אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

איזה אושר!

 

 

   


איזה אושר!  

                  

מיד לאחר חיים וחופש, החוקה האמריקאית מונה בין זכויות האדם את החיפוש אחרי האושר –  אבל לא את האושר עצמו. אולי משום שכותבי החוקה האמריקאית לא חשבו שהם יכולים להבטיח אותו לאף אחד, ואפילו לא היו בטוחים לאן מובילה זכות החיפוש הזאת. אושר נראה כעניין חמקמק לא רק מבחינת שכיחותו, אלא גם בעצם טבעו. מהו אושר?  והאם יש לנו בכלל מושג מוסכם של "אושר"? 

האושר, כך נדמה, אינו עניין חברתי. אושר הוא עניין יותר אינטימי ממין, משהו שלא נעים לדבר עליו בחברה, וגם אין מה לומר עליו. אנשים מספרים על צרות, כועסים על עוול שנעשה להם או לאחרים, מתלוננים על זה ומקטרים על זה – ולבסוף מתנחמים בצרת הרבים ובאים על סיפוקם לרגע. בקיצור, מה לנו ולאושר, ועוד (כרגיל) בצוק העיתים – בשעות דכדוך וסבל, בימים של קסאמים בעזה ופצצות אטום באיראן, של סכסוכי שכנים, מס הכנסה, בעיות חנייה ושאר  מרעין בישין.

אבל האמת שאין זה עניין חדש. לאורך דורות האושר נשאר כה פרטי וכה מובדל משיחת הרבים, שהחוויה המכונה "אושר" נותרה במידה רבה בלתי מובחנת ובלתי מובנת. מיתוסים עתיקים, מאפריקה ועד אוסטרליה, מתארים עידן קדום של חיי אושר בעולם שאין בו פגם, אי אז בתור הזהב או בגן העדן: מקום שאין בו חולי, כאב ורעב, אין סבל נפשי, אין עוול ואין תודעת חטא. מיתוסים אחרים מועידים את הקיום המושלם הזה גם כתגמול לעושי טוב לעתיד לבוא, בעולם הבא; הגיבורים מגיעים לאיי הברוכים שבהם שורר עדיין תור הזהב, ישרי הדרך זוכים לשכון לאחר מותם בגן עדן שמימי. 

גן העדן הוא געגוע אל אושר שאבד או תקווה לאושר שיהיה, אבל מעל לכל גן העדן פשוט משקף את מושג האושר בתמונת קיום אידיאלית של ההתנסות האנושית. כרעיון, גן העדן מגלם מצב של שלמות, טוהר, שפע, חופש, שלום, עונג, יופי וחיי אלמוות. אבל מהן בדיוק הנסיבות שמאפשרות אושר כזה? לאחר דורות של מחשבה תיאולוגית ומיסטית אנחנו רגילים לקשור את גן העדן עם הנאות רוחניות: הקדושים בגן העדן הנוצרי דבקים בדבקות אקסטטית ברוח הקודש אי-שם ברקיע השלישי; בודהיסטים ישרי דרך שרויים בתודעה טהורה ב'ארץ הטהורה' של הבודהה אַמיטאבָּה; ואילו צדיקים זורואסטריים זוכים בחיי אושר נצחי ב'בית השיר'. אבל הרבה לפני אלה, נמנו על מעלות העדן דווקא תענוגות העולם הזה. 

הנאות החושים אמנם חולפות, אבל האם לא בהן יסודה של תחושת האושר? צדיקי גן העדן היהודי סועדים את ליבם בבשר הלווייתן ושור הבר, הלוחמות האלוהיות של המיתוס הנוֹרדי נושאות את הוויקינגים שנפלו בקרב אל משתה בירה אינסופי בהיכלות השמיים, ואילו שוכני הגַ'אנָה המוסלמית מתענגים על חֶברתן הארוטית של הח'וּריות. אושר עדן מסוג זה נראה כסיפוקן המלא יותר של תשוקות המוכרות לנו מחיינו: אוכל, שתייה, גבר, אשה.

למרות דימוים האידיאלי והמופלג, אפשר לראות בתענוגות האור הגנוז וטוהר התודעה גם מענה לפחד מפני אובדן ההכרה  שבמוות; בדומה, תענוגות החושים של גן העדן נראים גם כמענה לפחד מפני אובדנם עם סיומם של חיי הגוף. 'אכול ושתה כי מחר נמות' הוא עניין עתיק. באפוס הבבלי מורה הכוהנת סידֻרי לגילגמש שמאחר שהמוות ממתין לו נותר לו רק להתענג על חייו: "לכן, גִילְגָמֶש, אכֹל ושתֵה, / מַלא בטנך ושְמח יומם ולילה, / יום יום עשה לך משתה, / שׂוֹש תשיש יומם ולילה, / שא זמרה ותְנה כינור, חליל נעים עם מחול" (תרגום ש. טשרנחובסקי). אבל כבר גילגמש אינו מוצא בזה נחמה, ומחפש אושר נצחי. גילגמש מבקש חיי נצח, מתוך מחשבה שהמוות הוא המשבית את האושר. כלומר לשיטתו, אילו היו הנאותינו אלה יציבות ומתמידות, היינו מאושרים. 

בניגוד לתפיסה הזו, דומה שהמשותף לכל חזונות העולם הבא המובטח לגיבורים או לצדיקים, הוא דווקא ההכרה שהאושר איננו בהישג יד. האושר טרם בא, או אולי כבר חלף, ובינתיים – העולם הזה הוא עולם פגום שיש בו כאב וסבל, ואין בו אושר אלא לכל היותר לרגעים ספורים. בעצם הרעיון של גן העדן טמונה התפיסה שהחיים עצמם הם מקור הסבל, ושהעונג הארצי אין בו ממש או שאין בו קביעות. החיים חולפים, ובמהלכם באים ושוב הולכים השמחה, העונג, האהבה והשלוה. בסוף הטרגדיה 'אדיפוס המלך' טוען סופוקלס שאי אפשר לקרוא לבן תמותה מאושר בטרם מת. אבל במותו, האם אפשר? האם יש בחיים אושר שאינו חולף?

מספרים שבבוא יומו הוריש המלך המאושר את טבעת האושר לבנו. הוא הסיר אותה מעל אצבעו, שם אותה בכפו של יורש העצר ולחש לו: "בני, אל תחפש בטבעת זו כוח אלא תבונה, שכך הוא האושר. אם בשיא השמחה ואם בשיא הצער, בקש בה עזר".

בצידה הפנימי של הטבעת היו חרוטות שלוש מלים: "גם זה יחלוף".

 

להבדיל מהשמחה האושר נתפס כמצב יציב: שמחה היא תגובה למפנה לטובה בנסיבות החיים, ובעיקר כשלא היה צפוי או בטוח. אושר לעומת זאת, הוא עמדה חיובית ביחס לתבנית חיים שלמה. אמנם האושר עשוי להיות מוגבל לתקופה או לתחום מסוים של החיים – אדם יכול להיות מאושר בנעוריו או בזקנתו, בעבודתו או בנישואיו – אבל גם אז האושר  אינו מציין אירוע אלא יחס כולל.

אפשר לסכם את העניין בתור הבדל במצב הפעולה:

שמחה, כמו מפח נפש, היא תוצאה של היפעלות – תוצאה של תגובתנו לנסיבות החיים המשתנות.

אושר הוא תוצאה של פעולה – תוצאה של העמדה או הפעולה שאנו נוקטים ביחס לנסיבות אלה.

ובכל זאת, האם באמת יש אושר שאינו קשור בנסיבות החיים? 

כלפי זה טען כבר במאה השביעית לפנה"ס המשורר מימְנֶרְמוס: 

"מַה הם חיים, מהוּ עונֶג בלי אפרודיטה הזהובה?

הלואי אהיה מת, כשאלֶה לא יֵחָשבו עוד בעינַי." 

במלים אחרות, בין אם האושר הזה נשמע לנו 'נמוך' ובין אם 'גבוה', השאלה בעינה עומדת: האם האושר אינו אלא מילוי תשוקותינו ברמה מספקת? האם יש אושר שאינו תלוי באותה שמחה רגעית המתלווה לסיפוק הגופני והנפשי? ואם כן, איך משיגים אושר בלתי תלוי שכזה?

אפיקורוס, פילוסוף האושר, הורה כי "לא יוכל הבשר להשיג את גבול העונג; זמן ללא סוף נדרש לספקו; אך הרוח, שהשיג בדעת את הבנת הטוב העליון ואת גבולותיו בבשר, ושהקל מעליו את פחדי הזמן העתיד לבוא, מספק את חיינו בשלמות, ואין לנו עוד צורך בזמן אינסופי".

אפיקורוס מוכן להסכים עם כל נהנתן שהעונג הוא תכלית החיים, אבל שלא כמותו, הוא מבקש אחר עונג בלתי מתכלה. האושר של אפיקורוס איננו עניין של התלהבות הנפש, אלא פועל יוצא של שלמות אישית:

"לא יוכל איש לחיות חיי עונג בלי לחיות בשיקול הדעת, בכבוד ובצדק; גם לא יוכל לחיות חיי שיקול דעת, כבוד וצדק בלי לחיות בעונג".

המתכון לאושר, אם כן, הוא המתכון האוניברסלי של 'עשה את הדבר הנכון'; לפי זה, אושר אינו אלא הסיפוק הנובע מחיים על פי אתוס ראוי. האושר קשור באורח החיים הנאות כמו השלהבת בנר.

המסר, שאושרו של היחיד כרוך באושר הכלל ובמעשה המתבקש מכך, עובר מ"אשרי האיש" בתהילים ועד האנלקטים של קונפוציוס. אבל האומנם? האם אין שמחה של הישג גם במעשים נלוזים? מה על על רווח הבא במירמה, התנהגות אקסצנטרית כדרך לפרסום, או שררה הנקנית באלימות?

אפשר לראות את המעשה המוסרי כתועלתי ביסודו: כלל הזהב הוא: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך – וגם הוא לא יעשה לך. זהו היסוד לכל מערכת חוקים. תכליתה להגן על היחיד והחברה, ולכן עבירה על החוק מסכנת את הפושע בעונש. מלבד מניעת העוול, המידה שבה כלל הזהב מיושם מרצון בנוהג החברתי משפיעה במישרין על איכות החיים של כולנו. כמכלול, התנהגותם של היחידים בחברה קובעת את מידת האושר שאותה חברה מאפשרת. במלים אחרות, מי שפוגע בזולתו דומה לתא סרטני שמחסל את האורגניזם שבו הוא גדל, ולכן בסופו של דבר פוגע גם בעצמו.

אולם טיעונו של אפיקורוס אינו מתייחס לחברה כולה, אלא  אל היחיד. עשה טוב ותיהנה ממנו, עשה רע – ותסבול ממנו. ניתן כמובן לערער גם על כך. האמנם פגיעה בזולת גוררת רגשות שליליים? מה על השמחה לאיד, עונג הרכילות, הפורקן שבנקמה, או תחושת השליטה שבאונס? אפשר להסכים שאולי יש באלה מידה של עונג רגעי, ועדיין לטעון שבכל זאת הם בסופו של דבר מרחיקים את האדם מן האושר: אם אושר הוא אכן גישה נפשית כוללת שמתייחסת לתבנית חיים שלמה, הרי שגם אם נשמח בהישג שהושג תוך פגיעה בזולת, ייסורי הנפש הנלווים לפגיעה – האשמה, החרטה, הסודות האפלים והפחד מעונש או נקמה – עלולים לערער לאורך-זמן ולעומק את יכולתנו להיות מאושרים. לעומת זאת, ליחיד הנוהג 'בשיקול דעת, בכבוד ובצדק' מובטחים חיים שיש בהם רגשות של רצון טוב, נאמנות, הגינות, התחשבות, אמון, ידידות ואהבה. על דרך החיוב כלל הזהב הוא אפוא: אהוב את רעך כמוך –  ואהבת את עצמך באמת. 

במקביל, למן האוּפּנישָדות בהודו ועד הדרשה על ההר של ישו פה בארץ, הדרך המומלצת אל האושר הייתה שינוי הציפיות ביחס לעולם.  גוטאמה בודהה כולל בתורת המוסר שלו גם את עקרון האוּפֶּקְשה – התבוננות נטולת מעורבות במכלול אירועי החיים. בדומה, ישו אומר "ייעשה רצונך" (=ולא רצוני). וברוח זו אומר החכם הסטואי אפיקטטוס: "אל תשאף שיִקרו לך הדברים כרצונך, אלא מוטב שתרצה שיתרחשו כפי שהם מתרחשים, ותחיה באושר". במלים אחרות, מה שמביא לידי שלוות הנפש, הם טוענים, הוא החופש משלטון התשוקות והפחדים: החופש מן הצורך המתמיד למילוי התשוקות, ומן הפחד מפני נזק או דיכוי הוא מהות האושר. 

אילו שאלנו את המורים הנ"ל איך זה שבעולם שלנו דווקא הצדיקים והישרים סובלים, הם בוודאי היו עונים שמעצם מצבם הגרוע של אותם אלה שאנחנו מדברים עליהם ברור שאינם צדיקים. אדם שלם ברוחו אינו יכול לדעת סבל. ייתכן אם כן, שניתן להגדיר אושר כעמדה הנפשית המביאה ליותר רגעים של רגשות חיוביים – שמחה, שלוה, סיפוק, אהבה וכו' – ומונעת ככל האפשר רגשות שליליים.  

מכאן ברורה התועלת שבאימוץ סוגי סיפוק נפשי הנתונים פחות לשלטונן של נסיבות הזמן; ואכן, מול השאלה אם יש אושר שאינו חולף, וכנגד תפיסת האושר כתוצאה מקרית של אירועים ומעשים, היו שניסחו את השאלה מחדש: האם יש אושר בַזמן, בעולם? האם תודעת החלוף כשלעצמה איננה מקור הסבל?

במאה ה-15, בהודו, אומר המשורר המיסטיקן כביר:

 

"אל תצא אל גן הפרחים!

אל תטרח, רעִי, לא לשָם;

בתוך גופך הוא גן הפרחים.

שים מושבך על אֶלף עלי כותרתו של הלוטוס,

ומשם התבונן ביופי אינסוף."

(שיר 58)

שתי מאות אחר כך, במאה ה-17 ביפן, ניסח זאת מורה הזֶן הַקוּאין בניסוח דרמטי עוד יותר:  "המקום הזה עצמו הוא גן עדן  הלוטוס; הגוף הזה עצמו – הבודהה".

ובכן מה? – פשוט: אכול ושתה כשאתה אוכל ושותה, חיה כשאתה חי, מות כשאתה מת. האושר הוא בלהיות כאן ועכשיו. התובנה שמאחורי מתכון האושר הזה היא ש'נסיבות הזמן' שטורדות את מנוחתנו הן חיצוניות רק לכאורה, אבל למעשה הן קודם כל פנימיות: בכל הווה נתון, קיומו של רובן הוא קיום שבמחשבה יותר מאשר בממשות החווייתית, בפגיעות גופניות ונפשיות שהיו, או בדאגות על אלה שאולי יהיו.

"הברכה הרַבָּה ביותר נוצרת ומענגת באותו הרגע עצמו", מסכם אפיקורוס. כלומר: אושר אינו מתרחש דרך הזיכרון או דימויי העתיד, אלא עכשיו, בממשות הנוכחת לפניך ברגע זה. אחוז ברגע – ואם לא עכשיו, אימתי?  כמו כל 'רגע זה', רגע זה שבו אתה יושב וקורא את המלים האלה, הוא הרגע שבו אתה חי. 

אפשר לסגור כאן את המתכון ב"להוציא מן התנור ולהגיש", אבל האם באמת בזה האושר כבר "מוכן"? האם שלוות נפש כזו היא מספיקה לעצמה? אין יותר צורך בכלום? האם אדם יכול להיות מאושר ללא סיפוק של תשוקות נפש כלשהן, ולפחות של אלה שחשובות בעיניו? והאם אפשר שיהיה "מאושר" מבלי שיחוש תכופות באותם רגשות הרגעיים של שמחה, סיפוק, התלהבות או הנאה?

במזרח מצב התודעה של הנירוואנה או הסמאדהי הובן לא פעם כמצב שבו העולם נעלם ונראה כאשליה שאינה נוגעת לנו עוד. במערב, ישו לימד את תלמידיו איך לצאת מהעולם ולבוא אל מלכות השמיים, ואילו אפיקורוס וחכמי הסטואה הורו שהמצב המופתי הוא מצב "אפאתיה", במובנה המקורי של המלה: המצב שבו אין לך כפתורי הפעלה רגשיים, ושום דבר אינו גורם לך לצאת משלוותך.  זהו כביכול מצב של אי-פעולה, ואפילו של אדישות לפעולות, שהושג בדרך מילוט כלשהי משדה המערכה הבלתי פוסק של החיים. אבל האמת היא שאנשי המופת של אותן תורות חיים – קרישנה ובודהה, ישו או מרקוס אורליוס – הציבו בחייהם שלהם מופת אחר לגמרי. הם היו אנשי מעשה שלימדו ופעלו למען הכלל, לעיתים גם במחיר אישי כבד.  

נראה אם כן, שגם לפי הבנתם של אותם מורים, מתכון האושר איננו בדיוק מתכון מילוט: שאושר איננו בריחה מהאחריות ומהשיעורים שהחיים מביאים איתם, ואיננו אנסתזיה. את המטרה הזאת אפשר היה להשיג בדרך קיצור באמצעות אופיום, הירואין, ובמידת מה אפילו פרוזאק. אבל החוכמה שחיפשו סוקרטס, בודהה, משה, או זרתוסטרה לא הייתה איך להימלט מהחיים אלא איך לחיות באופן המלא והטוב ביותר.  בסופו של דבר, האתגרים שבפניהם אנחנו עומדים הם בחיים ולא מחוץ להם. בתוכנו ובסביבתנו גם יחד.

מסתבר אפוא שהמתכון הוא בדיוק הפוך מבריחה: אתה בדרך אל האושר דווקא כשאתה נוטל יותר ויותר אחריות לשלומך שלך, לשלום משפחתך וחבריך, לשלום בני האדם  בכלל ואף לשלום העולם כולו. העוצמה להישאר מעוגן בהווייתך מול האירועים בעולם אינה נפרדת מכוחות הנפש שלך, שמעצבים את המציאות בעולם.

רודיארד קיפלינג בשירו המפורסם "אם" הביא משהו מן ההבנה הזו שמחברת בין הפנים והחוץ, וגם בין ראשיתו וסופו של השיר:

 

אם בידך לשמור על קור ואומץ רוּח

בקְהל אובדי עצות מוּכי המבוּכה,

אם בליבך העוז להישאר בטוּח

גם בהָטיל כל איש ספק בכוחך;

אם עוז בך חכות בלי להיות יגֵע,

או לא לגמול כזב לבעלי דיבּה,

או בהיותך שנוּא – משׂנוֹא להימנֵע

אך גם מהתחסדות ורהב גאוה;

אם בידך לתפוס, במרוצתך קדימה,

במלוא שישים שניות כל רגע חופזני

שלך הוא העולם וכל אשר בו פנימה,

ומה שרב יותר – אדם הנֶך בני!

 

"אִם" (בתרגום חנניה רייכמן) היה פופולרי מאוד בארץ בשנות החמישים והשישים. המסר שלו כמעט שאינו קיים עוד בתודעה הישראלית, ובעצם שלא לטובתנו, כי הצורך והעמידה בפני האתגר של "להיות אדם" היא לא עניין לאופנה. היצירה שאתה יוצר את חייך לא דומה לסגנון לבוש מתחלף, אלא יותר לסגנון שחייה במים סוערים. היא לא עניין של מראית עין, אלא של אמת שאי אפשר להימלט ממנה: מי שחי את החיים שלך הוא אתה: או שאתה שוחה, או שאתה טובע. ואין צורך לקפוץ – אנחנו כבר במים. להיות כאן ועכשיו הוא להיות מודע לתנועות הנפש ולתוצאותיהן בזמן אמיתי, בתוך החיים, בדרך. החיים הם כמובן "שחייה" מורכבת. תנועותיה מורכבות מהתכוונויות, דמיון, רגשות ופעולות, אבל בדומה לאותה שחייה בים סוער, הם נעים קדימה אל הגשמה או אל החטאה, ואל מידות משתנות של אושר או של סבל. 
 

במלים אחרות,  אושר, כמו חופש, הוא לא רק שחרור מסבל חיצוני או פנימי, אלא גם תנועה אל משהו חדש, חופש לפעול, אושר לקראת משהו. אושר הוא השגת מטרות בעולם: מטרות אינטלקטואליות, מוסריות או אמנותיות. אושר הוא יצירה מודעת ופעילה של החיים. לפעול פעולה של ממש בעולם הוא בוודאי לא להיות מופעל רגשית אלא לפעול רגשית, שכלית ומעשית: להיות נוכח כאן ועכשיו במלוא נוכחותך, לגלות בכל מצב מהו המעשה הנכון, ולהשיג זאת. כאן ככל הנראה נסגר המעגל: הפעולה היוצרת אושר היא הפעולה המוסרית, האסתטית, והרציונאלית ביותר בכל מצב נתון. 

מהי הפעולה הזו? זוהי פשוט הפעולה היעילה ביותר באופן הרחב ביותר: הפעולה שמועילה לך, אך בו בזמן גם לרוב האנשים סביבך ולאנושות בכלל. זוהי הפעולה שמגדילה אותך ולא מקטינה אותך, שמופעלת על כמה שיותר מציאות. לתבוע לעצמך יותר מציאות, לחיות ביותר מציאות, הוא לקחת אחריות על יותר מציאות. במלים אחרות, הפעולה שמפעילה את מקסימום האחריות על מקסימום עולם היא הפעולה המקרבת אותך ואת העולם שבו אתה חי אל יותר אושר. 

לכן, החוקה האמריקאית הייתה נשמעת די מטופשת אילו הבטיחה אושר לכל אזרח. ממשלה יכולה להציב יותר מכשולים או להציע יותר כלים כדי להשיג חיים טובים ומלאים במדינה שהיא מופקדת עליה, אבל למרבית המזל האושר שלך אינו תלוי בה. הוא תלוי קודם כל בך. זכותך לבחור את הבחירות שיובילו אותך ליותר אושר בחייך  אינה שונה מההכרה בזכותך לחיות: רצוי מאוד לא להפריע לך בזה, ואפילו לעודד אותך, אבל מכאן והלאה – הכדור אצלך.

 

44 תגובות

  1. הי אמיר, תודה לך שהפנית אותי למאמר הזה שלך. מעולם לא הצלחתי להבין (ויש סיכוי יותר מסביר לעולם לא אבין) על מה מדברים כשמדברים על "לחיות כאן ועכשיו" זה נקרא לי כמו ג"יבריש. מה זה "כאן" מה זה "עכשיו". כל ההסברים לא מדנדנים בענבלי. אין שום הגיון בכך עבורי.

    העלית סקירה באמת משובחת של הנושא. ולטעמי יש השקות בינך לבין ואצלאוויק (למרות שאולי הוא מצחיק יותר… ) – למשל ב"אין צורך לקפוץ, אנחנו כבר במים" הנפלא שלך. להבין את זה זה אולי המפתח, אבל ואצלאוויק מרחיב שם. לכיוונים מאד מעניינים. אם יתחשק לך – תמשיך לקרוא…

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2868&blogID=114

  2. "מבחינתי קיים רק המסע, בשבילים שיש להם לב. בכל שביל שעשוי להיות לו לב, שם אני מטייל והאתגר היחיד שיש לו ערך בעיני הוא- לעבור את כל אורכו של השביל, להסתכל ולהסתכל בנשימה עצורה".
    קרלוס קסטנדה מתוך משנתו של דון חואן.

    ואני כאן ועכשיו כל דקה קוראת ונהנית

    • יצחק,
      משעשע ביותר. תודה. אגב, לשורש א.ש.ר. יש בעברית שתי משמעויות: 1. ללכת ישר 2. להיות שמח. האושר כנראה קשור גם בללכת ישר…
      השאלה "מהו אושר" אינה פוסטמודרנית, אלא עתיקה כימי האנושות. אתה חושב שזו עבודת אלילים?
      נ.ב.
      אני לא בטוח שאני מבין את ההקבלה בין "אושרה" ל"אושר"… נשים / גברים?

      • לשימוש הנפוץ היום במילה אושר (לפחות בעברית) יש קונוטציה פרֶחית, ובדרך אגב הבעתי את דעתי על מה שנקרא פוסטמודרניזם. ברשימה "המשעשעת" הזאת ניסיתי להביע את עצמי באופן הכי עמוק ותמציתי שיכולתי, ולכן כתגובה למאמר שלך הסתפקתי בהדבקת לינק .
        אנסה עכשיו להיות יותר ספציפי: הבעיה של המאמר שלך היא שאתה מתעלם בו מהשימוש הנפוץ הזה. יש בו כמה משפטים יפים וחזקים (למשל "הפעולה שמפעילה את מקסימום האחריות על מקסימום עולם היא הפעולה המקרבת אותך ואת העולם שבו אתה חי אל יותר אושר"), אלא שמבחינת הקורא העכשוי הם מדברים על משהו אחר.
        לעצם המאמר שלך אני-אישית נגוע ב"אהבת הגורל" יותר מאשר בכל אהבה אחרת, אבל שוב, במושגים הנוכחיים גם אם אהיה נאמן ודבק באהבה הזאת לא אוכל להגיד על עצמי שאני מאושר. גם "אשרי אדם" שבתהילים לא מסתדר עם הכוונה של המילה אושר בשפה הנוכחית. הכוונה היא שמעוררת בי את היצר הסאטירי, לא המקורות.
        ציטוטים מאפיקורוס תמיד מעוררים בי התפעלות, והגיע הזמן שאקרא אותו בצורה מסודרת.

        כן, התכוונתי לנגוע בהבדל בין נשים לגברים, העולם נהיה יותר ויותר נשי במהותו, אופקי, ואני מתקומם, קצת "שוביניסט"… וזה מתקשר עם דעתי על הפוסטמודרניזם… דומני שלך יש יותר חמלה כלפי המגמה הזאת.

        • יצחק, עכשו הבנתי אותך קצת יותר. אני מודה שאיני ער לקונוטציה הפרחית שאתה מדבר עליה.
          לגבי פוסטמודרניזם – בסיכומה של תקופה זהו לדעתי שם נאה לניהילזם חדש-ישן, ולא אפרט כאן, אבל אפרט בפוסט.
          וביחס לגברים ולנשים, איני בטוח מהו העולם הנשי שאתה מדבר עליו. אבל ייתכן שגם בזה איננו כה רחוקים. הצץ נא ב"מלחמת המינים" –
          http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2488&blogID=182

  3. פעם חששתי שאם אגע באושר אפסיק לכתוב. הרגשתי שהכתיבה נובעת מחריצים בנשמה ותהיתי אם לאפשר לעצמי להיות שלימה ולשלם את מחיר העונג שבכתיבה. כשהפסקתי לחשוב נהיה לי טוב. האם אני מאושרת? לפעמים. לא עוצרת לחשוב על זה פשוט מרגישה. האם אני עדיין כותבת? לא. אני מטקבקת בלבד וגם זה בקושי ורק במקום מיוחד שכזה.
    (מתנצלת על הגוף הראשון, מה שאני יודעת על דברים בעולם זה מתוך עצמי).

    • סיגל, פעם חשבתי כמוך, וגם נהגתי בהתאמה עד לגבולות לא בריאים. כלומר, פרנסתי את אש הסבל, כי זה נראה לי קורבן הכרחי למי שקיבל עליו ליצור.
      אבל זה לא כך. תקופה מסוימת באמת לא כתבתי, אבל בסוף גיליתי שלא רק הסבל (או גם סבל האהבה), אלא גם המלאות יכולה לעלות על גדותינו, וכשהיא ישנה, גם היא רוצה להתפרץ. אפשר.

      • אכן. כמעט כתבתי ש"לצערי" אך פשוט כעובדה קיבלתי, שהמלאות שבי לא כותבת היא עושה דברים אחרים .אתה משורר ואילו היעוד שלי התיישב על מסילה אחרת. מאוד רציתי לשורר. הושפעתי מאגי משעול שכתבה שהייתה יוצאת ביתה והולכת למקומות של קצה, עוזבת את אישה וחוזרת עם מילים. ידעתי שגם אני יכולה. זה כמעט שיגע אותי. עברתי תלאות של רוח ונכנעתי. כאמור התיישבתי על ייעוד אחר .כל מה שהבנתי נצרב בי קרוב בתחושה ורחוק ממילים.

        • כל ייעוד, אם מוצאים אותו, הוא מתנה.מצפן.
          אני מייד מסתקרן לדעת מה מצאת, אבל את כמובן לא חייבת לענות.

          • הכתיבה אמיר. הכתיבה מיכרה אותי לעצמי. כתיבה לוותה אצלי בהרגשת חשיבות ועליונות. הענווה הייתה ממני והלאה ,האגו כבש וסיחרר אותי. הייתי מראה את שיריי נהנית מההשתאות וההערצה. ישבתי על נדנדה מעל תהום ונידנדתי אותה בקצב מסחרר . תהליך מופלא שבסופו,הבחירה שבי מצאה כניעות וענווה וכל מילה שבי כעת וכל פעולה מתחברים ליכולת האהבה וההענקה- שלי, שבי, שאני.

          • זה הרבה מאוד מאוד. יותר משאני יכול לומר ביושר על עצמי.
            כתיבה באמת סובלת מנדנדות אגו. קל לראות את זה אפילו כאן. מלמטה למעלה ולהפך. למרבית הצער – כשהאגו רועם (למעלה או למטה) המוזות שותקות. אבל לומדים, כל אחד בדרכו.
            ויש עוד עולם לכתוב אותו. לא על הפופיק לבדו יחיה האדם…

          • אכן לא על הפופיק לבדו. בזכות זה, אתה אמיר שאתה ואני סיגל שאני.
            ולסיומי מתוך פופיקי (מחייכת)-איזה עונג לכתוב תחת כותרת "איזה אושר!" נכון?

  4. אור
    לפעמים אתה טרחן נפוח מעצמו שזה
    לא נעים

      • אמיר,
        היום הכרתי לראשונה את האתר הזה, ישבתי מרותקת, נהניתי, (חצי אושר :))
        הכתיבה שלך נהדרת,
        ואיכשהו הייתי כל כך שקועה והשדון הטורדני שהתפרץ אלי הבוקר ברח.
        ביצירה ובאהבה יש רגעי אושר, וגם אם הם חולפים שווה כל רגע.
        ובמים בהם אנו שוחים יש רגעי סערה ויש רגעים של שקט בהם אפשר לצוף, ויש מערבולות ויש היסחפות,ים של אפשרויות

        • תודה רבה, דבי,
          ואני מקווה שגם החצי השני של האושר בדרך :)

          • היום איכשהו חברו להם יחד האושר, האומנות, הילדות והעישון לחגיגה אחת גדולה.
            חגיגות נגמרות וגם האושר הוא בר חלוף, ובכל אפשר להינות מכל רגע.
            תכיבתך מהנה!!!

          • תודה, דבי, ושמח שהתענגת. (יש לך אש?)אושר, אמנות, ילדות ועישון נשמעים לי כמו רצפט לגמרי לא רע. במיוחד אם מה שיצא מהתנור הוא "אפשר ליהנות מכל רגע".

  5. "אל תצא אל גן הפרחים!

    אל תטרח, רעי, לא לשָם;

    בתוך גופך הוא גן הפרחים.

    שים מושבך על אלף עלי כותרתו של הלוטוס,

    ומשם התבונן ביופי אינסוף."

    (שיר 58)

    כביר הכביר הזה.
    :0)
    בהמשך לנושא הגאולה שגלשה לשיעמום ושלווה, תהיתי אייהו האושר?
    אז קראתי כאן שוב. וחושבת שצריך לפזר את הפוסט הזה ב"שבוע המדוכאים" ולנסות להבין שכל עוד אנחנו לא תלויים בכדורים יש לנו יכולת בחירה וגם בתוך ה"דיכאון" אפשר להיות מאושרים על כך שזכות הבחירה לא נלקחה מאותם אנשים.
    ואני תוהה עמוקות ,האם כשאדם בוחר להיות בדיכאון צריך להפריע לו על ידי עידוד ,או לכבד את כבוד האדם ואת רצונו?

    • סיגל, כשאדם מדוכא ולא מסתגר אלא מדבר עם זולתים, הוא כבר רגל אחת בחוץ. ואז אפשר להזמין את כל החפץ שמחה להיזכר קצת בדרך אל האושר, שבעצם כולנו מכירים מבפנים, רק לפעמים בוחרים דווקא אחרת :)

      • נכון בהחלט אבל אותו אדם שמדבר עם הזולתים מה הוא בעצם רוצה מהם? שיעודדו אותו? שיעזבו אותו ופשוט יתנו לו להיות? לי יש נטיה ישר לקפוץ ולחבק ,אבל זה לא אומר, שזה מה שאדם שבחר להיות בדיכאון צריך. לפעמים אדם רוצה ,שיתנו לו לרדת למטה עד הסוף, על מנת לעלות מחוזק ,ו"המעודד" בעצם מפריע לו לתהליך.
        אז איך יודעים מה נכון?

  6. היו לי כמה דברים להגיד כאן אבל פתאום קראתי את זה:
    "אפשר לסכם את העניין בתור הבדל במצב הפעולה:
    שמחה, כמו מפח נפש, היא תוצאה של היפעלות – תוצאה של תגובתנו לנסיבות החיים המשתנות.
    אושר הוא תוצאה של פעולה – תוצאה של העמדה או הפעולה שאנו נוקטים ביחס לנסיבות אלה" (ציטוט מתוך פוסט "אושר" של אמיר אור).
    ואז נזכרתי שאני בנסיבת חיים משתנה ממצב ער למצב עומד לישון והפעולה שאנקוט ביחס לנסיבות אלה היא ללכת לישון. ובאמת איזה אושר.
    ליל מנוחה.

  7. מירי פליישר

    לקבל את האושר . מתנה . צודק ומנומק. תענוג

    • 'לקבל את האושר', אמרת, מירי, ולא 'להשיג'.
      על רגל אחת אני חושב שכדי לעוף דרושות לנו שתי הכנפיים 'להשיג' ו'לקבל'.
      להשיג מטרות בעולם המנטלי והמעשי באופן נקי, ולקבל את הממשות כפי שהנה כאן ועכשיו :)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור