בננות - בלוגים / / איך ילד אדם את חוה אמו
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

איך ילד אדם את חוה אמו

 

 

 ליום שחרור המינים הבינלאומי


איך ילד אדם את חוה אמו

 

   "וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים"
   
"ואת הצלע אשר לקח יהוה אלוהים עשה לאשה"

 

אדם בא לעולם מאבא אלוהים ואמא אדמה, אבל העניין די מובלע. מהמיתוס של "בראשית" יוצא שאלוהים כאילו בורא את אדם לבדו, למרות שבעצם הוא יוצר אותו מן העפר, מרחמה של האדמה. זהו סיפור מוזר, שבו מתממשת עד תום אותה פנטסיה טראנס-מגדרית שנהוגה במספר שבטי אינדיאנים של מרכז אמריקה: הגבר מתחזה לחולה, מחקה צירי לידה ומיילל באוזני קרובי משפחה שסועדים אותו בזמן שאשתו יולדת בפועל.

הדראמה של בריאת אדם וחוה היא תיאטרון לא פחות אבסורדי, תיאטרון של חילופי תפקידים מיניים. כמו שהאל "יולד" את אמא-טבע, האדם הראשון שגם הוא זכר, יולד את חוה 'אם כל חי'. בחיקוי לידה  ביזארי למדי,  האל מיילד אותו, ומוציא אותה מקרבו כצלע, שבדרך פלא קורמת בשר ואישיות. בתהליך הזה אדם הופך לאשה. כמו אמו, אמא אדמה, הוא משמש חומר בידי היוצר האב.

הטקסט של בראשית ב' לא מפסיק לבגוד במחשבה הגברית של העורכים שלו פשוט מפני שהיפוך הסדר בין הטבע לתבונה לא אפשרי באמת. והטבע אם כל חי חוזרת ומופיעה בהתגלמותה הכפולה: בחוה – האישה, אבל קודם לכן האם – החיים הגולמיים בכל פריונם הפראי. האֵם הקדמונית היא הגן  האבוד, וכמו שמעיד עליה השם שלה, היא גם הנחש ששוכן בו (חויא בארמית).  היא מכילה את התום הבראשיתי, העוברי, ובו בזמן גם מוכלת בו.

אבל זהו "תום" רק במובן זה שהוא היפוכו של התכנון המחושב, כי במהותה אמא-טבע היא ביולוגיה טהורה, ועל כן גם נוראה. אמא טבע אדישה לכל ציווי מוסרי, ובעצם לכל גבול והגבלה. היא התוהו, המים, החושך והתהום. שום הפרדה מילולית ושום ציווי מושגי לא יכול ליצור בה מחיצות, אלא רק למראית העין המבחינה ומפרידה. אמא טבע היא אחדותם של כל הניגודים, שהם פרי יצירתו של האל הזכר, התבוני: היא המים השורצים חיים, היא התנינים הגדולים, והיא נחש בריח ונחש העקלתון; היא מיניות של פריון חסר גבולות – לא ממושטרת ולא אישית. והיא חבל הטבור הקוסמי של החומר הקדמון, הלא-הירארכי. גם כשהיא מעוצבת כבריית משנה – ומוגדרת בהגדרה פוליטית-חברתית כספח עודף או "עזר שכנגד", מהותה הקמאית היא  זאת שמנווטת את הסיפור.

משחק התפקידים הזכרי שעורכי התנ"ך השליכו על חוה כמו מין רשת מגן נפשית,  מתגלה בסופו של דבר כמנגנון לא בלתי יעיל, אבל מנגנון של הונאה עצמית, הדחקה ושליטה.

המיניות האוטרקית, הנחשית, של חוה היא  מקור הפיתוי  והדחייה הזכרית גם יחד. גילויה של המיניות הזאת תחת אור המודעות הוא הרגע שבו מגורש אדם מן הגן האמהי. מגורש – רק על מנת להשתוקק אליו לעד.  
חוה היא הפתיון והיא גם הציידת, היא הרחם והיא הגירוש ממנו.  מתחת לפני המיתוס הזכרי, מתחת ללחש מגרש הפחד, היא רוחשת כאמא טבע, זורמת בזרימתה ואדישה למלותיו. השליטה הגברית – הסוציו-פוליטית והתרבותית – מעוגנת בתלות נפשית ובניסיון להשתחרר ממנה. אבל שום תיאולוגיה לא יכולה באמת להפוך את היוצרות. שום תורה לא יכולה לכסות במין הירארכיה מושגית על המעגליות הנוראה של סדר הבריאה הביולוגי והנפשי: הלידה האינסופית של הטבע את עצמה, והטריפה האינסופית של הטבע את עצמה – מעגל הרחם והקבר.

חוה, אלת הנחש, אינה אלא פן אחר של לילית שודדת הזרע, האם הגדולה, הדמונית, היולדת לבדה גדודי צאצאים דמוניים. האדמה אדישה לקיומו של אדם – במובן זה שהיא לא מבחינה בו, ולא מבדילה אותו משאר צאצאיה. בדיוק כמוהו הם יוצאים ממנה ושבים אליה במחזור אינסופי של פריון ומוות. סיפור הבריאה של ספר בראשית הוא אכן מגילת עצמאות של הנפש הגברית, אבל ביסודו של דבר, המגילה הזאת היא לא יותר מלחש מגן מגדרי:  כדי לברוא את עצמו, הזכר לוקח את תפקיד האם. אדם יולד את האשה והופך אותה מאמו לבתו. בסופו של אותו טראנס או פנטזיה, אדם מתעורר מן הניתוח הקיסרי ומכריז כלפי אמו: את עצם מעצמיי, בשר מבשרי, את בתי.  

אבל לידתה של האישה מן הגבר ותלותה בגבר הן לא הלקח התיאולוגי המרכזי של בראשית ב'. הנחת היסוד  של הסיפור, שמכוונת את מהלכו, היא העיקר: הזיהוי של היחס והניגוד בין טבע לתרבות עם היחס והניגוד שבין האישה לגבר. 
האישה היא זאת שמפֵרה את ההבחנה והאיסור שמפרידים בין התחומים. היא זו שמחוננת באותה אדישות מוסרית של אמא טבע, שיולדת, מגדלת, אוכלת ומכלה את כל יציריה בלי הבחנה.  האדם והנחש, הזרע והפרי, הגן כולו ואף היא עצמה
כולם טובים למאכל.

 

***

הבריאה היולדת, הנקבית דוכאה בעריכה היהודית, הוסוותה, אבל לא נעלמה. היא מתבטאת באופן חתרני בסיפור עצמו: מיתוס  גן העדן הוא קודם כל הדראמה הפנימית של חוה, גיבורת העלילה הראשית.

בניגוד למוצהר, הידיעה היא נחלתה של האישה עוד קודם שטעמה מן הפרי. עבורה, האבחנה בין ניגודים וההתנגשות ביניהם הן  חלק בלתי נפרד מן הפיתוי עצמו. בניגוד לפיתויו האילם של אדם, פיתויה של חוה הוא דיאלוג וקונפליקט: מצד אחד – להט החרב המתהפכת, איסורו של האב; ומצד שני – הנחש, המיניות המתפתלת בתוך עצמה, חבל הטבור של האם. 

זוהי המערכה הראשונה בין הראש לבטן, בין הסופר-אגו לאיד. אבל האל מדבר אל חוה מבחוץ והנחש מבפנים. היא מכריעה לטובת האיד, לטובת הטבע שאין חיים בלעדיו. אבל בקונפליקט עצמו נוצרות האבחנה והמודעות, ויחד איתן המרחק מן האני הנוצר באינטרוספקציה הזכרית. במלים אחרות, למרות שלכאורה חוה מכריעה  כנגד האיסור הזכרי, הרי בעצם הקונפליקט היא כבר ניתקת מאמא טבע. היא אוכלת ומופרית בפרי, היא יולדת את אדם אל מחוץ לגן, ובכך נפרדת ממנו. הגזרה הנגזרת עליה אינה נוגעת להיריון המתמיד של אמא-טבע, אלא להפרתו, לניתוקו של חבל הטבור: "בעצב תלדי בנים".

חוה נפרדת מאדם ומעצמה, ומעכשיו והלאה המיניות היא הידיעה המובחנת של "אל אישך תשוקתך". חוה הופכת מאם קוסמית לאשת איש.

מרגע שהיא נפרדת ומובדלת מן הזכרי, מרגע שהיא הופכת מאלה לאשה, רק אז היא משמשת באמת כקוטב שכנגד. היא כבר לא "אם כל חי" הקדמונית, אמא טבע של התוהו והגן, אלא כלי ביולוגי: קלחת הגוף שבה רוקחת אמא טבע את בריאתה. מעכשיו היא אינדיבידואום שאינו אינדיבידואום גמור: נחדרת מחוץ ומפנים, נתונה למחזורי גופה, משמשת כפונדקאית של הטבע, יולדת ומתרבה, ובסופו של דבר מופקעת מעצמה. אבל בו בזמן, היא עדיין נושאת את אות השלמות הראשיתית של האם הגדולה, את סגולת המטאמורפוזה של ההיריון, ואת שרשרת הדורות, הגוף, והפריון. היא שבה ולובשת את פני אמה: היא מתמלאת חיים ויוצרת חיים כמעגל שמקיף את עצמו. 

אדם, לעומתה, אוכל מן הפרי בלי שום דיון מקדים ובלי לשאול שאלות: בשלב זה הוא עדיין עובּר מנטאלי חסר קיום עצמאי. רק לאחר מעשה, לאורה המסנוור של המודעות, האימה  והתשוקה האינססטואלית של  אדם כלפי אמו-בתו מתגלים כגזרה, כאשמה וכאתגר. מודעותו אינה נוצרת עם הפיתוי, ואפילו לא עם האכילה מן הפרי. מודעותו נוצרת רק רק עם הגירוש, מול להט החרב המתהפכת של הסופר-אגו, שגודר את שעריו של רחם העדן, ואת הגן האבוד של האחדות האינססטואלית. הלידה הנפשית היא הגירוש מן הגן, והיא זאת שמביאה את ההוויה העוברית של אדם לסופה. מעכשיו והלאה האדמה לא תוסיף לתת לאדם את פריה בשפע בלתי מותנה, כמו לעובר ברחם.  מעכשיו, מחוץ לגן, עליו לחרוש בה בזיעת אפיים,  בתשוקה, באלימות – ולדעת אותה כפי שהיא באמת, כיולדת-מכלה, כהתחלה וסוף: "כי מעפר אתה ואל עפר תשוב".  בין עפר לעפר אדם הוא מעכשיו גולה נצחי, חץ שלוח שמבקש את תכליתו בעצם מעופו. מעכשיו, כמו אביו האלוהי, הוא הלהב החוצב, הנלחם בטבע, הצר  בה צורה ויוצר תרבות.

 

מתוך ארכיטיפים מבראשית

 עוד בסידרה: 

בראשית – המיתוס היהודי (על אונס התנ"ך והולדת היהדות)

בראשית הי(ת)ה אלהים אנדרוגינוס

 ו-אלוהי היהודים

147 תגובות

  1. אני לא רואה בהולדת אדם מעשה גברי, אלא אנדרוגינוסי ורב מגדרי.

    תמיד שוכחים שאומנם אנחנו מתייחסים לאלוהים כאל מהות זכרית, אבל אלוהים זה רבים, וככזה, היתה שם גם מהות נקבית. מכאן שהולדת אדם באה מזכר ונקבה גם יחד.

    אז נכון שהעריכה היהודית משמיטה את זה, אבל היא לא יכלה לסרס את העובדה שאלוהים נקרא ככה ברבים, כי הוא ריבוי, לא אחד, ז"א, לא אלוהים גבר, גם לא אלוהים אישה, אלא אחדות אנדרוגינית.

    אני מזכירה שוב את דברי ישוע בברית החדשה, שאומר למישהו ששואל למי תהיה בעולם הבא אישה שהיו לה שבעה גברים. ישוע אומר לו שעולם הבא אין גבר או אישה. משמע שהאלוהות היא אנדרוגינית.

    ככזו, האלוהות הולידה וילדה את אדם מתוכה. ז"א שאדם וחווה אינם בריאה זכרית. במקרה זה, האדמה היא רק חומר, לא מהות בעלת תוכן רוחני.

    והסיבה לדעתי שהאלוהות לקחה צלע ולא בראה את חווה שוב מהאדמה, היא שהאדם היה כבר בשר, זה היה פשוט יותר פרקטי.

    אדם היה הגרסה הראשונה, והיא הגרסה השנייה. ואני לא אכנס לכאן אם היתה זו זרסה משופרת יותר, למרות שסביר שכן, כי גרסה שנייה היא תמיד יותר משופרת. זה גם אנחנו הסופרים והמשוררים יודעים. ואולי גם על כך בא כעסו של אדם על חווה.

    • יעל, בתנ"ך תפורות יחד שתי גרסאות שונות משני מקורות שונים. האחת בפרק א" והשניה בפרק ב".
      באחת מהן – כמה צדקת – האל הוא אנדרוגינוס או שיש אלים רבים, זכרים ונקבות: "נעשה אדם בצלמנו".

      אבל בשניה (שהיא בעצם הראשונה לפי סדר הפרקים) – זה אל זכר ואדם מהאדמה. כל הראש שם הוא פטריארכלי ואנדרוצנטרי, כלומר האשה היא בסך הכל איזו צלע, ומצוות הכנסת כלה היא רק השבת אבידה לבעליה. עוזרת שכנגד…

  2. עדנה גור אריה

    אלהים הוא אכן ריבוי ולכן אני מקבלת את דעתה של יעל שהוא גם זכר וגם נקבה. אך נאמר שחוה נוצרה מצלעו של אדם, כדי שתהיה שווה לו.
    על זה אנחנו עדיין נלחמות.

    • ולמה צריך להילחם על זה? בגלל השוביניסטיות של הסיפור היהודי שנתקעה בראש של האנשים לדורות. לא יעזור – יהוה מוציא בניתוח מהיר צלע אחת ועושה ממנה עזר כנגד. פייס איט…

    • עדנה הי,
      קראתי פתק שנאמר בו שהוא מהתלמוד בו נרשם הסבר נחמד שנוצרנו מצלעו של אדם ולא מרגלו על מנת שלא ידרכו עלינו, לא מראשו שלא נהיה מעליו אלא מצלעו שלצידו ,על מנת שנהיה מחובקות תחת זרועו. מלחמה זה בעולם של הגברים, פמיניזם זה לא לרצות להיות גבר. זה היה צריך להיות בקשת קבלה. קבל אותי כמו שאני . לשם כך בתור מאבק הייתי מציעה מאבק פנימי נשי לקבל את עצמנו ולקבל את הגברים כמו שהם.

      • סיגל, ברגע שלא יאנסו יכו וירצחו אותנו, אני אקבל גברים כמה שאת רוצה.

        • זאת אומרת אקבל אותם כמו שהם, עד חצי המלכות.

          אני יש לי בעיה עם אנשים אלימים. בפעם האחרונה שהסתכלתי על העולם, אלה בעיקר גברים.

        • יעל,
          לדעתי, אם אישה תקבל את עצמה היא תמצא בעצמה את הכוחות לקום וללכת. (ממערכת פוגענית). מכיוון שאני אדם סקרן בתחום מערכות יחסים הסכמתי לעצמי להישאר קצת יותר מהנדרש במערכת יחסים פוגענית, (לפני עשרים שנה , גיל העשרים הוא זמן טוב להתחיל לעצב "נשיות"), אז מתוך החוויה מעיזה לכתוב שאני כן מבינה את הנשים שלא קמות ועוזבות אבל בדיוק שם הן צריכות לפעול בתוך עצמן , זה השיחרור שאנחנו חייבות לעצמנו ולא לנסות לתקן את עולם הגברים. זאת העבודה שלהם.
          האנסים? הם בעיניי אנשים מסכנים וחולים מה תעזורנה מילים?מה תשגנה מלחמות? פעולות מנע נדרשות בכל תחום שבו קיימת סכנה.

          • סיגל,

            את שוכחת את רוב העולם, העולם השלישי והערבי, שבו אין לנשים שום זכויות, והן נרמסות בוקר וערב.

            זה שאנחנו חיות כאן ומצבנו יותר טוב, יופי לנו. אני לא מדברת כמובן על כמה אנסים שיש כאן בארץ, אלא על טונות נשים שבעליהן משתמשים בהן ומענים אותם בעולם כולו.

            תמיד כשאני אומרת את זה, ישר אומרים לי את הבדיחות על שנאת גברים וקחי חתול. נו באמת. רבק, מי מדבר עלי. מי מדבר עלייך. מדברים פה על מיליוני ומיארדי נשים שסובלות נוראות מחברה פטריאכלית. אני , כך עוד יש נשים מעונות בעולם, לא יכולה לדבר על שום מהפכה פמיניסטית. איזו מהפכה םפמיניטית אטיזו? את יודעת כמה נשים עדיין עובהרת כריתת דגדגן בעולם? בדיוק קראתי על זה ספר של אחר שעברה את זה. מליוני, מילוני נשים.

            אז פליז, אין שום מהפכה ואין שום בטיח כל עוד יש נשים כאלה. הן צריכות לשבת לנו על המצפון כשאנחנו לומדות ועושות קריירות ו"מגשימות את עצמנו".

            נדבר על מודעות כשכל זה ייפסק. נשים לא עוברות את זה בעולם כי אין להם מודעות. הן עוברות את זה כי גברים רבים בעולם עדיין מאמינים שאישה היא רכוש.

            ואמיר, באמת שאין מקום להשוואה בין אלימות נפשית לאלימות פיזית, למרות שגם אלימות נפשית היא נוראה ואיני מצדיקה אותה חלילה. ומעולם לא טענתי שנשים הן "טובות" וגברים "רעים". אבל על כמה שאני רואה, נשים הרבה הרבה פחות אלימות, והנפגעות העיקריות של מעשי האלימות של גברים הם נשים.

            אז מה יש לי, אישה מערבית משוחררת להגיד? כלום. רק לבכות.

          • לבכות? טוב, זה נשק יום הדין…
            ברור שכולנו צריכים להילחם על דמוקרטיה, תיקון עוולות, ושוויון זכויות וחובות בעולם הלא-דמוקרטי (למרות שכל הזמן האירופים הצבועים מעלימים מזה עין). אני עובד כל הזמן עם מוסלמים ודרוזים, ורואה את זה מקרוב. קשה מאוד לעשות משהו. אלימות במשפחה שייכת למחלקת הפשעים בעולם המערבי, ורק כך אפשר להתייחס לזה.

            אבל בחיים שאנחנו חיים, אנחנו יכולים לדבר מקרוב רק על החברה שאנחנו חיים בה בפועל, לא? אפילו לא על דרוזים או חרדים. ובחברה הזאת אלימות נפשית הרבה הרבה יותר נפוצה מפליקים.

          • תראה אמיר, אם הייתי גבר הייתי מגיבה כמוך. כבר שמעתי דעות רבות כאלה של גברים. לגברים, ובייחוד לגברים לא אלימים, "טובים" פחות או יותר, נורא קשה לדון באלימות הפיזית נגד נשים. כתבתי כאן לשלי, שחושדת שהמייל ההשמצות הנוראי שנשלח לאחותי הוא מגבר, שלא גבר שלח את זה, כי גברים מבועתים מהנושא הזה. הנה, אפילו מיכה, מהגברים המעטים שהגיבו לבלוג שלה, כתב שהוא מרגיש מזוכיסט כשהוא קורא אותה. לדעתי מעט מאוד גברעים נכנמו אליה. ושום גבר גם לא כתב לאחותי נמייל תגןבה.

            אני מבינה את זה, באמת. אני מבינה את הצורל הנפשי להרחיק את זה מאיתנו למקומות זרים, או לומר כפי שאתה אומר שישנה גם אלימות נפשית וכו". בחיי שאני מבינה ומסמפטת. אבל אני טועת שגישה כזו מקטינה את חומרת מעשי האלימות שנעשים נגד נשים בעולם. ואני חושבת שגם בתןר מערביים משוחררים אנחנו לא יכולים לשכוח את מצב האישה (והילד והילדה) בעולם, כי הוא בדמנו. ואני לא חושבת שצריך לנסות לגמד את זה, ולנפנף בכל מיני גישות ליברליות יפות נפש נוסח סיגל, שמה את רוצה גברת, מספרים? שיוון כמותי?

            ואני יודעת עוד דבר. שהרבה אנשים מנסים להקטין את העוצמה של הנושא הזה, כי לא נעים לעסוק בכך, וזה גורם להרגשה כאילו זה מלבה ומעצים את האיבה בין המינים. ואני אומרת ההפך: בואו נסתכל לאימה בעיניים. בואו נתחיל לעבוד על זה ברצינות.

          • יעל, אין בינינו ויכוח שגישות אלימות כאלה הן האויב של כולנו, וגם סיגל כתבה לך אותו דבר. אין מחלוקת על זה ואין גימוד. אבל זה חלק ממערכת חשיבה שלמה, מחברות שאין בהן שוויון זכויות וחובות בשום תחום, שיש בהן דיכוי מיעוטים, רצח מתנגדים, ניצול ילדים ומה לא.
            הוויכוח הוא על החברה שלנו, שבה המחלות האלה הן לא של רוב הציבור ואפילו לא של מיעוטו הגדול. בחברה שלנו האתגרים הם אחרים, נדמה לי.

          • לדוגמא – שלא אשאר באבסטרקטי –
            בחברה שלנו נשים יכולות לדבר על השילוב הקשה מנשוא של גידול ילדים ועבודה בחוץ (אגב, תוצאה של הפמיניזם)ועל הלחץ המשפחתי להינשא ולהביא ילדים.
            גברים יכולים לדבר על נשיאה בעול הכלכלי (וגם את כל האגו שלהם החברה שלנו שמה בסל הזה), עד למקום שרק התקף לב יכול לשחרר אותם מהמרוץ המטורף הזה בלי שייראו ככישלון גמור.

          • יעל, אני מרשה לעצמי לדבר על הנושא הזה לא כיפת נפש אלא כמי שחוותה אלימות ולא רק נפשית אלא פיזית. אל תזלזלי ביפי נפשי כיוון שהיופי בעיני המתבונן ואם יפה נפשי בעינייך כמה נפלא אז מה הבעיה?
            מכיוון שאנחנו כאן כמה כותבים בו זמנית אני כבר עונה למשהו האחר שכתבת לגבי אישה וגבר ועולם. לא התכוונתי למודל שלך שעליו כנראה ויתרת אלא למודל שלי שהוא קצת יותר מציאותי ואפשרי וממש לא תלותי או חסר ברירה. לדעתי הפמיניזם שהתפתח לכוון לוחמני מרחיק את קיומם של קשרים בריאים ונכונים עקב התרחקות האישה מנשיותה. (נכתב באופן מאוד כללי ויודעת שלכל אישה יש גוון משלה ובאמת שכל הצבעים יפים בעיניי אז כמובן שזה חלילה לא אישי).

          • סיגל, הפמיניזם איבד כבר מזמן את הלוחמנות שלו, והפמיניסטיות יושבות ומגהקות עם בוטוקס בשפתיים.

            ולא שאכפת לי. מעולם לא הייתי חלק מהתנועה הפמיניסטית, גם לא בנעוריי בשנות השבעים, כי אינני חלק משום תנועה, גם כשהיתה לוחמנית וגם היום כשהיא גוססת.

            אני אומרת את דבריי מהתבוננות מן הצד במערכת שלא עושה הרבה למען נשים, זה הכול.

            ואגב, אני בכלל לא רואה שהמהפכה הפמיניסטית שינתה משהו מהותי באישה. קראתי היום את השיר של לי עברון, על סוחרי נשים, שאנחנו בעצם הסוחרות האמיתיות. זה בדיוק ככה. כולנו עדיין שבויות בידי חשיבה פתיינית. כן, כנראה שהמיתוס התנכי צודק. הכניסו לנו להיות פתייניות, וככה אנחנו ממשיכות. אני בכלל לא מאשימה בזה את הגברים, רק אותנו. דפוקות בראש. רוצה לומר: כל הנשים "הגבריןת" שפגשת? הכול פאסדה. בפנים הן עדיין מרגישות כמו גיישות ורוצות שישלמו עליהן במסעדה. אני עדיי לא ראיתי שינוי מהותי בפסיכיקה הנשיית והגברית, והאמת, כבר הפסקתי לקוות. וגם אן יבוא כזה עוד כמה דורות, כבר לא אזכה לא.

          • יעל, "במקרה" יוצא לך לדבר כרגע עם אישה פשוטה שדווקא כן נכנסת לבלוג ובמקרה לא התכוונתי לנשים גבריות שבחרו להיות, התכוונתי לנשים שהתרחקו מעצמן עד לכדי אובדן זהות משהו שנראה כי הן יורות לכל הכיוונים ופוגעות. פוגעות בנו כחברה. פוגעות במחקר ההיסטרי שרץ לכל הכיוונים כתרנגול שהסירו את ראשו. חשוב לחזור להתחלה, להתמקד בבעיה האמיתית ולחפש פתרונות שאין בהם הוספת תחלואים לחברה. חשוב לבדוק מי מהזהים יועיל לנו יותר שנאה או אהבה? במה תבחרי?

          • בכלל לא מדובר כאן על שנאה או אהבה, זה לפשט את הנושא. אלא על דיכוי מופנם דו צדדי.

            זהו, שאני חושבת שנשים בכלל לא התקדמו לשום מקום, בפסכיקה שלהן, גם לא גברים. אנחנו תקועים עם מעצורים ודיכויים ודימויים דפוקים עמוק בפנים. וממה שאני רואה, יהיה קשה מאוד לעקור אותם.

            אז בינתיים אני אומרת, שלפחות תחוקתית ומעשית ננסה לעשות טוב למי שעדיין נוגשים בו מעשית. כי שינוי בפסיכיקה? לא בטוח אם הוא בוא יבוא. אני די פסימית. בא החטא הקדמון, באה התבונה, נלקחה מאיתנו התבונה הרגשית. הסתימות הנפשית בעולם היא לא תאומן. שורש כל הבעיות שלנו.

          • יעל, דווקא התקדמנו לא רע. עד לפני מאתיים שנה לא היינו רחוקים מעשית ונפשית מהעולם השלישי של היום. נכון שעוד הרבה לפנינו, אבל עיצבנו מציאות אחרת בחוץ ובפנים, ועל זה אני מסיר לפני התרבות שלנו את הכובע שאני לא חובש.
            את צודקת שבהרבה מקרים אנחנו מדברים כאילו כבר נפטרנו מהתפקידים המגדריים-נפשיים וזה לא ככה. אבל אפילו הדיבור הזה הוא חלק מהדרך, ואנחנו עושים אותה אפילו פה.

          • יאאלה בכבוד, כל הכבוד לציווליציה!
            רגע לפני שאני הולכת לעבוד, אסכים עם הקביעה הזו.

          • מסכימה איתך שקיימת בעיה חמורה בעולם השלישי והרביעי. חשוב לי לציין שדווקא את המאבק הזה צריכים לעשות גברים ונשים מערביים יד ביד. הקול הנשי שנשמע מהצד שלנו כאן מפספס אולי במשהו את הדרך להצלחת מאבק. במקום לתקן שם אנחנו מקלקלות כאן. ההצלחה של דת לחדור לתוך שבטים בורים הייתה בכך שהיא הגיעה מגובשת ואחידה ולא פוררה את עצמה על הדרך. על מנת לתקן מקומות אחרים צריך להיות מתוקנים בקטנה בעצמנו.

          • ערבי לא רביעי 🙂

      • מכל המלחמה הזאת הנשים באמת נעשות יותר גברים מהגברים.
        סיפור מספיק מסובך גם ככה להיות אמא של האבא שלך ואחרי זה גם להתחתן אתו.

      • מקסים!מצא חן בעיני…קניתי

  3. יעל, איזי עם הסטילטו. עוד יהיו לי סיוטים בלילה.
    איזה סיפור מהתחת. מאין השנאה הזאת? זה לכבוד יום האישה?
    אנחנו בסירה אחת, יעלה, וכמו שראית בגלל זה כתבתי דווקא "יום המינים הבינלאומי".

    • מה, לא מצחיק מה שרחל איתן כתבה?

      אותי זה מצחיק עד היום.

      בכלל, אם אני עדיין בחיים, זה רק כדי לצחוק על העולם הדפוק הזה.

      ולחיי יום המינים הבינלאומי. קניתי.

  4. רגע רגע, גם הגברים יכולים לפתות. זה רק סיפור של יהודים עם פוביות. ולהסתובב עם נחש בפנים(לא כמו צ"יצ"ו) נותן איזו נשיכה קטנה שנוכל לשחק במשהו ולא להשתעמם.
    אבל באמת סבא זה מאוד נחמד וככה לא חוטפים התקף לב בגיל 40 רק בשביל תירוץ לצאת מהמירוץ המורעל להוכיח שאתה גבר גבר, מפרנס, מישהו.
    אח, זיעה…

    • גם גברים יכולים לפתות נכון. אולי בכך הם "מתחברים לצד הנשי" שלהם?

      • טוב, בוודאי, איך שתקראי לזה. כל החלוקה הזו היא בעיניי חברתית, לא אמיתית, לא בנפש. אני חושב שהיינו כבר גברים ונשים המון פעמים, אבל לא זה העניין. להגיד שגברי זה תקיף, שתקן וקשוח זה דימוי די ריק. אנחנו לא באמת פוסטרים, לא?

        • טוב. חייכתי עם החיבור לצד. לא חושבת שגבר צריך להיות קשוח וכל שאר תארי הפוסטר, חושבת שגבר צריך להיות העולם של האישה ואישה צריכה להיות העולם של הגבר ,כמו שהם עם התאמות זמן קטנות.

          • אני מאוד חוששת שזה לא יקרה בעולם הזה סיגל. זו שאיפה כמובן, אבל ביטוייה בעולם אפסיים. בעיני, גם זוגות סימביוטיים, כאלה שכרוחים זה אחרי זו, נמצאים בזה רק מטעמי תלות וסימביוזה. חוששני שהחטא הקדמון יימח שמו חרט עלינו את דין הבדידות. מי יודע, אולי בעולם הבא. שם, אני מקווה, לא יהיו גברים ונשים ותבוא האחדות הנכספת.

          • אה, יעלה, אם לא יהיו גברים ונשים יהיו לנו כבר משחקים אחרים…
            מסכים איתך שבבסיס אנחנו נפרדים ולא חתיכה אחת. השאלה איך מתחברים, מתקשרים, אוהבים ונהנים.

          • אמן. רק הייתי מוריד את ה"א הידיעה מן "העולם של" ומחליף בבי"ת :).

          • בעולם.

  5. ונחמד מאוד שאת לא מחליפה. זה הגוף להפעם… אם הנשים ירצו להחליף ומיד והגברים גם יחליטו שהדשא של השכנה ירוק יותר, לא יישאר לנו יותר איך לשחק בגדולים…

  6. איך סבא? לא הבנתי. לא אדם ילד את חווה, אבא-אימא אלוהים לקחו ממנו צלע כדי לחסוך בזמן וליצור לעצמם ילדה.סבא זה כבר פרשנות מופלגת? לא?

  7. חחחחחח אמיר באמת יש לי חתול, שניים, עם ביצים גדולות, שגם מאוננים קבוע. מתה עליהם.

    וברצינות טיפל"ה, נפתח כאן דיון לכצוב יום המינים הבינלאומי, וביום כזה אי אפשר לשכוח את כל הקורבנות של הגברים, והן המוני נשים.

    אני ברוך השם לא נפגעתי משום גבר, וחוץ מאבי הנשמה הטובה הכרתי עוד כמה גברים משובחים ואחד לפחות שאהבתי יותר מאשר את עצמי. אבל אחותי למשל נפגעה, אתה יכול לראות בבלוג שלה, שמה שולמית גלאור.

    אם כן, כאשר מספר הקורבנות של הנשים הנרצחות ומעונות בידי גברים יירד, אז נוכל לדבר באמת על איזשני מפכה פמיניסטית וכו". בעיני, המהפכה הפמיניסטית לא עשתה הרבה. כי כל עוד יש המוני קורבנות נשים, אין לי בכלל מה להגיד.

    על כל אישה "משוחררת" מערבית שזכתה בכל הפריווליגיות כמוני, יש מילארדי נשים מוכומ, נאנסות ונרצחות. אז די לי בכך.

    • נכון, יש הרבה יותר אלימות פיסית של גברים על נשים מאשר להפך. אבל לגבי אלימות נפשית, אני לא יודע. אולי יש כל מיני גברים בוקים שלא מוצאים דרכים יותר ורבליות להתמודד?

    • צריך שניים לטנגו. אם אין דגם מדכא מהבית שנחרת בנפש הילד, אני לא מבין למה לא קמים ועוזבים. גם גברים כמובן (= יכולים להישאר בזוגיות מתעללת).
      להסתדר עם עוד אדם אחד (או לפעמים – רק עם אדם אחד) זה לא תמיד פשוט, אבל לא מוכרחים להישאר שם חיים שלמים רק כדי להוכיח שלא טעית.

      • זו הבעיה אמיר, שכמו שכתבה רחל איתן אהובתי: ההיסטוריה היא חור שמוליד חור שמוליד חור…

        תרתי משמע.
        הזרע המחורבן כבר בכולנו.

        שכחתי לכתןב ברשימה שלי על המיתוס התנ"כי בעיני, את זה שכבר בהולדה הראשונה, של הדור הראשון, קין ובהל, בא רצח של יריבות בן אחים. הרקבון קבור עמוק בתוכנו.

      • יש לי תשובה בשבילך . לפחות סיבה שאני מכירה. סקרן?
        :0)

  8. אמיר, הדו שיח הרציני לכשעצמו- באמת מרתק. אבל אני לא מבינה מי בכלל ילד את אלוהים?
    ואם ישנם עולמות ויקומים רבים מלבד היקום שלנו אז בטוח אלוהים כפי שאנחנו מכירים, הוא ילד שמשחק בשש-בש. יושב שם באי-שם ונותן לנו לשבור את הראש…הוא ברא את אדם וראה שהצליח לו אז במקום להתאמץ יותר מידי, לקח מהר מהר צלע ויצר את חווה.
    שְׁאֵלָה רֵטוֹרִית

    הוּא הֵאִיץ בַּחֶלְקִיקִים,
    נָפַח בָּהֶם חַיִּים,
    בָּרָא עוֹלָם בְּשִׁישָּׁה יָמִים
    וּבַּשְׁבִיעִי נָח.

    מָה קָרָה
    שְׁבִּמְהִירוּת רַבָּה
    כִּלָּה אֶת הַמְלָאכָה
    וְכִי שְׂבַע רָצוֹן
    הוּא, מִן הַיְּצִירָה?.

    • תשובה 1:
      הוא יהודי, לא? שומר שבת. היה חיב לסיים.

      תשובה 2: מיהר לרוץ לספר לחבר"ה.

      וברצינות – הרקליטוס המנוח אמר בערך את זה, אבל על הזמן – "זמן הוא ילד משחק, משחק באבני משחק, של ילד המלכות".

  9. אמיר, אבל זמן זו המצאה של בני אדם כדקורציה על הקיר במטבח. אם תשאל את אלוהים מה השעה הוא ישלח אותך לשאול את יאנקל"ה זוכמיר.

  10. מי ילד את אלהים זו שאלה טובה שהתנ"ך לא עונה עליה. אבל היו עוד דברים שאין להם התחלה יחד עם אלוהים: חושך, תהום, תוהו ובוהו.
    התהום – תיהמאת הבבלית – זו האלוהות הנשית הראשונה בעצם. הטבע הראשוני, החומר הלא מובחן.

    • אמיר, מוגבלות התפיסה האנושית לא מאפשרת לנו, לי, לתפוס את האינסוף. כמו יהודי טוב, שומר שבת… אנחנו מוכרחים לדעת את נקודת ההתחלה/לידה כמו את נקודת הסוף/מוות, אבל אנחנו שוכחים שאין לנו את השבב המתאים כדי להבין שיש -אינסוף. לא?

      • לא שוכחים…
        אבל באמת הפנתיאון האלוהי הוא ברוב הדתות תמונת נוף משפחתו של האדם, עם כמה היתרים מיוחדים לבעלי זכויות יתר.

  11. וברצינות – כמובן אין שום הצדקות למעשי אלימות. אבל למרבית המזל רוב הגברים והנשים לא מגיעים לדברים כאלה.
    זה לא אומר שאין להם צרות אחרות.

  12. סיגל, אני חושבת שהבלש התכוון לכך שגברים נאנסים על ידי גברים אחרים. אונס גברים בידי נשים הוא תופעה לא נפוצה.

    וחוץ מזה, תראי, מה שיוון כמותי? שוב אני אומרת, את רוצה להתעלם מסטטיסטיקות? למה? אם על כל גבר רצוח אחד בידי אישה יש אלף או אלפיים נשים שנרצחו בידי גברים, למה שתתעלמי מהנתונים? מה, את יפת נפש?

    • לא יפת נפש בכלל רק מחפשת דרכים אחרות במקומות שדרכים קיימות רק מובילות לריחוק ואי-תקשורת בין מינים.
      את הפשע יש לבער כפשע ולא כפגע גברי. כיוון המחקר צריך לצאת מחקר המוח ומציאת תרופה ולא להוסיף אנרגיה מעצימת שליליות שלא פותרת כלום. וכאן למטה אצל הלא חוקרים והלא מדענים כל שנותר לנו לעשות הוא להשקיע בחינוך. להשקיע בעבודה סוציאלית. לבכות זו סחיטה רגשית שנענית על ידי גבר "מערבי חביב", בעולם השלישי זה מתכון בטוח לכאפה.

  13. זה מזעזע, אבל בכל זאת זה לא המצב הרווח והרגיל, יעל. ברוך השם. אחרת כבר לא היינו קיימים כחברה.
    כן, יש אלימות – נגד נשים, נגד ילדים, נגד מיעוטים לאומיים, אתניים, דתיים ומה לא.
    בכל זה צריך לטפל, ומהשורש, מילדות ומהנפש.
    אבל נראה לי שכתרבות מערבית, כשמדברים על יחסי גברים-נשים יש לנו בעיות הרבה יותר כלל-חברתיות ורלבנטיות להתמודד אתן במישור הנפשי, בחינוך, ובתקשורת בין בני אדם.

  14. יעל, למה לדבר על מה שלא יודעים? הייתה לי נפגעת אונס קרוב מאוד, וזה לא רק לטפל, אלא גם לספוג את כל הכעס על גברים שעף החוצה, ולאורך זמן רב.
    אני האחרון שיגמד את העניין הזה, אבל שוב, יש עיצוב חברתי שלם שאתו ולא עם מצבים כאלה אנחנו צריכים להתמודד בשוטף..

  15. אמירוש….. פליז, איפה אתה חי? אני ה-מ-ו-מ-ה. אתה רציני מסייה?

    נו טוב, אז למען הקוסמטיקאיות שבינינו. בןטוקס זה זריקה כזו עם חיידק בוטוקס, כזה שמשתק וממית. במינון זעיר מזריקים אותו לכל מיני קמטים והוא מחליק אותם. ואז כשמחייכים, השפתיים והעור ליד נראים מגוחך. וכמובן, שהן גם מזריקות סיליקון בשפתיים. טובות הפמיניסטיות עושות את זה.

  16. ומה השעה? זה לא מעניין אותך?
    זאת כבר תהיה התעללות לשלוח אותך בשעה שכזו לחפש שאלה.
    שנפרוש?
    אלא אם כן אתה שומר לילה או ממתין שחר:)

  17. בעיני זה נוראי, והחישובים האלה שהילד לא ירגיש חריג וכו", ממש קטנים לעומת הנזק הנפשי ואולי גם הגופני והבריאותי. שלא לדבר על הפשלות. ויש לא מעט כאלה. עכשיו הבן של אחייניתי עבר מילה גרועה במיוחדג[
    , וצפויים לו ניתוחים. מה יצא מהרצון של הוריו שלא יהיה חריג? יאללה שיהיה חריג, רק שלא יהיה בו מום.

    ושוב, היום יש תנועה חברתית נגד זה, ומי שרוצה לקבל תמיכה יכול לפנות אליה, ואולי ירגיש פחות חריג בצעד הזה.

    • לפני יותר מעשר שנים 1997 הקמנו עמותה כנגד ברית המילה (רפי רוזן ז"ל, עוד קומץ אמנים ואני). כיום מנהלת את העמותה ביתו. קשה לתאר את הנזק שהחיתוך הברברי הזה יוצר. כאילו שכאדם מבוגר אתן את הלחי שלי להסרת שומה, ללא הרדמה. כאילו והטראומה של הרך הנולד לא נרשמת בזיכרון של כל תא בגופו. כאילו שזה בריא. ילד שחווה חיתוך בגופו, מבלי היכולת להתנגד מה לומד על עתיד חיו?. האם זו לא שערוריה אלימה?.

      • רפי? מעניין, לא ידעתי.
        להוריד עורלה זה לא כמו להוריד שומה. יותר כמו להוריד קצה אצבע. זהו איבר תקני בגוף, שיש לו תפקיד.

        • אמיר, כמובן,הדוגמא כדי שכל אדם יבין מה משמעות הכאב ושכל אחד יוכל להבין את המשמעות האישית.
          ויחד עם זאת , לו היה לי ילד מברזיל, הייתי שוקלת לערוך לו ברית בהרדמה כדי שלכשיגדל לא יהיה יוצא דופן -פעמיים. תאר לך חבורת חיילים במקלחת…

          • תמי, מה כבר יקרה שם במקלחת? זאת בדיוק הסיבה שתקעו לי אז. יש היום הרבה רוסים לא נימולים במקלחת של החיילים, ולא קורה כלום.
            נפשית, זו נראית לי בעיה הרבה יותר קטנה.

          • אמיר, זה היה נסיון לחיות עם הנעשה בשלום. האמת, אין טראומה שתישווה לתחושת האימפוטנציה הגברית שה"מילה" יוצרת והנשים האימפוטנטיות עומדות שאננות מול זה.מה אוסיף.:(

    • יעל, מסכים אתך, כמובן לגבי המילה המגעילה. אבל לא ידעתי שיש תנועה חברתית נגד הסירוס הסמלי הזה. איפה?
      זהירות, בסוף עוד נצא קצת לחופשי…

  18. היי אמיר
    רציתי לשאול אותך- מה זה יום המינים הבינלאומי?

    • זה התחליף שלי ליום האשה הבינלאומי ויום הגבר הבינלאומי (אילו היה).
      אנחנו בסירה אחת…

      • אבל אמיר יקר, אנחנו לא בסירה אחת (ואני רוצה להגיד לך שאני כותבת את זה עם דמעות). אנחנו לא בסירה אחת והיום הזה הוא יום האישה הבינלאומי, יום של נשים שנשים יצרו לעצמן כשיצאו לרחובות ב 8 במרץ 1907 במחאה על חוסר השוויון לנשים ותנאי העבודה האיומים שהיו אז לנשים. ושנה אחר כך יצאו לרחובות שוב באותו תאריך, ושנה אחר כך שוב. למה לא יכול להיות לנו יום משלנו? לכם יש כל כך הרבה. כל העולם, על המרחב הציבורי שייך לכם. למה לנסות לנכס גם את היום שלנו? מה יקרה אם יהיה לנו יום שהוא שלנו? שבו נוכל לדבר על חוסר השוויון? על הדיכוי שנשים עדיין מדוכאות גם היום? על עסקת הטיעון של האנס קצב? על אישה אחת מתוך שלוש שעוברת תקיפה מינית? על כל הנשים שנרצחו השנה על ידי בני זוגן? על הטמפונים שאומרים לנו שאנחנו צריכות לדחוף לתוך הגוף שלנו כדי שחס וחלילה ריח הווסת שלנו לא יזהם את הסביבה? על נעלי העקב שהורסות לנו את הגב? על הרעב שאנחנו חוות בעקבות דיאטות אין סופיות? על שיער הגוף העיקש שאנחנו נאבקות בו? על כך שמכל דף עיתון אומרים לנו איך בדיוק אנחנו צריכות להיראות ואיך בדיוק אנחנו צריכות להתנהג? על השכר העלוב שאנחנו מקבלות עבור העבודה הקשה שאנחנו עושות? ויש לנו עוד כל כך הרבה על מה לדבר וכל כך הרבה מה לתקן, ואנחנו לא באותה סירה ולא יילקח שום דבר מאף אחד אם נודה בזה ואם היום הזה, שנשים יצרו למען עצמן יישאר של נשים.

        • בסוף הדילמות מגיעות לתחום הפרט. נניח שבן זוגך לא סובל שיער בבית השחי. מה חשוב יותר, לשמור על זכותך על שערותייך או לעשות אותו שמח עם הרצון האווילי הזה שלו? ואולי בתמורה הוא יחליף גרביים לעתים תכופות יותר…

          כאמור, אם כנגד "פמיניזם" אני אמציא עכשיו מלה למאבק בדיכוי של גברים על ידי נשים, נקרא לזה "אנדריזם" – מה נעשה בשתי המלים האלה, שלך ושלי?
          פה ידברו על סבלה של עקרת הבית העובדת ושם על גבו הנסדק של המפרנס המורעל. זה ידבר על טבח חברון וזה על דיר יאסין.
          אנחנו כמו יין ויאנג. חתיכה אחת.ובכל התחום של תפקוד חברתי שאינו שייך לתיקון הדמוקרטיה שאנו חיים בה, אני מציע שפשוט נטפח בין אנשים תקשורת טובה, אהדה הבנה ואהבה. בסופו של דבר כל זוג וכל קבוצה מחליטים מה חשוב להם, וכל החיים החברתיים כוללים גם לא מעט פשרות, לא?
          ובין נשים וגברים – כדאי שגם נשאיר מקום לקצת שונות ומסתורין ותשוקה. לא מכיר דרך אחרת.

  19. מחריד ומזעזע יקצרו מלתאר את דעתי בנושא ואת ההרגשה שגזרו לי את ילדיי. אולם היום משמכירה את ילדיי לא יודעת איך היו משתלבים בחברה בגיל בה הם מתחילים להתמודד עם המיניות שלהם וכל מה שחסר להם זו איזו משקולת של עורלה שתחריג אותם. לא העזתי להחליט עבורם לגזור אותם מהחברה, בקושי העזתי ללדת אותם לעולם.

    • סיגל, מנהג ברברי המילה המגעילה. בחיים לא הייתי חותך לבן שלי בזין, באמצע המיניות הרכה שלו, עוד פעם. מנהג דוחה, ובלי ספק עם תוצאות טראומתיות מודחקות לכל החיים – שאין לי אפילו מושג מהן.
      זה כמו שאנשים ממשיכים להתחתן ברבנות מפחד מה יהיה (ואת זה לא עשיתי). רק שפה זה כאילו גורל של מישהו אחר, הבן שלך. היום אני חושב – על אחת כמה וכמה.

      • לא מצאתי את התחלת הדיון בנושא אך רציתי לומר שמקום מוזר נבחר לו לגבר על מנת ש"יזכור דרכו את הברית". לא? קרן קטנה וחמודה בחלק בו נמצא הזכרון שבמוח נראה לי עדיף.

        • טוב, זה לא במקרה. הגברים עוברים פה תחליף סירוס. משהו כמו פדיון הבן במקום קורבן בכורות בעקדה.
          חותכים לך באיבר המין – ואת זה אין סיכוי שתשכח גם אם לא תזכור במודע.
          בזה, אגב אי אפשר להאשים את היהדות – זה קדם לה בהרבה מאוד.

  20. כן, ברבים מההיבטים של הטענה הזו דשו לא רק כאן, ולפעמים הטענות הללו באמת נשמעות כבר טרחניות ומשעממות.
    אבל הטענות הללו הן החיים שלי. ושל כל אישה אחרת.
    ואין ספק שגם גברים עוברים דיכוי איום, אני לא מנסה להכחיש את זה לרגע.
    והסולידריות שלך הייתה יכולה להיות מקסימה, ובאמת יש בה הרבה יופי ונדיבות, אבל היא לא ממש קשורה למציאות, כי חייהם של גברים שונים מאד מחייהן של נשים. גם היום. גם כאן.
    ולגבי הפאס שאתה טוען שקיבלתי מהשערות והדיאטות- עדיין לא קיבלתי אותו, אני לא רוצה בכלל להתחיל לתאר לך מהי חווית חייה של אישה שמנה ומהי חווית חייה של אישה שבוחרת להישאר שעירה או מהי חווית חייה של כל אישה שבוחרת לכפור במוסכמות הגופניות הללו שנכפות עלינו. כמות ההשפלה והביזוי היא עצומה.

    • בתקופת הרנסאנס גם היו מורטות גבות…
      והיום, לפי הטעם הפדופילי החדש מורידות שער בבתי השחי והערווה. אין לזה סוף. מכוני כושר, הזרקות, ניתוחים (וגם גברים עושים את זה).
      מרוויחים פה מפסידים שם לפחות אין בגוף הנשי בעיות אימפוטנציה ואת לא צריכה להתגלח כל בוקר, לא הלכת לסיירת צנחנים להוכיח שאת "אשה אשה" ואולי גם להיהרג, והפרנסה היא לא מבחן אגו בשבילך וכו" כו".
      כל התכנות וחלוקת התפקידים המינית היא בעיה אחת. אם הגבר משלם, האשה היא זו שמשלמים עליה. שניהם כבולים.
      אם הגבר צריך להיות קשוח והאישה היא "הרגישה" – שניהם ישלמו על זה . וכו".

    • אליענה בוקר טוב.
      הקריאה שלך צבטה לי בלב ואני מקווה בשבילך ובשביל יעל ובשביל כל הנשים בעולם שיגיע היום בו נפסיק למסכן את עצמנו ונמצא דרכים להתמודד עם העולם כמו שהוא. אם למדתי משהו בחיי זה שלשם שינוי לא צריך לנסות לשנות את כל העולם אפשר לשנות משהו קטן בראיה ויותר קל לנשום. קראתי כאן את מצוקתך כאישית ואני שולחת לך חיבוק אם זה יכול לעזור ואני מוכנה לבלוע בחזרה את כל דיעותיי אם הן פוגעות כי לי דווקא נראה ממש נחמד יום המינים ואם זה פוגע אז מצידי להפריד יום האישה ויום הגבר אבל אולי תסכימי איתי לפחות שגם יום המינים חשוב שיהיה לו יום.

      • סיגל, ראשית תודה.
        בטח שיום המינים חשוב, אבל למה על גבי יום האישה?
        שנית, אני לא חושבת שאני ממסכנת את עצמי. להפך. אני לא מרגישה מסכנה אף לרגע, אני מרגישה גאה על כך שאני לא מסכימה לקבל את מה שהעולם או מי שלא יהיה קובע עבורי שכך צריכים להיראות חיי. אם הייתי מקבלת עלי את הדין, אולי אז הייתי מרגישה מסכנה.
        זו לא מסכנות להגיד את הדברים כמו שאני רואה אותם, זו לא מסכנות למחות או לזעוק.
        זו מסכנות בעיני לשתוק.
        ובכל מקרה הקריאה שלך את המצוקה שלי כאישית היא נכונה לגמרי, אבל אמרו כבר נשים חכמות ממני שהאישי הוא הפוליטי ולכן המצוקה שלי היא גם לגמרי ציבורית.

        • ועוד משהו סיגל- תודה על החיבוק הוירטואלי, הוא נגע ללבי.

        • אליענה, חלילה שלא אהיה גורם נוסף לזעקתך .המעבר משיח אישי לאותו שיח כנושא ציבורי קשה לי ויוצא שאת מבינה משהו אחד כשאני כותבת משהו אחר. "ממסכנות" הגיע מדוגמא על נשים ולא יכולתי לטעון כך כלפייך האישית מכיוון שכל אישה היא המסע של עצמה עם הפרטים המיוחדים שלה. אני לא זעקתי את זעקת הנשים מתוך מצוקותיי כיוון שזעקה בעיניי מבזבזת אנרגיה חיונית לעבודה על מצב קיים. לא מאמינה בזעקות אלא כסוג של התפרקות .

      • מי ממסכן את עצמו סיגל? הבעיה אינה אישית, וכל מיני אנשים תמיד מנסים לעשות מזה בעיה אישית, כאילו אני או מישהו אחרת שצועקת על אלימות נגד נשים היא ממורמרת וממסכנת את עצמה, שונאת גברים ודוגרת על חתולים ורוצה רק ללבות את האש בין המינים לא די כבר עם הגישה הזו?

        את הצלחת לצאת מהאלימות בה היית נתונה, ליבי לך. כל הכבוד מכל הלב. יש עוד המון נשים בארץ שנמצאות בזה. אני כאישה וכבאדם לא יכולה לחיות בשקט כשאני אני יודעת את זה. לא יכולה. ואין לזה קשר כלל וכלל לחיי האישיים, לתובנות שלי, ולאיך אני מתנהלת בעולם. יש את חיי האישיים ומה שאני עושה בהם ביחסי לעולם, גברים ונשים כאחד, בהם אני משתדלת להביא מתובנותיי, ויש את ההשקפה הפוליטית והחברתית שלי, שרואה שחוץ מהבעוה הקטנה שלי, "המוצלחת" יעני, יש עוד אנשים ןהם סןבלים.

        • הי יעל.
          הגישות שלנו פשוט שונות ואין זו נכונה מרעותה. רק שתי דיעות וזו אני שבדך כלל בעמדת מיעוט. הגישה שלי בנושא נשים במצוקה הוא לדבר עם ולא לדבר על. מתוך חיי רכשתי כלים להתמודדות עם מצבים ועזרתי בחיי לנשים לצאת ממצבים והדבר הראשון הוא הגדרת זהות. ברגע שאדם עיצב לעצמו זהות של חלש ומסכן נוצר מצב חלול בין מצבים של מעין אובדן זהות. האימה העוטפת אדם שלפתע נשמטת הקרקע המוכרת תחת רגליו היא הדבר הראשון שצריך לעבוד עליו. זה המקום בו צריך לתת לו יד. לי לא נתנו ידיים היה לי חשוב לעבור דברים לבד אבל לא לכל אחת יש את המוח ה"דפוק" שלי ואם אני לא פעילה גדולה בשום תחום זה בגלל שאני מאמינה בעשיית דברים קטנים עם משמעות גדולה. בחיי נלחמתי בכל וניתחתי ברוב אבל בסופו של מעגל בחרתי בהרבה בחירות נשיות עדינות וחלשות כי מצאתי בהן את כוחי. ולגבי העברת כדורי האשמה על הגברים הנקודה הראשונה שממנה אני מאמינה שצריכה לצאת פעולה היא נקודה שאין אשמים. מי שאמור לשפוט ולהאשים וגם כאן כל נאשם בפני עצמו זו מערכת המשפט שלנו ושוב, בנושא זה צריך לפעול ולתקן ולפני כן כמו שאמרתי: פעולת מנע הייתה יכולה למנוע מצבים שכאלה. (גבר ואישה בחדר סגור ואישה עם נחש רק מעצם איך שהיא נראית זה מצב לא נכון במקומות עבודה).

          • מסכים איתך, סיגל. כי הבעיה הכי גדולה עם מנטליות של מקופחים זה חוסר רצון לקחת אחריות והטלתה על "האחר". ראיתי את זה חוזר על עצמו בעבודה מול משוררים ערבים, פעילים מזרחיים מיליטנטיים ושחורים אמריקאיים ודרום אפריקאיים. ההורים אשמים, החברה, הקולוניאליזם, הממשלה… מה זה יעזור למישהו אם זה הפזמון היחיד שהוא יודע לפזם?
            העוולה הכי גדולה שעשו להם הוא שהם הגיעו לצורת המחשבה הפסיבית מצד אחד ואלימה מצד שני של "מגיע לי". עשה את שלך, קח אחריות לעצמך והדברים ישתנו באופן דרסטי יותר מכל שינוי חיצוני נחוץ כשלעצמו. כדאי להיזהר מזה.

          • נאיביות. הכלים הם שלובים. אינך יכול להטיל את האשמה על הקורבן והמסכן. גם לו יש אחריות, נכון, אבל הדברים מורכבים מכפי שאתם מציגים זאת כאן, אמיר וסיגל. אני יודעת שלליברלים יפי הנפש מאוד קל להצדיק זאת ככה, במנטליות הדפוקה של המקופחים. אבל הפלא ופלא, הםשהם באמת מקופחים. כל עוד השכבה החזקה תמשיך להגיד דברים רני רהבים כאלה, באמת לא נתקדם לשום מקום.

          • את צודקת, הכלים הם באמת שלובים. אין לי ויכוח עם זה. במקביל צריך לתקן עוולות. הבעיה היא שלפעמים אתה לא מצליח לתקן רק בגלל שאפילו בני בניהם של המקופחים מסרבים לעזור לעצמם ואומרים "מגיע לי". גם את זה אפשר לתקן, אבל יותר קשה, כי את יונקת את זה מהבית.

          • לסיכום ליל השימורים שלי לכבוד יום האישה או המינים (או המינות), אולי אקח איזה קלונקס קטן לשיפןר מצב הרוח העגום. (סתםםם אמיר).
            האמת שאני צד מאוד לא פרודוקטיבי בדיון הזה, כי ככל שגופי מסייד כך אני הולכת ומתקשה להאמין ביכולת העולם להשתפר. הכל רקוב בממלכת דנמרק. וגומרת.

            ייאלה ביי אולי אלך לישון. ויכוח פורה. תביאו תקציר לעניים, אם יתגלו כאן מסקנות מעניינות.

          • מגיע לך, יעלה. הוצאת פה מים מהסלעים. באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל.

          • נכון. אבל גם אי אפשר להאשים אדם שהוא לא לוקח אחריות עדיף לנסות לעזור לו לעשות כן. חשוב על המשקל. כדור שהיה נוהג לזרוק על אחרים שהלך ותפח (ט?) ולפתע האדם מתבקש להרים את הכדור ולשאול : "מה עושים עם זה?" אז מפרקים את המטען לחלקים קטנים ולומדים להפסיק לזחול ולהתחיל ללכת .רק אחר כך כשכל השרירים מיומנים אפשר לשאת משאות כמו אחריות וללמוד לרוץ.

          • בהחלט בהחלט, סיגל. גם מכיר את זה מקרוב בעבודה שלי. לא פשוט לוותר על המקום הזה. כאילו לקחת מהאדם את הצידוק הכי חזק לכל דבר.

  21. אז באמת הפסקתי להשתמש בהם, בעיקר אחרי שקראתי כל מיני מחקרים שסיפרו לי כמה הם מסוכנים ומזיקים. אבל יש אלפי נשים שמשתמשות בהם ולא שוקלות בכלל להפסיק. כי תחבושות הגייניות זה מגעיל וכל הריח, במקום להישאר בפנים יוצא החוצה. הרי מגיל כל כך צעיר משדרים לנו מסר שהגוף שלנו לא נכון כמו שהוא בצורתו הטבעית. לא הצורה שלו ולא הריחות שהוא מפיץ.
    ולגבי קצב- נכון, יש כאן יותר מניצול מיני באמצעות סמכות, ונכון שזה נוגע לכולנו, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדות שפשעי מין כנגד נשים מקבלים (אם בכלל) עונשים מגוחכים, וקצב פשע פשעי מין כנגד נשים.
    ואם כולנו בדעה אחת, איך זה שבג"ץ קבע אחרת?

    • האמת שהסיבה היא שבג"ץ היה מוטרד מגורלן של עסקות טיעון בכלל, ולא רק בנושא זה. חבל שזה קרה דווקא פה, אבל אני מודה שלגבי הבעיה שעמדה בפניהם מהבחינה הזו עדיין לא גיבשתי דיעה.
      ולגבי בריא לא בריא – ג"וגינג חתונים הדוקים, מכוני כושר, יין, בשר אדום וכו" מזיק או מועיל? – תלוי מי עומד מאחורי הסטטיסטיקה.הפסקתי להקשיב.

      • בתור אדם שלא הלך לישון היום והמוח שלא כבר בקושי מתפקד, אני שוב נאלצת לומר את מה שאמרתי כאן כל הלילה: מה, רק בעולם השלישי? פה הכול טוב? לא כל יום נרצחת אישה?

        כשישנה אלימות פיזית קשה כל כך נגד נשים, מבחינתי כל ההשגים האחרים של הנשים מתגמדים.

        שלא לדבר שאליענה צודקת. אנחנו פמיניסטיות של פלסטיק (או בוטוקס), מניפות דגלים ויוצאות להפגנות וביד השניה טמפון, שעווה, פינצטה ובוטקוס. בתיאבון לכם.

        • מחשבות בענין המלים, אולי צריך לשנות , להוריד את הכינוי גבר מן המדפים להמציא שם אחר פחות כוחני, ואולי גם לכנות בשם אחר את האישה, פחות שורף, אולי זה יעשה משהו לתודעה, אולי נקרא לגבר שפנפן, ולאישה שפנפנית, אולי משהו אחר, רך יותר…

          • שפנפן ושפנפנית! זה נשמע עולם שכולו סקס, אורה…
            יש כינויים ניטרליים בעברית (איש, אישה) כינויים ביולוגיים-מיניים (זכר, נקבה = זקור ונקוב)
            רגשיים (רעיה = מרעוּת, וגם "דודי ורעי"). בחירה שלנו…
            ה"גבר שבגברים" בא באמת מתכונות הלוחמה (להתגבר, גבורה וכו"), וגם את זה צריך לפעמים במלחמת הקיום – אבל באמת לא במקום של קירבה.

          • זה היה בצחוק אמיר, אל תיקח ברצינות את השפנפנות, אבל בהחלט התכוונתי לשינוי הכינוי, למצוא מילה נעימה, איש ואישה יש בהם אש, ברע יש רע, משהו שיבטא חברות כנות ואמון, והצליל שלו יהיה רך, לא יודעת מה, הוא דודי ואני דודתו? משהו שלא יהיה בקונוטציה מינית, כי מהות הזוגיות היא לא רק מין, לכן זכר ונקבה אינו ראוי, צריך לחשוב על זה ויהיה גם פואטי .

          • יש בהם אש? זה עוד מדרש יהודי די דפוק. השורש של אישה הוא א.נ.ש. (כמו "אנוש", "אנושי", "אנושות") כלומר אדם שגופו נקבי. דווקא יפה.
            ואין בעיה להיות שפנפן בנסיבות מאפשרות. דווקא צחקתי.

          • בלי קשר למדרש, איש, אישה, – אש למה הורידו את ה נ" אם כן? יכלו לקרוא להם אנש ואנשה, אנוש ואנושית ,

          • יש דגש בשי"ן, זכר לנו"ן שנפלה בדיבור, כמו להפיל ולא להנפיל (מ-נפ"ל) הבעה ולא הנבעה וכו".

          • קוסמטיקה אורה, זה רק קוסמטיקה. הנה כאן בבלוגיה הבננות שלנו, אנחנו חיים על פי עקרונותיה של השירלית שלנו, שרוצה שנדבר בנקבה. אין לי בעיה עם זה, באמת. אחלה ממש. הלוואי על כולם.

            רק שאני חיה מספיק זמן, כדי לדעת השינוי הלשוני הוא קוסמטי. את בטח זוכרת את המאמרים בענייני לשון מגדר ופמיניזם משנות השבעים שמונים. חשבו אז ששינוי בלשון יביא לשינוי ערכי. לא דובים ולא יער. זה כמו ציפורניים מלאכותיות.כמון בוטוקס. ההשפעה עובר תוך חצי שנה.

          • נכון זו קוסמטיקה, אבל יש למלים כוח, וכשהם יבואו עם חינוך, הם יעשו משהו,
            כל הדיבורים בימים האחרונים על הנושא יוצרים אוירה של יאוש, אני חושבת שצריך לעשות משהו ללדת את עצמנו מחדש ליחסים בריאים יותר, לא יודעת איך, אולי כל אחד בביתו, אולי שיתחילו ללמד בביה"ס על יחסי אנוש, משפחה, פתרון סיכסוכים , שילמדו איך לחיות את הקונפליקטים, כי מההורים קשה ללמוד, והחיים לרוב הם מאבק של כולם בכולם, וכשמלמדים על דמוקרטיה זה בדרך כלל הבקשר המשטר ולא המשפחה, הכיתה, החברים, היומיומית שלנו, של הילדים שלנו. משהו צריך להשתנות בממלכת דנמרק.יותר חשוב ללמוד את החיים מאשר עוד שיעור סיפרות, הסטוריה, מתמטיקה וכו..

          • נו, גם על כך אין לי אלא לומר "אמן ואמן ואמן". על כך דברייך אורה. חבל שלא נזכה לראות את השינוי, אם יתרחש אי פעם.

          • מסכים אתך לגמרי, אורה. ואנחנו די בדרך הנכונה. כלומר, עשינו מרחק עצום בחברה המערבית (שעד לפני מאתיים שנה לא הייתה שונה מהעולם השלישי של היום).
            שינוי זה ספקטרום שלם, לא שחור לבן. צעד ועוד צעד, אישי וחברתי, אל השפיות.

          • אוף כמה שאתה אופטימי. אתה מסנוור לי את הנוף. עוד אתעוור משפע האור הזה. רחמנות.

          • לא נורא, בסוף העיניים מתרגלות, וזה די נעים, יעלה. איזה עולם יפה!

          • אני אחפש את הפנס שלי מתחת למיטה.

  22. זהו, שאנחנו לא שמות אתכם בצד או בתור "הרעים". אני מבינה שזה יוצר סוג של הכללה, כי אלה שמקרבנים נשים הם גם גברים, כמוכם. אני מבינה את זה, באמת. אבל לא זו הכוונה. אין כאן שום האשמה אישית, והאשמה הקולקטיבית נגד גברים ככלל נועדה לגרום לכך שיעשו כבר משהו בנידון. אבל לא עושים, כרגיל.

    וכבר אמרתי, אין כאן תחושת קורבנות ומסכנות אישית שלי כאדם דפוק או חסר. יש כאן בהחלט תחושה שכל עוד מקרבנים אנשים מכל סוג, ובמקרה הזה בנות מיני, איני יכולה לישון בלילה בשקט. ומהבחינה הזו זה שאני יכולתחי ללמוד ולחיות את חיי כאישה חופשיה, מתגמד משהו. מה לעשות, עודף רגישות כנראה. לא יכולה לחיות בשקט ככשרוצחים נשים אחרות (וןגם ילדים וגברים, רק שכאן דיברנו על מצב האישה בעולם לכבןד היום הזה)

    • כו-ל-נו צריכים לעשות משהו בנידון.
      ואילו היה יום נגד דיכוי נשים, יום נגד דיכוי גברים, יום נגד דיכוי ילדים, יום נגד דיכוי נוצרים, יום נגד דיכוי שחורים, יום נגד דיכוי יהודים, יום נגד דיכוי ארמנים, יום נגד דיכוי טוטסי, יום נגד דיכוי מהגרים, יום נגד דיכוי הומואים, יום נגד דיכוי מתנגדים וכו" וכו" – היינו צריכים להכפיל את השנה או לקחת תור.
      כיחידים, כל אחד עם הבעיות והאתגרים שלו בנושא, נראה לי שכמה שנתקן יותר את חיינו במעגל הקרוב, זה ילך ויתפשט כמו מגפה של שפיות…

      • כמה טוב לדמיונך הרומנטי, אמירקוש.

        אבל אני סוסה מרוץ משופשת וצינית, הפסקתי לקנות את ההבטחות האלה. לפני עשרים שנה עוד האמנתי בשיפור הקטן שיתרחב ויתרחב.

        • נו, והצלחת להשתפר?

          • זה שאני עדיין כאן אומר כנראה שכן. לא קל לחיות בעולם, ועוד לאנשים כמונו.קברתי כבר כמה אנשים שלא שאדו, ואפילו חמישים עוד אין לי.

            אבל הדבר העיקרי, אם לדבר תכלס, זה התובנה האישית שלי שמהעולם הזה לא יבוא חיר, יעני, עוברים אותה, מחכים לרכבת לתסיע לדיוטה הבאה.

          • יעלה, לא לאבד את הצד האופטימי של החיים זו מטרה בפני עצמה… וגם לא את הרומנטיקה והכיף והאור. שיהיה לנו מזה כמה שיותר… ושנלמד להסתדר בינינו, שני המינים, הורים וילדים וכו"-לנו.

          • אמן ואמן ואמן.

  23. פה בתל אביב אין שמש. איפה את גרה?

  24. מותר להצטרף ל"שטויות" שלך? מה שכתבת התיישב לי במדוייק על המחשבה.
    🙂

    • בסדר סעגל, הצטרפי, הדלת פתוחה לעולם האופטימי, ולא אני פתחתי, ולא אני אסגור, ונידמה לי שמתוך עמדה אופטימית אפשר לשנות משהו, הפסימיות חונקת את עצמנו, ואת האפשרות לשינוי, כי היא כולה יאוש, ר" נחמן מברסלב אמר: " אין בעולם יאוש כלל"

      • התכוונתי לסיגל, צ"ל סעיגל ובואי

      • כבר נוסעת אורה ומגיעה למחוזות האור רק הבטיחי לי שאפשר לבוא בלי תחפושת שפנפנה.
        פעם נתקלתי בהרצאה של רב על האותיות שבשמות והבעייתיות של כאלה בתאריכי לידה מסויימים. לטענתו הפיתרון איננו לשנות את האותיות על מנת שיהיה לנו קל יותר אלא להיות מודעים לבעייתיות ולעבוד עליה. (כמובןשמיד תפסתי את בני בן החמש עשרה עם שלוש אותיות אדמה בשמו שנולד במזל אדמה ו"הרבצתי בו תורה" למען יקל לו עתידו)

        • מצחיק כל החוכמה הגימטרית הזאת. זו חוכמה שהגיעה מהיוונים (אפילו השם גימטריה) ושימשה אותם גם לשימושים שהרבנים היו מחווירים לו ידעו עליהם.

          • טוב. אני מקבלת. רק שבכל זאת יש לי סמך בשם ומזל של אש וזה "יושב" אצלי נכון…וגם אצל בְּנִי האדמה. הבעיה בתורת הגימטריה שיש התאמה בין מה שנאמר למה שבדקתי. איך תסביר את זה?

          • ואגב…ארחרי שקיבלתי רוצה לבדוק מה קיבלתי. קיבלתי את הצחוק שלך שזה הכל שטויות.אבל רגע… האם גימטריה זה במשמעות מדידת גי כלשהי? אם כן נראה לי שהייתי צריכה לחפש הרצאות של יוונים או שלך-יותר מעניין:)

          • טוב, אז לדוגמה המשורר סטראטון כותב: "תחת שווה זהב / חישבתי את זה פעם, כלאחר יד" ובאמת בגימטריה יוונית תחת (פרוקטוס) שווה מספרית לזהב (כרוסוס)…
            גימטריה בא מיוונית אבל לא קשור לגיאומטריה. פירושו גאמה (גימל)= טריה (שלוש).
            יכלו לקרוא לזה גם אלפאֶנה ביתאדִיה 🙂

          • אבל אמיר, בעצם זו לא הייתה גימטריה. זה היה שמות ואסטרולוגיה.
            בכל מקרה היה מעניין:) לראות איש בקיא בגימטריה יוונית משוחח עם הרב הזה.

          • למה שאני אסביר? אפשר למצוא כל מיני דברים, ואם מצאת בזה משמעות – למה שאהרוס?

  25. בכלל לא שטויות, אורה. הרוח הזאת היא כל תקוותנו, ואנחנו ממש לא יכולים להרשות לעצמנו להתפנק יותר מדי בייאושים בשום תחום אם אנחנו חפצי חיים…

    • /_> קפה?, טרטלטים?

      חזרתי וקראתי את הדברים שלכם.
      הכי שמחתי שאנחנו מתעקשים על הדו שיח.(לקחתי חלק למרות שלא דיברתי) זה מחמם את הלב.

      • הי תמי
        מקנאה בך שאת יכולה לשוחח בהקשבה. אותי ישמח הסבר לטרטלרים.

        • סיגל, טרטלטיםמממ- קלתיות.
          בשוק מופטאר ישנה חנות מיוחדת לטעמים הללו-
          בצק חמאה פריך, ממולא קרם וניל ועליו פרוסות פרי טרי מזוגגים בריבה מחוממת…בטעםםם פריז..:)

          • איך שאת מתארת את זה ומיד מתחשק לי…מה שזה לא יהיה.
            בפאריז דווקא לא נתקלתי בקלתיות (שם מגרה)…כנראה שלא ידעתי מה לחפש.

          • סיגל, למה את חושבת שאין לך מתכון לשוחח בהקשבה?

          • אני בטוחה שלא התכוונת לשאול למה אני לא שותקת כבר וזהו.(קישקשתי כאן הרבה הא?:)
            מה שמצאתי בך שאין בי זה שקט המאפשר שתיקה,אצלי דווקא הכתיבה ,היא, שמרגיעה אותי.

          • סיגל, שמתי לב שאת יודעת להקשיב לא רע בכלל, למעלה תוכלי לראות גם את בעצמך. פעם אמרה לי המורה לציור- "איזה קישקוש יפה" והיא אמרה אמת…:)

          • יש בי תופעה שנקראת מגיבנות. אם את משתתפת ערה בדיון איך את מצליחה שלא להגיב?
            לגבי המורה לציור…זה בגללה שאני כותבת…בגיל חמש היא נזפה בי על טעות אז יצא לי שיר.
            (כעת יהיה כאן שקט שלי ורק בגלל שאני הולכת "להרעיש" קצת בבית:)

          • סיגל, תופעת "מגיבנות"? מה זה?
            איך אני מצליחה לא להגיב- נורא קל- אני מקשיבה:)
            מגיל 5 את כותבת?

            החלונית שאנחנו כותבות בה, מצטמקת לשני קווים משיקים. עוד מעט ילד אדם את חוה אימו- לפוסט חדש. אני מקווה שלא יעשו שם ברית..:)

          • זוהי תופעה נפוצה מאוד באינטרנט
            talk-back התרגם לי כמו מגיבנות ולא כמו מדבר מהגב. המגיבנים הם אנשים שמגיבים למאמרים בדרך כלל במילים והרבה פעמים הם כותבים רק שטויות לכן מגיבנים הם לא בדרגה של כותבים.
            בבלוגים, הם ממעטים להופיע אך לי נעם כאן.
            זהו, אניח לאדם וחווה להיות (בלי לדאוג. לאדם עשו ניתוח אחר אז לא נראה לי שנוזמן לברית בקרוב).

          • סיגל, גמני "חוצנית" כאן ונעים לי:)

  26. יעל, גם ההתמקדות בשלילי היא בעיה בפני עצמה. אם נמשיך לרכז את תשומת הלב בשלילי, לא רק שעוד מעט נחשוב שפדופיליה ואונס ילדים הם נתיב חשוב ומרכזי ביחסי מבוגרים וילדים; גם נגרום שיקרה יותר ויותר מזה.
    הדרך הפחות קלה אבל הממשית בעיניי היא חינוך וריפוי לתקשורת הבנה ואהדה.

  27. אמיר,
    תודה על כי הפנית תשומת לבי אל האתר, ואל ה"פוסט".

    בתוך המבנה המיתולוגי אתה מגלה קשרים – אב-בת-אישה, (wife ) אישה-טבע-דעת (כהשלמות? כניגודים?) דעת-מין (פיתוי), לידה מחדש לנצח ומוות ועוד.
    "ולפתח חטאת רובץ" – האין זו האישה? שאליך תשוקתו ואתה תמשול בו (בה, הכוונה). זו כמובן תפיסה יהודית, העושה מהמין חטא מתחילת בריאתה – בגן העדן. (דעת=והאדם ידע את חוה אשתו). כמה היא רחוקה מהתפיסה היוונית, שאני רואה את ביטוייה בדברי אריסטופנס ב"משתה" של אפלטון המתאר את האל (החד-מיני) בורא אדם אנדרוגינוס, חותך אותו לשנים ושני החלקים מאז משתוקקים זה אל זה: שני החלקים מהווים את השלם, ומשלימים זה את זה. ( והד הסיפור בבראשית רבא שלנו). היהדות מלאה רעיונות קלוקלים כאלה – ראשונות האיש ( אבל באמת מה היה קודם, הביצה או התרנגולת?) ועליונותו על האישה (מתבייש שאין הוא בנוי מטעם אלוהים ללדת ו"לקנות איש את ה""), עליונות לאומית ("אתה בחרתנו") וכו", מקורות שטנה ולעז בעולם. גרעין האפליה בין איש לאישה, כמו גרעין השטנה הבלתי טבעית למין – כמו עוד מעלות רבות – מקורן במקרא ובתפיסה היהודית. אבל בכלל האלהים ברא את האדם לא כל כך אַי- אַי- אַי, מיהר ולא עשה טוב, גם מיהר ואמר על הכל כי טוב וכי לעולם- חסדו.
    ועוד שבח אנכי את הגב" יעל ישראל שלטעמי קלעה למטרה בהכריזה כי " תמיד שוכחים שאומנם אנחנו מתייחסים לאלוהים כאל מהות זכרית, אבל אלוהים זה רבים, וככזה, היתה שם גם מהות נקבית. מכאן שהולדת אדם באה מזכר ונקבה גם יחד.

    אתה ודאי תדע מה כיום מצאתי בדבריה. מה שמצאתי בדבריה היא שמתברר כי באמת הגברים הכחידו את האלמנט הנשיי מליד האל הגברי – עד כדי כך הם ניסו להעלימה. ואשרה האיש שידע את קונהו.
    משה גנן

    • משה, אכן לכך כיוונתי. וגם על ריבוי האלוהות תמצא בקישור שבסוף הפוסט למאמר "בראשית – המיתוס היהודי" (על אונס התנ"ך והולדת היהדות), שהרי המקרא אינו טקסט יהודי כלל, אלא טקסט שנערך על ידי יהודים.
      ואגב, מיתוס האנדרוגינוס היה רווח בכל המזרח הקדום, עוד טרם אריסטופנס של "המשתה", וכמובן לא חסרו גם אלים אנדרוגיניים.

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור