בננות - בלוגים / אמיר אור / צביטת הבשר – רוני סומק
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

צביטת הבשר – רוני סומק

 

 
רוני סומק

צביטת הבשר

 

אמיר אור:"החיה שבלב". הוצאת קשב לשירה

 

אי אפשר להבין את האדם המכונה "פרימיטיבי" מבלי להתבונן בציורי המערות שלו. בציורים אלה חרט אותו אדם את פחדיו, את גוף החיות שגרמו לו לחדד את חיציו טוב יותר.

נדמה לי שציורים אלה הם גם מטאפורה לשירי אהבה. הם צריכים להיות יפים, הם צריכים להיות תצלום רנטגן של הנפש ובעיקר הם צריכים להרגיע פחדים. "החיה שבלב", מבחר שירי האהבה של אמיר אור, חקוק בשורות קצרות ומנוקדות על קירותיה של אותה מערה. והשאלה מי מכיר את האיש שבקיר היא בת הדודה של השאלה הביאליקית: "מה-זאת אהבה?"

 

לפעמים התשובה סוללת את שביל הבריחה: "בּוֹא נַעֲשֶׂה אַהֲבָה, לֹא מְצִיאוּת" ("בוא"), לפעמים היא קילוגרמים של בשר ("עַל בְּשָׂרֵך אֶרְכַּב בּחֵשֶק" בשיר "אמרה שמך"), לפעמים היא ציור של מודליאני ("בְּחֶמֶק הַצַּוָּאר הַזֶּה יָפָה אַתְּ לְהַכְאִיב!" בשיר "נחיה, נאהב"). ואלה רק שלוש יריות משדה הקרב. כן, שדה קרב. אמיר אור יודע שאת המילה "אהבה" אסור לצייר במכחול אקוורלי. הוא מתעכב על צביטת הבשר, הוא רוצה חיות ובשביל חיות צריך ג'ונגל או לפחות קרקס. הנה, למשל, שורות הפתיחה של השיר "קרקס": " קָנִיתִי יַלְדָּה וְשׁוֹט. / זֶה סֶט הֵם אָמְרוּ, כְּמוֹ דֹּב וְשַׁרְשֶׁרֶת, / כְּמוֹ פּוֹקֶר וּקְלָף בַּשַּׁרְווּל. / הִיא יוֹדַעַת לַעֲשׂוֹת קִרְקָס, הֵם אָמְרוּ, / הִיא תַּחְזִיר תַּ'הַשְׁקָעָה בְּגָדוֹל...". בהמשך נשמע את הצלפות השוט, נרגיש את גופה של הילדה, נצעק סאדו ונקבל שוב את השוט. איזה שוט? "השוט שבלב". ושתי המלים האלה הן בעיני הקופסא השחורה של  הטיסה המרהיבה הזאת. הלב המוזמן לטנגו עם שוט הוא קודם כל איקון של אהבה. הוא גם אוורסט של רגש. אוורסט שיתבלט בקצה שרשרת ההרים עליהם אפשר לזהות את טביעת רגלה של המלה "תשוקה".

השוט הזה מצליף בשורות רבות, הוא מתחיל כבר ב"סוניה האדומה" ציורו הכול כך יפה של יאן ראוכוורגר על העטיפה ,הוא שורט את גב הנמר ברגע זינוקו לקראת הגוף "הַיָּפֶה, הַמִּזְדַיֵּן" (בשיר "סינופסיס"), הוא ממריץ את "צִפּוֹר הָרְאִי" ה"פּוֹרֶשֶׂת כָּנָף" (בשיר "מיטת אהבה" ) והוא גם פעור "כְּמוֹ לֹעַ הַלַּיְלָה" (בשיר "ארורה").

 

ועוד משהו: אמיר אור תרגם וערך לפני כמה שנים את "תשוקה מתירה איברים" שהיה מבחר שירים ארוטיים מיוון העתיקה. היו שם תשעים וחמישה שירים, שהם אולי, בין היתר, אבות המזון של  "החיה שבלב". בשיר 39 כתב אנקראון: "קֻבִּיּוֹת מִשְׂחָקוֹ שֶׁל אֶרוֹס הִנָּן / מַכּוֹת שִׁגָּעוֹן וְקוֹלוֹת מִלְחָמָה" . "החיה שבלב" הוא ספר שבו שיגעון האהבה מסרב להבריא, מסרב לחזור לשפיותו. זהו שיגעון שתענוג לחלות בו.

 

 

פורסם בגיליון "מאזניים" החדש 

·  · 

52 תגובות

  1. גיורא פישר

    מבוא יפה לספר,
    מעניינת הדרך בה רוני סומק מציג את השורות על הקרקס שהפחידו וזיעזעו אחדים.
    שבת שלום
    גיורא

    • אמיר אור

      הי גיורא, רוני הוא קורא רגיש וחד עין. ההם שאתה מדבר עליהם פשוט היו כה מזו-זעים, שלא קראו עד השורה התחתונה שבה כל הסצנריו של הסדו-מזו כביכול הופך למטפורה של הרגש:
      "ה ש ו ט, ו ה ש ו ט ש ב ל ב ".

  2. איריס אליה כהן

    רשימה מקסימה ביותר לספר שזכיתי לפגוש אך חלקים ממנו, והם היו מהפנטים. אני צריכה להגיע אל השלם.
    איזה יופי שמשורר כותב על שירה.

    • אמיר אור

      חברים יקרים, תודה על המלים החמות. אני כבר כמה ימים בבלגרד, כאורח מרכז התרבות כאן לרגל יום השירה של אונסק"ו.

      • תהנה מכל רגע ,אמיר היקר ,ותחזור עם תמונות וחוויות לספר

        • מצטרפת למילים החמות שיחממו בבלגרד הקרה, כאן בדיוק התחיל הקיץ:)
          חזור בשלום ואולי תספר קצת על הארוע, מסקרן לשמוע.

        • תודה וכשאוכל אספר – אני כבר בהמשך הנדודים הלאה – בדרך לארה"ב.

          • נראה לי שבאיזה גלגול היית חסידה, מידי שנה יש לך איזו עונת נדידה בה אתה מדלג בין ארצות הקור לבין ארצות החום:)
            אז טוב שהפעם לא בדרך ליפן הקורנת ורוטטת, אלא לארצות הברית (האהובה עלי במדינות העולם) ומחכה בסבלנות לתמונות וסיפורים.

    • אמיר אור

      איריס, את לגמרי מוזמנת אל השלם, ונכון, המסה הקצרה הזאת של רוני היא כמעט שירה בעצמה.

  3. קראתי ב"מאזניים" האחרון והתפעמתי מקסם מילותיו של וירטואוז המילים רוני סומק על קסם מילותיך
    מחלה שתענוג לחלות בה- יופי של מחמאה

    • צ"ל שגעון שתענוג לחלות בו
      אחת הרשימות היפות על שירתך

    • אמיר אור

      תודה חנה. על זה נאמר אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. כי מה עדיף? עם השיגעון הזה או בלעדיו?

      • אם מותר להפריע אשיב משלי, שלדעתי, עדיף לא זה ולא זה אלא משהו באמצע. בעיניי, עם השיגעון זה לא באמת, אלא רק נראה כאמת לאותו זמן שהעיניים עצומות ומדמיינים מה שחושבים שרואים, בעוד שבלי השיגעון עלול להיות נחמד אבל משעמם, כך שהכי נכון לדעתי זה לדעת לגעת בשיגעון מידי פעם ככה בשביל הריגוש והכיף שבו, אך לא לשכוח לגעת באדמה ולראות עם העיניים את מי שמולנו באמת, כך ניתן לאהוב אותו יותר מאשר איזו פנטזיה שהתנפצותה מרסקת.

        • סיגל, אולי הכי טוב זה שיגעון מחזורי? משתגעים, נרגעים, משתגעים שוב, נרגעים שוב וכו'?

          • יופי של פשרה, אבל לשם כך לדעתי צריך להיות עם האדם הנכון, כי זה נראה לי כמו להעטף בבועה של אושר שתלך ותגדל ותלך ותגדל עד שתתפוצץ ותגיע הרגיעה, אבל באותו רגע רגוע בעצם אין בועה ואת מה שרואים ברגילות וברוגע חשוב כי יהיה נפלא לא פחות, או אז אפשר שוב להעטף באושר, שיגעון, ריקוד, קרקס או אפילו להזריק ויטמין התאהבות קטן, והעיקר שהכל יהיה תחת שליטה בכל רגעי העפעוף.

  4. הי אמיר, מכל מה שנכתב על החיה שבלב שיצא לי לקרוא עד רגע זה, המאמר של רוני נקרא בעיניי כשיר יפיפה על ספר שירה מרחיב לב. כמו שכותב כאן גיורא בעניין השיר קרקס גם לדעתי סוף סוף מקבל השיר ק את זוית הלב הצלוף שאותה ילדה הא האוחזת בשוט, בניגוד למאמר אחר שקראתי ברשת שברור היה שלמחברו לא היו כלים מספיק רגישים להבנת השיר.
    השוט כמפתח ששורט ומצליף וממריץ כדברי רוני, הוא בעיניי גם השוט שהזיז את המילים והפך אותם לדהרה של שירי אהבה מדימים.

    • אופס, צ"ל "השיר קרקס" ולא "השיר ק" כמובן ול"מדהימים" נפלה ההא:)

    • סיגל, השוט האמיתי של האהבה הוא כמובן בלב ובגוף ולא בחוץ :) כבר בתחילת השיר אפשר לראות מי באמת שולט במי פה, ובכל זאת הדהרה של השיר הזה אכן מתעתעת, במיוחד אם לא קוראים בקשב עד להיפוך שבסוף.

      • חושבת שזה לא רק עניין קריאת הקשב שיצר אי הבנות והתנגדות, אלא גם שהתחושה הזאת כנראה לא מוכרת לכל, למשל, יש צעירים שרק התחילו את חיי האהבה שלהם ובינתיים הכל טוב ואין שוטים, ויש כאלה שהמכות לא משהו, רואה את אהבתו הנכזבת הראשונה של בני, התאושש ממנה כאילו כלום והייתה זו אהבה יפה וגדולה (אבל יתכן שאני טועה כי יתכן והוא פשוט לא מראה את תחושותיו כלפי חוץ), שלא לדבר על אנשים שלא מסוגלים לאהוב, אלו גם לא יהיו מסוגלים להבין על איזה שוט אתה כותב ולא חושבת שיתחברו לאף שיר שנושאו אהבות, מקסימום יתרגשו מ"על החלון ישבתי וזכרון כתבתי, סוד כמוס לחמור ולסוס, אני אוהבת את נועם לעולמים".
        ועוד משהו, לא פעם נתקלת באנשים שחושבים ששירה על אהבה היא לא חשובה ושחשוב יותר לכתוב על ענייני העולם הבוערים, להשתמש בכשרון הכתיבה כשופר ולהתריע ולנסות לתקן את העולם. חושבת שזה אכן חשוב, אבל מאמינה שרק לב שיכול להרגיש, יכול לגעת באחר, ובלי התחברות וקרבה ושיתוף כזה כמו שעשית בספרך על אהבותיך, לא תתקיים הקשבה לדברים אחרים שתאמר, ולכן אלו שלא הצליחו להתקרב לשירים האלה ולהרגיש את הלב הפועם תחת המילים, האוהבות, המאושרות, השמחות, הכואבות, הסובלות והחזקות, לא יוכל להפנים שום מסר שתרצה השירה להעביר ועדיף להם (לנתוקי הלב) שיתמקדו בביקורות לספרי טלפונים.

        • אמיר אור

          סיגל, אני לא מקנא בספר הטלפונים, ז'אנר ספרותי שדי חמק עד כה מעטם של אותם מבקרים מרירים :)

          • חמק אבל לטובתך טוב יהיה אם משפטך זה יחמוק מעיניהם אף הוא שכן אני כבר רואה את הבקורת הבאה שלהם:
            אמיר אור, אישיות מתעתעת שמצד אחד מעיד על עצמו שהוא קנאי אפילו לאיברי גופו כדברי השיר "אני נוגע ומקנא בידי הנוגעת" ומצד שני הוא טוען שאינו מקנא בספר הטלפונים. ואם כבר הזכיר המשורר את הג'אנר המתיימר להיות זהוב, אם נבחן את דפיו מקרוב נגלה שהמלך עירום, הדפים צהובים במקרה הטוב ולא דפי -זהב ולא מספרי טלפון של מכרות זהב, בקיצור, יצאנו לחפש זהב ומצאנו קנאה, צהבת וספר מלא במספרים חסרי הגיון ושמות רחובות של אנשים שבכלל מתו.

  5. הי אמיר, מכל מה שנכתב על החיה שבלב שיצא לי לקרוא עד רגע זה, המאמר של רוני נקרא בעיניי כשיר יפיפה על ספר שירה מרחיב לב. כמו שכותב כאן גיורא בעניין השיר קרקס גם לדעתי סוף סוף מקבל השיר ק את זוית הלב הצלוף שאותה ילדה הא האוחזת בשוט, בניגוד למאמר אחר שקראתי ברשת שברור היה שלמחברו לא היו כלים מספיק רגישים להבנת השיר.
    השוט כמפתח ששורט ומצליף וממריץ כדברי רוני, הוא בעיניי גם השוט שהזיז את המילים והפך אותם לדהרה של שירי אהבה מדימים.

  6. רונית בר-לביא

    איאיאי,
    עושה חשק לקרוא שוב.

    אני זוכרת שגם אני הייתי מנחרדי "קרקס",
    אבל זה גרם לי וליעלה לשיחת
    הורדת שיערות ב 1 בלילה,
    אז הרווחנו משהו :))

    • חוה זמירי

      לאמיר,

      בשעתו קראתי את כל המהומה והמבולקה סביב השיר קרקס. האמת – לאן שהמוח האנושי לוקח את הדברים היה פשוט מחריד.

      קראתי עכשיו את הכתבה של רוני סומק במאזניים. רוני סומק, לדעתי הולך וזוכה להערכה רבה יותר ויותר, לטעמי, בשל מפעלות שהוא עורך בתחום השירה.

      הכתבה מאוד יפה, אבל, בלי לכעוס אין בה משום תשובה מספקת על המלעיזים, הקנאים והמכפישים.

      את החייה שבלב – אני יודעת כמעט בעל-פה. השיר קרקס הוא מן שיר קרנבלסטי ששייך לזרם העכשווי. אין לי צורך לחזור אל הספר – מכיוון שהרבה שירים בו אני יודעת אם לא בעל-פה, אני מכירה אותם היטב.

      האם קנאה היא מניע מספיק ללשון הרע? איני חושבת. אבל ללא ספק שהיינו עדים כאן להתנהגות אתית של רוני סומק, לעומת התנהגות לא אתית על כל גווניה.

      לא יודעת מה להגיד מעבר לזה. רק שאני נוכחת כל בשרי עד כמה העולם הזה מלא ברוע – הרבה יותר רוע, צרות עין – מאשר תכונות אחרות.

      למה זה, בגלל אינטרסים, מכיוון שהרע תמיד חושב שבאיזשהו אופן הוא עולה על היוצר על הכותב. מה שאינו נכון בתכלית הלא נכון.

      הרע מעיד על עצמו – אלף מונים הוא מעיד על עצמו ומוכיח את עצמו כרע, כמסית כמדיח – ועל עצמו כנמוך משפל המדרגה.

      אני מאוד מקווה להגיע לערבים של רות קרטון בלום.

      אין לי מה לומר מעבר לזה. אני מרגישה רע, ושמחה בכתבה של רוני סומק – איש יפה נפש.

      חוה

      • נו נו שיירקבו הקנאים :) בילינו פה לא רע עם הספר הזה, ואת הפן הרציני ואפילו החמור של מחזור האהבה והתשוקה בטבע מצא בשירים מי שמסוגלים, ומסתבר שיש הרבה מאוד כאלה.
        אגב, גם חגית גרוסמן כתבה יפה ועם תובנות לא מעטות על "החיה שבלב":
        http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=19653&blogID=154

        • חוה זמירי

          לאמיר,

          אין לי מושג מהיכן אתה כותב, ואיפה אתה עכשיו. קראתי בשעתו את הכתבה של חגית גרוסמן – ומכיוון שהיא פורסמה בעיתון דתי משהו "מקור ראשון", נוסף אליה מן משהו באמת רליגיוזי, כי מוכרחים.

          אני דווקא זוכרת את רוני סומק מקריא את השיר "קרקס" בערב לצאתו של הספר בתל-אביב, ושבקשתי ממך שיקריא אותו עוד.

          אני גם זוכרת שהפרעתי לך בקרית טבעון, כאשר הקראת שירים מן הספר.

          דווקא אני רוצה להגיד מה עושה לי השיר "קרקס", כאשר כתבתי על משהו קרנבליסטי, התכוונתי לכתיבה פוסטמודרניסטית, אשר מאפיינת את הקרנבל, "הסיפרותי" בעידן שבו אין כבר לא קרקסים, לא קרנבלים, אגב – יש ירידי קרנבל מאוד אירוטיים בערבים של נשפי מסיכות דיוניסיים לחלוטין, בהם מותר לעשות הכל מן הכל.

          היתרון בשירה וגם בספרות היא שהם אינם המציאות, את נולדים בתודעה, ביצירתיות, ובחושניות של הכותב. ולכן – כאשר מישהו משייך אותם למציאות – הרי שהוא חסר דמיון לחלוטין. קרקס כזה או קרנבל יכולים להיות מטאפורה, משל, אלגוריה, או סתם שעשוע בדיוני-דמיוני.

          הכותרת של השיר היא אל אמור ברוכו – בתרגום לעברית (שלי) – האמת היא שניסיתי למצוא את הקטע המוסיקלי ולא כל כך הצלחתי, למרות שאני מכירה אותו.

          הנימה הקרקסית של מעשי קסמים ולהטים משורשרת במערכות של דימויים.

          ילדה ושוט – זה "כמו";
          דב ושרשרת,
          פוקר וקלף בשרוול
          כמו חליל ונחש (בית שני)

          ברי שיש כאן סוג של השתעשעות – אולי בעולם שכבר די נעלם, והנימה האירונית רק מחדדת אולי את הנוסטלגיה באמת לעולם שדי אבד לנו, אולי של מאות אחרות, של סיפורי אלדין, של קוסמים, ושאר תעלולי קלפים ממינים שונים – שנועדו לילדים.

          הנימה האירונית, המצויינת, מופיעה בסלנג "היא תחזיר ת'השקעה בגדול".
          הוא שייך לתהליך של המיקח והממכר מדוע בכלל לקנות ילדה ושוט.

          אלא, שכמו שציינת, יש כאן סוג של תעלול פואטי. כי איך אפשר כבר לדבר על אהבה, מבלי להישמע בנאליים, מלבד כמובן להעבירם לאותו העולם שחלף, עולם תמים במכוון, שבו עדיין אפשר להשתעשע, עולם בו האהבה עדיין היתה מילה שאפשר היה להשתמש בה מבלי להישמע נאיבים, – אם כי לאורך כל השיר לא מוזכרת המילה אהבה.

          וה סט היא אמרה

          כמו "אני ואתה"
          כמו השוט
          והשוט שבלב".

          ולכן, מועברת האהבה על כל נימיה אל מחוזות הקרקס, ומתהפכת בסיכומו של דבר, לאותו הרגש האישי, האינטימי, והמוכר כל כך כמו שרק אתה אולי עוד יכול להרגיש או לדבר עליו… בהמשך לכל שיריך.

          אני כבר לא, אגב, ועוד משהו – קרקס הוא סוג של חיזיון ולכן השיר הזה משיג הרבה אפקט ויזואלי שמחצין את הרגש לסוג של ספקטקל.

          בדמיוני, ראיתי אותך יושב דווקא בפינת דיזינגוף, שטרניחובסקי היכן שנמצא קפה ביגל. השולחנות מוצאים החוצה ואפשר לשתות קפה ולעשן. עוברים שם הרבה אנשים, וגם יושבים – פנים אנונימיות. ואתה יושב שם עם הילדה שעושה קרקס, ובשרשרת עוברים גם הדב וגם הקוסם וגם החלילן, כאשר הנחש מסתלסל ועולה לצלילי המנגינה, ומחכה שההשקעה תחזיר את עצמה בגדול.

          ככה ראיתי את זה.

          ואני רוצה לשאול – האם ההשקעה באהבה מחזירה את עצמה.
          אתה בוודאי תגיד לי כן ואני אענה לך אתה צודק, אם אנחנו יודעים שהשוט שבלב הפעיל אותנו להרגיש בכל מאודנו.
          אהבה.

          ועכשיו, אם אתה בניו-יורק, אז כיף לך ענק.

          חוה

          • חוה, "אהבה" היא כל כך הרבה דברים, אבל אם אנחנו מדברים על הרגש שמחבר שני בני אדם בהערצה הדדית, בדאגה הדדית, ובתשוקה ליחד, אז כן, שווה מאוד וגם גורם לא מעט שמחה.
            ברור שזה עלול להיות לא הדדי, מלא שריטות וכו' אבל ודאי לא שאלת על מצבים מקולקלים?

            מה שהוספת פה ביחס לקרנבליות הוא תובנה חשובה מאוד ביחס לשירה ולספרות בכלל – כתבו כמדומני על הקרנבל כז'אנר (למשל, רות קרטון בלום על "חגיגת קיץ" של אלתרמן) אבל ההבנה שהוא מיסודות היצירה חסרה שם כמדומני. זה אכן בסיסי מאוד ב"קרקס" כפי שראית ואמרת. מלה בסלע.

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            תפיסת הקרנבל, מקורה דווקא בתיאולוגיה הנוצרית. את הקרנבל היו חוגגים בימים שלפני הפסחא – כסוג של התפשטות מן הבשר.

            הקרנבל גם מיוחס גם כחגיגות בכנליה לדיוניסיוס במסורת היוונית ויש לו זיקה לתיאטרון, למסכה ולבסוף גם לקומדיה ד'ארטהץ מכאן שיש לו זיקה גם למסכה, לבדיחה ובסיכומו של דבר בהיפוך תפקידים שיעודו בעיטה בהיררכיה ובממסד הכניסייתי.

            מי שכתב על כך הוא מיכאל בחטין, מתוך השלכה על הזיקות הספרותיות, כאשר הליצן הופך למלך, וכך הגענו לחגיגת קיץ ולרות קרטון בלום. אבל כדי להבין את התפיסה, כנראה צריך לקרוא את מיכאל בחטין, שקיים זיקה חזקה מאוד ליצירות של דוסטוייבסקי. מבחינת מחקר ספרותי – החטא ועונשו עדיין מבשל את הגאולה של הנפש באמונה הנצרות. רסקולניקוב שיושב בכלא על רצח הזקנה זוכה להארה בשל חזרה לאמונה בשה ובצלוב.

            ברם אולם, היתה זו היצירה הגדולה אבל היחידה בה הפתרון היה כל כך קל….
            בספרים יותר מאוחרים שלו עורך דוסטוייבסקי חשבון נוקב עם האלוהים ועם הממסד הכנסייתי.

            את יסודות הקרנבל צריך לקרוא אצל בחטין, כאשר חלים היפוכי תפקידים בתהלוכה אינסופית שחוזרת על עצמה הליצן חובט במלך עד זוב דם ועד מוות ואליו מצטרפים כל אנשי העיירה לרבות שוליית הקוסם והקוסם עצמו. כל הדמויות הסטיראוטיפיות שאכלסו את הנצרות, את העולם הימיבינמי.

            אם נתייחס לשיר שלך, הרי היפוך התפקידים בו רק ילדה קטנה יכולה לשלוט בלב של האוהב, מראה עד כמה שביר הוא הלב, אשר מתמסר לאהבה. בהקשר של הפוסטמ. הרי שבאהבה – התבונה כבר אינה מועילה מאומה כמו שבירת האיקון של האדם החושב שעמד במרכז המודרניזם, הססגוניות, הצבעוניות והיפוכי התפקידים, כמובן גם האירוניה, ההצגה כדרך של החצנת הרגש היא דווקא זאת שעדיין מסוגלת להחזיר לאהבה את מקומה הראוי מבלי לגלוש לנאיביות חסרת תקנה.

            פרשנות כזאת הופכת את השיר וכתיבת השיר למעשה מתוחכם ביותר. מי שקורא אותו כפשוטו שקוע בהבלי העולם הזה, ופועל כמסומם של ההבלים אשר מקורם בתרבות הצריכה, ומוחו ההוזה, הקודח והחולה של הצרכן, שאינו יכול להתנתק עוד ולצרוך אמנות במיטבה.

            טוב, אעצור כאן, בכוונה כתבתי את הנארטיב, כאשר השוט הבדיוני המטאפורי משמש להצלפה דווקא בקורא הבור, שאינו מסוגל לרדת לדקויות של טקסט ספרותי, כאשר הוא קורא אותו כטקסט טבעי ומחמיץ את כל נקודות העיוורון (פול דה מאן)

            שיהיה לך יום טוב
            חוה

            גם כך אפשר לראות את הדברים. תוכל לקרוא יותר אצל בחטין, גם אצל דוד גורביץ כמו שאמרתי,

          • קרטון בלום אכן מפנה לבחטין, ואת מקורות הקרנבל מנית יפה, אבל ההתבוננות שלך מכניסה למעשה (פונטציאלית) כל שיר אל מתחת לעדשה המהפכת הזו, ומבדילה בין חירות השיר לחומר הסמיך של עולם המעשה בממשות החומרית.
            הבקחנליה, אגב, היא מרומא, אבל כבר בבבל ואחר כך גם ביוון היו חגים של היפוכי תפקידים ותפקודים. ביוון היה למשל יום, שבו נשים מכובדות ישבו חצי מעורטלות על צמתי הדרכים וניבלו את פיהן בקריאות מגונות לכל עובר ושב.

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            לא מדוייק לחלוטין. אגב, עכשיו חזרתי מסיור בתי קפה. ובין היתר קראתי את שירך החדש. הוא שמצטרף למשא המשוגע, וכמו השוטה, אשר בעצם הוא החכם.
            התרשמתי עמוקות מן הדרך שעשית בספר יום, אל החיה שבלב ועד אל האפוקליפסה העכשווית.

            אחד השימושים היותר מעניינים הוא דווקא האליטרציה – המצלול, אשר מידי פעם הוא "מחריק" את השיר, ומדגיש את הרקב. נדמה לי שבשירים העכשווים שלך – אתה כבר באמת נוטה אל עבר הפוסטמודרניזם, גם בריתמוס שיש בו משהו רגאי, תתפלא, כאשר תעלה את השיר אתייחס לכך – במשיכת המכחול על פני הרף עין של כל ההיסטוריה עד אל ההכחדה. בהיפוכי משמעויות למיניהן המשחק של האינסופיות מול הקץ עיתון האלוהים מול השטן, פטריות היער שבאופן מבהיל ביותר הופכות להיות מולקריות. טוב, מכיוון שרוויתי היום תרבות מלוא חפניים אני יכולה ללהג מהכא להתם.

            לגבי ההערה שלך, בדקתי כל הבוקר את התיאוריה של בחטין וצמיחתה אל עבר התיאוריות הפוסטמודרניסטיות. אתה כמי שלמד פילוסופיה בוודאי יודע שאריסטו היה לפני קנט והגל הלא כן?

            ובכן, להרגיעך, לא התייחסתי אל כל התיאוריה ולא מניתי את כל ההיפוכים ואת כל הפרדוקסים. מכיוון שלשם כך יש צורך בשיעור שלם, או בעבודה שתעסוק בהתפתחות הקרנבל של הנצרות דרך התקופות של ימי הביניים ועד המרדיגרא, ולקרנבלים של ברזיל בימינו אלה. ולכל קרנבל כזה היה יעוד מסויים, וקהל שונה בהחלט.

            ולכן כדי לעשות מעט ורק מעט סדר בדברים, אומר רק זאת, התיאוריה של בחטין בעצם דיברה על פוליפוניות – ריבוי קולות שעולה מן הטקסט. היינו במונחים של היום אלה הדיאלוגים שנוצרים באופן המרושת ביותר בין טקסטים, בין הכותב, המוען לבין הנמען – הוא גם הקורא.

            נתיאוריה, למשל, של הטקסט של החטא ועונשו שואב את מושגיו מניטשה, האם רסקולניקוב יכול להשתייך על מעמד האדונים ולהרוג את הזקנה בלא להרגיש רגשי אשמה לחלוטין. ומכאן, שהטקסט מקיים גם דיאלוג עם פרוייד ועם במובן של תסביכי אב למיניהם, ורגשות אשמה, בסיכומו של דבר הטקסט מובא אל סיומו בדיאלוג אל הברית החדשה ואל הברית הישנה.

            תפקידו של הקורא/הנמען הוא לחלץ את התיאוריות הללו המשוקעות בטקסט. מכיון שהטקסט הינו מבדה, דיסקורס – שפה המצפינה בחובה אידיאולוגיה המועברות במבנה הסמיוטי מן המחבר המובלע אל הקורא הסמוי, המיומן ובסיכומו אל זה המצוי.

            בסיכומו של דבר שוברת התיאוריה אל עבר הבינטקסטואליות, או אינטרטקסטואליות גפי שהתפתחה אצל ג'וליה קריסטבה, מותו של המחבר אצל בארת, וגונתן קאלר וטרי איגלטון.

            המשמעות היא, שהטקסט נותר כטקסט על רצף הזמן ההיסטורי ותדיר הוא פתוח לפרשנות של קורא וכל דור.

            עכשיו אמיר, צא ולמד, מדוע רפרתי כך בבוקר. ולא באמת כתבתי את כל המאפיינים, וכל מה שאפשר היה לכתוב על השיר. בעולם המעשה – הטקסט או השיר קרקס פוגש את הקורא המצוי באותו המצב של משבר ההיררכיות שחל בפוסטמודרניזם. הקורא האינטלקטואל אל מול הקורא הבור, היומיומי, זה של תרבות הצריכה – הוא זה שעליו אתה כותב בדיוק בשיר של היום. הקורא הצורך אמנות לעומת הקורא אשר רומס את האמנות תחת קלגסו לטובת מציאות בלויה מיד ראשונה, שניה, שלישית ורביעית – זהו בדיוק אותו מקצב הרגאי שדברתי עליו וזוהי בדיוק תרבות ההמונים.

            יכול להיות שהקורא של אדורנו המדבר על האמנות המרוחקת מזו של התרבות הבורגנית יקרא את השיר קרקס – כמעשה חתרנות מילולי תחת תפיסות של אהבה בנאליות ורומנטיות כמו זו של פן ואלתרמן לטובת תפיסה חדשה של האהבה, אשר נצרכת לשבירה של חשיבה סטריאוטיפית, יומיומית והופכת למעשה את היחסים שבינו לבינה לסוג של קרנבל או קרקס, אקלקטיות של מראות, כסוג של פארודיה על מנת בסיכומו של דבר להאיר את האהבה מזוית חדשנית יותר ועכשווית יותר.

            הקורא שליבו גס – לא יוכל להבין זאת, מכיוון שהוא אכן אינו צורך של ידע פילוסופי, תרבותי או חברתי, ולכן הוא יוותר ברובד היומיומי ביותר – זוהי בדיוק תורת הנאום אפילו ההיטרלאית – אשר פנתה אל המכנה הנמוך והמשותף לאספסוף אשר יצקצק בלשונו, יתחסד ויגיד אוי… וואו… כמה נורא, אהה וההא, ובאותו הצדקנות שלו אכן יוותר על הקו הנמוך ביותר של שכבת הבורגנות שהקשר היחידי בינה לבין שירה היא בדיוק לידי גגה, תכניות כמו "האח הגדול" ושאר בוקי סרוקי מעין אלה.

            עכשיו, אמיר, תראה, כאשר אני כותבת ככה – מה יגידו עלי הה? אני שואלת אותך. הרי אנשים שוב ישלחו אותי אל הפינה ויגידו ההיא החוקרת הזאת, שאינה יודעת ליצור, זאת שנשארה באקדמיה, ומדברת בשפה שהיא בכאילו.

            הבנת למה אני מתכוונת? בבוקר למעשה לא מניתי את כל המאפיינים, כמו שבעצם לא כתבתי כל חיבור מדעי, אלא הצעתי, היכן אפשר לחפש את אותן התיאוריות, אשר יאפשרו זווית חדשה של התבוננות.

            ומה עשית עכשיו? משכת אותי בלשון, כדי שכולם ישנאו אותי?????
            אני מקווה שהבנת שכוונותי הינן רק לטוב::::::))))))))

            ועוד פעם אני שואלת אותך, אייכה?????

            בחיבה,
            חוה

          • הי אמיר, כתבת כאן, ואני מצטטת אותך :"אהבה היא כל כך הרבה דברים, אבל אם אנחנו מדברים על הרגש שמחבר שני בני אדם בהערצה הדדית, בדאגה הדדית, ובתשוקה ליחד, אז כן, שווה מאוד וגם גורם לא מעט שמחה" וידעתי שארצה לחזור אל המשפט הזה באחד הימים, והנה אני כאן מסכימה עם כל מילה וחושבת להוסיף שכשנוצר חיבור כזה נלווית אליו גם אחריות שבה אדם צריך פתאום לדאוג גם לאושרו של האחר, ועוד חושבת שבאהבה חובה זו נצבת על המדרגה הראשונה ושוב, מחייבת הדדיות במוחלט, וכל זה צריך להתקיים באופן מנטלי פשוט ובלי מאמץ.
            ועוד לדייק לעצמי את מחשבתי אוסיף שמאמינה שכל המילים הרמות היפות והנכונות שכתבנו כאן הופכות את המילה "אהבה" לממש אהבה רק כשהן מגובות במעשים, ברגעי המבחן שחווה בזמן זה או אחר, כל מי שמתיימר להתקשט בכתר הזה.
            וחזרתי לכאן היום אחרי שיחה שהייתה לי עם חברה שהתפרקה לי בידיים דרך האפרכסת, ומצאתי את עצמי מייעצת לה כמו איזה גורו לענייני אהבה, רק שבסוף עצרתי ובחנתי את עצמי המדקלמת, וגיליתי ש…בעצם אנשים הם לא כלים שלובים ואין אפשרות להדדיות מוחלטת, כי לבני אדם יש יכולות שונות של נתינה, ודאגה, תשוקה ליחד והתכוונות לשמירה על אושרו של האחר. כך שאם אהבה מותנית בהדדיות הרי שמראש היא נדונה לכישלון. לא? ובכל זאת עדיין "אומרים יש אהבה בעולם"… כך שכמו שגיפאס אומר, אולי אני עכשיו:"מחשבת מסלול מחדש":)

          • גיורא פישר

            לחוה
            "מחול האש" מתוך "האהבה הקוסמת" הוא הקטע המפורסם ביותר מהבלט היפה הזה.
            הנה בתור התחלה:
            http://www.youtube.com/watch?v=Ftd8tIdiYq4

          • גיורא, זה באמת מהמפורסמים בקטעים – ותודה שהבאת ביחד עם המחול המדהים שהוסרט למעננו ביצירה של אנטוניו גאדס וקרלוס סאורה.
            אגב יש שם קטעים עם יותר "דואנדה" לטעמי:

            http://www.youtube.com/watch?v=U3s8OSCJpq8&feature=related

            או
            http://www.youtube.com/watch?v=XpG_wvdhkRM&feature=related

            השם מיתרגם נכון יותר ל'אהבה מכשפת' או אפילו 'אהבה מכשפה'
            BRUJO הוא מין מכשף – כמו דון חואן של קסטניידה למשל, וכאן זהו 'אמוֹר המכשף' תואר שבהחלט מתאים לו.

          • אבל אולי, עם כל הכבוד לגאדס וסאורה, עדיף להקשיב בלי האינטרפרטציה החזותית שלהם, שבעצם לא תמיד ממריאה לאן שהמוזיקה מסוגלת

            http://www.youtube.com/watch?v=TiQrsxKOyEY&feature=related

          • חוה זמירי

            אמירוש,

            תגיד, אפשר לדעת איפה אתה בכלל.

            על הקרנבל כתב הרבה דויד גורביץ בספרו "פוסטמודרניזם", ובין ההוגים שכתבו על כך, אפשר למצוא כאלו שכתבו על תפיסת הקרנבל בספרות.

            תפיסת האהבה אליה התכוונתי היא זו שלך, כמו שלמדתי להכיר אותה. ולא בכלל לא התייחסתי למצבים שרוטים, מכיוון שעליהם איני יודעת שוםכלום.

            תראה, אני בבוקר חטפתי כאלה עצבים ממה שזכרתי בעבר, שהתגובה שלך רק עודדה אותי לפתוח את הנושא. הבאתי את הספר ופשוט ישבתי וכתבתי סוג של פרשנות, שמערבת גם חיזיון ויזואלי של התמונה.

            אני אוהבת כאשר פותחים נושאים שהיו מן סוג של הס מלהזכיר. ההבאה של הפרשנות של סומק שבאמת מאוד התפתח להיות דמות מפתח באהבת השירה, נתנה לי לגיטימציה לדבר על כך בפתוח. וזה עשה לי מאוד טוב. את השיר קרקס באמת ראיתי כל הזמן מתרחש באותו בית קפה פינתי מה לעשות.

            את היצירה אני זוכרת פשוט מן התכנית שלך ברדיו, באותו אחר – הצהרים כאשר דברת נדמה לי כמעט שעה על הספר "החיה שלב", משם אני יודעת גם על רעיית הצאן בקיבוץ נחשון.

            טוב, עד כאן.

            איך לחתום?
            חוה או
            ח. :)

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            ועוד משהו ואולי שניים.

            בהקשר אלי ולשירים שלך צריך לקחת את האמירה של שופנהאור "בלכתך אל האישה קח את השוט" ואל תגיד לי שניטשה כתב את זה, כי זה שופ.

            הדבר היותר חשוב הוא שאפשר לחשוב שאני לא הייתי מאוהבת.

            מעבר לדברים היו לי אהבות מאוד גדולות שלוו גם בהערכה, גם במשיכה, גם בעניין אינטלקטואלי משותף וגם בהדדיות.

            למה לא נשארתי שם? באמת אין לי צל של מושג, היתה לי אהבה מאוד גדולה שכתבתי עליה במייל פרטי לאיריס אליה, כאשר אמרתי לאותו זה שאהבתי שבאמת אין לי אויר לנשום מרוב שאהבתי אותו. מכיוון שהיינו בני אותו מזל – זה היה קשר כמעט טלפתי עד כדי כך שזה היה כל כך חזק שפשוט ברחתי לבסוף כל עוד נשמתי בי.

            אהבות אחרות חלק מהן דעכו, מיצו את עצמן, חלק לא – אבל היו לי שיקולים ותכניות אחרות לחיים שנאלצתי לעשות ויתורים.

            אם אני בנוייה היום לאהבות גדולות.

            או, אז כאן ההבדל ביני לבינך.
            אני מניחה שאתה כן, למרות שאתה די מכיר את הצד האפל של האהבה (מתוך השירים בספר "ככה")
            אני לא כל כך. אהבה היום בשבילי כרוכה בהרבה השקעה, שאני לא בטוחה שאני בנוייה לכך. אני יודעת שיש הרבה נשים שמאוד רוצות להיות מאוהבות – אבל אענה לך באותה השאלה ששאל אותי עמי בשעתו
            "תגידי, למה אף פעם לא הסתפקת להיות אישה כמו כולם."

            אם הפסקתי לאהוב אותו? לתקופה מסויימת כן, אבל אפשר להגיד שאני די נוצרת אותו בתוכי. למה? כי הוא היה חתיך ברמות על, כריזמטי, ובכלל אחלה גבר שבגברים.

            טוב, גם לי מותר קצת לכתוב על אהבה, לא ככה.
            חוה

          • חוה זמירי

            לאמיר,

            הספר "מסע לאיכטלן" של קרלוס קסטנדה הוא אחד מן הספרים שאהבתי.

            אף אחת מן הגרסאות שהבאתם לא היתה זו שהשמעת באותה תכנית הרדיו. התכוונתי לגרסה של דפייה. (כותבים במקור עם L)

            אחד מן הקטעים שאהבתי במסע לאיכטלנד הוא כאשר המכשף שואל את המתלמד אם אין הוא חש משהו נושף לו בעורפו מצד שמאל.

            לאחר תהליך של השאה, באמת החל המתלמד להרגיש בצל משמאלו. אזי מפרש לו השמאן, כי המוות הוא המלווה אותו. ולכן עליו לעשות כל פעולה, לחוש כל רגש, כאילו הוא האחרון עלי אדמות שיעשה.

            אין לי מושג אם אתה חווה את החיים באותה האינטנסטיביות הנדרשת – נדמה לי שזו השאיפה הבסיסית שלך,

            ולו רק אפילו בנושא של "אהבה"

            "והמשכיל בעת ההיא ידום"

            כמובן שהתכוונתי לגיורא, וגם אליך

            אני, מי אני ומה אני…..

            חוה

          • אמיר אור

            חוה, הסיפור הזה עם המוות ב'מסע לאיכטלאן' מרחיק עוד יותר:
            דון חואן אומר לו שבכל מקרה שהוא מאוים או כועס, או אובד עצות יסתכל שמאלה אל כתפו השמאלית, שם יושב לו המוות שלו, ואיתו עליו להתייעץ לגבי כל עניין כזה. אין ספק שהמוות מחזיר את כולנו לפרופורציה הראויה

          • גיורא פישר

            קראתי הבוקר את השיר הנבואי היפה שלך ב"ספרות ותרבות" של "הארץ".
            ברכות
            שבת שלום
            גיורא

          • תודה גיורא. לצערי השיר לא נמצא על ה-MEMORY STICK שלי, ואוכל להעלות אותו רק בשובי ארצה.
            בהצלחה בחיפה.

          • גיורא פישר

            שלום חוה
            לא הבנתי באיזה הקשר ציינת את שמי ו"המשכיל בעת ההיא ידום".
            הגרסה של "מחול האש" שהבאתי היא זו של דה פאיה, והיא כאמור חלק מהמוזיקה שכתב לבלט.
            שבת שלום
            גיורא

          • חוה זמירי

            לגיורא,

            אני מקווה לבוא לערב שלך בחיפה.

            התכוונתי לכך שכתבתי יותר מידי ואני צריכה לשתוק גם מפאת כבודכם – אתה ואמיר.

            איזה שיר של אמיר פורסם היום בהארץ?

            חוה

            לגבי הגרסה, מצאתי איזה גרסה יותר קולעת, שאמיר השמיע ברדיו והיא לא היתה זאת ששניכם הבאתם בלינקים.

            חוה

          • גיורא פישר

            שלום חוה
            אשמח מאד אם תצליחי להגיע לערב בחיפה. הערב הוא לא שלי, אני רק אחד מבין ארבעה משתתפים.
            מאחר ומדובר ביצירה מוזיקלית קשה להגדיר מה היא "גרסה קולעת".
            הגרסה הנחשבת לטובה ביותר היא זו משנות ה60 (אני גדלתי עליה) שאמיר הביא: המנצח: קרלו מריה ג'וליני
            הסולנית :ויקטוריה דה לוס אנחלס
            נדמה לי שהתזמורת היא פילהרמוניה (הלונדונית).
            התקליט נמצא אצלי במחסן ברפת הישנה עם עוד אלפי חבריו.
            הנה השיר שפורסם היום ב"הארץ".
            אני מקווה שאמיר יביא אותו כשהוא מנוקד כראוי ועם החלוקה הנכונה לבתים
            http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1222035.html

          • אביא ברצון, גיורא.

          • חוה זמירי

            לגיורא,

            הערב מתקיים כמעט מרחק של הליכה מן הבית שלי, ולכן אבוא, בלי נדר.
            הגבתי גם אצלך, ואני יודעת שיהיו שם עוד אנשים, אבל אני באה די בשביל לשמוע אותך מקריא משיריך.

            נדמה לי שזה ממוקם ליד תיאטרון חיפה – שם בסביבה, אבל אמצא את המקום לפי ההוראות. וגם לערבים של רות קרטון בלום אני רוצה להגיע.

            אאזין לגרסה.
            בתודה
            חוה

          • חוה זמירי

            לאמיר ולגיורא,

            שיר נוראי, רוחש, בוחש ובועט.
            כאשר תביא אותו יהיה לי כנראה מה לומר.

            אני איני בטוחה שזו נבואה, מכיוון שזה קורה כבר עכשיו.

            ולכן, מתוך התענינות בפתוח הפצצה הגרעינית, מאינשטיין, דרך החתול של שרדינגר – קריסת ה-A, תהליך המדידה בזמן, הייזבנרג ועוד אחרים:

            מהי התורה האסטרופיזית שמחלצת אותנו מכל אלו? הה? אתם בטח לא יודעים,

            אז ככה, יש את התפיסה של היקומים המקבילים, ההתפצלות לעולמות וירטואלים מקבילים שבעולם אחד החתול הוא חי ובעולם האחר החתול הוא מת, ולכן על דרך האמצע החתול הוא חצי חי וחצי מת ולכן זהו הפרדוקס. אבל ישומם של חורי התולעת בעולמות מקבילים בינתיים הוא עוד תיאוריה.

            כדאי להתחיל לקרוא את הכתבות שמדברות על מושבות בחלל, בין היתר מושבות שיוקמו גם על המאדים. המדענים עובדים על זה בקצב נמרץ.

            מבחינת ספרות הסופר שכתב את הספר – קומארק מקארתי, שהפך לאחד הסופרים הבולטים "ארץ ללא גברים," כתב גם את הספר "הדרך". הספר הראשון מטיל את חיזיון האימה על ההתפשטות של האדם מן האנושיות שלו באופן המוחלט ביותר. בספר השני, דווקא היקום מאבד מן היקומיות שלו והופך להיות מפלצתי לחלוטין. מקורות החיים אזלו, אנשים שוקעים בקניבליזם, הים שהיה פעם כחול מאכלס ספינות טובעות ושוקעות, מה שנשאר הוא הדרך והמוות, אפילו לא בן ובת שיאתחלו את המין האנושי, רק השתרכות בדרך נטולת חמלה בארץ שמלאה שריפה, עצים מתמוטטים, אבנים גושים – בלי אף גוון, אפילו לא ירוק או כחול.

            טוב,

            אז לסיכום – אחרינו המבול
            חוה

    • רונית רונית, את מוזמנת.
      והאמת? אני חושב שהשיחה ההיא שלך עם יעל על שפמים והורדת שערות הייתה הרבה יותר מחרידה מהשיר :) נעים להיזכר…

      • רונית בר-לביא

        באמת נוסטלגיה :))

        הגיהנום הוא פס השעווה.

        היה לילה נחמד אז,
        ואני זוכרת יותר את הדיון מאשר את השיר, שאני מודה שלא התעמקתי בו אז.
        הפן התקשורתי שבבלוגייה יותר עניין אותי אז.

        עכשיו משהתחלתי ללמוד כתיבת שירה…
        אולי זה ישתנה.

        בכל מקרה עכשיו זו הזדמנות לומר תודה על הרבה דברים.
        אז תודה :)

  7. תלמה פרויד

    טיפול יפה, מדויק ומיטיב מעניק לשיריך אמיר, רוני סומק. נהניתי לקרוא וכן להיזכר במקור.

  8. ענת לויט

    חבל שהרשימה כה קצרה… שפת משורר במשורר היא תמיד בעיני יותר מעוד רצנזיה ויש בה מטעמי השירה ועושרה המעשיר. שיהיה שבוע-שיר

  9. מירי פליישר

    איזה כיף של כתיבה על ספר השירים החזק הזה!תשוקה בתשוקה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור