חושפת פסח ומכסה פסחיים (2)
משתה היהודים: הלילה הזה כולנו מסובין לסימפוזיון
חג הפסח לא רק איבד את צביונו החקלאי המקראי, אלא גם לבש בתקופת חז"ל צורה הלניסטית מובהקת
מה לגדיא דזבין אבא ולחג הפסח? – שלא כמו בסדר שלנו, הגדי הזה באמת מובל כצאן לזבח. החג המקראי היה ה'עיד-אל-אתחא' שלנו – חג רועים, שבו הקורבן שימש גם כסעודת חג (כבש) וגם כהגנה כנגד המזיקים (תיש). ה'פסח' הוא הכינוי לבהמת הקורבן עצמה, והגדי היה 'שעיר לעזאזל' שנועד לרצות את כוחות האופל. בדת העממית של ערב הקדם-איסלמית היו זובחים זבח כזה על סף האוהל לרגל חתונה או טקס הגנה מפני מגפה. מדם הקורבן היו מזים על ה'מזוזות' – על יריעות הפתח שמוזזות לשם כניסה – כסגולה נגד המזיקים.
היהדות, שהתגבשה כדת נבואית חדשה בחציו השני של האלף הראשון לפנה"ס יָרשה את הפסח מן הדת העברית הקדומה, אבל שינתה מאוד ממנהגיו. החג הפך בהדרגה לחג נטול פסח, כלומר ללא קורבן. אבל לא רק הברבקיו של החג העברי נעלם, אלא כל תוכנו של החג השתנה. בתפוצות היהודיות הפסח חדל להיות חג טבע כפי שהיה במקורו, והפך לחג של מיתוס היסטורי: האביב פינה את מקומו לסיפורי מצריים. מה שפחות ידוע, הוא שלא רק הגברת הוחלפה, אלא גם האדרת: הפסח החדש הזה השיל מעליו את הטקס הקדום ולבש גינונים יווניים.
בחג שלנו כבר לא זובחים טלאים וגדיים על סף הבית וגם לא מורחים את הדם על יריעות האוהל, אבל יש בו אכילה ושתייה, הרבה דיבורים, ומנהגים רבים אחרים שאין להם כל זכר במקרא, אלא בתרבות הכללית של התקופה. הפסח המוכר לנו עוצב בתקופה ההלניסטית, והוא 'משתה' כהלכתו במסורת היוונית של הסימפוזיון (= "שתייה יחד"). הסימפוזיון היה נערך בהסבה על הצד על ספות הסבה מיוחדות לכך. השתייה בו לא הייתה חופשית אלא התנהלה על פי מצוותו של שר הטקס שניצח על סדר השתייה והדיבור. סדר הפסח נערך במתכונת זו ממש: כש"כולנו מסובין" כבמשתה היווני, וכשהשתייה והשיחה אינן חופשיות אלא על פי סדר הטקס, שאותו מנהל אחד המשתתפים. בתחילת המשתה ניסכו יין לדיוניסוס מקובעת מיוחדת שאסור היה לשתות ממנה, וכל ייעודה היה לזמן את האל למקום כדי שישפוך מרוחו על המשתה וקרואיו. כך גם מכוסו של אליהו, שהחליף אצלנו את דיוניסוס, אסור לשתות, והיא ממתינה לו רק למען יפקוד את הבית ויברך אותו.
כפי שניתן ללמוד מן ההגדה עצמה, בתחילה לא היה טקסט קבוע, אלא שיחת משתה של חכמים, ממש כסוקרטס ומרעיו בשעתם. הנוהג לספר את הסיפורים המיתיים ולדרוש מדרשים על תולדות החג, כמו גם השירים והדברים שמטרתם הוראה לצעירים – אף הוא בעקבות הנוהג במשתה היווני המסורתי: חיבורי ה"סימפוזיון" של אפלטון וכסנופון וכן שירי המשתה ששרדו בידינו מעידים על הקדשתו של המשתה לשיחה וחינוך כבר במאה השישית לפנה"ס. שיריו של המשורר תיאוֹגְנִיס לאהובו קירְנוס ואיתם שירים רבים אחרים נאספו בקורפוס עצום של שירי משתה דידאקטיים, שתכליתם הייתה הכנסת הצעירים למעגל התרבות והחברה.
ומה עשו אותם צעירים כשהסתיים משתה החג?
– הציווי ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" והטעם שניתן לו בתלמוד הירושלמי "שלא יהא עומד מחבורה זו ויכנס לחבורה אחרת" קשורים גם הם למסורת זו: האיסור על 'אפיקומן' אינו נוגע במישרין למצת ה'צפון', אלא למנהגי הסימפוזיון היווני. זוהי אזהרה מפני ה"אֶּפִּי-קוֹמוֹס" – התהוללות שיכורים שהתחוללה לא פעם בתום המשתה. נהוג היה שחבורות יוונים הוללים היו נודדות ממקומן ופולשות לבתי אחרים, ושם, בספק צחוק, הם היו מרעישים, מקימים מהומה ותובעים לקבל מטעמים ומתנות. זכר לזה אפשר למצוא גם בדברי רש"י שעדיין דורש את מובנו של האפיקומן כ'אֲפִיקוּ מָן' (= הוציאו מטעמים) ומסביר, "כדרך שבימי קדם היו מסיימים את סעודתם במטעמים".
עם זאת, קישורו של האֶפּיקומוס עם גניבת ה'צפוּן' אינו טעות. הציווי בהגדה הוא ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", אבל המנהג כה השתרש, שאי אפשר היה להימנע ממנו לגמרי, אלא רק להכיל אותו: במהלך הסדר כן מפטירין (=פודים) את הצפוּן מידיהם של הילדים במתנות, אך לא מתירים להם, ובוודאי לא למבוגרים, לעבור מחבורה לחבורה ולדרוש 'כופר' כזה בכל מקום. כופר המתנות שבו פודים מהילדים דווקא את ה'אפיקומן' קשור במקורו של מנהג "הכופר" היווני.
שוד המטעמים והמתנות של האפיקומוס התפתח כנראה מן התרבות העממית והוא מתועד כבר במנהגם של הילדים בחג הסנוניות – חג שבו הם היו סובבים בין הבתים ותובעים בשירתם "מתנות למען הסנונית". כאמור, במציאות האורבנית בחברה היוונית וההלניסטית המנהג אוּמץ על ידי צעירים הוללים ודי עבר את גבול הטעם הטוב.
לסיום (לא מומלץ ללמד את הילדים) הנה שיר הסנונית מן האי רודוס בתרגומי מיוונית:
שיר הסנונית
בָּאָה בָּאָה הַסְּנוּנִית,
מְבִיאָה זְמַנִּים יָפִים
שֶׁל שָׁנִים יָפוֹת,
לְבָנָה עַל הַבֶּטֶן
וּשְׁחוֹרָה עַל הַגַּב.
גַּלְגֵל עוּגָה
מִבַּיִת רַב-שֶׁפַע,
נֹאד שֶׁל יַיִן,
שַׂקִּיק שֶׁל גְּבִינָה,
פַּת קִבָּר, גַּם לֶחֶם צַח
לֹא תִּדְחֶה הַסְּנוּנִית.
נִסְתַּלֵּק אוֹ נִקַּח?
– אִם תִּתֵּן לָנוּ מַשֶּׁהוּ;
וָלֹא – לֹא נָנִיחַ!
בּוֹאוּ נִקַּח אֶת הַשַּׁעַר אוֹ אֶת הַמְּזוּזָה
אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַיּוֹשֶׁבֶת בִּפְנִים!
קְטַנָּה הִיא, בְּקַלּוּת נִשָּׂאֶנָה.
וְאִם אָמְנָם תָּבִיא מַשֶּׁהוּ, הָבֵא מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל!
פְּתַח, פְּתַח לַסְּנוּנִית אֶת הַשַּׁעַר!
הֵן לֹא זְקֵנִים אֲנַחְנוּ, אֶלָּא יְלָדִים.
פורסם בנוסח חדש ומורחב בגיליון פסח 2010 של "הארץ"
מההתחלה: "שה לעזאזל וצלוב של פסח" (על הפסח הפגאני והנוצרי) –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4603#post4603
אמיר אור © 2008
הלילה הזה כולנו מסובין לסימפוזיון
אמיר, אני שמח שקלקלת עבורי את השורה. תודה. על ההוללות וההשתוללות ידעתי, אבל חידשת לי את סוגיית מקורו של האפיקומוס, חג הסנוניות, אמנם לא כל סנונית מבשרת את האביב, אבל השיר והתרגום, מבשרים ועוד איך מבשרים.
אני דווקא אספר עניין זה לילדים, הצעירים והמבוגרים,
וזו תהיה תרומתך לסדר המשפחתי בביתנו, כאן בעמק לרגלי התבור
מוישלה, אכן ההתהוללות נאסרה, אבל השאר כדת. המשתה הגיע לשיא של עיצוב תרבותי במוסד החברתי של ה"סימפוזיון" ביוון העתיקה, והיה זה דווקא התיעוד הספרותי של המנהג, שבזכותו הפך המשתה היווני לדגם תרבותי לדורות. אמנם כאמור "סימפוזיון" הוא בפשטות "שתייה יחד", ובזה בטוח שלא היה שום הבדל בינו לבין משתאות שנערכו בכל תרבות של העולם העתיק. אבל כבר בתקופה הקלאסית המשתה היווני עבר תהליך של תירבות ועיצוב, והאינטלקטואלים של התקופה ההלניסטית (שבה חדרו המנהגים ליהודה) ראו במנהגי המשתה את כל ההבדל שבין תרבות לברבריות.
סופו של עניין, אם אתה רוצה להסתכן בהנהגת מנהגי כופר כאלה בין הילדים – על אחריותך בלבד:) ואם תרמתי משהו הרי העונג הוא שלי.
הרבה סנוניות ואביב!
אמיר, לפעמים צריך להסתכן ולחשוף, כדי שאפשר יהיה להתמודד עם האיסור והאסור באופן גלוי, סביב השולחן.
בעברית כשאתה מפרק את המילה "סימפוזיון" לשלוש הברות, המשתה הופך לאורגייה.
מוישלה, לא שהצביות יכולות לרעות בשלווה משועממת ליד השולחן שלך 🙂
מעט הומור לא יזיק לנו, והיו גם משתים כאלה, אורגיאסטיים.
שיהיה לכולנו "שימפהזיון" מעשיר ומפרה…
אמיר,
שני המאמרים הל מקורות הפסח מרתקים.
מאוד מרעננים ומרנינים אחרי כל מה שמתרחש סביב החג הזה כמו השאלה איך ובמה להאכיל את הפרות וכו".
תודה
חג שמח
דבי
הי דבי,
לא שמעתי שדנים במה להאכיל את הפרות… (כשר / לא כשר?)
שיהיו בריאים…
חג שמח!
בהחלט מרענן. אני בעד בלגן. הסדר הצפוי מעורר אי-סדר פנימי בכולנו. ואגב, במה להאכיל את הפרות? באחד הפוסטים שלי – סיפור בשם "חמץ" העוסק בשאלה במה להאכיל תוכון קטן בכלוב, בבית שאסור שיהיה בו חמץ.
אין ספק. יותר מדי סדר מעורר בנו את האנרכיסט עם הצחוק המטורף…
ובקשר ל"במה להאכיל" אני מקווה שהצלחת של התוכי שלך לא נדרשה לענייני כשרות כמו זו של הפרות. בקצב הזה כשכל דבר דורש הכשר, נצטרך לבדוק אם נייר הטואלט לא שעטנז חו"ש.
יש חלק בטקס שכנראה הושרש בנצרות כחג "הלואין" לא? מוזרים מקורות התרבות שלנו. (מה פירוש המילה קִבָּר?)
קִבּר פירושו קמח גס (מלטינית, cibarius).
הלואין הוא עניין קצת שונה. זהו אחד מחגי המתים (היו כאלה ביוון העתיקה, בגאליה וכו") כשהחיץ בין העולמות נופל ורוחות המתים והאבות באים לבקר את החיים.
אבל נדמה לי שבהלואין הילדים עוברים מבית לבית ומבקשים סוכריות וכו".. כמו כאן לא?
את צודקת. אולי זהו גלגול נוסף של המנהג. להלואין יש גם מקורות נוספים -שמחים יותר כחג קציר ומדורות, קלטי במקורו.
איזה מישמש. למעשה הטבע האנושי אוהב חגים וחגיגות, יציאה מהשגרה. התחדשות. יש בזה כל כך הרבה שמחה- תענוג.
זה נכון, תמי. חגים רבים פשוט באו למטרה הזו. תארי לך מטרוניתות אתנאיות יושבות בצד הדרך ומגדפות את העוברים ושבים. מה לא עושים כדי לשבור את הנוהג.
אוי אבל המטרוניתות עד עכשיו יושבות שם מול הדודות שלי ותאמין לי יש להן עוד הרבה על מה לפטפט…:)
רק רגע…. אלה הדודות מנתניה? איך צלחת?
לא תאמין. כביש שש היה ריק. הבטן מלאה. הראש דחוס חיוכי דודות…:) מזל שזה רק פעם בשנה. מה לא עושים בשביל הילדים…
אצלך כוחותיך חזרו בשלום?
בדרך כלל אצלנו דווקא מביאים חידושי פסח ורעיונות מעניינים. הפעם כלו כל הכוחות, כך שקראתי להם את ההגדה במבטא תימני עסלי, והכל עבר הרבה יותר מהר.
מעניין…:) אני קראתי בסגנון פולני יידישאי. כולם נחנקו מצחוק אבק המצות. כל שנה ההגדה נראית יותר קצרה והופ לאגף הגסטרונומי שלא משאיר מקום לליפתן…תחושת ריק מגוחחת.
טוב, יש מה לספר על המטרוניתות האתונאיות. זה לא היה בשביל הילדים, ולא נגמר ברכילות. הבעיה ששלוות העיכול סוחבת אותי למטה במשקולות של קניידאלאך וגעפילטע… קשה, קשה.
:))) מצב ביש…
תרשמי שאני חייב לך כמה מטרוניתות למחר (אם תרצו אין זו הגדה). תחושת ריק מגוחכת היא ממנהגי החג, לא?
אבק מצות בעקבינו, ואני עדיין תחת השפעתו הנרקוטית של האפיקומן. טוב, מה יש להתלונן? אני בטוח שכולם עכשיו בטראומה קלה – זכר ליציאת מצריים.
האמת היא שהבאתי אפיקומן רזרבי למקרה של גנבה, אבל כמובן לא עזר לי כלום… לא יצאתי בזול מן הסנונית הזאת.
🙂 למה לדחות למחר מה שניתן היום?
ממילא אים שינה בעפעפי לאחר טראומת החוסר סדר…
יותר מדי יין… אני פורש לשינה שכולה קניידאלאך 🙂
🙂 לילה חרוסת מתוק…
לא חרוסת, אנא… 40 שנה במדבר לא ימחו את עקבות שור הבר.
סתם לילה, ומחר ראשית חג המצות… מזל שכאן בסביבה מוכרים 24 שעות בייקון ופיתות.
:)))
לאחר ליל מרור עם הדודות:
דוֹדָה מָשָּׁה
לִצְּלִילֵי בָּלָלַיִקָה
אַתְּ מְנַסָּה
לִרְקוֹד הוֹרָה,
בְּקֶצֶב שֶׁל אַרְבָּעָה
רְבָעִים עִם סִינְקוֹפָּה.
בָּקְפִיצוֹת- אַתְּ מְנַסָּה
לִצְפּוֹת בַּעֲתִיד-
וְהַאָבִיב כְּבַר לֹא יָבוֹא.
אני מחפשת מילה במקום מנסה- פעמיים…:)
למה? אולי פשוט תורידי את ה"את" לפני ה"מנסה השני.
אמיר, תודה.. בקריאה בקול זה מפר את הקצב בלי "את" בגלל זה חשבתי שצריך לשנות את "מנסה". לא?
רק חסר המידע שזה הסדר? או לא צריך? אולי בכותרת? אני לוקח לי רשות לשחק קצת אם זה בסדר, כדי למשמע את הקצב 🙂
השורה האחרונה עוד דורשת עוד מחשבה, אני חושב. זה קצת רחוק מהדודה.
דוֹדָה מָשָּׁה
לִצְּלִילֵי בָּלָלַיִקָה
מְנַסָּה לִרְקוֹד הוֹרָה,
לִפְסֹחַ בְּקֶצֶב אַרְבָּעָה רְבָעִים
עִם סִינְקוֹפָּה.
בָּקְפִיצוֹת- מְנַסָּה
לִצְפּוֹת בֶּעָתִיד-
וְהַאָבִיב כְּבַר לֹא יָבוֹא.
בכיף, בטח…
איזו דודה! אחת שמנסה לרקוד הורה (עם מי?) דווקא נשמעת מסוגלת להביא אביב, להוריד גשם ומה לא
:))) כןןן נראה כך…דודה משה – לא משה ממקומה…
לא משה? 🙂
זה מזכיר לי שיש לי פה חובות… המטרוניתות הפרועות וגם יום המתים.
נכוןןן… אני ממתינה בסבלנות..
טוב, אז נתחיל בכיסוי חוב המטרוניתות (ולא כדאי להיות חייב להן)שחשבת שהן פרטנריות לדודות.
הדודות שלך, גם אם הן מנסות לרקוד הורה, קשה לי להאמין שהן היו מצטרפות למטרוניתות האתונאיות שלי.
ליווניות האלה היו בסך הכל חיי חברה די ממושטרים, אבל בחגים – אוהו, שם הן פרעו את כל הסדר המעיק (ההפך מהפסח שלנו!).
ואלה היו התפרעויות בגדול. לא פטפוטים אלא גידופים גסים על אם הדרך, חשיפת מבושיהן בציבור, הצלפות… עוד. הדודות שלך מסוגלות לדברים כאלה?
לא נראה לי שהדודות החסודות שלי היו מסכימות לשערורייות כאלו. אצל מקסימום הן מרקידות הורה את כל יושבי החוסר סדר…:)
אבל וואלה, איזה פורקן אביבי היה למטרוניתות.:)))
האמת שאין מה לקנא בהן. באופן כללי חיי האתונאיות הכבודות האלה היו דומים לחיי נשים כבודות בימי הביניים.
בספרטה, במקום שבאמת היה להן חופש כמו לגברים (של אז, לא של היום!) ברמות שקשה לנשים לדמות היום,
הן לא היו זקוקות לפורקני חגים כאלה…
אמיר, מה היה שם שהפסדתי?
איפה?
בספרטה..
הנשים? – הן גידלו את הילדים רק עד גיל שבע. הן היו עסוקות בחיזורים אחת אחרי השניה והיו להן חיי חברה די עשירים – מקהלות, התגוששות בעירום (כמו הגברים). הן היו חופשיות ליחסים מחוץ לנישואין, ואף להרות למישהו אחר בהסכמת הבעל. מוסד המשפחה כמו שאנחנו מבינים אותו לא היה קיים. זו הייתה יותר "קומונה" של הפוליס, וגם לזה יש סיבות. זה הדגם שעליו בנה אפלטון את הפוליס האידיאלית שלו ב"המדינה".
אמיר, קומונה עתיקה אך נראית חביבה. לא?.. למרות שישנם מעט ריחות של התבהמות, משהו..? (גם האיסיים חיו בקומונה, נכון?)
למה התבהמות?
הסיבה לזה הייתה שהם היו בכוננות מתמדת. הגברים בקסרקטינים, הנשים מנהלות את משקי הבית. וזה לא היה מכוער. ישנם שירי מקהלות (וחיזור עדין) של המשורר אלקמן שמהם אפשר לקלוט את הרוח.
אמיר, אשמח לקרוא שירים של "אלקמן" כדי להבין את רוח התקופה..לא שחזרתי, מעולם, משהו עליהם…
"…מסתכלת בתשוקה מתירת איברים ושולחת / מבטים ממיסים משינה וממוות; / ולא סתם מתוקה היא! / אך אסטימלויסה אינה עונה לי דבר, / אלא אוחזת בזר / ככוכב חולף / בשמיים זוהרים, / או כנצר זהוב, נוצה רכה…"
(מתוך "תשוקה מתירת איברים" אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית – בתרגומי).
אמיר, זו ממש שירת אהבה מלטפת, טבע, עדינות נוצה רכה. זה מקסים ורחוק מהתבהמות…
מכירה את הספר?
לא, ממש לא!
ובקומונה של האיסיים ממש לא הייתי רוצה לחיות! חבורת פנאטים משיחיים, סגפניים, עם מנהיג שדברו קודש…
ממש מהסוג שלא רצית.
כן נכון, שחזרתי מראות משם ונחרדתי…
מה ראית?
ראיתי את טקס הטבילה במים ההיטהרות וההתקדשות הנוקשה. את ההתנזרות כמעט מדיבור, מלבד דרשות שנאם ראש הכת. את החשדנות מזרים. את הגומחאות בקירות באופן אנכי ששימשו כמיטות. את הטירוף בתחושה שלהם כיותר טובים… חיי צניעות סגפניים. מנת אוכל מוקצבת. רפואת צמחים ושיקויים בעלת ידע רב.
הרבה ממנהגי הנצרות נגזרו מהם, נראה לי.
כן, ייתכן שהם השפיעו על הנוצרים, ואולי גם על הגנוסטיקה הקדומה. כל העניין המשיחי מקורו בדת הזורואסטרית, ורוחות מילאנריות נישבו לא רק בארץ ישראל, אלא גם בפרתיה ובסוריה. היו לכל זה השלכות פוליטיות ישירות, ובגלל זה הרומאים היו מודאגים בצדק מכל עניין המשיח.
מוזרה הסיבה, או הצורך במשיח- לאורך כל ההיסטוריה האנושית. מי שתל לנו את החמור הלבן הזה?
זה מתחיל בדת זרתוסטרא. המשיח של אחרית הימים היה אמור להיוולד מקץ אלפיים וחמש מאות שנה, מזרעו של זרתוסטרא שנשמר באגם קדוש, ועתיד לעבר בתולה…
משהו מזה מוכר?
גם תיאור יום הדין בבשורת יוחנן שאוב משם בחלקו. כמובן, בסוף הטוב מנצח את הרע…
והצורך – לא ברור?
זה מזכיר את "המבוך" "במוזיאון הזמן"…ואת הולדת ישוע.. לא?
וכנראה חמישים אחוזי הצלחה יש באמירה שהטוב ינצח את הרע..:)
אני רעבה להתגלגל בלאפה עם חומוס… נמשיך מאוחר יותר?
רעיון טוב.
כשרע לאנשים הם רוצים גאולה, משיח, או חומוס.
חומוס רק בגלל רע(ב) קטן כמובן.
:)))
אתה חושב שזה בסדר הזה?
לגמרי. מן הכבד אל הקל.
לא הבנתי את ההקשר למבוך, אבל אולי גם זה קשור…
המבוך לא קשור לרע(ב) אלא לנסיונות של הבחור לגאולה, בכל גלגול הוא מחפש אחר המשיח בתוך עצמו ומחוצה לו.
אהה. הבנתי. אבל זה לא גלגול:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2497&blogID=182
הוא מתגלגל רק בתוך עצמו.
אבל אני מתכוונת לכל הפרק בספר- "המבוך"
כן, גם אני. הפרק הזה הוא מין מסע תודעה.
הצורך במסע הוא חיפוש מעמיק כדי להגיע לתובנה חדשה, כדי להיוושע. לא?
בהחלט. רק אמרתי שזה לא גלגול (מה קרה ללאפה?)
היא מכריזה על גילגול קצר של מנוחה…:)) (הלוואי עלי גילגול כזה…)
אמיר, בערב אני אקרא שוב את "המבוך" ואגיב.. זה נראה מלפני שיכולתי לדעת שהשיר שם …
טוב מאוד. גם אני אדאג בינתיים לגלגולים מסוג אחר 🙂
כן. מרתק, אבל מרחוק.
כתבתי עליהם פעם, על טקס "שה יהוה".
הם לא רק האמינו שהם טובים יותר, אלא ש"מורה הצדק" הוא מין משיח, ורק הם ישרדו את יום הדין הממשמש ובא.
כן, נכון, ככה הרגשתי…מרתק אותי לקרוא "שה יהוה"… (רשמתי לפני על האנתולוגיה לשירה ארוטית ביוון, רק איפה אשיג את זה?)
לא פרסמתי את "שה יהוה". את האנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית אפשר לרכוש בהליקון או כאן בחנות של בננות.
אה.. יופי, זה קל..
אולי זה זמן כשר לפרסם את האנתולוגיה הזו!
תמי, זו לא אנתולוגיה – זה חלק מספר שלא נראה לי שאפרסם.
חבל.!
לא תאמין אבל חברה שלי נתנה לי היום במתנה, ספר מפסטיבל המשוררים הבינלאומי הרביעי. משנת 1997. ושמחתי למצוא אותך שם וגם את: "ארבעה" תם, חכם, רשע, שאינו יודע לשאול.
אאח, חברים ותיקים. שכחתי אותם. יש למעשה שניים מכל אחד מן האחים. היה מתאים להביא את החבורה הזאת לכבוד הפסח. אולי בשנה הבאה אם עוד אהיה פה…
מזתומרת שניים מכל אחד. אז איפה הם בכלל?. זו לא התנהגות משפחתית…:)
כל החבורה בספר "יום".
מחזור אחים אחד מופיע בסוף העולם, והשני בלידה מחדש.
אני לא תמיד יודע מי מהם הוא אני כשאני מציץ בהם. כנראה כולם.
חבל אבל לא קראתי את "יום" אלא ממה שקראתי כאן.
ספר לא קל. לכן אני לא מביא ממנו הרבה הנה.
מסע דרך היום והלילה, החיים והמוות.
(ואפרופו מוות – עניתי לך גם בעניין יום המתים היהודי שאיננו).
אה , לא ראיתי..
טוב, אז אנסה למצוא ולקרוא כי זה משהו שחשוב לי להבין…
שנה עברה ועוד שנה ואתה עוד פה -נפלא.נהנית מהשיח של 2008 אודות פסחיים שאני קוראת רק עכשיו- הייתי כנראה בעולם אחר באפריל 2008.
והכל רלוונטי.
הי שירית, בוודאי שרלבנטי. כל זמן שימשיכו להאכיל אותנו באגדות יהודיות כאילו היו עובדות, זה ימשיך. חושפת פסח ומכסה פסחיים.
🙂 אפיקומן רזרבי?! איזו שטות מצידי שלא חשבתי על זה מראש…
קלף מיקוח רציני… לא זז בלי זה.
מישמש?
🙂 המישמש בראש שלי. כל כך הרבה השפעות וסיפורים שזורים במנהגים של "חגי ישראל"…
תמי, זה רק עושה את הכל מעניין יותר. אלפיים ומשהו שנות יהדות ספחו אליה מכל טוב. ולאחר שהיניקו אותנו מגיל אפס בכל כך הרבה מיתוסים, האמת ההיסטורית הרבה יותר מרתקת מהם.
ביהדות אין חגיגות עם המתים בכלל, נכון?
האביב הוא עונה של פריחה והתחדשות, אבל במנהגי הפסח יש כל כך הרבה כבדות.
דבי, זה עבר מזמן מן השיבולים והטלאים להרבה מצוות וסייגים. החג הזדקן ואסף מכל הדורות מה שכיום הוא כבר בבחינת מאובנים. בקיבוצים ניסו ניסיון מאוד מעניין לחזור לטבע, לחג האביב, אבל היהודים עם קשה עורף ולמוד קנעיידלאך.
לא תמי, אין. רשמית, גם לא היו אמורים להיות חגי בנצרות ובאיסלאם. זהו רעיון פגאני, שבו ממלכת המתים והחיים אינן רחוקות, ושמתקיים בו מצד אחד האיום בעירוב בין חיים למתים, ומצד שני פולחן אבות. החגים האלה הם רוויי פחדים ואשם.
בדתות הייחוד מסדרים כמובן את המתים למיון – מי ללווייתן, שור הבר, נהרות החלב ושבעים הבתולות – ומי לאש גיהינום וקלשונות השדים. מי לשמיים ומי לשאול תחתיות. נו, ועכשיו לך תארגן הסעה.
:)) הסעה…. טיול שנתי , כובע ומיימיה… פחדים אני מבינה. אבל מדוע אשם?
אשם שאנחנו חיים והם מתים, בעולם צללים אפל. וגם שאולי לא זכרנו אותם די, לא הכרנו להם מספיק טובה, ולא "טיפלנו" בהם מספיק טוב (פולחן אבות).
אוי, אוי, אני מבינה לחלוטין… לא אשכח את הכעס של אבי ז"ל כאשר ידע שאשאר כאן והוא לא…פולחן זו מילה קטנה ביחס למציאות..
הוא כעס עלייך?!
רתח מזעם, לא סתם…גם אמר ותאר על מה אתענג כאשר הוא כבר יהיה מאכל לחרקים..ותאר…זה היה דיי פאתטי. הדרמה הייתה רק מולי כי כולם התרחקו…
כמה עצוב ואיום! איזה זיכרון להישאר איתו…
לא פלא שיש חגי מתים שבהם שותים עד דלא ידע.
אמיר, הנורא מכל היה שבקשתו האחרונה הייתה שאבדוק שהוא לא הסתלק מכאן בעיניים פקוחות. סגרתי לו אותן ומאז הוא חיי איתי לצידי, כל רגע.
לא טוב. את חייבת לעשות עם זה משהו. לנקות את המטען הזה.
היכולת לספר היא הריפוי, בשבילי.
זה נכון שהייתי רוצה לכתוב על זה אבל אף אחד לעולם לא יוכל לקרוא את מה שיצא לי שם…:)
חלק מהחגים האלה היו מוזרים הרבה יותר מההלואין. בדרום אמריקה זה יום של בלהה ושתייה. ביוון היה זה חג של שתייה (ה"אנתסטריה"), אבל שתייה עצובה – כולם שתו בדממה, מילד ועד זקן, והשתייה הזו הסתיימה במסע שיכורים מדוכדך ואחוז פחדים אל מקדש דיוניסוס מחוץ לעיר.
הדיבור, היכולת לספר הוא בדיוק ההפך מהשתייה והשתיקה. זה לא רעיון רע לכתוב על זה, קודם כל לדבר עם זה. אין צורך להיות מודאגת ביחס לקוראים.
אני לוקחת את דבריך ברצינות. אנסה לכתוב כדי להציג בפני עצמי את הכאב הזה- כמו מי שהוא- כאב..ואולי באמת זה לא רלוונטי לקורא האלמוני.
זה היה לגמרי ברצינות. זו דרך לא להישאר לנצח עם מה שהיה, אלא לדבר אתו, בלי לדלג גם על הרגשות הקשים שנשארו מן החוויה הזאת.
אני יודעת שאתה עונה לי ברצינות ומהתגובה שלי אני מבינה שאני רחוקה מלהבין את הזוועה.
כן.
אבל אמיר הרי לכל אחד ניתנו כוחות נפש במידה המתאימה לרצף החוויות שלו. ומעולם לא זלזלתי בעבודה על השרירים הללו. כשמדברים איתי על כאב, אני שעשויה כמו גבינה צהובה מלאה בחורים, מבינה שאין כזה דבר כאב גדול או קטן, מי יותר , מי פחות. השאלה מה כושר הסיבולת ומה אדם מבין ופועל בתוך כל זה… לא?
הסבל, אני חושב, הוא דווקא כשלא מעמתים את הדבר.
הסבל מעומת ושזור בחיים שלי כמו כל אדם אחר אבל אולי הנכונות שלי ליחס לו חשיבות עליונה היא השונה.
באמת שלא התכוונתי להקשות בנושא קשה. זה יצא לי כמענה לשאלה שלך. (אפשר גם להמשיך מחר, לא מתוך בריחה אלא מתוך התחשבות)
מרתק ביותר! נשאלת השאלה האם גם היוונים היו טורחים שלושה ימים לפני (או שהיו להם עבדים בשביל זה)…
רונן, רק אצלנו חג חרותנו הוא בעצם עבדותנו. ברור שליוונים היו עבדים בשביל זה. אבל אל דאגה ביחס לשכירים, חייו של עבד יווני לא היו רעים.
ואיך יהיה הסדר שלך, אמיר?
סדר משפחתי. למעלה מעשר שנים הסדר שלי, אם היה, היה בין מבקשי דרך בהודו, באמסטרדם, עם קבוצת חברים פה בארץ (כל אחד היה מביא משהו לומר, לנגן או להציג).
כל זה השתנה עם הולדת הצאצא.
תחת ערפילי המשתה ה"יווני" ,שחוויתי בליל אמש נושק שחר ליל המשתה היהודי המתקרב, הצלחתי לקרוא רק את שיר הסנוניות…מזכיר את trick or treat בליל כל הקדושים. (בלילה אם לא אהפוך לדלעת אקרא בשמחה-תודה).
בהחלט מקווה שלא הפכת לדלעת ואת גם לא חובשת אחת. גם תמי חיברה את זה עם ליל כל הקדושים, ו"השוד" דומה, אבל זהו חג של המתים.
מזכיר לי שעדיין לא עניתי בעניין זה.
סוף סוף יכולה לכתוב שנהניתי לקרוא,(ייחלתי לקצת זמן והנה הוא בא). הייתי מעדיפה לקרוא בהגדה של פסח את שירי תיאוגניס לאהובו קירנוס, בשנים קודמות בן הוזמנו לקיבוץ לחגוג את הסדר הייתי מזועזעת מהמרחק בין השירון שלהם לבין ההגדה.( משום מה בביתי החילוני הקראת ההגדה מראשיתה ועד תומה ,עם כל ההסברים עד לדקויות שבה שרק נבין הכל, עם כל השירים על כל גווניהם ובכל טעמיהם גרמו לי לחשוב שאם אבי, אוכל הלחם על שולחן הסדר, מקפיד כל כך בקריאה הרי כי יש בה משהו מאוד רציני וחשוב ,ולמה בקיבוץ זה לא כך? ). הפעם בסדר הקיבוצי שמחתי על שמחת האביב שנשבה ופיעמה בלבבות, הגמעתי את כבדי ביין והיה לי קל ושמח על הלב. (ליושבים מלפניי ומאחוריי ומכל צדדיי שמחתי לספר איך מכסה היהדות פסחיים, ורבתה ההתעניינות במאמרך אמיר , מאוד מאוד חדש ומעניין. תודה.)
סיגל, אין לי מושג על שירוני הקיבוץ דהיום, אבל רושם עז עשו עליי הסדרים שהצטרפנו להם בקיבוץ בילדותי (דודיי דרי קיבוץ).
שמח מאוד לשמוע שחוגגי האביב מצאו עניין במאמריי – הפיצי נא, ותוחזר עטרת האביב ליושנה(אפשר גם בלי קורבנות).
ובקשר לשיריו של קירנוס זצ"ל –
משהו מהם אפשר למצוא ב"תשוקה מתירת איברים" בחנות הבלוג. אולי אעתיק דוגמית בהמשך…
חבל שלא הספקתי לקרוא קודם לסדר.
תודה על המאמר והשיר המתורגם.
לא נורא עדנה, שמרי לסדר הבא…
בעונג, וחג סנוניות שמח!
מרתק, תודה. ואני יכולה בעקבות השיר לדמיין אותו היום בשינוי אופי השוד והמתנות. ובהקצנה משהו מהתפוז המכני…