בננות - בלוגים / / שַׂהֲבָה פִּתְעוֹדִית – החלק השני
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

שַׂהֲבָה פִּתְעוֹדִית – החלק השני

 

 


שַׂהֲבָה פִּתְעוֹדִית מִשְׁתַּלְחֶנֶת בְּעֵיוֹנַיִךְ

[2]

(לקריאה מההתחלה הקש כאן )

 

האם כשאלתרמן אומר "פִּתְאוֹמִית לָעַד, עֵינַי בָּךְ הֲלוּמוֹת", יש למלים מובן?

אנחנו יודעים מהו שדה המשמעות של כל מלה בנפרד – מהו "פתאומית" ומהו "לעד", מהן "עינַי" ומהן "הלומות". החידוש הוא בצירופן של המלים יחד בתוך ניב ניגודים אחד. זהו "אוקסימורון".

 

אוקסימורונים הם חידות הכרה שאנחנו מוזמנים לפתור: הם מציבים ניגוד מובנים לוגי או מילוני. הם עשויים לומר ש'היש איננו' או ש'המים יבשים', אבל הם משנים את תחום ההצבעה של אחד מאיברי הניגוד כך שאינו ניגוד עוד: 'נוכחים נעדרים' מובנים לנו, משום שהנוכחות וההעדר מציינים כאן למעשה נוכחות והיעדרות שונים בטיבם. כך גם בביטוי 'עשיר בעוניו' העושר, שלא כמו העוני, אינו חומרי, וב'יופיו של הכיעור' היופי, שלא כמו הכיעור האסתטי, הוא רוחני או אמנותי.

 

כשאלתרמן אומר על מישהי שהיא "פתאומית לעד" ניתן להבין זאת ביותר מדרך אחת.

א. אפשר שהוא אומר שתמיד, בכל הופעה והופעה, היא בלתי צפויה מראש. אנחנו רגילים לקשור 'פתאומית' ו'לעד' במונחים של זמן, אבל אלתרמן משתמש ב'פתאומית' רק כמודוס של התפיסה והרגש. הפתאומיות אינה רצף של נוכחות, אלא סדרת הופעות פתאומיות, ועל כן אין ניגוד.

 

ב. לחלופין, אפשר שב'פתאומית לעד' אלתרמן מתאר חוויה של הווה מוחלט: אותה חוויה שמתרחשת כשאנחנו נוכחים כאן ועכשיו 'בעיניים הלומות', בכל תשומת ליבנו. במצב כזה של הכרה, כשתשומת ליבנו המרוכזת מנתקת את ההתרחשות מסִדרת הרשמים שאותה אנחנו מבינים כזמן, שום רושם איננו מוכר מראש, אלא נתפס בכל ייחודו וחד-פעמיותו.

אם אנחנו מכירים את החוויה ומבינים כך את כוונתו של אלתרמן, לא נמצא באוקסימורון שלו שום ניגוד הגיוני. שתי המלים מתארות מודוס של ההכרה. הפתאומיות איננה סדרה אלא רצף חווייתי; "לעד" איננו כּימוּת של זמן אלא שלילתו.

 

מרגע שתיקשרנו את החוויה של 'פתאומית לעד' נוכל גם לכנותה במלה – למשל בתואר 'פִּתְעוֹדִית' – וכך גם לסלק את מראית העין של הניגוד והאבסורד. מרגע שאנחנו מזהים בדיבור חוויה מוכרת, שיתוף השפה הוא עניין טכני; אבל ללא כינוי במלה, ללא זיהוי החוויה דרך השפה, גם החוויה עצמה מתעממת.

ההתנסות בחוויה "אני שונא וגם אוהב" היא מורכבת, בעיקר משום שאין לה קיום לשוני פשוט. אנחנו מנגידים שמחה לצער, או אהבה לשנאה, למרות שבאותה מידה יכולנו לראות ברגשות מסוג זה מצבים משתנים על הספקטרומים הרגשיים שבין שמחה לצער או בין אהבה לשנאה –  ספקטרומים שבדרך כלל גוני-הביניים שלהם שכיחים הרבה יותר מקצותיהם. מה שחסר לנו הוא מסמן לחוויה הזו. אילו שאלנו בפשטות "אתה אוהב אותה או שׂוהֵב אותה?", אפשר שלא היינו מוצאים במתח שברגש הזה יותר מאשר את אחד מגווניו המצויים.

 

זיקת הניגוד שבאוקסימורון היא מקרה פרטי: זהו אחד ממצבי אי-ההתאמה בין היגד לבין תמונת העולם שאנחנו מקיימים במחשבתנו.

מן ההיגד 'החדר מִשתַלחֵן' אפשר להבין שהוא מתמלא בשולחנות, אבל בהקשרים אחרים אפשר שנצטרך לשוות ברוחנו מצב שבו רושם השולחן משתלט כליל על החדר, או שהחדר עצמו הופך לשולחן. שני המקרים האחרונים הם מצבים של 'אי-התאמה': הם חורגים בדרכים שונות מתמונת המציאות הרגילה שלנו, אבל אינם חסרי מובן.

 

האוקסימורון אינו שונה מזה אלא במראית עין של סימטריה: התמדת הפתאומיות שב'פתאומית לעד' נראית לנו כסתירה, משום שאנחנו רגילים להגדיר 'פתאומי' כמשהו שאיננו נמשך, אבל אם נדַמה לרגע בעיני רוחנו את החדר המשתלחן, אפשר שלפחות לזמן-מה נחזור בנו מהגדרה מגבילה כזו של "ממשות" או "סתירה".

 

כשלעצמה, שפה מטאפורית איננה אידיוסינקרטית או פרטית. במטאפורה אנחנו מרחיבים את שדה ההוראה של השפה על-מנת לכלול בה חוויות וניואנסים שלא היו נתונים בה מלכתחילה. כאשר אנחנו קוראים "עינַי בך הלומות" אנחנו מצרפים את תחושת הראייה לתחושת החבטה; אבל האם בהכרתנו מתרחשת בפועל חבטה כלשהי? כדי לענות בחיוב איננו צריכים לשוות בדמיוננו סרט מצויר שמתאר את חבטת העיניים באופן חזותי; די אם נחוש בתוכנו את תחושת החבטה שבמבט כזה.

זה מוזר בתחילה, אבל למעשה השפה עצמה בנויה באופן זה בדיוק. כך למשל המלים 'הֶלם', 'זעזוע', 'מועקה' או 'רווחה', שאינן אלא מטאפורות: הן מתארות מצב נפשי באמצעות דימוי פיזי.  

 

השאָלות-מובן שייכות גם הן לאותה משפחה של 'אי-התאמות מתאימות'. יש בשפתנו ניבים כמו 'מצח נחושה', 'ציפור הנפש' או 'פני הדור', למרות שאם ניחקר על כך סביר שנודה די מהר שמצח אינו עשוי מנחושת, שלנפש אין ציפור ושלדור אין פנים.

אבל אי-אפשר לקבל הודאה כזו כהודאה ודאית ומוחלטת. הצירוף הלשוני כשלעצמו מעיד על כך שקיימת בהכרתנו ממשות שבה יש למישהו מצח מנחושת, שלנפש יש היבט של ציפור, ולדור בהחלט יש פנים, שאולי אף ניתן להרכיב להן קלסתרון. מן הממשות הזאת אנחנו מבינים את הדיבור השירי לא כהצפנה, אלא כהוצאה אל הפועל של זיקות הקיימות בהכרתנו. הזיקה שבין הרוח שבאוויר והרוח האנושית היא אותה זיקה שעוברת בין רווחה גשמית לרווחה נפשית. מצב הגוף קשור במצב הנפש ולהפך.

 

במטפוריקה כזו איננו שואלים מן המוחש אל המופשט, אלא ממחישים את המופשט בתמונת המחשבה. אנו יכולים לשוות ברוחנו 'עין הלומה' ואפילו 'רוח שבורה': בלי קשר להתנסותנו הרגילה, השפה מרכיבה מציאות חדשה באותו אופן שהרכיבה את זו המוכרת לנו.

בפרספקטיבה של השירה האמת ה"עובדתית" היא פרשנות מגבילה למדי, לא יותר מסִידרה של תמרורי אזהרה שפיזרנו בארץ הלא נודעת של מרחבי התודעה.

 

 

 

 

מאמרים נוספים שלי © על כתיבה ועריכה:

 

"הקורא עונה ליצירה" –

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

"השיר שהוא דרך, השיר שהוא מקום"

http://www.amiror.co.il/PDF/HEBREW/essays_heb/Poetry/Poetry_5.pdf

 

"הדוגמן, העורך והמורה"

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4011&blogID=182

 

"איך אוכלים מלפפון?"

 http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4012&blogID=182

 

"פוסט ניהיליזם – הגעגוע למשמעות"

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2978

 

 

 

80 תגובות

  1. הי אמיר, לפני ההסבר הייתי בטוחה שמהשורר פתעוד מצונן.
    ומאוד משכיל המאמר המבטיח את קו הבריאות…לא שיש קו כזה, אבל אם הרופאים קוראים לזה עקומה למשוררים מותר לקרוא לנזלת…גלי סינוס 🙂
    ואגב, יש משהו נוסף בהבנת הקורא למילים מוזרות וזה יכולת ניחוש (למי שיש) וכמו שחבר שלח לי אסאמאס והיה כתוב בו שנה נהרת יקרה, יכולתי לבד להבין שמדובר בשנה נהדרת ודווקא נהרת בעיניי היא מילה מומצאת נפלאה לשימוש באופן כזה כמו בברכה שיובן על ידי ניחוש וכבר יהפוך לחיבור בין נהדרת, נהר ונהרה. לא יותר מקסים?
    שהבה-שלהבת
    פתעודית-פתאומית
    משתלחנת-משתלחת
    בעיונייך- בעינייך
    יכולת הניחוש הזאת כבר החלטתי מזמן, קיימת אצלנו הישראלים שרותמים את הדמיון להבנה בזכות אנשי העליות לארץ שלמרות השיבושים שלהם, למדנו להבין בעוד שבתקופת חיי בארצות הברית, לא זכיתי לאותה הבנה, ואם הייתי משבשת מילה באופן שיהיה הכי קרוב לשפה האנגלית, האמריקאים לא היו מסוגלים לאותה גמישות מחשבתית כדי לעשות תיקון לשם הבנה, כך שאפילו אם אביט בכפתור יפה בחנות כפתורים ואגיד למוכר I like your buttom …אמצא את עצמי מהר מאוד מובלת באזיקים לתחנת המשטרה הקרובה 🙂  

    • סיגל, לא נראה לי שהתייחסת למה שכתבתי:) נכון, אפשר להמציא מלים, וגמישות המחשבה היא העומדת ביסוד הזיהוי האסוציאטיבי של מצלולים דומים כמו בחנות הכפתורים או בג'אברווקי. אבל עם כל הכבוד לנו, לא חושב שרק אנחנו יודעים לעשות זאת 🙂

      לפי ההדגמות שלי ברשימה:

      שׂהבה = שנאה-אהבה
      פתעודית = פתאומית לעד
      עיוניים = עיניים יונים 

      • הייתי מתייחסת אבל…נראה לי שהמאמר הזה קצת גדול עלי…ונתחיל מזה שלא מכירה את המילה אוקסימורון שאם הבנתי מתוך הדגמאות זה… הפכים באותה נשימה?
        ואם תשים לב החמאתי למאמר שהוא משכיל מאוד אבל נראה לי ש.. אמממ…אני קצת פחות:)
        בכל אופן אחרי שענית לי והסברת שמילות הכותרת הן צירופים מקצרים צרופים שיריים שקיימים, אולי אקרא שוב את המאמר ואבין יותר. 

        • כן, סיגל "שני הפכים באותה נשימה" זה ניסוח פואטי לאוקסימורון 🙂
          בעברית – ניב ניגודים.
          ר' גם מה שהסברתי לענת על פשר המלה ביוונית. אגב "קהה" מתייחס כידוע לא רק לסכינים אלא גם לאנשים שאינם חריפים במיוחד. ה-MORON האנגלי בא בדיוק מן ה'מורון' שבאוקסימורון.
          ולא לשכוח נעל T בשביל גלי הסינוס 🙂

          • כל הצום שלא צמתי הפכתי והפכתי בנעל טי הזאת:)
            חשבתי לעצמי, עולה חדש התבלבל בין נעל לכוס והציע כוס תה לנזלת. חשבתי נעלתי כמו גלי c-נוס מעין משחק עברי-אנגלי אבל מה הקשר בין נעלתי לבין גלי סינוס או נזלת? עם כל הידע שלי בגלים בין אם חשמליים ובין אם ימיים שום קשר לT לא ידוע לי. ואז פתאום עברתי לאנגליתת לבדה ויצא לי שוטי מול הגלים וכמובן שאז הבנתי את הטישו. אם הייתי צריכה להגיש לך טישו בזמן שעבר עד הפיצוח היית מתלונן על ים סינוס גלי:)
            ולעניין השהבה, אפילו פספסתי שמדובר בסין ולא בשין. אז מבטיחה לקרוא שוב את המאמר ונראה לי שעכשיו אחרי כל ההבהרות שלך הפוסט נהיה לי בלונדיני ובנוי ליכולות ההבנה שלי.
            תודה ומבטיחה לחזור להגיב עוד לפני סוכות:)

          • סיגל! התגובה שלך הרבה יותר מסובכת מהחידה. אכן נעל טי כמו חולצת טי (טי שירט, טי שוּ)…
            נחכה ונשמע

          • ברור שהתגובה שלי מסובכת, עד שלא פתרתי את ה"חידה" התפתל לי המוח ומנע ממני שינה, אז הבאתי לכאן גם את ההנאה שלי מהדרך:)
            בינתיים, הצמדתי אלי מילון מונחים ואז חזרתי לקרוא את המאמר, ואחרי שקראתי שוב, נפעמיתי לגלות איזה הבדל בהבנה נוצר בזכות כמה מילים.
            והדבר הראשון שהסכמתי איתו זה כבר בתחילת המאמר:
            חידות מושגיות ולשוניות יש כמובן עונג משחקי…הוא הדין גם בשירה עצמה…" עכשיו ברורה לי המשיכה שלי לשירים ולמתמטיקה:)
            ונכון שצריך להתייחס במשנה זהירות לשימוש לשוני חדש, כמו במשחק, אם מישהו ממציא לעצמו משחק שרק הוא מבין הוא יכול להנות בלי בעיה, אבל על מנת שקבוצה תוכל לשחק בו על הכללים להיות ברורים והגיוניים. היתרון של "משחק" השירה על "משחק" השפה, הוא שהיא באמת יכולה לחבר מילים מילוניות לתמונות שהנפש יכולה לבאר בצורה רוחנית וליצור חיבורים על המצאות שיריות קיימות. כלומר בעקבות אלתרמן שכבר הביא לשירה את פתאומית לעד, אפשר להעלות מדרגה לפתעודית אבל נדמה לי שהשני כמו הראשון, ישארו שייכים לעולם השירה ולא באמת יגיעו למילון עברי-עברי.
            בכל אופן, מאמר זה מכיל הסבר מצויין למי שכותב שירה, ועדיין לדעת את המינון הנכון והגבול שאליו ניתן למתוח את המשחק במילים, זה כבר עניין של כשרון ותבונה פנימיים.
            ואולי המאמר הזה הוא בעצם מקפצה לאיזה משחק?:)

          • סיגל, רואים שהוקל לך 🙂 עכשיו לא רק שהכל מובן, אלא שמרענן לחשוב על השפה והשירה כ"משחק סוליטר" מול "משחק קבוצתי".ואז, אני מניח, אפשר גם להסביר שפה אידיוסינקרטית במונחים של תורת המשחקים…

            "בעקבות אלתרמן שכבר הביא לשירה את פתאומית לעד, אפשר להעלות מדרגה לפתעודית, אבל נדמה לי שהשני כמו הראשון, ישארו שייכים לעולם השירה ולא באמת יגיעו למילון עברי-עברי."

            בימים אלה אני מנסה להזיז בהליקון מיזם שעניינו הנחלת השפה דרך השירה, שהיא הקומנדו של העברית.
            אבל קשה מאוד "למכור" את הסחורה הזו. פני הדור כפני שפתו תמיד, ולהבין ששפה היא חשיבה היא חוויה היא עולם – לא פשוט. עושר השפה הוא העושר האמיתי של גיוון, עושר מבעים ועושר חוויה, וזה מה שהולך ונשחק.

          • ו"מקפצה למשחק" נשמע מפתה. משחק של שפה פרטית? של אוקסימורונים?

          • חושבת שקשה למכור לתלמיד כל דבר שהוא כחומר לימודי, אבל ניתן להגיע אליו יותר, כשהחומר בנוי כחומר משחקי, כי ילדים אוהבים לשחק. באופן אישי, תרגמתי המון חומרים לימודיים למשחקים קבוצתיים, במיוחד את החומר המתמטי, ומכיוון שלאחרונה גיליתי קשר בין המתמטיקה לשירה, אני מאמינה שאפשר לכוון את המיזם לכיוון המשחקי, ולהגיע לתלמיד באופן שאני קוראת לו תמיד: "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
            ולגבי מקפצת המשחק… אז לי, בטח יהיה קצת יותר קשה מלאלה בעל הידע באלתרמן ובשירה בכלל (להגיע לפתעודית מצריך את הידע הזה:), אבל גם מאוד מאתגר וכיף, וכן, להמציא אוקסימורונים ולשלב אותם בשיר עם חוקים שישמרו על השיר שישאר שיר וכמובן המאמר הזה שמכוון לאיך לעשות את זה נכון.
            וכמובן, מי שמחבר "שיר חידה" יכול ללמוד מתוך התגובות לשירו, אם המילים המומצאות שלו עוברות את סף היכולת של הקורא להבינן.
            אז מה, שְׂחַק-סֻכּוֹת מגיע ??:)

             

          • סיגל, הזהרי פן שהבה פתעודית תשתלחן נעיוניך 🙂
            לא חושב שהשיר צריך להפוך לחידת חמיצר או לתשבץ הגיון, אם כי זו דרך לא רעה להשתעשע.
            שחק שמח? זה תחום משחקי הלשון למיניהם, הלשון נופל על לשון, הצימודים הפלינדרומים וכו'.
            בתור מתמטית, את צריכה לדעת שמשחק הוא עניין רציני ביותר. למשחק כזה דרושה מסגרת של חוקים נוקשים יותר ואולי גם נושא.

  2. השירה במיטבה מעצם מהותה היא "אוכסימורון", מבחינה זו שהיא מבקשת להפוך דבר מה בלתי אפשרי לאפשרי. גרעין מתומצת ומרוכז של דבר מה בלתי נתפס, בלתי מוחש ובכל זאת קיים גם קיים, ולו או על ידי מסגרת השיר. סיפור מבקש ללכוד מציאות רחבה. שירה מבקשת ללכוד את גרעין החוויה, המפגש בין המשורר למציאות, כדי ליצור מציאות חדשה שלעולם לא תתקיים אלא בתוכנו פנימה. סדרת מאמריך מחזירה אותי אישית לימי האקדמיה ועל כך תודתי האישית.

    • ענת, פירושה של המלה הוא "חד-קהה" והיא מציינת פרדוקס לכאורה. אני חושב שלהגיד שהשירה במובן זה היא אוקסימורון, הוא להשתמש במלה אוקסימורון כמטפורה ולא בהוראתה הפשוטה.

      ועוד – אוקסימורון הוא פרכה לוגית לכאורה בלבד, ולמעשה הוא בנוי על הבנת עולם תבונית לגמרי. בוודאי אין בזה מיסטיפיקציה של השירה, עניין שראוי להיזהר ממנו, כי הוא מונע מהדובר ומשומעו הבנה.
      שירה אינה בלתי נתפסת, כי אילו היתה, לא היינו יודעים על קיומה ובוודאי לא היינו מתעניינים בה.
      אבל המציאות קיימת מבפנים החוצה, אני חושב, ולא להפך…
      המאמר אמנם אינו אקדמי, אבל יש בו מחשבות על השירה ועל האופן שבו היא מאפשרת עולם.

      • קשה לנהל דיון כזה בבלוג, כי כל אחת מהמילים הננקטות כאן היא קרקע לספר… אבל למען הסר אי הבנה מהותית בינינו. הפעלים אנושיים כגון הבנה ותפיסה יש להם מובנים ייחודיים ביותר כאשר מדובר בשפת השיר, באיך ובמה שהיא לוכדת בדרש יותר מאשר בפשט. ואין לי נטייה לא למיסטיפקציה ולא לרומנטיזציה בהתייחסי למעשה השיר, אלא שמשהו כמדומני קשה מאוד להגדרה "מתמטית" כאשר מדובר ברוח האנושית שמסוגלת ליצור אפילו במעט שורות קצרות תמונת מציאות סובייקטיבית במהותה שהיא ברת תוקף לא אחת אלפי שנים.

        • ענת, נכון מה שאת כותבת, ובו בזמן כדי ללכוד את דג המשמעות הזה נצטרך לצופף את חוטי הרשת:
          כל תמונת מציאות שעולה ברוחנו, בין אם כאמנות ובין אם כמחשבה חולפת היא 'סובייקטיבית', וכל מה שכרוך ברוח האנושית הוא לטוב או לרע תבוני, אך לא מתמטי:)

  3. מאמר מעניין, מעמיק, מורכב, רב רבדים.
    העברת חוויה למילים היא משימה לא פשוטה, בעיקר מאחר והיא אישית ושונה בדקויות מחוֹוה אחד לשני. ניתן להבין חוויה של אחר בעזרת השכל אבל לא נוכל לחוות אותה באופן זהה, אף אם חווינו משהו קרוב לכך.
    השפה מוגבלת ומגבילה, מעצם היותה נראית, מעצם היותה תוצר חברתי התָּחום בגבולות תפישה חברתית. יותר מהמילים עצמן, המרכיבות שירה, כמו שצינת במשפט האחרון של המאמר: "האמת ה'עובדתית', מה שעובר(אִם)היא העוצמה, הכוונה שנמצאת בין המילים, בין האותיות ולא הייתי מכנה זאת 'תמרורי אזהרה', אלא מפתחות, רמזים 'שפיזרנו בארץ הלא נודעת של מרחבי התודעה'.

    • נוטה להסכים עם רוח המדבר. מדובר באמת במפתחות, בהרמזים ורמזים שנועדו להרחיב את גבולות התודעה, ההכרה ותת ההכרה, להגמיש את גבולות הארץ המובטחת למען הרבות חלב ודבש – גם בימי תענית… ליצור פערים וחללים בידוע ובמוכר ובצר מהכיל כדי שימלואו בכל קריאה מחדש. השירה היא כפי שידע אריסטו מעשה גאוני. ואולי זה בעיקר מה ששימר את ספר הספרים שלנו. אותו עיקרון של גבישיות שלעולם פותח תהומות להבנה חדשה – תהומות שלעולם אינם נסגרים הרמטית. ואם כבר הזכרתי מתמטיקה, אז אני טיפה חוזרת בי. לא מבינה הרבה במתמטיקה, אבל באינטואיציה שפת השיר היא אולי כמו משוואה שאפשר למלא אותה במספרים, והיא תמיד תשמר את עצמה לעצמה כ"טקסט אבסולוטי".

      • ענת, פספסתי את זאת, אבל טוב מאוחר מבכלל לא.
        ר' תשובתי ל'רוח מדבר' בענייני שפה, תמרורים ופילטרים שתוחמים את חווייתנו. ובקשר לשפת השיר – חושב שהיא די ההפך ממשוואה שאפשר להחליף בה את המספרים. צורה שירית (סונט, ססטט, הייקו, וילנל כו') יכולה אולי להתקרב להגדרה כזו, אבל "שפת השיר" עומדת דווקא על הבחירות הלקסיקליות והתחביריות המיוחדות שלה, כלומר על ייחוד המלים וצירופיהן – כך שזו לא כל כך משוואה ואי אפשר להחליף 🙂 

      • ענת, פספסתי את זאת, אבל טוב מאוחר מבכלל לא.
        ר' תשובתי ל'רוח מדבר' בענייני שפה, תמרורים ופילטרים שתוחמים את חווייתנו. ובקשר לשפת השיר – חושב שהיא די ההפך ממשוואה שאפשר להחליף בה את המספרים. צורה שירית (סונט, ססטט, הייקו, וילנל כו') יכולה אולי להתקרב להגדרה כזו, אבל "שפת השיר" עומדת דווקא על הבחירות הלקסיקליות והתחביריות המיוחדות שלה, כלומר על ייחוד המלים וצירופיהן – כך שזו לא כל כך משוואה ואי אפשר להחליף 🙂 

    • רוח מדבר, אני מניח שאת צודקת שלא נוכל לחוות חוויה של אחר באופן זהה (ואולי גם לא חוויה שלנו שחווינו כבר) אבל נוכל להתקרב יותר או פחות.

       ב'האמת העובדתית' לא התכוונתי לעוצמה או לניואנסים של הכוונה והרגש, אלא לעובדות שעליהן מצביעות המלים, ועובדות אלה הן מין תמרורי עצור שתוחמים את תפיסתנו.
      השפה היא פילטר שמסנן את העולם ושמכיל כבר את דיעותינו עליו ותפיסותינו אותו. לא רק היחס לתופעות חברתיות או מטפיסיות כבר מצוי בשפה אלא אפילו החלוקה לצבעים אלה או אחרים או היחס לקור וחום.

      • תפישת עולם חברתית, התכוונתי כחברה, מתבססת על שפה, כמו גם הפוך. כשנכנסים דברים חדשים שמניחים/מתקבלים על דעתם של 'נותני הטון' (דת, הון ושלטון…)נכנסים גם מושגים חדשים או מילים נוספות.נושאים אזוטריים, לדוגמה, שלא התקבלו בעבר הקרוב באופן גלוי, 'הסתתרו' במסרים/רמזים דרך שירה, למשל, והוצפנו במילים, מספרים ועוד, הפכו היום ל'לגיטימיים' ולכך נוספו מושגים ומילים בהתאמה.
        ואפרופו שפה כפילטר, או אולי, הייתי אומרת – כמחיצה, להלן ציטוט קצר של דייויד וייט אחד:

        להיות אנושי
        פירושו להפוך נראה
        בעודך נושא
        את הנסתר
        כמתנה לאחרים

        יפה, לא? אפשר גם, באותה רוח, לומר:

        מילים (כתובות כנאמרות)
        פירושן להפוך לגלוי
        בעודן נושאות, לעתים,
        את הנסתר
        כמתנה אפשרית לקורא (לשומע).

        וגם זו הכוונה בשירה טובה, הלא כן?

        • יפים דבריו של וייט וגם הוריאציה שלך עליהם.
          אפשר לנקוט עמדה קיצונית הטוענת ששפה ככזו היא מחיצה בינינו ובין החוויה הבלתי אמצעית של העולם, אבל הציטטה שלך הולכת בדרך אמצעית, שבה הדימוי המתאים הוא ששפה היא פילטר – כלומר, מעבירה משמעויות מסוימות וחוסמת אחרות.
          אלה לא חייבות להיות משמעויות מטפיזיות או איזוטריות דווקא (לא יודע למה בדיוק את מתכוונת, אולי תדגימי?) אלא אפילו קריאה לירוק, ולצהוב באותה מלה, כמו ביוונית עתיקה. כלומר לא להבחין בין ירוק לצהוב יותר משאנו מבחינים בין ירוק בהיר לכהה.
          בעניין זה מרתק לקרוא את ספרו של בנג'מין לי וורף "שפה, מחשבה, מציאות".

      • אמיר, בתפישה חברתית התכוונתי, כחברה התופשת מציאות דומה, המוגבלת על ידי השפה… שהיא יצרה. מושגים ומילים חדשות, נוספות עם הרחבת התפישה. לדוגמה, בתחום האזוטרי, שהיה במידה מסויימת לא מקובל בעבר הלא ממש רחוק, בעיקר על ידי 'נותני טון' (דת, הון ושלטון…),המסרים/רמזים הועברו דרך שירה, למשל ובעזרת צפנים שונים ומשונים במדיות נוספות ואילו כיום, כשהנושאים הללו גלויים יותר, נוספו גם מושגים ומילים שמתארות אותם ואשר לא היו קודם לכן.
        ואפרופו שפה כפילטר, או הייתי אומרת אולי – כמחיצה, ציטוט קצר של דיוויד וויט אחד:

        להיות אנושי
        פירושו להפוך נראה
        בעודך נושא
        את הנסתר
        כמתנה לאחרים

        יפה, לא?

        ואפשר על אותו המשקל:

        מילים (כתובות כנאמרות)
        פירושן להפוך לגלוי
        בעודן נושאות, לעיתים,
        את הנסתר
        כמתנה לקורא (או למאזין)

        וגם במובן הזה שירה נחשבת לטובה, הלא כן?

  4. אמיר, כמו תמיד, מרתק.

  5. נהניתי לקרוא אמיר,המאמר יפה מאוד ומסביר באופן מקורי את מהותו של האוקסימורון כמתאר מודוס של הרגשה או הכרה
    האוקסימורון כל כך מתאים לקומפלקס של החיים: טוב ורע, קל וקשה ,אהבה ושנאה ושלל הוויות מנוגדות לכאורה גרות בהם בכפיפה אחת באחדות ובהרמוניה של ניגודים

    • כמה נכון, חנה. אנחנו חושבים לא פעם במונחים דיכוטומיים של כן ולא, טוב ורע, שחור לבן וכו', בעוד שהחיים הם תמיד מידות משתנות על ספקטרום מורכב בהרבה.
      במובן הזה, אימצנו את פרמנידס המוטעה כי הוא אפשר חשיבה קטיגורית על העולם, ודחינו את הרקליטוס שכפר בלוגיקה בשם לוגוס עמוק יותר. הכל בזרימה, א' שווה לעצמו רק ברגע נתון, אך לא ברגע הבא.
      במלים אחרות אי אפשר לדבר על "העץ שבגינה" אלא על 'ההתעצות שבגינה', ולא על "האיש הזה שם" אלא על "ההתאנשות הזו שם". כולנו תהליכים שלא ניתנים לגידור מוחלט.

      • היי אמיר קראתי מאמר מרתק במוסף הספרות של הארץ יום כיפור
        המאמ נקרא:לא תיכלאי, הו מילה, התגלי" מאת שחר ארזי וסלים חורי מאמר המדבר על תופעה רפואית פתלוגית בשם אפזיה המתבטאת בשבירת השפה ומזכירה ביטויים מטפורים מיוחדים אדיוסקריטים(כתבתי נכון?) בשירה ובפרוזה
        לדוגמא: "אני מנטף את שמך"
        או "את חיה טיפטופית"
        מתוך שירת הדאדא "לאנא בלומה" של קורט שויטרס
        נזכרתי במאמרך
        חג שמח

        • הי חנה, "אני מנטף את שמך" נשמע מעניין, ואני מניח שנבנה לו הקשר ומובן בשיר, אחרת היה נשאר בגדר שפה פרטית (לא אידיוסינקרטית), אבל "אני חיה טפטופית" מתאים יותר להגדרה (אם יש מובן שמעבר לזה שהחיה מטפטפת) אא"כ שוב, השיר מבהיר את הדרך להבין את הצירוף, ואז הדיאלוגיות שלמה למרות הצירוף החדש.
          את המאמר שאת מזכירה לא קראתי. אולי תספרי קצת?

          • המאמר הנ"ל פותח בתיאור תופעה רפואית- פתולוגית המתבטאת בשיבושי דיבור שונים, אבל באופן מטאפורי היא מזכירה את צורת הכתיבה המנימליסטית שאפינה יצירות רבות במאה הערים, הן בשירה והן בפרוזה
            תופעה זו נקראת אפזיה
            סממנים אלה משמשים את הדובר הגבוה יותר של השפה, את היצירה השפתית,שצורתה המזוקקת היא השירה(לדברי הכותבים)
            לאחר הפתיח המתאר את סממניה השונים של התופעה ,עוברים המחברים להדגמה משירים
            כגון מספר הביכורים "לן"("לעולם לא" שתורגם מערבית על ידי סלים חורי)בשיר שבירה של הדקדוק והמילים פורצות את הגדרתן הלקסיקונית
            "רפאייך במים אכינך? רך עד כלימה, כלימה עד אנוכי?"
            והדוגמאות רבות בסוף המאמר מסיימים המחברים:
            "שבירה מכוונת של המילה עלידי המשורר מזמינה …לגלם בטקסט את החוויה הסוביקטיבית שלו העשירה מן המילה , חוויה שאינה מוגבלת במשמעות."
            זה בערך תוכן המאמר
            חג שמח ,אמיר

          • צ"ל- במאה העשרים
            המקלדת שלי משבשת ל מילים 🙂

          • חנה, הסיום שציטטת נראה לי מוזר – "שבירה מכוונת של המילה עלידי המשורר מזמינה …לגלם בטקסט את החוויה הסוביקטיבית שלו העשירה מן המילה , חוויה שאינה מוגבלת במשמעות."
            חותם על 'החוויה הסובייקטיבית העשירה מן המלה' בשימושה הרגיל, מה שמצריך את המשורר לתמרן אותה למשמעויות חדשות (לא דווקא "לשבור"), אבל מה פירוש 'חוויה שאינה מוגבלת במשמעות'? וכי יש חוויה שהיא מעבר למרחבי המשמעות? זוהי סתירה בהגדרה, שכן ללא משמעות אין חוויה כלל.
            בכל אופן פשפשתי ומצאתי את המאמר והוא מעניין ביותר באופן שבו הוא נוטל אפציה כ…מטפורה שדרכה מתבוננים בדיבור השירי. תודה

          • בפיסקה לפני השורות המצוטטות הנ"ל נכתב שהשירה המזוקקת היא השתיקה השזורה בין המילים ,אותה חוויה סוביקטיבית שאינה לוגית ואינה שפתית במהותה.
            אולי הכוונה לכך ,שאותו שימוש דמוי אפזיה בשירה משחרר אותה מתלות במשמעות מסוימת ברוח דבריו של ויטגשטין המצוטט במאמר:"מה שאי אפשר לדבר עליו , יש לעבור עליו בשתיקה " והשירה היא אמצעי להמחיש את מה שאי אפשר לדבר אותו,
            גם זך נותן לזה ביטוי בשירו" הצייר מצייר"
            וגם בזן בודוהים לא אוהבים הגדרות אלא חווית הדברים בככותם
            לדעתי הסתירה נמצאת במהותה של מלאכת השירה מצד אחד חוויה מזוקקת שלא ניתנת להגדרה, ומצד שני רצון לבטא את הוואו הזה במילים , השפה האפטית(מהמילה אפזיה) הנ"ל היא אפוא הנסיון הכי קרוב לדברי מחברי המאמר לגעת בחומר המזוקק
            כך הבנתי ,אמיר, את הסתירה.

          • אולי הכוונה ל'חוויה שאינה מוגבלת במשמעות' הלקסיקלית. אחרת גם כך אין להיגד הזה מובן.
            ואם כך אנחנו מסכימים – הדאואיזם והזן בודהיזם במזרח ועוד קודם לכן הרקליטוס במערב – מדברים בפרדוקסים לכאורה, שמטרתם להגיע מעבר לדיכוטומיה המובנית בעולם המושגים שלנו וכמובן בשפה.
            אני חושב שהשירה מביעה במלים מה שטרם הוכנס אל השפה והתקשורת בין האנשים – לעיתים אלה דברים שכל אדם חווה, אבל השפה לא מצאה להם ביטוי עדיין.

  6. לאמיר, אני לא תפסתי אף פעם את השורה של אלתרמן כהיגד ניגודי, אלא כתדהמה עצומה, הלם ופתאומיות במה שראו העיניים. האמנם זו דוגמה לאוקסימורון?

    • לבנה, זוהי בהחלט דוגמה לאוקסימורון, ואם מצטמצמים בשירה העברית, אפשר לומר דוגמה קלאסית. שימי לב שבאוקסימורון יש פרדוקס לכאורה, כפי שהסברתי. בניגוד לאנטיתזה שבה מובלטת הסתירה, האוקסימורון – במין רוח הרקליטית – יוצר אחדות אחת משני ניגודים. "הדרך למעלה ולמטה אחת היא ושווה". זהו בעצם פרדוקס פתור, אלא שלא תמיד הקורא יודע לפותרו…

      הניגוד הוא בין 'פתאום' שהוא עניין חד פעמי, לבין "לעד" שהוא הרצף הכי רצוף שיש. בדיוק באותו אופן מדבר כבר הורציוס על "ההרמוניה הצורמת של הדברים"
      במה שהרומים קראו 'קונטרפוזיציה' – וגם כאן זהו ניגוד לכאורה, המביע באופן פואטי תובנה מתוך מישנה פילוסופית סדורה ביותר.

      • מה שהתחיל באופן פתאומי (ולא ברור אם הוא חד פעמי), נותר בי לעד, עיניי ההלומות בך – הרי לך עוצמת ההתפעמות ואורך קיומה. הדוגמא הזו מהלכת על חוט דקיק וחלקלק של פילוסופיה.

        • לבנה, מה יש לך נגד פילוסופיה? השפה כולה בנויה על הגיון תפיסה של מציאות.
          והרי לך עוד קצת פילוסופיה מדברייך שלך: לא העיניים ההלומות פתאומיות לעד בשיר, אלא הגברת. כלומר, אפשר שזהו מצבה הקבוע, ואילו עיני המשורר הלומות בה רק כשהוא מביט בה או כשהיא מופיעה.

          בגלל היותו פרדוקס לכאורה, באוקסימורון יש לא פעם הזמנה למחשבה. לא במקרה המיסטיקה משופעת בהם במיוחד. כך למשל גם כשבלייק אוחז "נצח בשעה אחת" זהו אוקסימורון 'פילוסופי'.

          אבל אדרבא, שלפי מאמתחתך והביאי לנו אוקסימורונים כלבבך, חפים מכל פילוסופיה ר"ל.

  7. פתרון למחלה: זיון טוב!! ולמה לפגוע בשורש יהודה ולכנות אותו מטורף? לא למדת לא לרדת על חולי נפש כפי שירדת על אחותך המשוגעת בעבר? והמלצה על ספר גרוע במיוחד: לאורה, של חנה טואג החסודה והצדקנית.

    • אמיר ,מסתבר שמישהו שיחרר את הג'יני מהבקבוק אנא סנן תגובות עם כל אי הנעימות הכרוכה בדבר
      מה לעשות
      אסור מסתבר להזכיר את שמו כי אז הוא קיים
      משהו נורא

  8. שירית- לאמיר

    תודה אמיר על מאמר מרתק.ראש השנה עבר , יום כיפור גם והנה חג, ולי סופסופסופ יום חופשי לקרוא את המאמר ואת התגובות להתעמק ולהינות.
    לא הכרתי את המושג אוקסימורון ושמחתי להסבר.
    מסתבר שאני מאז ומעורם חרופה על ניג-ניבודים.
    אחד השעשועים החביבים עלי היו לדעת כמה שיותר ניגודים. יותר מאוחר זה להתפתח ללימוד פילוסופיה
    והתעמקות בדיכטומיות שבעולמנו- טוב ורע , צודק וטועה ועוד המון כאלה. רשימת דיכוטומיות מלאה.
    והחיים הרי מורכבים מהדיכוטומיות האלו .והאושר
    חבוי בלצאת מתוך מלכודת הדיכוטומיות למרחבים אינסופיים של חופש מחשבה, חופש פעולה וחופש בכלל.
    חג שמח , מקווה למצוא עוד זמן לקרוא בקרוב.
    חידה- יש לך רעיון לדיכטומיה טובה לזמן?

    • יש לכל הדיון הארוך הזה צד שלא נגעו בו – המצאת השפה הבלתי-מובנת.
      כזו: ( זה מג'ויס, Finnegan's Wake):
      blunt Harom-
      phreyld answered in no uncertain tones very similarly with a fear-
      less forehead: Naw, yer maggers, aw war jist a cotchin on thon
      bluggy earwuggers. Our sailor king, who was draining a gugglet
      of obvious adamale, gift both and gorban, upon this, ceasing to
      swallow, smiled most heartily beneath his walrus moustaches and
      indulging that none too genial humour which William the Conk
      on the spindle side had inherited with the hereditary whitelock
      and some shortfingeredness from his greataunt Sophy,

      עם לשון זו אפילו אלתרמן לא יוכל להתחרות. ובכלל – בעברית זה גם יותר קשה – לא די שאין תנועות בכתב, עוד יש לפתור מלים מוzרות שאינן בשום מילון' – and twist and turn them – you ca'nt find their solution. ביצור – זו שפת ה-שַׂהֲבָה פִּתְעוֹדִית. גם הלושר והשלטן כיד וע פסגמו במסגמה – וההרי זה משפט בנוי לתלפיות ( שם יש לו גם מקום).

      • משה, שמח לשמוע ש"הלושר והשלטן כיד וע פסגמו במסגמה" ויש לקוות שפסגמו בזהירות הראויה 🙂

        יש דוגמאות נאות לשפת איגיון בעברית, מהן תרגומי ה'ג'ברוויקי של לואיס קרול לעברית, למשל (אהרן אמיר ורינה ליטוין) או שירי כריסטיאן מורגנשטרן (דן דאור). חושב שהבעיה היא במסורת הספרותית הדי צעירה שלנו, ואולי גם במזג ובמנטליות הישראליים, ולאו דווקא באיזה קושי טכני שמובנה בעברית.

        ולענייני תחרות – אלתרמן לא שלח ידו בכגון אלה, ואינו בן תחרות, אבל שלונסקי למשל, בהחלט כן. 

        • הפטעוני (Jabberwocky בתרגום אהרן אמיר)

          בְעֵת בָשָק וּשְלֵי פַחְזָר,
          בּאַפְסֵי חָק סָבְסוּ, מָקְדוּ,
          אוֹ אָז חִלְכֵן הָיָה נִמְזַר,
          וּמְתֵי עָרָן כּרְדוּ.
          ”גּוּרָה בְנִי מִן הַפּטְעוֹן!
          מֵחד-שִנּוֹ, חִיל-צִפּרְנוֹ!
          מֵעוֹף-גִרְגִיר תָנוּס, צָעוֹן,
          מֵחֶטֶשׁ בִמְגוֹנו!“
          וְהוּא שָלַף סֵיפוֹ הָחַז,
          נָד, חִפֵשׂ אֶת פְחִיק צָרָיו –
          וְכה עָמַד בְצֵל זַמְזָם,
          תָפוּס בְהִרְהוּרָיו.
          עוֹדוֹ עוֹמֵד שְפֶה-הָגוּת,
          וְהַפִטְעוֹן, עֵינָיו דּוֹלְקוֹת,
          וִשְוֵשׁ בַיָעָר הַמָגוּד,
          בּוֹעֵעַ וְנָקוֹט!
          בִמְחִי חָזוּז – הָבֵס! הָבֵס!
          תִכְתֶךְ הַסַיִף בְנִמְהַר!
          נָטַל אֶת ראשׁ פִגְרוֹ הַזֵד,
          וְאֶל בֵיתוֹ צָהַר.
          ”אַף קְטַלְתּוֹ, אֶת הַפִטְעוֹן?
          אֲחַבֶקְךָ, יַלְדִי הַצָח!
          הוֹ, יוֹם-צִלְהָה! יַבֵא! יַבּא!“
          בְחֶדְוָתוֹ פָצַח.
          בּעֵת בָשָק וּשְלֵי פַחְזָר,
          בְאַפְסֵי חָק סָבְסוּ, מָקְדוּ,
          אוֹ אָז חִלְכֵן הָיָה נִמְזַר,
          וּמְתֵי עָרָן כֵרְדוּ.

    • שירית, האם הזמן עצמו אינו דיכוטומיה? עבר/עתיד, נוכח/לא נוכח, יש/אין. וניגודו הוא זמן שאין בו דיכוטומיה – הווה נצחי.

      אי-שניוּת היא דרך גאולה שלימדו במערב ובמזרח, מהרקליטוס ועד שנקרה. מכיוון שהשפה עצמה כבר בנויה על חלוקות ודיכוטומיות, היגדים רבים של הרקליטוס נשמעים פרדוקסליים, אך למעשה הוא מנסה "לרפא" לנו את השפה (וכך את המחשבה).
      היש הוא שלם ומחולק כאחד, הוא אומר, אבל "איך לעצמו יחבור בחלקיו, לא יבינו". ואיזך זיל גמור…

    • שירית, האם הזמן עצמו אינו דיכוטומיה? עבר/עתיד, נוכח/לא נוכח, יש/אין. וניגודו הוא זמן שאין בו דיכוטומיה – הווה נצחי.

      אי-שניוּת היא דרך גאולה שלימדו במערב ובמזרח, מהרקליטוס ועד שנקרה. מכיוון שהשפה עצמה כבר בנויה על חלוקות ודיכוטומיות, היגדים רבים של הרקליטוס נשמעים פרדוקסליים, אך למעשה הוא מנסה "לרפא" לנו את השפה (וכך את המחשבה).
      היש הוא שלם ומחולק כאחד, הוא אומר, אבל "איך לעצמו יחבור בחלקיו, לא יבינו". ואיזך זיל גמור…

    • "מאז ומעורם חרופה על ניג-ניבודים." נשמע יותר בהשפעת ה'פטעוני' מאשר בענייני אוקסימורונים, האל כן?

      • = הלא כן

      • שירית- לאמיר

        כן, בודאי.ומצאו חן בעיניי הדיכוטמיות האפשריות שכתבת לתופעת הזמן. הייתי אולי מוסיפה עוד אפשרות אחת אבל אני עדיין מנסחת אותה ביני לבין עצמי. מה שכתבת לגבי זמן התחבר לשיר הפטעוני שצירפת.בקריאה ראשונה ניסיתי כמובן לפענח את הקוד בבת אחת ללא הצלחה כמובן גם. החלטתי לשנות את הגישה וקראתי אותו פשוט כפי שהוא, בלי כל- כך התייחסות למשמעות אלא ויותר למצלול ולריתמוס.
        ופשוט נהניתי מהשיר כפי שהוא כתוב .כך לדעתי הרבה דברים בחיים. מכיר את ההרגשה כשאתה בתוך
        מי הים בייחוד כשקצת מחשיך.ואתה מתמסר לגמרי לריתמוס של הגלים, עם התנועה, הצליל ותחושת המים על העור?
        זה לדעתי הדימיון המשמעותי ביותר בין זמן ובין שירה. וכמו שאפשר להיות בים כזה, אפשר להיות בזרועות השירה, ואז צופן המילים פחות חשוב,לאותו רגע.כמובן שזה נחמד לשנות את נקודת המבט ולהתחיל להתעמק במילים כולן של השיר שזה מסע בפני עצמו , ולזאת מקווה למצוא פנאי בקרוב.ובינתיים שיהיו ימים נפלאים .

        • גם אם לא תגיב,

          דיכוטומיה אינה אוקסימורון.
          מדובר בשני מושגים שונים לחלוטין, שמקורם גם הוא שונה.

          החדר השתלחן לפי ההסבר שלך מוביל אותי רק לתמונה אחת של השעונים הנוזלים של סלבדור דאלי.

          משמע – ההסברים בשלב מסויים הופכים להיות סוריאליסטיים לחלוטין.

          עוד לא הבנתי, באם נקודת המוצא היא פואטית-סיפרותית, בלשנית, פילוסופית, זרם כלשהו של אמנות.

          דווקא אוקסימורון יותר מעניין אצל אלתרמן הוא כמובן הטיסת נדנדות. שכן הטיסה היא מעשה בזמן, במרחב-מקום. והנדנדה אינה מגיעה לשום מקום. נד-נד,.

          לשדה משמעות קוראים שדה ריפרור – מן המילה האנגלית רפרנס – ואז במושג התייחסות, סביבה, משמעות יש הרחבה של המושג שבו אתה משתמש שהיא התוצאה המוגמרת וכוללת רק את המשמעות.

          מבחינה פסיכולוגית מדוע תמיד שלילתו של הזמן, ולא למשל התארכותו, שכן נוצא בעברית זמן חדש של ההמשכיות שאינו קיים בעברית עדיין וספק אם גם יתקיים.

          ובסיכומו של דבר. קראתי, עיינתי ונדמה לי שאכן נתת לנו הצצה לצורה בה בנויים בסיכומו של דבר דפוסי המחשבה שלך במקצה זמן מסויים. ולמאמר הזה כמובן היה צריך להוסיף אולי גם את פיאג'ה.

          ברגע שהמצאת מילה כמו שאהבה הרי שהרסת את כל המתח שעליו מבוססים יחסים סיפרותיים רבים – אלו הם יחסי השנאה-אהבה, או משיכה- דחיה, אצל עגנון, למשל, וגם אצל אחרים כמו ביאליק ועוד.

          ואז נשאלת השאלה – למה להרוס, יש מילים שכדאי להשאיר אותן בפני עצמן. מכיוון שהיחסים ביניהם מלכתחילה מסמנים מתח… מתח…

          ובסיכומו של דבר אתה מוזמן להשאיר, למחוק, לעשות עם דברי מה שלבך חפץ – בזמן האחרון למדתי, שאין כאן דיאלוג, אלא אינטרסים.

          ובמקום גן העדן אנחנו חשופים לעריצותו של הבלוגר…… וכו'.

          בהכללה כמה שלא נחשוב שאנחנו יודעים. תמיד נהיה מוגבלים מן הרגשות, המחשבות, הפחדים.

          ולסיום, שום דבר אנושי אינו זר לי.
          אמר ולא יסף.

          • ברור שדיכוטומיה ואוקסימורון הם מושגים שונים. לא נאמר פה אחרת. בתגובות התייחסתי לא לדיכוטומיה אלא אל אנטיתזה, וקבעתי את השוני בינה לבין האוקסימורון.
            המלה שהבה באה להדגים כאן עניין, אבל היא עצמה מבטאת מתח ששום מלה לא יכולה להרוס.
            קראת די ברשלנות וזרקת מונחי ז'רגון ושמות בלי בלי להבין את מה שבמאמר. נסי שוב.
            ולסיכום, אם יש לך אינטרסים סמויים לא זה המקום עבורך. אף אחד פה לא התנדב להיות כר חבטות בשבילך, וגם לא אוזן להודעות מייל סופניות. אם לא נעים לך, ואם את לא מסוגלת להשתתף בדיונים באופן מתחשב כלפי אחרים את ממש לא חייבת לחזור ולבקר פה.

          • לאמיר,

            מצטערת, אומר רק מספר מילים, ואוסיף על מה שאמרתי בבלוג הקודם.

            קראתי את המאמר בעיון רב וכלל לא ברשלנות. טעות היא בידך, וחבל מאוד שזה הרושם שנוצר אצלך.

            אולי לי לא היה המאמר קשה, מכיוון שאני מצוייה במודלים של קריאה.

            סופניות היתה גם נחלתן של דליה רביקוביץ, של רחל ושל אחרות והיו אנשים שחרדו להן, ולא לעגו להן או טרקו דלתות בפניהן.

            ומה עניין שמיטה להתרשמותי מדבריך.

            המילה שאהבה – על אפך ועל חמתך אינה מבטאת כל מתח.

            אמיר, שלא כמו מגיבים אחרים אתה שוכח שאני מצוייה אצל הספרות היטב. גם אצל הספרות עצמה וגם אצל התורות השונות.

            אם אתה מחפש רק את ההסכמה ולא את הביקורת תהיה סכנה של התפתחות רוחב האופקים והקבלה של האחר דווקא אצלך ולא אצלי.

            מה שכתבתי אתמול לא בא כדי להעליב.

            אתה בחרת להעליב אותי ישירות – אבל כך באמת איני נעלבת.

            אני נעלבת בשבילך שאתה זקוק להערצה גורפת ועיוורת במקום דו-שיח.

            כדאי שתניח לכעסך, לא הגחתי ממקום של לפגוע וגם אין בדעתי להיפגע. אני מודעת לחוסר הנחת שלך.

            את ארבע ההסכמות אתה זוכר?
            אולי.

            חוה

          • על תגובתך האישית

            אומר לך עוד משהו.

            בעולם החוץ זכיתי להערכה תמידית על הידע שלי ועל מי שאני. לא הרגשתי זאת אצלך מעולם.

            חשבתי לאורך כל הדרך שאתה אדם נאור. ראיתי בך מישהו משכמו ומעלה. אדם עם מעוף של מחשבה, מקוריות ותפיסה של אתיקה בלתי רגילה, ולכן הלכתי עימך כברת דרך ואולי גם מתוך הערכה זו שאני חשה לאנשים לעיתים נדירות פעלתי.

            דווקא הערצתי (לא אהבה) כלפיך במישור האישי שבוודאי לא היתה הדדית, ואת זאת חשתי בסתר ליבי הביאה להשארת ההודעה. ובכלל ללכתי אחריך תקופה ניכרת.

            האם אינך האדם שאותו ראיתי בעיני רוחי?
            לא זה המסוגל להתעלות מעל האחרים?

            את התשובה לא אכתוב, כי אין היא מצוייה בידי.

            בעיני תגובות מעין אלו שלך אינן מתאימות גם לך, אבל אולי אני טועה, איני יודעת, כבר איני יודעת.

          • ולגבי תהיותייך על טיבי וטבעי, חוה, אוכל לומר רק "אהיה אשר אהיה" (אמרו את זה קודם, לפניי, לא משנה)

          • חוה, בואי אסביר לך רגע את התייחסותי לנושא ההתאבדות. בעיניי אין בזה שום דבר רומנטי. להפך.
            יש בזה מניפולציה מודעת ושימוש באנשים שאיכפת להם. במקרה של דליה אנשים העריכו את שירתה למרות זה ולא בזכות זה. ומה בעינייך הקשר בין הסופניות של דליה לזו שלך?

            את מדברת על ארבע ההסכמות ואז כותבת משפט כמו "אתה בחרת להעליב אותי ישירות", או "אתה זקוק להערצה גורפת ועיוורת" והנחה מוטעית אחרונה היא שאני כועס. נו באמת.

          • לאמיר,

            דבר אחד השגתי בתגובותי, והוא פתיחת הפוסט הזה לדיון מחודש. וזאת מכיוון שלדעתי הוא בהחלט ראוי להתייחסות ולדיון יותר מעמיקים. והנה שירית עוד הגיבה. אז, חרף העובדה שהאשמת אותי בקריאה רשלנית, עדיין הדימוי הסוריאליסטי של החדר שהשתלחן הוא מחמאה ולא מאומה מעבר לכך.

            באשר לאובדניות. הרי זהו נושא שהיה צריך להישאר ביני ובינך. גם אם אתה רואה עצמך כאהיה אשר יהיה 🙂 טיבך וטבעך בעיני, ידידי הינם מטונימיה של שירתך בעיני לפחות. אינך נפרד בעיני מן השירים אשר כתבת – ולכן על סמך שיריך ותגובותיך ייחסתי לך תכונות מעל ומעבר.

            ולא אמיר, איני זקוקה לאמיר האיש כדי לאשר מי אני ומה אני – מחמאות קבלתי בשפע כל חיי, ולכן יש בי היכולת להמשיך ולרצות ולדון בבלוג שלך. איני מתקפלת.

            אובדנות אינה עניין רומנטי כלל וכלל. היא גם אינה מניפולציה. היא עבורי דרך לברוח מכאב ללא נשוא שאיני יכולה להכיל או לעמוד בו. מעוולות החברה או יחידים כלפי. אינך יודע עלי מאומה ולכן אין מקום לשפוטיות.

            אומר לך רק דבר אחד, לדליה רביקוביץ היתה אמא שפרנסה אותה. אותי מעולם איש לא פרנס, לא עזר לא הושיט יד. אבל מעולם. שחר מריו הוציא עתה ספר חדש על הפצע שבלב. מאין אתה יודע מה גודל פצעי? מה אתה יודע עלי בכלל? הרבה זה פאסאדה, והרבה נקנה בעמל רב, ובוויתורים קשים.

            אומר לך רק זאת, לפעמים הכאב הוא כל כך בלתי נסבל, שאני רוצה לברוח ממנו, לברוח מהכל מכיוון שאף פעם זה לא קל – נהפוך הוא. כאשר אני בולעת כדורים – אני הופכת להיות מטוטשטת ביותר. לפעמים אני בורחת למיטה ומליטה את עצמי עד לבלי דעת. והפעם בשל הטשטוש יוצאת קריאת איממיל כזאת.

            אין בכך כל מניפולציה, ולא משהו רומנטי אלא אמירה שבאמת אולי כדבריך "לא הרחקתי לכת" למרות שכן רציתי – התוצאה היא ייאוש בלתי נסבל.

            לסיכום, לא רציתי להפוך את זה לדיון פומבי. זה היה עניין שביני לבינך. אבל הנה לך ההסבר.

            ולכן המוות בעיני הוא לחזור אל חיק האהבה אולי של סבותיי, ואולי גם של האל שאינך מאמין בו, זוהי הבקשה שמישהו יעטוף אותי באהבה שמעולם לא זכיתי בה – אהבה אינסופית – אמבטיה של אהבה ללא תנאי וללא שיפוטיות.

            מאוד מקווה שאתה מבין כעת את דברי. אהבה כמושג, כרגש אינסופי, כחיבור ללא מחיצות בעולם הקשה הזה.

            מקווה שהסברתי את עצמי ואולי באמת אקרא בשנית את שני הפוסטים ואפשר יהיה לחזור לדון בענייני דיומא.

            אה, ושישאר בינינו, טוב?:)

            חוה

          • למה פרטי? הרבה עדים היו להתאבדות שלך גברת. כאילו דא?

          • למה פרטי? הרבה עדים היו להתאבדות שלך גברת. כאילו דא?

          • למה פרטי? הרבה עדים היו להתאבדות שלך גברת. כאילו דא?

        • שירית- לאמיר

          בקשר לזמן-אני רוצה להשלים את תשובתי.התשובה שעלתה בדעתי היתה אמת. כי זמן זה השקר הכי נצחי..
          וחוץ מזה מצאתי היום במסגרת לימודיי דיכוטומיה מיוחדת-
          הערצה(ADMIRATION) לעומת ביקורתיות(CRITICAL- או CRITICISM).שזה ההיפך מהענקת הוויה או לאפשר לאדם להיות מי שהוא.
          אני האמת, לא כל- כך מבינה מדוע יש התעסקות כשזה מגיע לאמנות, במי יותר טוב ממי?מה זה כל-כך משנה?
          חוץ מזה זה לא ענין של טעם אישי?
          אולי חסרים לי נתונים. אולי כן צריך להעמיד משוררים בסולם של הטוב ביותר ופחות טוב.
          בטח נושא לדיון בפני עצמו.
          ,

          • באשר לתפיסת הזמן, אפשר בהחלט לבדוק את הזמן בצורה של דיכוטומיה, עבר/הווה או עתיד/עבר, אלא שאז אנחנו יוצרים הבדל, פער. טיבן של דיכוטמיות שהן כמו קווים מקבילים שלא יפגשו לעולם.

            אלא אם כן אנו מאמצים את תורתו של איינשטיין על מהירות האור, אלא שאותה גם אי-אפשר כלל לישם.

            פתאומית לעד בעיני דווקא יוצר את אותו הזמן של ההמשכיות שחסר בעברית ולכן הוא אוקסימורון שמכיל בתוכו השלמה של זמן מתמשך. שאינו נפסק לעולם…………….

            ובנושא תיאוריות על זמן ועל היסטוריה, קיים היידן אחר – היידן וויט, אשר ניסה לכמת את תפיסת הזמן ההיסטורית למשוואה מתמטית.

            או שמא אפשר לומר זאת אחרת.
            שירה בעיני מקודדת בדיוק כמו השפה עצמה, אם נצא מתוך הנחה, כי המילה עצמה היא צופן שמתרחב כאשר הו מופיע בתוך משפט, שורה וכו.

            אבל רציתי לומר משהו אחר… מחלקים את כל הטקסטים של התרבות לטקסטים ספרותיים, ומבעים טבעיים. המסות שאתה כותב יכולים להיחשב כטקסט טבעי. הוא אינו שירה, הוא הסבר, רעיון, מסה, אין הוא ספרות.

            ואולם, כאשר אנחנו מצרפים את המסות על יחסי קורא-כותב, או עולם-משמעות, חברה-ערכים (תזרום, אחי, תזרום) אל הטקסטים של השירים – קרי המבעים הספרותיים, הרי שמתקבלת תפיסה תרבותית יחודית לך. ועדיין חברתית, מכיוון שאין איש יכול להיות מחוץ לחברה (ורק המתאבדים ביהדות שנקברים מאחורי הגדר) שכמובן היא חלק מן השיח המילולי הכתוב בכללותו.

            אה, ואני עדיין ממשיכה לקרוא את פלוסר… מרתק.

          • שלום חוה היקרה. אותי נושא הזמן מרתק כבר שנים רבות(במסגרת ענייני רוח) ראיתי שהתייחסת אליו בתשובתך-לפני מספר שנים ראיתי סרט ושמו "בליפ" והדיון בסרט ייתכן ,וימצא חן בעינייך. אני חייבת לציין שהלכתי לסרט עם בן זוגי שישן שנת ישרים מרבית הזמן, כמו גם חצי מהצופים באולם. אני לעומת זאת נהניתי מכל רגע בסרט וממליצה.
            שבת שלום.

          • לשירית

            תודה על ההמלצה.

            לא תמיד, מה שאחרים לא אוהבים אינו אומר שהוא לא טוב.

            בשעתו ראיתי את הסרט "לב פראי" של דויד לינץ. כולם עזבו את האולם, בהתחלה בהיסוס, ואחר – כך בהמונים. אני נשארתי עד הסוף ונהניתי מכל שניה ורגע.

            חוה

          • חוה, בוודאי, אלה מסות (ז'אנר נכחד כשלעצמו) ולא ספרות. תובנות שהן חלק מהשיח ומהלימוד שאני מלמד את תלמידי.

            אשר ל"פתאומית לעד", לכאורה הצירוף מחבר נקודתיות גמורה(פתאום) עם משך נצחי (לעד). ולכן אנחנו מבינים אחד מאברי הצירוף הזה כזמן מנטלי ואת האחר כזמן פיזיקלי. או שמה שקרה פתאום נשאר איתנו לעד, או שהחידוש של הפתאום קורה בכל רגע, לנצח.
            אבל ישנה גם אפשרות שלישית, שבה ה"עד" הוא מימד שמחוץ לזמן הקווי שלנו, ואולי לזה התכוונה שירית:
            כשאנחנו חולפים על פני עץ שהופיע לנגד עינינו איננו חושבים שהוא נעלם. אבל כשאנחנו חולפים על פני הבוקר של יום ו' 1 באוקטובר, אנחנו חושבים שהוא נעלם. במימד ה"עד" כלום לא נעלם, אלא רק קליטתנו הנקודתית והמוגבלת עוברת לחור המנעול הבא. אבל הכל נשאר וישנו: הבוקר, הזריחה, האור, הכל.

          • לאמיר,

            לא מכבר התעוררתי וכבר אני מותשת.

            לגבי המסות, מקווה שהזן הזה לא יכחד, מכיוון שהוא חשוב ונחוץ. מה שאני התכוונתי הוא לעוד תיאוריה שמדברת על מבעים ספרותיים ואחרים – כל מבע, היסטורי, פילוסופי ואפילו משפטי – כל אלו מתנקזים אל תוך השיח הכללי – התרבותי – בכך שהם בעצם מתארים את ההיסטוריה של התרבות.

            אם נתייחס לכתיבה שלך, הרי שהיא משלבת מבעים ספרותיים – שירה, פרוזה – אם תרצה, אפשר לכלול את שיר טהירה, והמסות, כמובן – כל אלו מצטרפים לחלק מן השיח התרבותי של הספרות העברית בתקופה זו, ומייחדים את השיח האישי והפרטי שלך.

            לגבי פתאומית לעד, האם אתה מתכוון שפתאומי אולי הוא תואר ולעד הוא תיאור זמן ולכן יש צרוף של מנטלי ופיזיקלי – זאת במידה שאנחנו בוחנים זמן כמושג פיזיקלי.

            אבל תנועת הזמן לדבריך ביצירה הספרות היא אחרת לחלוטין. באמצעות השפה, שהיא המדיום של היצירה – או הכלי המכשירני של הספרות, אנחנו יכולים ליצור אשליה, כל אשליה, שהזמן מאט, או שהזמן מואץ. בעקבות הזכרון האבוד של פרוסט, נדמה לי שנוצרת תנועה שהזמן יכול להיות נוכח כאן ועכשיו כל אימת שנפתח את הצוהר. באמצעות החושים – הריח, המישוש, הזכרון אנחנו מציבים כל זמן בעבר או בעתיד להיות נוכח כאן ועכשיו.

            אמצעים כמו פסיחה וגלישה יכולים ליצור תנועתיות של הזמן.

            אבל מה שאתה בעצם עוד אומר, והוא מתקשר לקוזמין אולי (בכל אופן קראתי על תקופת הכסף ברוסיה) שהזמן נמצא שם בחוץ, גם אם אנחנו נמצאים בבועה, אבל אם נפתח את הדלת ונמא החוצה כל שם עצם בעצם הופך להיות – זמן?

            עץ, אינו עומד סתם, הוא נע, הוא זע, עלים נושרים ממנו, עפאיו נוגעים שם בכוכבים שבחוץ, אם אנחנו חלק מן הזרימה הזאת, אנחנו חלק מן הזמן, שממשיך להתקיים גם כאשר אנחנו מסתגרים בבית.

            טוב, זו היתה מן פראפרזה על הדברים שלך. באותה המידה הזמן הופך להיות איטי או מהיר, כתחושות מנטליות? אישיות.

            בוא ניקח את הפחד שהקדשת לו חוברת שלמה. הפחד משתק, נדמה שהכל קופא, הוא יכול למנוע מאיתנו לעשות דברים, אבל שוב הזמן הופך להיות מאוד אישי, ועדיין ללא מילים – רק השעון מתקתק.

            בצורה הצינית שלו הוא איבר במשוואה מתמטית פיזית.

            לפי נורמות חברתיות – זמן גורם לנו להתבגר. האם יש בזה איזשהי הערכה מתחום הפילוסופיה, הרפואה, תרבות חיים – כלומר האם זה "טוב" האם זה "רע", האם זו רק שאלה של נורמות חברתיות, פסיכולוגיות ואחרות. אומרים גם שהזמן משביח.

            אלו היו מחשבות להתייחסות לזמן באמצעות מילים.

            כמובן שאפשר להמשיך ולפתיח את זה.

            פתאומית לעד…… עיני בך הלומות
            האם ציינת שיש כאן גם תקבולת לפי התיזה שלך.

            פתאומית דווקא מקביל להלומות (מן המילה הלם – התקבעות. העד יכול להמשך אל העיניים או אל ההלומות.

            וזו כבר סצינה שאפשר להמחיש אותה על-ידי צילום.

            חוה

          • שירית, אני חושב שיש ביקורתיות שוללת ערך לשם עצם השלילה והאדרת המבקר (- ר' "מי בא לבקר"
            http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10246&blogID=182 )
            ולעומתה יש ביקורתיות שמסייעת לאדם לחדד לעצמו את העדפותיו, עמדותיו וטעמו.

            הראשונה היא באמת ההפך מהערצה, אבל השניה היא הכרחית כדי לדעת איפה ראויה ההערצה מבחינתנו האישית…
            ההתעסקות במי יותר טוב או מה יותר טוב ולמה קיימת בכל תחום פעילות אנושי, וטוב שכך. אם לא כן "הכל היה שווה להכל" – האודה האולימפית השניה של פינדרוס לא היתה בעלת יתרון על כתבת ספורט, והגיגיו הפוליטיים של הרב עובדיה לא היו נופלים במאום מ"המדינה" של אפלטון. לא היה ערך למצוינות ולגאונות, וגם לא היתה סיבה לתת את מיטבך ולשפר כלום.

          • ושמא התכוונת לדיון שלמעלה על אחמטובה וקוזמין?
            זהו קצת ויכוח בין חיגר לפיסח. האחד אינו מכיר כלל את שפת המקור, והאחר אינו מכיר היטב את שפת היעד של התרגום 🙂

          • שירית- לאמיר

            כן, התכוונתי לדיון שציינת בתגובתך. באופן כללי אני תוהה בקשר להבדל שבין ביקורת לטובת שיפור
            ובין ביקורת שוללת ערך.זה קצת מבלבל שאין שתי מילים שונות לבטא הבדל כל-כך תהומי. גם באנגלית אני נתקלת באותה סוגיה.בעברית מבחינת יחסי אנוש מצאו מפלט יפה במילה "לקטר", אבל זה יהיה מצחיק להגיד שהמבקר מקטר על סופר או אומן כלשהו ,לא?
            ביקורת טובה שנועדה להאיר את עיני המבוקר, באשר
            לדרכים טובות יותר לעשות את מעשיו או יצירתו היא הכרחית ליצירת תרבות בכלל. חינוך , הכשרה ועוד.

          • שירית, קרוב יותר לכוונה לומר שמבקר א' מכסח את הסופר. הבעיה היא דווקא עם מבקר ב'. מה נאמר? שהוא נותן לו משוב ביקורתי בונה?

            ההבדל הוא באמת תהומי. מבקר א' מכליל, מחלק ציונים מעמדה של אוטוריטה מטעם עצמו, וכך גם נותן מעט מאוד לקורא.
            לעומת זאת מבקר ב' מסביר, פותח לקורא שער ליצירה, וגם עשוי להצביע באופן קונקרטי על היבטים הטעונים שיפור.

          • שירית- לאמיר

            תודה על התשובה. בהחלט מתאימה פה המילה מכסח.
            ובקשר לסוג הבונה זה המקום לחשוב על המצאת מילה
            חדשה.אחשוב על זה היום ואודיע לך אם תצוץ לי הברקה.:)אצלי רק מתחיל היום.

          • שירית יקרה,

            קיימת סכנה הרבה יותר גדולה בנושא של ביקורתיות, וכמובן בשאלה האם השירה היא שפה מקודדת. ואפרוס אותה בפניך.

            סלחי לי אולי על ההכללה, אבל נדמה לי שמעטים הישראלים שיש להם השכלה כללית גורפת. אין להם מסגרת של קולג' וכמובן שהתיכון אינו מספיק להבנת שירה.

            מה הבעיה, אפוא, היא נעוצה בחוסר פרגון, באי-מודעות, ובקריאה של הדיוטות את השירה.

            מה קורא אז, נוטלים שיר וקוראים אותו כמו ידיעה בעיתון. או כמו טקסט מילולי כפשוטו. ואז, כמובן מתייגים את הכותב, לפעמים כשמאלני, פעמים אחרות בכינויי גנאי אחרים, ואחר-כך קובעים מי כן ומי לא. כאשר צריך לבוא ולומר המלך הוא ערום – רוב הקוראים הם ערומים.

            אני סבורה, כי שיר טוב הוא מטאפורה למשהו אחר. אביא כאן דווקא דוגמא מזך, למרות שאמיר לא אוהב אותו באופן מיוחד.

            השורה "שירה מבררת דברים מבוררים" היא מטאפורה. היא יכולה להיות גם אלגוריה לתהליך הכתיבה של השיר. אין כל אפשרות לקרוא שורה כזאת כפשוטה ולהבין.

            מה אומר זך – השירה באה לחדש, היא באה לומר בצורה אחרת דברים שנאמרו כבר באינספור צורות ועדיין בכל האמצעים הפואטיים, צרופים, מילים אפשר לכתבם בצורה אחרת – חדשנית יותר. כך בהקשר לצורה וכך באשר לתוכן.

            נראה לי, שמי שאין לו את שאר הרוח לקרוא מטאפורית, דברי שירה ולראותם בהקשר רחב יותר כדי לבדוק כאן את האמירה. אינו מסוגל לקרוא שירה, הוא מקסימום יכול להזיק בבחינת כל ממזר מלך.

            אני יודעת שדברי אולי יקראו כסתומים, אבל יש בהם חשיבות רבה, לעניות דעתי.

            חוה

  9. בבא עיוני עונה לשאלת עגיל בפופיק

    "ואס נראה שבא מבפנים למוץ וניקב כולו.ואין שס קורט דס כלל דביש עליו קורט דם אפילו חימא שבא דרך פנים ע״כ ניקב למוץ גני ושט נסי׳" (מסכת עגופיק ל"ג)

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור