בננות - בלוגים / אמיר אור / בראשית הי(ת)ה אלוהים אנדרוגינוס
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

בראשית הי(ת)ה אלוהים אנדרוגינוס

 

 

 

  

   
בראשית הי(ת)ה אלוהים אנדרוגינוס

 

כבר בראשית ה"בראשית" התנ"ך מתווכח עם עצמו בשאלת המינים.

מיתוס הבריאה היהודי מכליא יחד שני מקורות מיתולוגיים: הראשון הוא זה שבו מכונה הבורא 'אלוהים',  ובתוך שבעת ימי הבריאה מספיק לברוא בחמישה פסוקים גם את בני האדם (מתחילת הספר ועד פרק ב' 3). במקור השני האל מכונה 'יהוה-אלוהים, בורא את העולם בקיצור נמרץ, ועסוק דווקא בדראמה של המינים (שנמשכת מבראשית ב' 4 עד סוף פרק ג').  

למרות הנסיונות לאחות יחד את הגרסאות הן די סותרות.

מבלבל?  - מאוד.

בריאת האדם של הפרקים הראשונים היא גרסה יותר פגאנית, ובמובלע גם יותר מינית. הבריאה של אלוהים (להבדיל מיהוה-אלוהים) היא בריאה כפולה, או דומינית.  "זכר ונקבה ברא אותם" – כלומר, או שאלוהים בורא גבר ואישה בבת אחת (ולא זו מזה), או שהוא בורא אנדרוגינוס.

ויותר מזה. הבריאה הזאת מלמדת אותנו משהו לא רק על האדם אלא גם על האל, כי כזכור, הבריאה הזאת נעשתה לפי דגם: "הבה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".  במלים אחרות, או שהזוג המאושר נברא בצלמו ודמותו של זוג אלוהי, או שאנדרוגינוס קדמון נברא בדמותו של אל דומיני, אנדרוגינוס.

מי זה האל הזה?

משרד החקירות התנ"כיות הצליח להרכיב בהצלחה שלושה קלסתרונים שונים לחשוּד:

 

אפשרות ראשונה: 

בקלסתרון הזה מופיעים שניים: אל ואלה. הדיבור האלוהי "נעשה אדם"(א 26, ו-ג 22) בגוף ראשון רבים הוא הכרזה של הזוג האלוהי "יהוה ואשרתו" המוכּרים לנו מהכתובת הארכיאולוגית של כונתילת עג'רוד. ייתכן שהעורכים היהודים-בבליים של התנ"ך פשוט השאירו בטעות זֵכר מביך לאשֵרה, בת זוגו של אלוהים, שהייתה השותפה שלו במעשה הבריאה. לפי זה האל והאלה, הזכר והנקבה, בוראים בצלמם את הזוג אנושי: "זכר ונקבה ברא אותם". וכמובן, ברוח השוויון הם לא מתחילים בגבר אלא בשניהם יחד. הביטוי "נעשה אדם" בעצם לא מבחין בין המינים: 'אדם' כאן הוא לא שמו של הזכר הראשון אלא שם הסוג: "ויקרא את שמם אדם" (ה 2-1) - כלומר, אותו הומו-בראשיתוס קדמון, מין שכלל כמובן גם זכרים וגם נקבות.

 

אפשרות שניה:

בקלסתרון ב' יש תמונה קבוצתית: הריבוי "נעשה אדם" הוא מטעם מועצת האלים ובני האלים (בראשית ו' 2). ואם אמנם אלה הם הבוראים,  כפל המינים של "בצלמנו" עדיין נראה הגיוני: היו שם גם אלים (בעל, ים, שָלֵם) וגם אלות (עשתֹרת, ענת, אשרה). מסתדר.

 

אפשרות שלישית:

הקלסתרון האחרון הוא תמונת פספורט. מופיע שם רק בורא אחד, שבצלמו נבראים אדם וחוה. אבל אם יש רק אל אחד, ואילו היה זה אל זכר, אי אפשר היה לברוא בצלמו "זכר ונקבה". אם יש רק אחד הכפילות המינית היא בדגם הבריאה, באל עצמו. האל הוא אנדרוגינוס. 
האלה הגדולה של הבריאה אמנם לא מופיעה כאן במיתוס, אבל היא לא נעלמת לגמרי אלא מובלעת כיסוד נקבי בתוך אלוהות דומינית. גרסה זאת תואמת גם למיתוס השומרי-אכדי שבו האדם נברא כפול מין, "זכר ונקבה". 

חז"ל אכן פירשו את הביטוי "זכר ונקבה ברא אותם" כבריאה של אדם יחיד ואנדרוגיני, וזאת בהסכמה עם המיתוסים שרווחו במזרח הקדום. הרעיון של אדם אנדרוגיני חזר ביהדות גם מאוחר יותר בדמות 'אדם קדמאה' של הקבלה. על פי הגרסה הזאת האנדרוגינוס הקדמון הוא שמתפצל בניתוח האלוהי של פרק ב' כשהאל שמפריד אותו לזכר ונקבה.

 

אבל כאן עצרה הפרשנות היהודית בלשונה ולא ביטאה את ההיגיון המתבקש  (כלומר, שאם בצלמו, אז גם הבורא הוא אנדרוגינוס). כל הרעיון נשמע זר ומוזר לאוזן יהודית-נוצרית. 
לעומת זאת אלוהויות דומיניות דווקא מופיעות די הרבה בתרבויות אחרות. במיתוסים ההודו-אריים מופיע אדם-אל דו-מיני: פּוּרוּשא ההודי, גאיוֹמארְט האיראני או טואיסְטוֹ הגרמאני.
באזור שלנו, במזרח הקרוב, תיארו את האם הגדולה כאלה דו-מינית, שמפרה ומופרה מתוך עצמה: כאלה הן אשתָר הבבלית, אשֵרה-אשֶר הכנענית, אפרודיטה הקפריסאית בעלת הזקן, אטַרְגאטיס ודֶיאה סירְיָה. הפסלים של כולן אכן היו מצוידים באברי מין זכריים ונקביים גם יחד. בדומה, בגירסה של פרק ב' האלָה חוה, אם כל חי, מכילה למעשה את הנחש ואת הגן, את אלוהים ואת אדם.

 

פרק א' הוא הרמוניה פגאנית שאין בה חטא: אלוהים מברך את הזכר והנקבה במיניותם – "פרו ורבו, ומלאו את הארץ ורדו בה".  אבל אין בזה עדיין יציאה מגן העדן, ואין בזה עדיין יציאה מטבע לתרבות.  שם אפילו יחסי האדם עם עולם החי הם בשום צורה לא יחסי עימות. ברכּת האל עצמה מגדירה אותם כיחסי הרמוניה של טרום-ציוויליזאציה, ובמונחים אנתרופולוגים כחברה של לקטני מזון צמחוניים.

דווקא הדראמה של פרק ב' היא הולדת התרבות האנושית  מתוך הקונפליקט המיני, שמוביל אל מלחמת המינים, אל הדברת הטבע בידי האגו הגברי, ואל היסטוריה דיאלקטית. זוהי דראמה של משחק תפקידים מוקצן, ששובר את המעגל האנדרוגיני המכונס בעצמו והחסר התפתחות; בתוך כך, גם אם במחיר עצום,  משחק התפקידים הזה מאפשר רפלקסיה ותרבות.

פרק ב' הוא הפרה של פרק א', אבל גם להפך:  המיתוס האנדרוגיני הוא השער החוצה מן הכלא הארכיטיפי של התרבות הגברית. מיתוס שהוא גשר פנימי על פני ההפרדה המנכרת שבין גבר לאשה, בין אנימוס לאנימה, ובין אדם לטבע. הדגם האנדרוגיני הוא מין סופר-ארכיטיפ מאזן, שמאפשר אמפתיה, השתנות, ומשחק – וכל זה בלי להדחיק אף אחת מן הפרסונות של הנפש (כולל ה'גבר גבר' והפאם פאטאל). ולכן – בלי צורך להחצין ולהיבלע לתוך דראמת תפקידים שנוצרת מהדחקה של הכפילות הזו.

הזרם המרכזי של היהדות לא קיבל את הסינתזה הזאת – לא במישור הדתי ולא במישור הפוליטי-חברתי. שאלת המינים הוכרעה למעשה בפרשת הצלע האובדת של בראשית ב', והמחשבה היהודית התקבעה לדורות כקוד התנהגות גברי ביסודו.

 

עוד בנושא:

"בראשית – המיתוס היהודי" (על אונס התנ"ך והולדת היהדות)

"איך ברא אדם את חוה אמו"

והשיר  "אלוהי היהודים"

 

79 תגובות

  1. סליחה שאין לי זמן לקרוא כרגע,וגם סליחה על החטטנות…הצצתי כאן שניה ופשוט נמלאתי התפעלות תמיהתית- בכתיבת מאמר, פשוט מחליטים לכתוב והוא נולד?

    • לא, החלטה היא לא מספיקה, וגם יכולה להתגבש תוך כדי: בראשית הייתה השאלה.

      ויכול לצאת מזה גם שיר.
      זה כמו ערוץ אחר בראש.

      • סוגיה מרתקת, אמיר, שאתה מטפל בחן רב. אני סקרן אם אתה מכיר את "אלוהים: ביוגרפיה" של ג"ק מיילס ואת "ההיסטוריה של אלוהים" של קארן ארמסטרונג.שני הספרים חביבים עלי במיוחד.

        • תודה, מוטי.
          ולא, לא מכיר את הספרים אך אשמח לשמוע עליהם קצת ולהתוודע.

          • מיילס היה נזיר ישועי והוא מתאר את ההתפתחות שדימוי האל עובר בתנ"ך, בו הוא משמש בתפקיד הגיבור הראשי. רק בישעיהו למשל הוא מתחיל להיות מסתורי במידה שאין לרדת לחיקרו. ספר מעניין מאוד שטיעוניו רתקו אותי ושכנעו אותי, בניגוד להשקפתה של יעל. יצא בסימן קריאה. השני גם הוא של נזירה {שפרשה מהמנזר) והוא סוקר את תמונת האל אצל שלוש הדתות. מרתק במיוחד הפרק על מוחמד, שהמחברת כתבה עליו את ספרה הקודם. יצא בכתר.

          • מוטי. תודה. אני מניח שנקודות המבט הן יותר תיאולוגיות, או שהן באות גם מן הזווית של מדע הדתות והאנתרופולוגיה? גם מיילס יצא בעברית?).

          • אמיר, הספרים כתובים מפרספקיבה של מדע הדתות – חקר התפתחות מושג האלוהים המונותאיסטי. שני הספרים יצאו בעברית. אצל מיילס, אגב, יש כמעין אחרית דבר, קטע מקסים על הישראלים (הוא שהה כאן תקופה ארוכה), שהמזג החצוף והאגוצנטרי שלהם מצביע להערכתו על כך שהם נושאים בחובם את האל התנכי הקדמון העריץ והרגזן.אם אני מיטיב לזכור…

          • תודה מוטי. נשמע מעניין מאוד. בקשר לישראלים – זה לא מפתיע. ההיסטוריה מלמדת שכשליהודים היה כוח הם לא היו נחמדים במיוחד. יונתן המכבי חיסל ערים הלניסטיות שלמות, זקנים נשים וטף. אלכסנדר ינאי גייר את האדומים בכוח, באלכסנדריה של המאה ה-1 היהודים טבחו טבח נורא באוכלוסיית "הגויים". ואפשר להמשיך עוד כהנה וכהנה.

        • יעל ישראל

          קראתי את ג"ק מיילס, לא אהבתי. לדעתי טענותיו קלושות מדי.

        • אורה ניזר

          מסכימב עם מוטי, הביוגרפיה של אלוהים , אכן ספר מענין עד סופו,

      • תודה על ההסבר ולגבי המאמר , חיפשתי את אפשרות הרביעית. מכיוון שאדם הוא מכלול של אניים יש (מידע השאול מאיזה פסטיבל של שירה )יש אני גבוה ובעצם כשכל האניים מדברים בבת אחת נוצר האנחנו. בצלמנו ובדמותנו יכול להיות שאלוהים הוא בעצם אותו אני גבוה שממנו הכל התחיל ורעיון זה יכול לפרש את הסתירה. הכותב נתקל במיד מכמה אניים ולכן ריבויי סיפורי הבריאה.
        האם אלוהים הוא או היא או אנדרוגינו ?לפי מה שרשמת הכל יתכן אבל לי נוח להאמין שהוא אני ואנחנו

        • במידע לא במיד.

        • סיגל, מה שאת אומרת זה לא רק שיש שם כמה וכמה אניים (האלים הם רק האנשות שלהם, אולי) אלא שגם יש סיפורים ומציאויות אלטרנטיביים שקיימים גם הם זה בצד זה.
          זה יפה. אם לוקחים צעד אל מחוץ לסיפור
          זה נכון לא רק על אלוהים אלא גם על כל אני.
          האמת היא שבכל המיתולוגיות (הלא ערוכות) יש סיפורים מקבילים שלא מתיישבים יחד. יש כמה וכמה סיפורי בריאה הודים, כמה וכמה תיאורי שאול יווניים. אבל אף אחד לא היה מוטרד מהסתירות האלה. גן השבילים המתפצלים של התודעה נראה להם כמעט מובן מאליו.
          זה אחרת כשיש לך דת נבואית (כמו הדת הזורואסטרית, היהודית, הנוצרית וכו")שם אתה חייב ללכת עם האמת בכיס – אמת אחת ולא שתיים. ואז המיתוסים הסוררים נעשים די בעייתיים.

          • נראה לי שמי ש"מוטרד מגן השבילים המתפצלים של התודעה" עלול לחטוף פיצול אישיות. ראה מה קרה כאן לאלוהים -משבר פיצול זהות מינית(?)
            :)
            לגבי הדתות שהזכרת אז כנראה שבדיוק בגלל הצורך הזה שלהם באמת אחת הם "מפספסים" את כל הלא דתיים. (אמת אחת לא משדרת אמינות בעיניי).

          • מסכים אתך, סיגל. מהאמת האחת הזאת גם צומחת הפנאטיות, כי או שאתה איתנו או שאתה נגדנו. שחור לבן. לא מומלץ לריב איתם. הנה אפילו את אלוהים הם חתכו לשניים, זכר ונקבה.

  2. אמיר הי,
    …מממי זה האלוהים הזה?
    והאם יש לו פנים? wanted
    תלוי אל מי מופנית הדילמה. מי הוא זה השואל? בקבלה התשובה לאל הנעלם היא אחת-הוא האין-סוף.
    פרצופו מתגלה בעשר הספירות.
    האדם ששואל ונמצא בספירה 3 ידע לספר מי הוא האלוהים שלו בשונה מאדם שנמצא בספירה 4 וכו"… כגודל קרן אור הרוח של אדם- כך נגלה לו אלוהיו.
    אהבתי את האנדרוגינוס האלוהי כי ממילא בעתיד נהפוך לאנדרוגינוס, כולנו. כרגע שיבוט גנטי הוא רמז די גלוי. לא?

  3. שמתי לב שרק באפשרות השניה כתבת : "מסתדר" האם הידע האישי שלך מתוך הלמידה בחר באפשרות זו כ"מסתדרת" מכולן?
    אף פעם לא הקדשתי מחשבה לנושא בעצמי אך כעת, אם הייתי צריכה לבחור רק אפשרות אחת ,הכי מסתדרת לי דווקא האפשרות שאלוהים היה אנדרוגינוס.(נעשה אלוהים בדמותנו אבל עם הפרד ומשול כמו שהורים לפעמים עושים לילדיהם . בעת הזדווגות ,בעצם, הכי מתקרבים לאלוהים ,כי אז השניים נהיים :אחד -שהוא דומיני -כמו אלוהים).

    • סיגל כתבתי "מסתדר" – לא "בטוח זה".
      כל האפשרויות אפשריות.
      בעצם, בתוך הרפובליקה של האני כולן אחת. יש בהודו סיפור כזה, על שיוה שמחבק את בת זוגו פארוואטי עד שהם נעשים אחד. בסקס, בני זוג יודעים אחד את השני (איזה יופי העברית) ואולי מקבלים רמז מהאחדות הזו. אבל כדי שזה יקרה גם הראש צריך להיות אחד, לא?
      אחדות גמורה, אם יש כזו, היא אולי גם סוף התשוקה.

      • נשמע משעמם להיות אנדרוגינו בלי תשוקה. חבל, דווקא חשבתי שזה יופי של דבר להיות. כעת ברור כמובן למה נברא העולם…לאלוהים היה משעמם ולפי סדר גודל היצירה שלו היה לו מאוד מאוד משעמם:)

        • יעל ישראל

          מי אמר שלאנדרוגינוס אין תשוקה? הוא משתוקק לעצמו. ממילא כולנו נרקיסים.

          • הוא שוכב עם עצמו?

          • יעל ישראל

            היה כאן בלוגר אחד לא רע, שברח כל עוד נפשו בו אחרי שאנחנו הבננות התנפלתנו עליו בעקבות פוסטון שכתב על זונה.
            הוא כתב מן שיר סיפןר מעניין מאוד על איך הוא נדלק על עצמו, על זיון עם עצמו מול המראה. זה הנרקסיסים האולטימטיבי, לא? לשכב עם עצמך?

          • האמת נשמע לי קצת קשה טכנית, וגם משעמם. אתה לא יכול להפתיע את עצמך בשום דבר, לא?

          • יעל ישראל

            חבל שהוא ברח מכאן ומחק את בלוגו. היה משהו מסעיר מאוד במה שהוא הציע.

            כן, זה נשמע משעמם. ומצד שני, הרי יש משהו מספק מאוד במין עם עצמך. דיברנו לפני כמה זמן על רגשי הנחיתות השולטים בעולם. ואחריהם כמובן הנרקיסיזם. במלוא אונם. לדעתי, מחצית מיחסי המין שמתצעים בכולם בכל יום הם של האדם על עצמו. ואולי אפילו יותר ממחצית.

          • לא בטוח שאני עוקב. את לא מדברת על אוננות? אבל כבר אמרת שמצדך שישעמם…

          • יעל ישראל

            אם משעמם, איך זה שרוב הפעילות המינית בעולם, לפחות מספרית, היא אוננית? לא נראה לי שזה נובע רק ממחסור בפרטנרים, או במאיסה בפרטנרים. כנראה שהאדם מוצא סיפוק רב במין אונני עם עצמו, כי יצא מבטן אימו נרקיססט וכך ימות.

            ואולי יש כאן כמיהה לאנדרוגניות שממנה נלקחנו בכוח. ראה את ההתנזרות. הנזיר "העושה אהבה" עם הבורא, כלות ישוע וכו".

            ולגבי האלוהות, האנדרוגיניוסיות שלה בכלל לא נראית לי משעממת אלא מבטיחה משהו נרחב ומרתק מאוד. אני אישית כבר מציתי כאן את ענייני, בין דר, דאן דאט, וזה נשמע לי הרבה יותר מרתק ממה כאן. קדימה האנדרוגינוס!

            שלא לדבר שלי אישית יש איזה פטיש לאנדרוגינוס, אלה שנולדו עם אברי מין זכריין ונקביים גם יחד, כי אבי היה נשוי לאחת כזו, בחיי, וגם כתבתי עליה באיזה רומן שלי.

            ומאז ילדותי אני תוהה האם יש בהם איזו שלמות, שאולי אנו, כחברה מסרסת, ההופכת אותם ל"אישה" או "גבר", בעצם מונעים מהם את השלמות הזו. אולי הם האנשים המושלמים בעצם.

          • יעל, טוב, על טעם וריח לא מתווכח. אני לא מוותר על זולתִים.
            אבל כן, מסכים אתך שיש משהו קסום לגמרי באנדרוגיניות.

          • יעל ישראל

            זו לא הצעה לוותר על הזולת, כי ברור שאי פעם הופרדנו ממשהו, ולכן אנחנו מתגעגעים זה לזה. אבל זו רק הצעה לראות במין של האדם עם עצמו משהו לגיטימי יותר ממה שרואים בו כיום, לאור העובדה שרוב העולם עוסק באוננות.

          • יעל, אין לי שום בעיה עם אוננות האדם… המקור לשלילת הפעילות המינית הזו בא מהיהדות שקידשה רק מין פריוני (כלומר, אם תשימי לב כל הפעילויות הלא פריוניות הן אלה שאסורות: משכב זכר, משכב בהמה, אוננות וכו")
            בנצרות יש שלילה של המיניות בכלל אא"כ למטרות פריון ואפילו זה לא נקי מבחינתם ("כי בחטא יחמתני אמי"). העמדה עוד יותר קיצונית, ואצל תומס אקווינס למשל, אונס אישה הוא חטא פחות חמור מאוננות(!!!).

          • יעל, אם נפרדנו ממשהו, אני לא בטוח שמשלמות מינית. אני חושב על זה כמטפורה נפשית.
            אני חושב שכולנו חשים בנפרדוּת שלנו, כמו מין גולים מתודעה שכאילו היתה פעם אחת.
            ואם חושבים על האפשרות של חיים רבים אולי כבר היינו גם גברים וגם נשים, אבל עדיין לא שלמים…

          • ומה זה "היה נשוי לאחת כזאת"? איש/ה אחרת?

          • יעל ישראל

            כן, היה נשוי, זה היה בשנות העשרים, הם היו דתיים, והוא היה בן עשרים, מה ידע בחור דתי בן עשרי מהחיים?
            והיא היתה דתיה, גם כן מירושלים, והיא נראתה כמו אישה, וגולדה כמו אישה, רק אחר כך הסתבר שאין לה רחם ולא ברור אם היתה ואגינה. היום כל התופעה הזו מוכרת, של אןתם אנשים שנולדו גם וגם. מאוד מרתק.

            ראיתי כבר כמה דןקואים על זה, והם נורא סוןבלים נפשית, כי מגדלים אותם כגבר או אישה. אם היו נותנים להם לחיות כפי שהם, בלי התניות חברתיות, מי יודע מה ניתן היה ללמוד מהם. שהרי לא רק גופנית הן דו, אלא אולי גם פסיכית.

          • קראתי את שכתבת, והתבלבתי לגמרי-הנחתי, שלדומיני יש שתי מערכות מין בגוף אחד, ולאור מה שכתבת כאן, לאותה אישה בעצם לא היה כלום?
            אודה לתגובתך.
            סיגל.

          • יעל ישראל

            סיגל, היום אני אעלה את הפרק מהרומן שלי, בו אני כותבת על האישה האנדרוגינוסית של אבי. זהוף שאינני יודעת מה היה בה, אבל אני משערת שהיו בה מערכות מיניות כפולות ולא מפותחות של זכר ונקבה.

          • הי יעל,
            תודה ,ואם תוכלי לצרף קישור ,אשמח לקרוא.

          • יעלה, היה שווה לחכות. אבל אנחנו יודעים עכשיו שהיא הייתה טומטום ולא אנדרוגינוס. יש פסלים שלו בעולם העתיק, ויש כמובן הסצנה המוזרה על חטיפת ההרמאפרודיטוס בסטיריקון.
            אגב, לאמירה הס יש ביטוי כזה באחד משיריה, "דופסיכית".

          • נ.ב. יעל, מאין זה, "הנזיר עושה אהבה עם הבורא"? ואגב זו לא בדיוק אוננות, ואפילו לא רוחנית. יש שם פינטוז וזולת, לא?

          • יעל ישראל

            נכון, אתה צודק. באמת יש זולת במקרה הזה.

            אבל שוב אני חוזרת לנרקיסיסט, ולכך שמעצם נרקיסטיותו הוא ממילא עושה אהבה עם עצמו, גם כשהוא מזדיין עם זולתים. ומאחר והקיום האנושי הוא נרקיססטי ביותר, אולי זה מה שמגיע לנו, לאונן מול המראה.

            ולמה נרקסיסטים? על זה אולי אעלה רשימה. אני טוענת שהגירוש הסמלי או הממשי בוצע בטרם בשלנו ובגרנו. היינו בני 12 לדעתי בשעת הגירוש, וזה גיל שבו אותה רק מתחיל להבין בזולת. ז"א, אנחנו תקועים בנרקיזם הזה כל ימינו כאם עלי אדמות. מכאן מצבה האינפנטלי של האנושות ושלנו כפרטים. מכאן כל הקטסטרופות הקיומיות שלנו.

          • וואוו יעל! לפי זה אוננות מול מראה היא עונש על נרקיסיות?
            ברור שכדאי שנאהב את גופנו, אבל לא בטוח שעל חשבון הכיף של מפגשים עם אחרים.
            צריך אולי גם להבדיל בין אגוצנטריות לבין נרקיסיות. באגוצנטריות יש ארוטיזציה של האני ובראשונה, גם אם ההתרכזות בעצמך גבוהה – לא בהכרח.
            ובגיל 12 אני חושב, יש לנו תשעים אחוז מהגישה לזולתים. אנחנו מוקפים מהם מרגע שהגחנו הנה, לא?

          • יעל ישראל

            טוב לא הובנתי. אנסה לכתוב על זה רשימה. דעותיי רעיונותיי הולכים ונעשים מוזרים עם השנים. יש לי כל מיני תאוריות משלי על הקיום והעולם.

          • ככה זה נשמע, יעל. נחכה לשמוע יותר…

          • מי אמר?
            אמיר הציע שבסוף האחדות אין תשוקה ,יצא לי מזה אנדרוגינו בלי תשוקה.

          • האמת שהתכוונתי רק לאלוהים. הרי באחדות גמורה לא נשאר שום זולת.
            בטבע אנדרוגינים מזדווגים כמובן (חלזונות למשל). כמו שכתבתי לתמי זה נשמע לי כמו ארבעה במיטה. אבל אולי הם מחלקים את התפקידים.

          • יעל ישראל

            השאלה היא מהי האחדות הזו. שהרי האלוהות רבים היא. אז אם היא מורכבת ממהויות רוחניות רבות, הרי שישנה שם אורגיה רוחנית קבוצתית, לא? נראה לי מרתק מאוד.

          • אפשר לתאר את זה ככה, יעל, כאורגיה, אבל אני חושש שזו מטפורה. לא חושב שמעבר לגוף אנחנו זכרים או נקבות.

          • יעל ישראל

            ברור שלא, אבל הישויות הרוחניות האנדרוגיניות יוצרות ביניהן כל מיני יחסי גומלין רוחניים, וזה בוודאי מספק מאוד.

          • גם אנחנו ככה. "אורגיה רוחנית קבוצתית" אם תרצי.

  4. יעל ישראל

    "דווקא הדראמה של פרק ב" היא הולדת התרבות האנושית מתוך הקונפליקט המיני, שמוביל אל מלחמת המינים, אל הדברת הטבע בידי האגו הגברי, ואל היסטוריה דיאלקטית. זוהי דראמה של משחק תפקידים מוקצן, ששובר את המעגל האנדרוגיני המכונס בעצמו וחסר ההתפתחות, ובתוך כך, גם אם במחיר עצום, משחק תפקידים שמאפשר רפלקסיה ותרבות."

    יפה אמרת. מסכימה עם הנאמר לעיל.

  5. היה מעניין.

  6. עדנה גור אריה

    אני קוראת ופשוט נהנית מהפרשנות שלך. אתה מפרש מתוך ידע והיגיון. אצלי הפרשנות היא יותר מהבטן, והאמת גם מחוסר הידע. אשים בפוסט הבא שלי מחווה לאדם האנדרוגני. אחרי שפיסלתי זאת, חתכתי והפרדתי.
    תודה, אתה פשוט כותב בצורה ברתקת ומעניינת ביותר.
    עדנה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור