר "סיבתי") הבא לאשש את זכויות הירושה של בני יעקב.
            מונותיאיזם מסוג מסוים (אמונה באל אחד ששאר האלים הם כוחותיו) היתה כבר במצרים, ואחר כך באופן מובהק עוד יותר בדת זרתוסטרא. אברהם לעומת זאת, למרות האגדות היהודיות המאוחרות על ניתוץ הפסילים ואמונתו באל, אינו חשוד במונותיאיזם. לכל שבט היה אל שבטי אך ללא כפירה באלים אחרים, וכך אין לאברהם בעיה להשתתף בפולחן לעליון, אלוהיו של מלכיצדק.

          • אמיר אור

            חנה, האני הגדול באמת
            הוא זה שאין לו זולת,
            הנשמה שטרם השבירה.

            לו, עתיק ימים יבואו
            לו – חיינו לֵיל אחד

          • חנה טואג

            מסכימה עם התוספת היפה המבארת: "הנשמה שטרם השבירה "
            נכונים דבריך וזה ניצוץ אלוקה ממעל. ולאני השלם הזה המורכב ניצוצות כאלה ומהווה נשמה אחת, אנו שואפים להגיע בגמר תיקוננו

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור